סוף סוף החלטנו שעלינו למצוא דירה. יצאנו, איפוא, למצוא מתווך־דירות, בידיעה ברורה שהוא המוסד היחיד בישראל המטפל בשיכונם של זוגות צעירים בני העליה הפנימית.

נאמנים להוראות שבאחת המודעות הרבות המתפרסמות בעתונים מצאנו את עצמנו במעין פרוזדור באחד מבניני המשרדים שבמרכז תל־אביב. המתווך שלנו, זליג שפּרינגלר שמו, ישב ליד שולחנו והזיע כנושא מכתבים בקיץ. הוא לבש מקטורן־חום־של־חליפה עם פסים כחולים קדים. אפו היה גדול ואדום עם קוים סגולים.

ישבנו על ספסל וחכינו לתורנו, כאחרים. מר שפרינגלר שוחח עם אחת מלקוחותיו בלשון מהירה כשל גלב, ובלחישה. לכשגמר עמה תחב לארנקו חבילת שטרות אדומים שהוגשה אליו בחשאי ונפנה אלינו. מה? שאלנו בקול רם, כי לחשו לא הגיע לאזנינו.

“לדבר בלחש, בבקשה”, אמר לנו זליג והצביע לעבר הספסל עליו ישבו בעצבנות ניכרת לקוחות חדשים. “העסק שלי הוא סודי”, אמר שפרינגלר. צווארו התעוות לרגע לצד שמאל, אך מיד חזר, כניתר ממקומו, למכונו בשלום.

פרשנו את אברינו על השולחן והתקרבנו לעברו קרבה יתרה. מר שפרינגלר השמיע לתוך אזנינו לחש־בצלים וציוה עלינו לתת לו חצי לירה כדמי טרחה ופיצוי בעד הזמן שהקיש לנו ולחתום על כתב בו התחייבנו להפריש לו 5% מ“העסק” ולשמור את כל שיוודע לנו מפיו בסוד.

“כלומר”, אומר לנו מר שפרינגלר בצקון־לחש, “אם דמי־המפתח יהיו 4 אלפים לירות אקבל אני 200 לירות…”

200 לירות!! פרץ מקרבנו קול פחדים.

צווארו של זליג התקפל בעוית וחזר למכונו בשלום תוך כדי ניתור אוטומאטי.

“סכום זה נקטתי לשם דוגמא בלבד”, אומר לנו מר שפרינגלר. “אם דמי־המפתח, או רכישת הדירה יעלו ב־5 אלפים לירות, אקבל אני 250 לירות…”

כמאליה צפה ועלתה על לשוננו השאלה הראשונה: 250 לירות בשטר או…

ראינו אנשים רבים שאסון בא עליהם כחתף, אך הבעת פניהם, היתה זו של שמחה וקריאת־נצחון לעומת ההבעה שלבשה דמותו של זליג. לחשו היה עתה לאוושה של עלים יבשים:

לא בשטר. רק לא בשטר. במזומנים. העסק שלי אוסר עלי לקחת “שטרות”. הוא נתן בנו עיני רחמים, תקע לידינו 10 פתקים עם כתובות של דירות הנתונות לתיווכו ובקול של אדם שבאותו רגע איבד העולם את כל חינו בעיניו, הוסיף – “תבואו אלי כשתמצאו משהו מתאים”. היו איפוא בידינו עשרה פתקים עם כתובות שונות עליהם התנוססה חותמתו של שפרינגלר. מרוצים מעצמנו ומלאי תקוות, כחבר חדש של מפא"י הפלגנו לדרכנו.

שטופים בהרגשה זו, בתחושה של שמש בהירה הזורחת מבין העבים הקודרים, נמשכנו אל הכתובות של זליג. מטרת לכתנו היתה, כפי שניסחה המתווך, לראות אם הדירות הן לפי טעמנו, ואם נוכל – להשתוות עם בעליהן, או עם הדיירים בהן, על מחירה של זו שנרצה בה.

בעלותנו במדרגות הבתים השונים (שמונה מבין הכתובות היו מכוונות לדירות שמעל לקומה הרביעית) היתה לנו ההרגשה המוזרה שאנו מכירים כבר את האנשים שפגשנו יורדים במדרגות. בעיקר משך את תשומת לבנו ברנש אחד, קרח ואדום, שנדמה לנו, כי ראינוהו במשרד של שפרינגלר.

בהרגשה מוזרה זו הצגנו את רגלנו בכתובת הרביעית. רק יצא אותו ברנש מתחום ראייתנו דפקנו על דלת הדירה שהוותה מחסן ערירי על אחד הגגות ברחוב הירקון שהיה עטור יער של ארובות אמבטיה.

התשובה לדפיקתנו באה מן החלון שבקיר הצדדי של הדירה ולכן מאחורי גבנו. היתה זו צעקה מחרידה. הסתובבנו חיש ולעינינו נתגלתה אחת התמונות המזעזעות והמפחידות ביותר. פה פעור קבוע בראש של אשה, ששערו היה מעונה במתלתלי־מתכת מוכספים, חרף אותנו בקול שמסוגל היה להעיר אפילו מצפון מפלגתי:

“אתם משוגעים של שפרינגלר, מה אתם רוצים ממני? למה אתם דופקים כאן כל היום? מה עשיתי לשפרינגלר שהוא משסה אתכם בי בלי הרף?”

מזעקתה של האשה הבינונו שזו רכשה לה דירתה בתיווכו של זליג, כלפני חצי שנה, אך הלה מחזיק במנהגו ומוסיף ונותן את כתובת הדירה ללקוחותיו הבאים ופוקדים אותה בעשרותיהם מדי יום. מילטנו עצמנו במדרגות לפני שיתאסף קהל סקרנים, או לפני שאחת הארובות תתמוטט על ראשנו מעצמת הצעקה והרעש. במנוסתנו עוד שמענו: “המשוגעים האלה! אני לא יכולה אפילו לשבת רגע אחד ליד הראי ולגמור את התסרוקת…”

מעשר הכתובות, התברר לנו אחרי שביקרנו בכולם, היו שמונה דירות שנמסרו ללקוחותיו של שפרינגלר מזמן, ובשתיים האחרות הקדימונו האחרים, ולא הצערנו על כך. היו אלה שתי דירות במעמקי האדמה ששימשו אי־פעם כמחסנים לרהיטים מרוסקים שתוארו בפתקיו של שפרינגלר “דירות לוקסוס נמוכות”.

אחד מידידנו שסחנו לו את המאורעות האחרונים, הודיע לנו שאם נזכיר את שמו, זבדי, לאחד ממתווכי הדירות המפורסמים שבעיר, אין בלבו כל ספק שנמצא את מבוקשנו.

יצאנו, איפוא, לדרכנו והגענו לקומה שניה בבית שבצפון העיר. אשה הכניסה אותנו למסדרון שהיה ממולא ארונות שחורים וקופסאות עגולות למגבעות, שחורות אף הן. מן המטבח עלה ודגדג באפינו ריח חריף של קפה שהכריז על מוצאו הברזיליאני.

אמרנו לפניה התמהות של האשה שמר זבדי שלח אותנו ל“מר בראכטווייץ”.

“הה!!” היא אמרה, “אני היא גברת בראכטווייץ זאבלודובסקי ואם באתם לשם תיווך דירות מצאתם את הכתובת המתאימה”

גברת בראכטווייץ זאבלודובסקי, היא גברת לבושת שחורים ושער מכסיף המצטיינת בהיקף החזה והמתניים ובחיוך אדיב. היא הוליכה אותנו לחדר האורחים. ישבנו אצל שולחן גדול שגילו כגיל הציונות. גילינו לה את מבוקשנו ובקוצר רוח חכינו לרגע בו נתבקש לשלוף את חצי הלירה ואת העט כדי לשלם דמי טרחה ראשונים ולחתום על “העסק”. אך גברת בראכטווייץ זאבלודובסקי הצטיינה כנראה גם באורך־רוח ולא גילתה כל רמז שיצדיק פעולה זו. לפני שהמשיכה עמנו בשיחה העמידה לפנינו קפה, חררות מלוחות ובקבוק קוניאק. היא מזגה לנו מן הנוזלים והרשתה לנו לקרוא לה הילדה, לשם נוחיות וקיצור.

ישבנוֹ אצל הילדה כשעה ושמענו בקשב רב כיצד השיגה מגורים בשביל חברים רבים של הסגל הדיפּלומאטי, ליהודים מאנגליה ומארצות הברית. מדי פעם שאלה אותנו שאלות משאלות שונות. בתשובה לשאלותיה סיפרנו לה, למשל, שאנו מנגנים בפסנתר, שאף אחד מקרובינו לא קישט את ראשו בנוצות ועשב־ים שהוציא מהכרים והמזרון ושבכל ימי חיינו לא רצחנו אלא את יוהן סבסטיאן באך. הילדה הצטדקה והודיעה לנו שמחובתה לדעת את טבעם של האנשים שהיא משמשת להם כמתווכת. נראה שהנחנו את דעתה וביקשה שנסור אליה מחר כדי שתוכל להראות לנו את אחת הדירות, שלדעתה תתאים לנו ביותר.

ליד הפתח, לאחר שנפרדנו מהילדה שנשארה בחדר, נתבקשנו על־ידי גברת אחרת, ודאי מזכירתה לעניני כספים, להפקיד חמש לירות ולחתום על “העסק”. הילדה והקוניאק עשו את שלהם ועשינו כמבוקש. למחרת פגשה אותנו הילדה בפנים מבריקות ורעננות. הושיבה אותנו במונית ונסענו, ללא הרפתקאות מיוחדות, לתל־בנימין. ליד וילה חדשה, שמספר גננים עמלו בחצרה בנטיעות ובדשיאה, ירדנו ונכנסנו אחרי הילדה לחדר מלא כורסאות עור שחורות וחומות ותנורי־נפט כחולים.

אשה בשחורים הנמוכה בשני ראשים מנאפוליון שמחה לקראתנו באנגלית בקול של חצוצרה שטבלוה במים. הגברת הודיעה שהיא גברת בארטליי קוגאן מליברפול שהחליטה לעקור מתל־בנימין, מחמת הזבובים בקיץ, לאזור הוילות בהרצליה. אגב, דבר זה נודע לנו מפי הילדה עוד בהיותנו במונית.

כשעה וחצי התווכחו שתי הגברות אם כדאי לגברת קוגאן להשכיר את הוילה או למכור אותה. מיד לאחר תחילת הויכוח נפלה עלינו מעין תרדמה ולא נתעוררנו ממנה אלא בסופו של הויכוח.

“ובכן, ארבעת אלפים”, אמרה הילדה, "דמי־מפתח״ התקשינו להאמין למשמע אזנינו. הילדה המשיכה, “ארבעת אלפים בתנאי שכל רהיטיה של גברת קוגאן יישמרו כאן באחד החדרים ושמדי היותה בתל־אביב או ברמת־גן תוכל ללון את הלילה (במקרה של מחסור בזבובים, חשבנו), בחדר־השינה שלה שיעמוד לרשותה ולא יושכר”.

המלים האחרונות החזירו אותנו למציאות כליל. בכל זאת, חשבנו, העסק כדאי והחלטנו להכניס נימה מסחרית לשיחה.

ארבעת אלפים לירות, אמרנו, זה קצת…

פניה של הילדה הפכו ירוק בהיר.

“לירות?” היא שאלה, מר זבדי לא אמר לכם?"

רצינו לומר לה שניתן במזומנים, אם זו היתה כוונתה, ולא בשטר. אך הילדה המשיכה – “דולארים”.

יצאנו ובמהירות.

המתווך השלישי שלנו היה ואֶקסלר. יהודי דקיק שפקקי צמר־גפן תקועים לו באזניו. הוא מיד חטף מאתנו חצי לירה והחתים אותנו על “העסק”. הלה דיבר בקיצור ולענין. בעוד אנו מספרים לו את אפשרויותינו בלירות ישראליות, כדי למנוע טעות טראגית, היה הוא מפסיק אותנו בשאלות פסקניות – “שם?”, “כתובת?”, “מקצוע?”, “נשוי?”, “ילדים?” ולבסוף אמר: “בבקשה, תבואו אלי אם תמצאו משהו מתאים”. ותחב לידינו מאותם הפתקים הטובים, דוגמת שפרינגלר.

הכתובת הראשונה שלו הובילה אותנו לבנין שליד פסי־הרכבת. שתי דירות היו בקומה הראשונה ואנו היינו צריכים למשפחת פרידמן שרצתה לפנות את מגוריה תמורת דמי־מפתח. אולם, התקשינו למצוא את השם פרידמן. כל דלת דמתה למצבה של קבר־אחים עם הוראות כיצד להעלות כל שם באוב: זינגר (צלצל 1), יעקובי (צלצל 2), מירנברוק (צלצל 3), קאמרשטיין (צלצל 4), ז’כוביצקי (צלצל אחד ארוך וארבע נקישות קצרות).

אבל, פרידמן לא היה שם. החלטנו לשים יהבנו על הדלת שיותר שמות היו חרוטים עליה וצלצלנו בנחת, ליתר בטחון, שבעה צלצולים ארוכים ושנים קצרים מאוד. איש לא ענה לנו. פעלנו ליד הדלת השניה באופן דומה, אך התגובה לא נשתנתה. לאשרנו חלף על פנינו אחד מדיירי הבית ולשאלתנו ענה, כי כדי להזעיק את פרידמן, יש לפנות לדלת הראשונה, לדפוק פעמיים ולצלצל פעם אחת.

סבתו של פרידמן יצאה אלינו עם סינור מלא ילדים שהתפזרו על הרצפה ברגע שהושיטה לנו את ידה ללחיצה. פרידמן עצמו לא היה בבית. אך סבתו, שהסתבר במוקדם שאינה אלא אשתו, הכניסה אותנו דרך מסדרון נקוב דלתות לחדר שקירותיו מצוירים בפרחים וצפרים ירוקים, שרצפתו היתה, ברובה, מטה אחת גדולה שבקצה הצפוני שכבה סבתו, המקורית של פרידמן.

“לשני אנשים”, אמרה גברת פרידמן בנימת שכנוע רבה, לכשנודע לה מצבנו המשפחתי, “יהיה כאן באמת הרבה מקום”. דמי המפתח היו צנועים לערך, אלפיים לירות בסך הכל, בעד חדר ופינת־מטבח. דבר אחד, על כל פנים, מנע מאתנו להסכים ל“עסק”. חדר האמבטיה שכלל גם את הנוחויות האחרות, היה משותף לכל הדירה. כחדשים שבדירה היינו יכולים להשתמש בו, אילו שכרנו את החדר כמובן, רק בשעות הלילה המאוחרות בהתאם לתור.

ראינו עוד מספר מתווכים, אך מכולם יצאנו מוכי סחרחורת קלה ונקיים מכספנו כאילו יצאנו ממשרד עורך־דין. החלטנו לשוב ולנסות מזלנו אצל זליג שפרינגלר. אחרי הכל, חשבנו, היה בו קסם אישי מיוחד. אולם, לכשבאנו למשרדו מצאנוהו סגור ומודעת־אבל סיפרה על מותו הבלתי־צפוי.

“אשה אחת שתסרקתה בלתי־עשויה”, סיפר לנו אחד הפקידים במשרד הסמוך, “התפרצה שלשום למשרדו וצעקה על האומלל בקולי־קולות רגעים אחדים לפני שהחל חש ברע”. זליג לא עצר כוח והשבץ לקח את חייו.