רקע
שבתי טבת
יום אחד במשרד הרבנות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: "הארץ"; תשי“א

אך עלינו על המדרכה המערבית שברחוב יבנה וכבר נחלץ, מבין קהל מעורב של צעירים וקשישים שצבא על מדרגות משרד הרבנות, ופנה לקראתנו, בזרועות מושטות, זוג צעיר ורענן, הוא בחליפה כהה והיא בשמלה ירוקה.

– “גורדון”! קרא אלינו הבחור בקול שמח אף כי יגע, “כמה זמן צריכים לחכות לכם? אנחנו עומדים כאן כבר למעלה משעה ומחכים…” הפסקנו אותו, כדי להעמידו על טעותו. איננו ולא היינו אף פעם גורדון. הלז תמה, הרכיב זוג משקפיים על עיניו ופנה לבת זוגו:

– “הוא לא נראה בדיוק כמו גורדון? יש להם בדיוק אותו שפם!”

בחרדה העברנו יד רוטטת במקום שהשפם צומח, אך לאשרנו לא נתקלנו בשום שפם, עור הפנים היה מגולח למשעי וכדרוש. הנערה בירוק הסבירה לנו שאיזי רבינוביץ', הוא בן זוגה, נרגש כל כך עד שחדל לראות כשורה, משום שמחכים הם כבר למעלה משעה לעדים, בשם גורדון, הצריכים ליתן עדותם בפני הרב הרושם אותם לנישואין. אך השתחררנו מזוג אובד־דרך זה, נחפּזה לקראתנו, מבין הקהל שעל מדרגות בנין הרבנות, ריבה בגובה וברוחב של פסנתר כנף, ואחזה בדש בגדנו…

– “אנחנו לא גורדון”! אמרנו לה וניסינו להתפנות ממנה. אך הריבה דבקה בנו כשהיא הולכת לצדנו באופן אלכסוני, שחסם והאיט את מהלכנו.

– “שמי ביאטריס שווארצסטיין”, פתחה ואמרה לנו הריבה באנגלית זורמת ותחבה לעינינו צרור מברקים ותעודות, “ובפלאטבוש בברוקלין שבאמריקה קוראים לי ביצ’י, סתם ביצ’י”. היא תפשה בידנו. עמדנו מלכת וחייכנו כלפי ביצ’י. ביצ’י פתחה נרתיק מלא שיניים מרובעות והחזירה לנו חיוך. “אני רק שלושה ימים בישראל”, אמרה לנו ביצ’י, “ואני לא מכירה כאן אף אחד שיהיה עד שלי, והרבנים אומרים שלא ירשמו אותי לנישואין עם חיים גוטליב, אם לא יהיה לי עד שיעיד עלי”.

ביצ’י סיפרה לנו, שהיא צריכה עדות לכך שהיא רווקה ושאף פעם לא נישאה. אם לרב יש עיניים לראות בהן, חשבנו בלבנו, הוא אינו צריך עדות כזאת. דומה שביצ’י קראה את הרהורנו מפנינו ו“כן”, היא אמרה, “בארצות הברית זה אחרת. אך כאן יש המון ביורוקראטיה ובלי פרוטקציה אי אפשר אפילו להתחתן. אם לא יהיה לי עד, אצטרך לחכות עד שיבואו האישורים מהרבנות בפלאטבוש”. שאלנו אותה מדוע לא תחכה, איפוא, עד שתגיע עדותם של רבני פלאטבוש. “אבל אני מוכרחה להתחתן עם חיים גוטליב”, בכתה ביצ’י, “אני לא רוצה לחכות. תהיה אתה עד שלי…”

הסברנו לביצ’י, באופן ברור ככל האפשר, שאנו עצמנו צועדים עתה למשרד הרב, כדי להירשם לנישואין וממילא לא נוכל להופיע כעדיה בשמות בדויים, כבקשתה.

הבקענו לנו פירצה בקהל ונכנסנו לבנין בן שתי קומות, שלפי שלטיו נראה יותר כחנות “כל־בן” מאשר משרד הרבנות. למעשה, יכול אדם לגמור את כל תהליך חייו בבנין אחד זה. באגף הימני של הקומה הראשונה הוא נרשם לנישואין, בחצר הוא מתחתן, באגף השמאלי הוא נרשם לגט, באגף השמאלי בקומה השניה הוא מתדיין לפני בית הדין הרבני לגיטין על המזונות שהוא צריך לתת לזו שנרשם עמה בקומה הראשונה, ואם לא קורה משהו מיוחד בינתיים, הוא יכול לצלצל בנחת ב“פעמון הלילה של חברא קדישא” הקבוע בדלת הבנין ולחזור לאבותיו.

בכניסתנו לבנין מצאנו כל אותן פעולות מבוצעות בידי מספר רב של אזרחים ורבנים. הקהל הצטופף באמצע המעברים ומעטים ביותר נשענו על הקירות המלוכלכים והמקולפים. לעתים תכופות וקצובות חולף בקהל זה, כשזקנו נטוי לפניו, רב במעיל דו־זנבי.

בחדר מספר 8, בו נרשמים לנישואין, מתחת לקלסתר פניו של הרב קאלישר, מתנת “המזרחי”, יושבים שלושה רבנים. אחד מהם, אפור זקן שעיניו מכוסות קרום־דק, בחן בשאלות עד שבא להעיד על כלה־בעתיד. “ואדוני יודע, שהבתולה קרצובניק בתולה?” שואל הרב, כשהוא מסתכל בעין אחת בעטו ובעין השניה בפני העד היושב לפניו, שארנקו משמש כיסוי לראשו. “יודע גם יודע”, משיב העד. “וכמה זמן הוא מכיר את הבתולה קרצובניק?” שואל הרב ועטו מחפש בחשד, את הטבלה הנאותה לתשובה. “הו”, אומר העד, “זה כמה שנים”. “כמה שנים הוא מכיר?” שואל הרב, שאינו מסתפק בתשובות בלתי מדוייקות. העד מפנה ראשו כלפי מעלה על מנת לרכז את זכרונו במוח־הקטן, אולם מיד ממהר לאחוז בארנקו שלא יישמט מעל ראשו. ללא רמז מיוחד קם הרב ממושבו ופונה לדלת ונעלם. עד שהוא חוזר נהנה העד מהפוגה ומנהל זכרון דברים לוהט עם הזוג שהוא מעיד עליו. החתן־בעתיד שופך לתוך אזנו קיתון של אינפורמציה שימושית: “היא גרה ברחוב עצמון, למדה ב”הרצליה“, שם אחיה הקטן זלמן ושם הגדול קלמן…”.

ליד דלת מספר 8 תלויה מודעה, המזהירה את אלה הנותנים עדות מפני שבועת שקר והאומרת, שחוץ מהעונש שיוטל עליהם על ידי ממשלת ישראל בעוון עבירה זו הם צפויים, וזה העיקר, לעונש גם מידי שמים. אולם, כנראה שלשמים קרה מה שקרה לממשלת ישראל, והעונשים ששניהם מבטיחים אינם מפחידים איש. זאת אפשר לראות מיד כששמים לב, שרק חלק קטן מאד מבין באי משרד הרבנות חובשים כובעים. הרוב הגדול, שלא התכוון כלל לבקר במוסד זה, מכסה ראשו בממחטות, ארנקים, סודרים. רוב העדים נחטפים מן הרחוב, מקפה “פאסאז'” ומהתור שלקולנוע “תמר” ומקפה “מאור”.

עוד אנו עומדים ומהרהרים בירידת המוסר ובתמונתו של הרב קאלישר וקול בכי קורע לב מחזיר אותנו למסדרון. אנו רואים, שמן החדר שמול לחדר מספר 8, שאולי טעינו קודם וחשבונוהו לחדר הקטן שבבנין, יוצאת תהלוכה של נשים, שבראשה צועדת שמלה לבנה מכוסה הינומה וממנה עולה ובוקע קול הבכי.

שני רבנים, החולפים על פנינו כשועלים, ממהרים לחצר שם מוכנה חופה ובה קהל רב מריע וחוגג. יושבי האוטובוסים מספר 5, העוברים ברחוב יבנה באיטיות מרובה, מצרפים קולם לתרועה.

השמלה הלבנה צועדת כשהיא נשענת על שתי נשים בוכיות, שמאחוריהן שתי נשים אחרות, שכל אחת מהן אוחזת בשמלה ובהינומה. כאילו היו אלה שלהן ורק השאילון לכלה. ואולי כך הוא. מאחורי שתי נשים אלו צועד גן ילדים, שכל אחד מחבריו אוחז בשולי השמלה של הגברות שבראש התהלוכה.

אי משם מובל ובא גבר נבוך, חוק כולו בחליפה כהה וכובע קאסקט בראשו. הוא מנסה לחייך כלפי מכריו השונים המצטופפים בחצר, אולם אינו מצליח אלא לגלות את שיניו בלבד. מדי פעם טופחים לו על גבו ואבק פורח מחליפתו.

ליד החדר הקטן שבבנין נמצאת בשלבי־הכנה אחרונים תהלוכה חדשה דומה לראשונה, וכבר אפשר לראות בשלישית כשהיא מתאספת ועוסקת בחלוקת התפקידים.

קול הבכי הולך וגובר מכמה גרונות של כלות והוריהן. ביצ’י שנזדמנה לכאן, כדי לדוג עֵד לצרכיה היא, מתבוננת בנעשה בקנאה גלויה. לרגע נדמה, שגם קולה משתתף בהמולה. אולם הבכי הנשמע עתה אינו קול חתן ולא קול כלה, לא ששון ולא שמחה.

קבוצה לבושה ברשלנות מתנהלת לקומה שניה למשרד “חברא קדישא” וקולה אף הוא הולך לפניה. קולות גן־הילדים שבחצר “ברוריה מתחתנת! ברוריה מתחתנת!” מתמזגים בקול בכי חנוק של אחת הנשים, ששני גברים תומכים בה להעלותה למשרד “חברא קדישה”.

ליד חדר הרישום לגיטין מתבוננים העומדים בתור בתהלוכות החתונה. גבר לבוש סרבלי־נמל, שחיכה עד כה בצפיה ובסבלנות מול אשה דקה בעלת עיניים רעבות, מתפרץ לפתע, אוחז ביד האשה ומנסה לגררה אחריו לרחוב. האשה שעיניה רעבות אינה נתונה כלל להשפעתה הסאנטימנטאלית של תהלוכות הנישואין. אדיר רצונה להירשם לגט. אולם, הגבר שינה דעתו. כמה מאחיה של האשה מנסים לעכבו. האשה עצמה שורטת בפניו. הלה מרים כפותיו וחובט באחים ראש בראש. הצלצול הנפלא המופק מפעולה זו דומה לצלצולי־כנסייה ומזעיק כמה רבנים ממשרדיהם. התגרה מתפתחת ומתעצמת. לא עוברים רגעים מספר והתגרה היתה למלחמה. המשטרה מופיעה ונכנסת מיד לפעולה. שני שוטרים הולמים באלות בראשו של לבוש־הסרבלים, אולם לכך אין יותר השפעה מאשר אילו היו מכים על חבית ריקה. לבוש־הסרבלים נאבק בגבורה ובתבונה אפילו גם בשעה שראשו מהדהד כחבית.

המשטרה, תודות ליתרון מספרי, מצליחה להכניס את הגברתן שרוט־הפנים למכונית־משטרה סגורה, המתקשה לפלס דרכה בקהל העצום שבא לחזות בחתונה ובתגרה. “זה חמור ולא בן־אדם!” קוראת אחרי מכונית המשטרה אשתו של שבוי־המשטרה. שתים אחרות, שעוללים בידיהן, הקרובות כנראה קרבת משפחה לאסיר, רצות על המדרכה רצוא ושוב, מכות על חזן וצועקות בערבית “הרגו אותו!”

העומדים בתור לרישום לנישואין מביטים כמפקפקים. אחד חכם העובר לידם שואלם “ואתם עוד רוצים להתחתן?” הרב הרושם בחדר מספר 8 שואל את אחד הנרשמים: “והוא היה נשוי כבר פעמיים וזו הפעם השלישית?” הלה מוציא תעודות המאשרות את שני הגיטין הקודמים. “זה אוהב להתחתן זה”, אומר אותו חכם. ביצ’י מנסה לעשותו עד בשבילה. אולם, נוח לו, הוא אומר, להתבשל בגיהנום מאשר לסייע לעבירה כזאת. הוא מתפנה מביצ’י וחוזר למקומו בתור שליד חדר הרישום לגטין.

הרבנים הרושמים לנישואין ממשיכים בעבודתם באין מפריע. “תעודת־זהות בבקשה”, שואל רב אחד מחתן־בעתיד. “אין לי תעודת זהות”, משיב הנשאל ומתקן את מטפחתו על ראשו, “אבל יש לי פנקס־מילואים. כרטיס־מזון”. הרב אינו רוצה באלה, רק בתעודת־זהות. הכלה־בעתיד היושבת על הספסל האחורי בעת רישום החתן־בעתיד, נזעקת ובאה לשולחן הרב. היא מסבירה, שחתנה־בעתיד שכח את תעוד־הזהות שלו בחיפה. “יסע לחיפה ויביא”, שדרושים שני עדים לזכר ושני עדים לנקבה. העד היחיד, לבוש מכנסי־חאקי ומעיל כחול, אומר לרב שיחכה רגע קט, הוא יצא לרחוב ויאסוף מלוא החדר עדים. הוא יוצא וניגש לתחנת מוניות סמוכה, מנופף בידו וצועק בקולו. כעבור זמן קצר באה בעקבותיו שיירה של נהגי מוניות חבושה מטפחות.

זוג צעיר, העומד לידינו בתור לרישום, משוחח עם הוריו ומכריו. הללו, יוצאי־גרמניה, באו בהרכב הדרוש ובציוד המתאים כולל כיפות של תכלת־לבן מוזהבות. היו עמם שני עדים לזכר ושני עדים לנקבה וכל התעודות, כולל תעודת התאזרחות וכרטיסי שרות במשמר־האזרחי. רק דבר אחד שכחו, חשבנו, את הרוקזאק" והתארמוס. הקשיש שביניהם מתרעם על הכיעור שבנוהל הנישואין. “אפשר להתבייש להתנשא כאן”, הוא אומר בעברית, “התנשאות זה דבר קדוש. מאוד קדוש.”

הסכמנו עמו לחלוטין. עוד בשעתו החלטנו, שכדי להינשא חובה על הממשלה להקציב היתרי־יציאה, או לאפשר לספני ספינות־הקיטור שעל הירקון ליהנות מחוק־הימים ולהרשות להם לערוך נישואין על ספוניהם.

אולם, לא היה לנו זמן רב להרהר בכך, שכן גם אנו נחפזנו לעמוד על המשמר עם איזי רבינוביץ' ועם ביצ’י בקרן הרחוב, כדי לצוד את העדים הדרושים לנו.


המלצות קוראים
תגיות