רקע
שבתי טבת
עם תמונה ברחובות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: "הארץ"; תשי“א

כמה מידידינו האויליים ביותר עשו יד אחת וקנו לנו תמונה כמתנה למאורע מסוים. היתה זו תמונה גדולת־מידות, בצבעי־שמן. למעשה, ממדיה כה גדולים, עד שאחרי שנתלתה על קיר נראתה כחלון חסום.

אולם, מעלתה העיקרית לא היתה בממדיה, אף כי אלה הם שבלטו לעין. התמונה סיפרה בצבעים של “טכני־קולור” על טחנת־רוח ליד נחל. בנחל שטו בנחת ברבורים לבנים, שלמעשה נראו כבנות־יענה גדולות כגמלים. מעל לפלוגת הברבורים עופפה להקת צפרים ישר לתוך יער עבות שמשום מה נראה מגומד לעומת הברבורים הלבנים. בשמים הכחולים כחולצת־עבודה שדהתה נראתה אך עב אחת קטנה.

לאיזו שעה משעות היום התכוון הצייר בדיוק – זה היה הנושא העיקרי בויכוח היחיד שניהלנו על התמונה. אמנם, בשמים נקבעה שמש, אך רבים מידידינו עמדו בתוקף על דעתם שלא היה זה אלא הירח והסתמכו בטענתם על העובדה שגם כתם קטן אחד של צל לא ניכר בתמונה. לחיזוק טענתם הביאו נימוק, כמעט חותך, שאחד החלונות שבטחנת־הרוח היה מואר באדום. כלומר, עת לילה. אנו, שטענו כי היום שליט בתמונה, הצבענו על העובדה שאפילו בירח המלא ביותר אין רואים להקת צפרים שטות להנאתן בשמים לעת לילה. החלון האדום, אמרנו, אינו אלא שמלתה של אשת הטוחן שנתלתה לייבוש.

משום כל אלה ביקשנו להיפטר מהתמונה מהר ככל האפשר. אכן, נודה על האמת, אילו צוירה התמונה בידיו של פיקאסו או שאגאל, או לפחות רמבראנט, לא היינו מבקשים להיפטר ממנה ואף מנסים היינו לשבחה בשל תכונותיה המוזרות ומוצאים בה סמלים ורזים. אולם, צייר את התמונה אחד אסניעני, ששמו נחתם עליה בעברית, בצדה הימני התחתון.

עד מהרה הוברר לנו שיותר קל היה לקבל את התמונה מלהיפטר ממנה. מצאנו, כי בתל־אביב גופא מצויים כשלושים ושבעה מוכרי־תמונות ברחוב המציעים את תוצרתם של למעלה משלושים ציירים עולים חדשים. את מספר הקונים קשה לאמוד, אולם מאז הרפתקאה זו, שמנו לבנו, כי הם רבים רבים.

ברחוב נחלת־בנימין, בחצרו של בית, מצאנו את מוכר־התמונות הראשון. נוכחנו לתמהוננו לדעת שהתמונה שבידינו לא היתה הגדולה שבעולם ואף לא הרומנטית ביותר. למוכר־תמונות זה, שהתפרנס גם מניסור מסגרות והתקנתן, היו תמונות גדולות כחלונות־ראוה, כמעט. מהן מאורכות ומהן רחבות. בכולן שימשו בערבוביה נחלים זכים עם ברבורים לבנים. ילדות בנות שלוש לבושות שמלות וורודות מלקטות פרחי־בר כחולים וירוקים. טחנות רוח, יערות עד, שלג בהרים ונערות עם כפות אדומות. קערות של פירות ובעיקר פלחי אבטיח גדולים ואדומים.

התמונה שבידינו דמתה דמיון רוחני מפתיע לתמונות שבאותה חצר. מוכר־התמונות ששמע, כי ברצוננו למכרה, הציף בה בחטיפה ואמר: – “התמונה הזאת היא של אסניעני”… כשהבטנו בפניו היה לנו רושם חזק שראינו אותו פעם. אולי, חשבנו, על שפת הים, משכיר כסאות־נוח.

– “הסחורה של אסניעני אינה הולכת טוב”, אומר מוכר־התמונות. אכן שפתיו היו סדוקות. אין ספק שראינוהו משכיר כסאות־נוח על שפת־הים. גם תיק־עור היה תלוי לו ברצועה על כתפו.

– “מדוע הסחורה של אסניעני אינה נמכרת טוב?” שאלנו.

– “אסניעני הוא מבולגריה והנוף שלו אינו מוּכר לאנשי בוכארה, מרוקו ופולין הקונים אצלי תמונות”.

– “ומי צייר את התמונות שלך?” שאלנו בקצת רוגז, שכן חשבנו שאם לא אסניעני עצמו ציירן, אז לבטח אחד מקרובי־משפחתו.

– “הו, את התמונות שלי ציירו משה־שווילי, אלפונס מזרחי ומאיר יצחק סביסלוצקי”.

– “אין אנו רואים כל הבדל בין הנוף של אסניעני ובין אלה של משה־שווילי וסביסלוצקי”, אמרנו.

– “אין לכם עין חדה”. אומר מוכר־התמונות. “ההבדל בין הברבורים של אסניעני ושל אלפונס מזרחי הוא עצום. תראו בבקשה”, והוא מצביע על תמונה הדומה כאחות תאומה לתמונתנו. “זוהי מעשה ידיו של מזרחי”, הוא אומר. “שימו לב לברבורים שלו, אתם רואים את ההבדל עכשיו?”

– “לא” ענינו בתום לב. “שני המינים דומים לבנות יענה. אולי זנבות הברבורים של מזרחי כהים יותר”.

– “זהו בדיוק”, אומר מוכר־התמונות. “אך בנות־היענה של מזרחי יש להן זנבות של טווסים… הביטו בעצמכם!”

הבטנו מקרוב. הסתכלנו היטב בברבוריו של מזרחי.

– אתה בטוח שהכוונה היא לזנב של טווס ולא לדג־חרב?" שאלנו.

– “אני בטוח”, אומר מוכר־התמונות, “שזו הכוונה, כמו שאני בטוח ששמי הוא אברשה”. אגב, בכך היינו גם אנו בטוחים.

– “הקונים שלי”, אומר אברשה בההרגשת־נצחון, “כשהם קונים תמונה הם רוצים שיהיה בה הכל. זריחת־השמש, שקיעת־השמש. הלבנה, במילואה וכחרמש, שמים זכים ושמים קודרים, ברבורים שידמו לטווסים, טחנות־רוח ונחלים. אתם מבינים, את הדברים האלה הם חסרים פה בישראל”.

– “ובמרוקו ובבולגריה יש להם ברבורים?” שאלנו.

– “אני חושב שכן”, אומר אברשה, "אחרת לא היו מזרחי וסביסלוצקי מציירם אותם.

– “סוף דבר, אברשה”, אמרנו, “כמה אתה נותן בעד תמונה משובחת זאת של אסניעני. ניתן לך הנחה על הזנב”.

– “לא יותר משלוש לירות”, אומר אברשה.

הרגשנו שמרמים אותנו. תמונה גדולה כזאת, אורגינאל, עם ברבורים כה גדולים. אמנם, בלי זנבות של טווסים, אך בכל זאת עם זנבות גדולים וחזקים.

אמרנו לאברשה שפחות מחמש־עשרה לירות לא ניקח בעד התמונה. אברשה צחק צחוק גדול עד שמעט ונקע את חטמו.

– “אפשר לחשוב שאתם מוכרים בטנים”, צחק אברשה, לוקחים מחירים שכאלה. בעד שש לירות אני מוכר לכם את התמונה הזאת של גוּמוביץ". הוא הראה לנו תמונה שהיתה ללא הגזמה, גדולה ככותל המערבי. צבועה בוורוד ובתכלת ומספרת על ברבורים, ילדים בשמלות ווֹרודות, אבטיחים ועוד כמה חפצים שנשמטו מזכרוננו. אמרנו לאברשה שאין אנו רוצים לקנות אלא למכור תמונה. למכור את האסניעני שבידנו.

– “הא”, נאנח אברשה, “אילו היתה לכם תמונה משל קירפיצניקוף, זה היה ענין אחר. בעד גודל כזה הייתי נותן לכם עשרים לירות. אבל, כמובן, קשה מאד להשיג עכשיו סחורה של קירפיצניקוף”.

אמרנו ללכת, אולם החלטנו לשאול את אברשה שאלה אחרונה.

–“אברשקה, מדוע אינך ממשיך לעבוד על שפת־הים?”

– “אהאה”, אומר אברשה, “אין עכשיו פרנסה על שפת־הים. אבל, תמונות, אנשים אוהבים שיהיה להם יפה על הקירות בבית, אז אני מוכר להם”.

הלכנו אל מוכר תמונות אחר. התמונה כאמור היתה גדולה מאוד ורבים מהעוברים ושבים הסתכלו בנו בתמיהה, משל כאילו נשאנו פסנתר־כנף תחת בית־השחי.

זה היה שמו מארקוֹ. בולגרי כמו אסניעני, ואולי יותר. מארקו, זו היתה הצרה, היה בטוח שברצוננו לקנות תמונה גדולה יותר של אסניעני. ללא דיבורים יתרים הראה לנו אחת, מלאה ברבורים וטחנות־רוח. אם נוסיף על תמונתנו לירה וחצי, היה מארקו מוכן למכור לנו את האסניעני שלו.

–“אולי יש משהו משל קירפיצניקוף?” שאלנו את מארקו.

–“אהאה”, פרש מארקו כפיו כלפי שמיא ובקול מלא רגש הוסיף, “קיר־פי־צני־קוף!! אילו היתה לי סחורה של קירפיצניקוף!!” הלכנו אצל דניאל, שבקרבת מקום. הוא היה מוכן לתת לנו בעד האסניעני שלנו שלוש לירות ולא יותר. מסקרנות שאלנו אותו אם יש לו משהו משל קירפיצניקוף.

דניאל הסיר מעל ראשו את הברט וגילה ראש שמחלת ילדות הלבינה חצי משערותיו ומחלת הגרב, כנראה טאטאה את הנותר – “קירפיצניקוף!” אמר דניאל בחום. “יש לי אחת שמכרתי והיום צריכים לבוא לקחת אותה. זוהי סחורה!”

ראינו, איפוא, את “הסחורה” של קירפיצניקוף. נודה על האמת: לא התפעלנו כלל.

– “הזהו קירפיצניקוף?” שאלנו, “הרי אסניעני טוב ממנו פי אלף”.

שמנו לבנו שהתחלנו ממש מחבבים את אסניעני שלנו.

– “כן”, אומר דניאל, “אבל אסניעני מצייר על קארטון וקירפיצניקוף על בד”.

הבטנו באסניעני, אכן על קארטון. דניאל הקיש עליו באצבעו, בבוז.

–,אבל הציור של אסניעני"… רצינו להמשיך ולומר

–“איפה הציור?” אומר דניאל, “הקונים אוהבים צבע־שמן, וכמה צבע־שמן נותן להם אסניעני? תראו את קירפיצניקוף – הרבה צבע, הרבה שמן. מאמריקה. ואיזה בד! ואיזה מסגרות־עץ!”

אכן בתמונתו של קירפיצניקוף היה בד משובח ביותר ובשפע. מספיק לכריכת תריסר מתים.

– “ועץ?” התפעל דניאל. “איפה אתם מקבלים עץ כזה היום? לא תשיגו מסגרת כזאת אפילו בעד 20 לירות”.

– “כמה עולה תמונה כזאת של קירפיצניקוף?” שאלנו.

– “עם הבד והמסגרת?” שאל דניאל ואנו נדנו בראשינו לאות הן.

“עשר לירות”.

– “עשר לירות? רק?” שאלנו בתמיהה.

– “הוא הולך במחיר זה”, אומר דניאל, “הקונים יודעים שהם מקבלים את מיטב הסחורה בזול”.

– “מדוע, איפוא, אין קירפיצניקוף מוכר רק את הבד והעץ, הרי היה מקבל יותר בכל חנות לחמרי־בנין?”

– “הוא אמן והוא מוכרח להתקיים”, השיב דניאל שלא ממין השאלה.

הבטנו במעשה־ידיו של קירפיצניקוף. התמונה תיארה אדם גדל־מידות האוכל ארוחת בשר וירק והשותה יין מכמה קנקנים.

– “זו אחת מתמונותיו היותר טובות”, אומר דניאל. “אתם מרגישים בשובע שעל פניו של האוכל?” האיש המצוייר היה באמת שבע. הוא היה שבע כל כך עד שנראה כאילו הוא זקוק לנשימה מלאכותית.

– “את התמונה הזאת”, אומר דניאל כמעלה זכרונות, “צייר קירפיצניקוף עוד בסופיה, לפני מלחמת־העולם…”

חזרנו לשוטט עם תמונתנו. נואשנו מלמכרה. לבסוף מצאנו את אביגדור ליד בנין אגרו־באנק ומכרנו לו את התמונה בשלוש לירות.

– “אולי יש לכם למכירה גם משהו משל קירפיצניקוף?” שואל אביגדור.

– “אהאה. יללנו, אילו היתה לנו סחורה של קירפיצניקוף!” ידענו שאילו היתה לנו תמונה של קירפיצניקוף היינו מוכרים אותה בחלקה לקבלן־בנין ובחלקה למטוויה וקונים לנו בשכרה את “כל כתבי” אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', השלם.


המלצות קוראים
תגיות