רקע
שבתי טבת
ב"הזדמנויות" עם חיים ובתיה

עמדנו באחת מחנויות ה“הזדמנויות” שבעיר ושוחחנו עם מר זיגמונד שאֶכטר על מערכת יפה של כלי אוכל אותה ביקשנו לקנות במחיר מוזל. המשא־ומתן שלנו עמו הגיע לנקודת קפאון ברגע שנתברר לשני הצדדים, כי מר שאכטר אינו מוכן למכור את הסאֶרוויז בפחות מ־140 ל“י ושאנו איננו יכולים לשלם תמורתו יותר מ־55 ל”י ו־325 פרוטות, לכל היותר.

ניסינו להסביר לו שזה עתה התחתנו ושהממשלה אינה מספקת כלי־אוכל לשכמותנו (פרט לסאֶרוויז לשתיית קפה) ואם הוא, מר שאֶכטר, לא יבוא לעזרתנו, נהיה נאלצים להמשיך לאכול מן הוואזות ומן המאפרות, בהן לא קימצו ידידינו.

– “מר שאכטר…” ניסינו להשפיע עליו, אך הוא הפסיקנו בתנועת ידו שחלצה מבין שפתיו האדומות סיגאר עשן.

– שאֶ(ח)(ש)טר" הוא אמר.

שמנו לבנו, קודם, כי בכל פעם שביטאנו “שאֶכטר” השתרג במצחו גיד כחול ובולט. הוא ביטא את שמו בקפידה רבה – שאֶ(ח)(ש)טר“. כלומר, אחרי השין הראשונה לא חית ולא שין, אלא מין מזיגה הגאית של שתיהן, כב”מינ(ח)(ש)ן“, או כב”צירי (ח)(ש)“. העובדה שלא יכולנו לבטא הגה משונה זה, למרות רצוננו העז לזכות בחיבתו ולרכוש את כלי־האוכל, הנחילה לנו רגש נחיתות עמוק אשר העניק לבעל ה”הזדמנויות" עליונות מסחרית שלא יכולנו להתמודד עמה.

ברוח זו הוא הציג אותנו לפני סאֶרוויז שחשבנו מתאים יותר לאפשרויותינו ואילו הוא עצמו התפנה לשולחנו ולניירותיו. הסארוויז היה מיוחד במינו. על כל צלחותיו, באמצעיתן, היה מצוייר, בכחול חגיגי, דג גדל־אברים שזנבו פרוש כמניפה ובראשו מבריקה עין קפואה ואכזרית. על הפנכות לא צויר הדג, אך במקומו צויר זר של דגיגים שהיו נושכים האחד בזנבו של השני. לא יכולנו להתבונן בתשומת לב בסאֶרוויז, כי עינינו נתקלו תמיד בעינו הקפואה של הדג ורעד קר עבר בגבנו. לשם הרגעה הסתכלנו בחנות. היו בה וואזות גדולות ככסאות, כחולות עם ציורים מוזהבים. מיני ריהוט עתיק, מנורות, נברשות, צלחות קאֶראמיקה, כוסות וכוסיות מקריסטל וכן אגני קריסטל ועוד מיני קופסאות משן ותיבות חרוטות והרבה מאד כלי אוכל. מכל כלי האוכל רצינו רק בסאֶרוויז אחד, אבל זה היה נעלה מהשגת ידנו.

–“שאֶ(ח)(ש)טר!” לחשנו מעשה־נקם לדג הגדול שבקרקעיתה של אחת הצלחות.

– אדון שאֶשטר, אדון שאֶשטר!" קראה גברת שנכנסה עם בעלה לחנות וקנתה לעצמה עמידה על אם הריצפה ופרצה, משום מה, בצחוק חדוה.

– “שלום אדון שוסטר”, אמר בעלה בקול המלווה תמיד בטפיחת־גב ידידותית ואמיצה.

מר שאֶכטר הרים מהרצפה את הסיגאַר והסתכל בבאים בפנים אדומות ובגיד בולט וסגול. הגברת חיכתה שמר שאֶכטר יכיר אותה וישמח לראותה. כדי להחיש תהליך זה היא הסירה מראשה כובע שחרחר שנוצה ירקרקת היתה מזדקרת מתוכו. “אך”, אמר זיגמונד בעברית, “זה גברת בתיה”! פניו חזרו להיות כחלחלים כשהיו.

– “וי גייטס?” שאלה גברת בתיה בקול שמח, “אני רוצה שחיים יראה את הדברים שאני רוצה לקנות”, אמרה הגברת בגרמנית שנקנתה ברחוב בן־יהודה ושופרה אחרי שני ביקורים בנהריה. בכל זאת מי שהבין אידיש, כבעלה חיים, לא התקשה כלל להבינה. זיגמונד ניגש אל חיים, בנסותו להתרחק מהגרמנית של בתיה.

– “שלום אדון חיים”, אמר זיגמונד אל חיים בעברית, והושיט לו ידו. חיים לחץ את היד המושטת לו, מחמת זהירות, בארבע אצבעות בלבד. עיניו של חיים היו נתונות במבט קודח בדג הגדול שבסאֶרוויז שאחזנו בידינו. חשנו בעליל באהבה הזכּה והעמוקה הנרקמת בין שניהם. “זאגן זי מיר, ביטאֶ”, אמרה גברת בתיה. “גברת בתיה” – אמר זיגמונד שהשתדל, כפי ששמנו לב, להעביר את השיחה למסלול עברי, אף כי בלי הצלחה – “יש לי כאן משהו מיוחד בשבילך! קיבלתי רק אתמול. מיוחד בשבילך!” נחפז לעבר שולחן קטן מעץ אגוז וניסה למשוך אחריו, בעצם הליכתו הפסקנית, את לקוחותיו. אולם בתיה, שמרגע היכנסה היתה למנהיגה המסחרית שבחנות, לא מיהרה אחריו. היא התבוננה בחיים ומבטה ליווה את מבטו עד שנפל על הקערה העמוקה שבידינו שבקרקעיתה נח, קפוא, אפל ושקט, הדג הגדול.

– “הער שאֶשטר!” היא קראה ונחפזה לעברנו כשבעיניה ברק מוזר. מסרנו לה את הקערה ללא כל התנגדות. “חיים”! היא קראה בהתלהבות והברק שבעיניה היה לאש אוכלת מרגע שידיה אחזו בקערה, “תראה איזה סארוויז נהדר!” חיים עמד לידנו ובחן, מחמת זהירות, את הצלחת בארבע אצבעותיו שבידו הימנית בלבד, ניכר היה שאהבתו לסארוויז גדלה והולכת. בכל זאת הוא נראה כאילו משהו הטריד את מחשבתו.

– “אח, וונדאֶרבאר!” אמרה בתיה. חיים הסכים עמה. הסאֶרוויז באמת יפה", הוא אמר, “אך מעולם לא ראיתי דג כחול”. זה כנראה מה שהטריד אותו, חשבנו. “זה מודרני, חיים, זה מודרני דגים כחולים”, אמרה בתיה, “רק חבל שהשוליים אינם מצופים זהב”. חיים אמר שהסארוויז יפה מאוד גם בלי זהב בשולי הצלחות, הואיל והדג היה כחול ומודרני.

– “אדון שאֵשטר”, צעקה בתיה לזיגמונד שעסק בניקוי השולחן הקטן מעץ אגוז ובהברקתו ושלקריאתה ניעור ובא אלינו, “דאס איסט באשטימט איין רוזנטל נישטוואר?”

מר שאֶכטר נחפז לנקות מחברת רוזנטל את העלבון שרק זה יוחס לה בייצור כלי אוכל מדויגים. הוא אמר שקנה את הסארוויז ממשפחת עולים מבולגאריה. הסבר זה וארץ מוצאו של הסאֶרוויז כיבו, כמו בסילון כבאים את האש שבעיניה של בתיה ואת התלהבותה. פיה לבש צורה של חי"ת בזיונית ומבלי להביט לעברנו החזירה לנו את הקערה העמוקה. חיים, שכנראה לא קרא ולא שמע על רוזנטל נשאר מאוהב בסארוויז כמקודם.

גברת בתיה מיהרה עתה לעבר ראי, גדול כקומת ילד, שעמד זקוף על שולחן “טואלט”. מר שאֶכטר מיהר בעקבותיה ואמר שהשולחן והראי מוכנים למשלוח. בתיה קרבה פניה לראי, בקו אלכסוני, עד שנשימתה הטילה אד על הזגגה. מר שאֶכטר, שהיה סבר שבתיה מצאה פגם בראי, קרב אף הוא את פניו, ליד פניה, והרכיב משקפיו. הוא ריכז את מבטו בשים לב ובשפתיים חשוקות לעבר הנקודה הנעלמת שהעסיקה את בתיה. אולם, היא פשקה שפתיה במצמוץ, חשפה את שניה העליונות, פתחה ארנקה, שלפה ממחטה והחלה מוחה את הליפסטיק שדבק בניב הזהב שבפיה. לאחר שהיטיבה דמותה בראי, פנתה אל זיגמונד ואמרה: “אַלזו?”

זיגמונד אמר 350 לירות. בתיה אמרה “בסדר” וניתקה את חיים מאצל הסאֶרוויז עם הדג. היא הסבירה לו שאפילו יתהפך העולם היא לא תקנה סאֶרוויז שאינו משל רוזנטל. היא ניחמה אותו שבמהרה ישכח את הדג ואת הסאֶרוויז. “עכשיו יש לי הפתעה בשבילך”, אמר זיגמונד.

הדבר המיוחד שנשמר בשביל בתיה והיה הפתעה מיוחדת בשביל החיים היה, כאמור, שולחן קטן מעץ אגוז. השלושה הביטו בו בדומיה. עתה ציפה זיגמונד שלקוחותיו יכירו את המוצג וישמחו להפתעה. כדי להחיש את התהליך שלף מצידו של השולחן שני מדפים. הוא הביט בלקוחותיו בפנים המוכנים בכל שריריהם לצחוק והמחכים רק לאות לכך. פניה של בתיה אורו ופניו של זיגמונד נשטפו בחיוך מאוזן לאוזן. “הלא זהו השולחן לקלפים!” קראה בתיה. עתה הגיע תור פניו של חיים. הם נחצו לשניים בחיוך. “בדיוק מה שצריך”, הוא אמר. שניהם הסתכלו בהנאה במר שאֶכטר, שהתחיל מפתח לעיניהם את סגולותיו ותכונותיו של השולחן. קודם כל אפשר להרחיבו על ידי פרישת שתי כנפיים נסתרות. אחרי כן אפשר למשוך ממנו מדפים מיוחדים להנחת קלפים. היתה בו מגירה מיוחדת לקופסאות קלפים וכמו כן מקום ללוח צפחה לרישום נקודות המשחקים.

–“אבל המדף מתנדנד” קרא חיים בקצת בהלה. זיגמונד הסביר שהברגים רפויים והוא מיד יחזקם במברג. אולם, חיים מיהר ובצפורן שבזרת שבידו הימנית חיזק את הברגים בקלות ובמומחיות. זיגמונד הביט בצפורן ברגשות מעורבים. היא היתה כלהב, מגודלת ומאורכת בכוונה תחילה לצורך מטרות מעין אלה. כנראה, חשבנו, בשל הצפורן נזהר חיים ולחץ את ידו של מר שאֶכטר בארבע אצבעות בלבד. מפיו של חיים, שהרגיש בהתענינות הכללית בצפרנו, בעבעה ופרצה חבית של צחוק, “שמו טרומפלדור”, הוא אמר והורה על צפרנו, “זה עושה מה שאני לא עושה לפעמים במברג שלי”. חיים טפח, בארבע אצבעות בלבד, על גבו של זיגמונד הנבהל.

– “השולחן הזה בסדר גמור, בתיה, אני אוהב אותו”, אמר חיים.

– “דאס איסט דוך אאוסגאֶצייכנאֶט”, אמרה גב' בתיה, “הער שאֶשטר”.

– “שאֶ(ח)(ש)טר”, אמר מר שאכטר שהטפיחה האחרונה והגרמנית של גברת בתיה עלו לו בבריאות. הוא נהג את לקוחותיו לקראת מנורת־לילה שהיתה עשויה כפמוט גדול ועליו נברשת מבד סגול שעליו מצוירים פרחים וורודים. גברת בתיה צעדה אחריו ופניה נפולים כעוגה ששמריה בגדו בה. “שאֶשטר?” היא שאלה. “שוסטר”, אמר חיים שמאז הבריג בצפרנו את הבורג היה שרוי במצב רוח חגיגי. “שאֶ(ח)(ש)טר”, אמר זיגמונד. הוא הוציא מהארון שבקיר מנורת־לילה שניה, תאומה לראשונה.

– “בשביל מה אנחנו צריכים מנורות־לילה?” שאל חיים.

בתיה הצטחקה צחוק של התנצלות לעבר זיגמונד, והסבירה לבעלה שאת המנורות ישימו בחדר־המטות, על שני שולחנות־הלילה שאך זה קנו.

– “אבל אני ישן בחושך, לא באור”, אמר חיים בקול של מי שנעשה לו עוול.

– “אפשר לכבות את המנורות”, אמר זיגמונד בקור ובאדישות ומיד הדגים כיצד מבצעים זאת. בקלות רבה, באמת, ללא כל קושי, על־ידי משיכה בפתיל סגלגל ותו לא. לרגע היה נדמה שהתשובה הניחה את דעתו של חיים. אבל רק לרגע.

– “אז למה, לעזאזל, להדליק מנורת־לילה אם מכבים אותה?”

– “אתה מדליק אותה”, אמר זיגמונד בנעימות, אבל באדישות, “במקרה שאתה רוצה לקרוא במיטה”…

– “כן”, אמרה בתיה, “במקרה שנרצה לקרוא במיטה”… היא פנתה אל זיגמונד. “כמה עולות המנורות”? היא שאלה בגרמנית המיוחדת לה. זיגמונד ענה 298 לירות, שתי המנורות, כולל מס מותרות.

– “רק בגלל מקרה לקנות שתי מנורות כאלה יקרות”… רטן חיים. היה מורגש שהוא מסרב בעקשנות לשכוח את הסארוויז עם הדגים.

– “אבל מה יש לדבר”, אמרה בתיה, “מנורות לילה זה נהוג ומקובל בכל בית הגון. אפילו לפיסמנסקי ולסלאֶפֹוי יש כאלה, ומי הם בסך הכל? אינסטאלטור ונהג טכסי, אנחנו בטח שצריכים מנורות־לילה”. זיגמונד נענע בראשו לאות הסכמה. “חוץ מזה”, הוא אמר, “הפרחים הוורודים מצוירים ביד”.

–“כן, וגם זה”, אמרה בתיה, “אם זה מצויר ביד זה שווה כמה שנשלם בעד זה. דבר כזה תמיד נוכל למכור בעד יותר משקנינו, כי יש לזה ערך, נישטוואר?”

זיגמונד אמר הן, אבל חיים לא היה מושפע מהקואליציה שהתיצבה נגדו. קצת נעלב, אבל נחוש ברוחו, הוא הוציא מכיס מעילו אולר והחל מחדד בו את צפרנו.

– “טרומפלדור”, אמר זיגמונד והצטחק קצת. חיים החזיר לו חיוך בישני. “כן, טרומפלדור”, הוא אמר. זיגמונד אמר שאת מנורת הלילה אפשר לשים על שולחן־הקלפים, במקרה שרוצים לשחק על המרפסת בליל קיץ. “בסדר”, אמר חיים והחזיר את אולרו מחודד ומנוקה לכיס מעילו. “מה יש עוד?” שאל חיים. “הקריסטלים”, אמרה בתיה, “והוואזה”.

מר שאֶכטר העמיס על אחד השולחנות כוסות מכוסות שונות, עשויות כולן מקריסטל. מהן כוסות ארוכות קנה וקצרות קנה, רחבות שפתיים וצרות שפתיים, גבוהות וקצרות, 72 במספר. כולן מלאות פיתוחים וחתכים וקישוטים. פניה של בתיה נדלקו מחדש באש התלהבות. זיגמונד סיפר, בקול שלו ומתון, שכוסות וכוסיות אלה היו בימים עברו רכושו של איש־מעלה צ’אכי שנרצח בידי הנאצים ושעולה יהודי הביאן לישראל. סיפור אימים זה רק ליבה את אש התלהבותה של בתיה. “מה היה שמו של הצ’אֶכי?” היא שאלה. זיגמונד ענה לה מיד, “ארתור קובאלאק”. על הכוסות היו חרוטים ראשי התיבות “א. ק.”.

– “זהו קריסטל מן המין המשובח ביותר”, אמר זיגמונד, “ערכו הוא כערך ברילאַנטים”.

בתיה אמרה לחיים שתמיד יוכלו למכור את הקריסטל ברווח. חיים אמר “בסדר”. זיגמונד אמר 432 לירות, הנחה מיוחדת בשביל גברת בתיה.

הוואזה עלתה רק 120 לירות. היתה זו וואזה סגולה, גבוהה כמטר, ועליה ציורי דרקון בצבע זהב.

– “זה זהב טהור”, אמר זיגמונד והצביע על הדרקון. חיים שאל אם הזהב אינו משתחק ונמחק. “בשום אופן לא”, אמר זיגמונד. חיים הוציא את טרומפלדור ואמר לגרד בו את זנבו של הדרקון. מר שאכטר מיהר לאחוז בידו, “אפילו רק בפטיש אי אפשר יהיה לגרד בו את הזה”, הוא אמר, “ככה זה לא חכמה”.

– “אדון שוסטר”, אמר חיים, “אתה צודק”, והחזיר את טרומפלדור למקומו, אחרי שניקה בו את אזנו הימנית.

– “הדרקון הזה”, אמר זיגמונד, “הוא הדרקון שפרסאוס נאבק עמו ליד סלע אנדרומדה היפה”.

– “כן, שמענו על זה”, אמר חיים במעט עצבנות, “נו, בתיה, נגמור, אני צריך כבר ללכת”.

הם עמדו ליד שולחנו של מר זיגמונד שאכטר שהוגיע מוחו בחשבונות כדי לחשב את הסכום הכולל של הקניה.

תהינו כל הזמן מהיכן מוציאים אנשים את הכסף כדי לקנות את כל הכלים היקרים האלה. תמיד חשבנו מי יכול לשלם כל כך הרבה בעד וואזה כל כך אוילית. עכשיו ראינו מי יכול וראינו מהיכן מוציאים את הכסף. חיים הכניס את טרומפלדור לכיס ושלף בעזרתו את הארנק ממנו הוציא חבילה עשירה של שטרות אדומים, חומים וסגולים ושקלם על ידו של מר שאכטר. גברת בתיה עמדה מול הראי שעל שולחן ה“טואלט” שלה, פשקה שפתיה, מיצמצה בהן, חשפה שיניה העליונות ומחתה מעל ניב הזהב את הליפסטיק שדבק בו. לאחר שהיטיבה דמותה בראי ישבה וחיכתה עד שהסבלים באו ולקחו את הראי ושולחן ה“טואלט”, מנורות הלילה, שולחן־הקלפים, הוואזה הסגולה וכוסות הקריסטל. מה שבכל אופן, חשבנו, חסר לחיים ובתיה באופן בולט זה פסנתר־כנף טוב, שחור ומבריק, עם הרבה פיתוחים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!