רקע
שבתי טבת
מעילו של הדוד סטאנלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: "הארץ"; תשי“א

אולי ראיתם אותנו, לאחרונה, לובשים מעיל חום בהיר, רחב מידות, שצאוורונו מגיע מכתף לכתף וכיסים בו יותר משמונה?

ובכן, זהו המעיל של הדוד סטאנלי מאמריקה שאנו לובשים.

את הדוד סטאנלי מכירים אנו, בעיקר, מפי השמועה. בכתובים באנו עמו רק פעם אחת. אולם את מעילו מכירים אנו היטב, ויכולים אנו לספר לכם, אם תבקשו זאת מאתנו, קורותיו המפורטות של כל כיס מכיסיו. עתה גם יודעים אנו, כי קורותיו של המעיל משקפות במידה רבה את קורותיו של בעליו הקודמים, דודנו סטאנלי מאמריקה. נתחיל, איפוא, במקום בו נגלו לנו עצמנו קורות אלה.

כתפו השמאלית של הדוד סטאנלי נמוכה מכתפו הימנית בשתי אצבעות וזרת אחת. לכן נוטה המעיל, בעת שאנו לובשים אותו, ומשתפל כלפי שמאל ולמטה, כאילו נטמנו בשוליו אבני־ריחים.

האמת היא, כמובן, שהדוד סטאנלי מעולם לא נשא בכנף־מעילו אבני־ריחים. משקלו של המעיל בא לו מפנקס השאֶקים של הדוד. יודעי אנו אמת זאת מפיו של הדוד פישל, אחיו של דודנו זליג מבני־ברק, שהיה מספר באזני המשפחה, כי בנו של אחי־אמו החורגת, הוא הדוד סטאנלי, נתעשר עושר גדול בארצות־הברית של אמריקה מעסקיו בסחר הכפתורים.

עשרו בא לו, כך היה מספר הדוד פישל, מתוך שהצליח לשכנע חלק ניכר מהחייטים שבעיר ניו־יורק כי יוסיפו שלושה כפתורים על השלושה שבכל אחד משני השרוולים של החליפות שהם תופרים. קשה לתאר הצלחה גדולה מן ההצלחה שנחלו בשוק הבגדים האמריקאי החליפות שבכל אחד משרווליהן נצצו, במקום שלושה, ששה כפתורים מעשה־ידי הדוד סטאנלי.

סיפור זה שמענו פעמים רבות גם לפני שקיבלנו את המעיל. היינו שומעים אותו באדישות רבה. מה לנו ולאותו סוחר־כפתורים? היינו אומרים בלבנו ותמהים על משפחתנו שהיתה שותה בצמא סיפורים אלה מפיו של הדוד פישל. בעיקר תמהנו על הדוד פישל, שיצאו לו, בקרב עובדי הצרכניות השיתופיות, מוניטין של מהפכן־סוציאליסט מן השמאליים. תביעתו של דודנו זה להלאים את האטליזים פרסמה את שם־משפחתנו ברבים.

היום בו חל מפנה חד ביחסנו כלפי הדוד מאמריקה זכור לנו יפה. היה זה היום בו קיבל הדוד זליג במתנה את נעליו של הדוד סטאנלי. הוא התהלך בהן בגאווה רבה והפגין לעיני כל את זהרן. בראותנו נעלים אלה התהפך לבנו מקנאה, וידענו כי לא בכדי אחזה אש־התלהבותו של הדוד פישל בבני המשפחה.

התמורה שחלה בדודנו מבני־ברק, מאז נעל את הנעלים, הפליאה אפילו את הדוד זליג עצמו. הוא סיפר לנו, כי מאותו רגע שהוא נועל את נעליו של הדוד סטאנלי הינו יכול לדבר אלא אנגלית, שפה שעד כה ידע בה רק שתי מילים, “פוליציי”, ו“פיש”.

ואכן, שמנו לבנו כי הדוד זליג התחיל משבץ את העברית שלו ומתבל אותה במלים אנגליות כמו Steak with gravity and onions, strictly Kosher, Kosher Noodle Soup. Pure whole eggs in powder form. Table Bay Fish Cutlets ועוד מלים כיוצא באלה שלא נזכרן כעת.

הדוד זליג אמר לנו כי נדמה לו שהשגריר האמריקאי משגיח בו בעת לכתו ברחוב נעול נעליו של הדוד סטאנלי. ברגע זה, כשנדמה לו כי עינו של השגריר בוחנת אותו מבעד לזכוכית. המכונית, אומר זליג: “או־קאֶי, גיט מורנינג, אני מרגיש כמו Jack Frost’s Powder Sugar ומה הרגשתך אתה הבוקר, אדוני השגריר?”

אבל, נחזור נא אל המעיל.

אדישותנו כלפי הדוד מאמריקה הפכה לאש לוהטת ברגע שקיבלנו את המעיל. ולא רק כלפי הדוד השתנה יחסנו, אלא כלפי העולם כולו.

אך עוטים אנו אותו על כתפינו ולבנו מתמלא הרגשה מופלאה וטמירה. הרגשה מעין זו ממלאת בודאי את חדרי לבו של דודנו זליג בעת שהוא נועל את הנעלים. אמנם, הרגשתנו עוד אינה עזה כהרגשתו, ואין אנו דורשים בשלומו של השגריר האמריקאי. אבל נודה למען האמת – מרגישים אנו כלפיו קרבה משפחתית־לאומית. כאילו גם לנו חלק בכוחן ובעצמתן של ארצות הברית של אמריקה. אנו מרגישים כאילו כיסיו של המעיל עודם מלאים שאֶקים של דולארים. כבר נתנו לבנו על כך, כי בעת שנתונים אנו במעיל גדלה חרדתנו, במיוחד, למלחמת קוריאה ולהשפעתה על שוק הכפתורים העולמי.

לא רק שייכות לארצות־הברית של אמריקה וקנאה לשמן הטוב בעולם מרגישים אנו בלבשנו את המעיל, אלא גם התרוממות כלפי הסובב אותנו בישראל. כאילו צמחו לנו כנפים. הבריות שמסביבנו נראות לנו קטנות, דלות ואומללות, הנזקקות מדי־פעם לנדבת־דולאר, שניתנה להן לא אחת מכיס מעילנו.

מרגישים אנו כמו תיירים. מביטים אנו סביבנו כאילו היתה הארץ כולה שלנו. כאילו קנינו אותה בכפתוריו של הדוד סטאנלי.

מתלוננים אנו באזניו של הדוד זליג על כי בני־הארץ נרפים הם ועצלים, שאין הם יודעים לכלכל את מעשיהם בתבונה, על שסבורים הם, כי הדוד באמריקה יתמוך ויחזיק בהם לעולם ועד.

״לא!" אומרים אנו לדודזליג ותוקעים ידינו עמוק בתוך כיסי המעיל, “אין להרשות שמצב עינינים זה ימשך. אם הם רוצים בכפתורים, עליהם לעבוד!”

“יאֶס סאֶר”, אומר לנו הדוד זליג ושולף את כף־הנעילה מנעליו, "מה הם חושבים שאנחנו "Pure whole fish cutlets in powder form.

“הנודיע על כך לדויד ולמשה?” שואלים אנו את הדוד זליג בהחלטיות. “וגם לשגריר”, הוא אומר, “יאֶס סאֶר!”

ובכן, רואים אתם את התמורה שחלה בנו? מדברים אנו בראש־הממשלה ובשר־החוץ כאילו היו ידידינו מנוער וגישה לנו אליהם כל אימת שנחפוץ.

זהו גם חסרונו הגדול של המעיל. מדי לבשנו אותו מושך אותנו כוח טמיר אל שערי ביתם של דויד בן־גוריון ומשה שרת. לא אחת מצאנו עצמנו, במקום במשרד־עבודתנו, לפני ביתו של משה בתל־בנימין יחד עם אנשים אחרים הלובשים מעילים דומים לשלנו.

המעיל גם נטע בלבנו תשוקה עזה וסתומה לחפצים נוספים מאת הדוד סטאנלי. תשוקה זו החלה לפכות בנו מן הרגע שקיבלנו את מעילו.

רצינו גם בחליפתו. היתה זו חליפה אמריקאית נהדרת, ירוקה עם פסים אדומים ומשבצות סגולות, שהגיעה לכתובתו של הדוד פישל בחבילת־דואר אחת שכללה גם טלית, שלוש שמלות של הדודה אידה, קופסאות שימורים, מצית־סיגריות מסוג “רונסון” ועוד חפצים שהדוד פישל נזדרז להסתירם מעינינו.

את המצית והחליפה נטל הדוד פישל לעצמו. לנו נתן את הטלית. זרקנו אותה בפניו ואמרנו לו בקול חנוק מדמעות: “הדוד סטאנלי יידע על זה! הוא יידע שאתה נוטל לעצמך את הכל!”

איש מבני־המשפחה לא ניצב לימיננו במערכתנו נגד הדוד פישל. הנשים התקינו לעצמן את השמלות של הדודה אידה והדוד זליג ברר לעצמו קופסאות־שימורים של קציצות־דגים, סטאֶק עם מיץ עגבניות וגבינה קראפט.

הדוד פישל לא נתבהל כלל וכלל מצעקותינו. הוא מדד את החליפה הנפלאה של הדוד סטאנלי ואמר לנו: “מי גילה את הדוד באמריקה?” כולם הביטו עליו בפחד. “מה הייתם כולכם עושים אלולא גיליתי אני את הדוד סטאנלי? אה?”

– “בויז”, אמר הדוד זליג ותקע לתוך צקלונו קופסה אחרי קופסה, “פישל צודק. מה באמת היינו עושים לולא גילה את הדוד? הן היינו כמו Powdered whole milk with cocoa, strictly Kosher”

היה בדבריהם של הדוד פישל והדוד זליג הרבה מן האמת. לדוד פישל נודעת זכות־בכורה, נאלצים אנו להודות בכך. אכן, הוא האיש שגילה את קיומו של הדוד סטאנלי בכלל וכמקור לכלכלי לא־אכזב בפרט, בשעה שאנו היינו שרויים באפלה בהאמיננו כי נמצא לחם בעבודתנו בישראל. הוא היה הראשון שבא בכתובים עם הדוד ותאר לו את בני־משפחתו הכחולים־מרעב במדינת ישראל.

אולם, לדעתנו, כבר קיבל הדוד פישל את שכרו בעד תגליתו עשרת־מונים. בביתו מכהן כבוד מקרר בעל־נפח של שמונה רגלים מרובעות. במרפסת־המטבח שלו מוצנעת יפה מכונת־כביסה שקיבל מהדוד מאמריקה באמתלה שהיא הכרחית בשביל אשת־אחיו שהיא שמאלית בשתי ידיה ואינה יכולה לכבס את חיתולי תינוקה. במגרה השלישית מלמעלה באגף השמאלי של ארון־הקיר הגדול שלו טמון אוצר עצום של White Rose Tea. במגרה השניה מלמטה בחלק האמצעי שבארון־המטבח חבויה כמות של Kosher Noodle Soup, המספיקה להשקיית המוני “הפועל המזרחי” ו“אגודת ישראל” גם יחד. במגרה התיכונה שבארון־הלילה שלו, מתחת לתחתוניות הכחולות של אשתו, עטופים יפה כשני תריסרים של זוגות גרביים צמר וכותנה.

כיום אין במכתביו אל הדוד מלאים, כבעבר, בקריאות כ“הבה לנו בשר!” ו“הבה לנו עוד קציצות־דגים!”. עתה מבקש הדוד פישל מצית “רונסון” בציפוי של כסף, סכת־יהלום לעניבה, “ברומו־סאֶלצאֶר” נגד כאב־ראש, מגרד־גב סיני עשוי שן, ועוד חפצים כיוצאים באלה שאיש כמוהו, שזכה לעליה כלכלית כה מהירה, זקוק להם.

ארבע שנים של התכתבות תמידית עם אמריקה הביאוהו לכך שהתפטר ממשרתו במשרד הצרכניות השיתופיות, מקום ששוב לא התאים לבגדיו ולהופעתו. הדוד פישל התחיל מרכז את מאמציו לקבלת משרה בבית ציוני־אמריקה, שנפתח בתל־אביב.

שוב אין להכיר את הסוציאליסט־המהפכן, שדרש בפומבי את הלאמת האטליזים. כיום מתמרמר הדוד פישל על מיעוט בתי־הכנסת בארץ־הקודש, ומתלונן באזני שומעיו על שאינו רואה פיאות וזקנים ברחובות במספר מספיק. לא שהוא עצמו החל חרד ומאמין פתאום, אלא שרצה, כאמריקאים אחרים, שהיהודים בישראל יהיו חרדים ומאמינים. אולי זו היתה כוונתו בעת שזרק לנו את הטלית, כאילו נתכוון לומר “אתם שכאן – מוטב שתתפללו!”.

בשביל הדוד פישל היתה החליפה דבר שבמותרות גרידא. לנו היתה חיונית ביותר וחמתנו בערה בנו להשחית.

יצאנו מאצל הדוד פישל בכעס רב. בלבנו חרשנו עליו מזימות וחיפשנו אמצעים ודרכים להזיק לו. אמרנו לכתוב אל הדוד סטאנלי ולספר לו כי פישל מכר את המכנסיים שלו, של סטאנלי, לסמרטוטר. והיינו בטוחים שהוא ירגז אם ייודע לו שבישראל עושים “ביזנס” במכנסים שלו.

אולם הדוד זליג, שעשינוהו לאיש סודנו, אמר לנו כי להיפך: ייתכן שהדוד באמריקה יתמלא גאוה על שמכנסיו היו למטבע עובר לסוחר בישראל ארץ־הקודש. הדוד זליג הציע לנו לכתוב לסטאנלי ולספר לו כי ראינו את המגבעת שלו, ששלח לפישל, מונחת על ראשו של אחד ממוכרי התירס על שפת־הים ולצרף למכתב תצלום המוכיח את דברנו. הדוד זליג, כפי שאתם מבינים מאליכם, ביקש לרשת את מקומו של פישל כאיש־הקשר עם הדוד סטאנלי.

לאחר התיעצות החלטנו להחתים את בני־המשפחה כולם, פרט לדוד פישל ולמשפחתו כמובן, על מכתבנו אל הדוד סטאנלי. יחד, איפוא, כינסנו את המשפחה בכינוס גדול שנראה כמו ארון־הבגדים של הדוד סטאנלי והדודה אידה. אנחנו הופענו במעילו ובסודר (שהתקנו מהטלית) על צווארנו. תקענו ידינו עמוק בכיסים ובקול גדול ולוהט התחלנו להפיח בקהל את אש המרד נגד פישל. אחרינו דיבר הדוד זליג שתאר לבני־המשפחה כיצד נתעצם הדוד פישל על חשבונם.

אולם הדוד זליג הגזים כל כך בעצמתו ובגדולתו של פישל עד שבמקום לנטוע בלבות בני־המשפחה שנאה ואיבה כלפיו, הפיח בהם רוח של הערצה עיוורת. כמה מבני־המשפחה גם חששו לפגוע בפישל פן ירוצץ מטה־לחמם. “אתם מבקשים מאתנו לכרות את הענף שאנחנו יושבים עליו?” קראה כלפינו בזעם הדודה מתילדה.

רעש גדול קם בעקבות קריאה זו, ועשרות ידים נשלחו לאחוז בצווארון מעילנו. לפתע היתה דממת־מוות בחדר. הבטנו לעבר הדלת, כי לשם הופנו מבטי כולם.

בפתח עמד הדוד פישל, לבוש חליפת־ערב כחולה של הדוד סטאנלי, נעלי לאכה שחורות לרגליו, סיכת־יהלום בעניבתו, עט שאֵפאֵרס בכיס־הפנימי של מעילו. בידיו נשא הדוד פישל ארגז קופסאות של חלב משומר, מסוג “נאֶסטלאֶ”.

בלי לומר מלה החל הדוד מחלק לנוכחים קופסאות־חלב מן הארגז. לדודה מתילדה נתן שתי קופסאות והחליק על שערה. הוא הביט בנאספים בעינים מלאות רחמים. כולם ציפו למוצא פיו.

הדוד פישל הוציא מכיס־מכנסיו סוכריה Life Saver ולאחר שמצץ בה פעמים אחדות פנה אלינו ואמר: “הדוד סטאנלי אינו עני ואינו מסכן. ראו כיצד נוטה המעיל שעלינו – נוטה משום שפנקס השאֶקים הכבד של הדוד היה נתון בכיסו השמאלי. פנקס שאֶקים כבד מאוד!”

“שוטים שכמותכם”, אמר פישל בבוז, “איזה פנקס שאֶקים? כפתורים! כפתורים! כפתורים היה נושא דודכם במעילו זה!”

“שקר!” קראנו במלוא הגרון, “הדוד סטאנלי שכנע את חייטי ניו־יורק שיתפרו ששה במקום שלושה כפתורים…”

“הבלים!” קרא הדוד פישל, “את הסיפור הזה המצאתי אנוכי. תחילה הייתי סבור שהדוד סטאנלי באמת עשיר, והמצאתי סיפור זה. אולם לאחר ששלח לי את כפפותיו נודע לי שאינו עשיר כלל. השוויתי את כפפותיו עם הכפפות שקיבל בן־דודה של אשתי מהדוד לואיס שלו מדטרויט. בן־רגע ידעתי, כי הכנסתו השנתית של סטאנלי אינה מגיעה ל־10 אלפים דולאר בשנה, בעוד שהכנסתו של הדוד לואיס מדטרויט עולה על 15 אלף דולאר לשנה ויש לו קרייזלר!”

“יחי לואיס מדטרויט!” קראו בני המשפחה, “בוז לסטאנלי!”

“שקר”! קראנו במלוא הגרון, “שקר! אם עני הוא הדוד סטאנלי כיצד זה שלח לך סיכת־יהלום זו שאתה עונד?”

“חה, חה, חה!” צחק פישל ותקע לפיו סוכריה נוספת, “סיכת־יהלום זו לא שלח לי הדוד סטאנלי. הדוד לואיס מדטרויט, שאני גיליתיו – זכרו זאת – שלח לי את סיכת־היהלום!”

“אנו רוצים את הדוד לואיס!” קראו בני־המשפחה.

“טוב”, אמר פישל, “אני מוכן לייצג אתכם כלפיו, בתנאי שתישמעו לי בכל ותחרימו אותם!” הדוד פישל הצביע עלינו באצבע נוראה. “אם תעשו זאת תוכל הדודה מתילדה להפסיק סוף־סוף מלתת שיעורי נגינה פרטיים על החצוצרה והדוד משה יוכל למכור את החנות שלו ולחיות בנחת עד סוף ימיו. שיחיה עד 120 שנה!”

תרועות המשפחה החרישו אזניים “יחי פישל!” קרא זליג הבוגד.

“ולי יוכלו לקנות סוף־סוף פסנתר!” קראה בתה הקטנה של הדודה שרה.

“לא!” קרא פישל, “הדוד לואיס מדטרויט ישלח לך פסנתר”.

אבלים וחפויי־ראש יצאנו מעם משפחתנו החוגגת.

אולי ראיתם אותנו, לאחרונה, במעיל שנוטה ומשתפל למטה ולשמאל, שכתם צהבהב מבריק בחזהו?

ובכן זהו מעילו של הדוד סטאנלי מאמריקה שאנו לובשים. הדוד זליג נועל נעלים חדשות של הדוד לואיס מדטרויט וחובש מגבעת של הדוד פיליפּ מפילדלפיה.


המלצות קוראים
תגיות