כשנכנס הקיץ חדלים אנו מחיות רק את חיינו הפרטיים וחיים גם את חיי שכנינו, כאילו נעשינו כולנו למשפחה אחת גדולה. אף הקירות שהבדילו בינינו לבינם דומה שנופלים הם מאליהם בעונת הקיץ והדירה הקטנה שבה חיינו כל השנה גדלה ומתרחבת עד שמכילה היא את כל דיירי הבתים הסמוכים, בראדיוס של פרסה ממקומנו.
בקיץ שומעים אנו את קולות שכנינו, עדים אנו למריבותיהם, מריחים את תבשיליהם ונרדמים לקול נחרתם. לעתים דומה כי אף נוזפים אנו עמם בילדיהם, חשים בכאב הפסדיהם במשחק הקלפים ונעים עמם בקצב למשמע זמרתם של יפה ירקוני וישראל יצחקי המושמעים מדי חמש, או שלוש דקות מעל גלי “קול ישראל” והנקלטים היטב במקלטי־הרדיו המצוינים של שכנינו.
כבר אין הרגשה זו של משפחה אחת גדולה חדשה עמנו. להיפך, כה התרגלנו אליה עד שבעונת החורף סובלים אנו קמעה מבדידות ומגעגועים. בעונת החורף אף פוקדים אותנו מיני פחדים הנעדרים מאתנו כליל בימי הקיץ. בפצצת האטום, למשל, מהרהרים אנו רק בלילות־חורף, עת נדמה לנו שאנו בודדים וערירים, רחוקים מרחק רב מבתיה, מגברת סלוסשצ’ינסקי, ממויש’לה ומרבק’לה, מקלמן טלילי ומשימק וממר בייגלמן ומשפחותיהם.
אמת, ימים קשים עברו עלינו עד שהסכנו עם תופעת הקיץ. יסורים רבים נתיסרנו עד שהורגלנו לשמוע את ההמנון הלאומי “התקוה” מבוצע מדי בוקר־שבת בחליליות של רבקה’לה ומתוקה, ואחרי־כן גם בנפיחת מפוחיות היד והפה של מוישה’לה ועמירם. ומה חדים היו כאבינו כשלפתע פתאום החלה התזמורת הזאת מנגנת את “יונתן הקטן” לאחר שלבנו נקשר ב“התקוה”. עד היום הזה לא נקשר לבנו ב“יונתן הקטן”.
באותם הימים היתה תופעת הקיץ חדשה וזרה לנו. אז לא עמדנו על כך שבימות החום כולנו שייכים לאותה משפחה, שכל הנאמר והנצעק לאחד מבניה מופנה גם כלפינו.
זכור לנו כיצד יום אחד, בקיץ הראשון לדורנו במקומנו, עמדנו במטבח וגמענו להנאתנו כוס של תה מהביל, שכוחו יפה להפיג את הצמא בימות החום. לפתע הבקיע את תופי אזנינו קול עבה, מחוספס וחזק כקול הקומפראֶסור בפעולתו: “זרוק את זה מהפה, משוגע, זה בעבע!” כהרף־עין השמטנו מידינו בבהלה את הכוס שנפלה על הרצפה, ושם נתנפצה לרסיסים. פנינו לאחור ולצדדים, לא ראינו איש. כמובן, תוך זמן קצר נתברר לנו כי היה זה קולה של בתיה המדברת אל בנה אילן שהיה אז ילד רך עדיין.
עתה יכולים אנו להתגלח במכשירי־הגילוח החדים ביותר בלי שנינזק בשריטה כשריטת הנוצה, אפילו בבוקר שבת. בתנאי אחד – אין אנו אלא בשר ודם – ששימק לא יכה אותו רגע על עכוזי גברת סלוסשצ’ינסקי, אשתו. הד הנפץ האיום של מכת־ידו עשוי להביא מורך גם בלבו של יגאל אלון.
עתה משוחחים גם אנו עם בייגלמן הגר על קומת־הגג שממול ושומעים ממרפסתנו בענין את דברי־ימי מחלת הכבד שלו ורושמים לפנינו את סימפטומיה, ולעתים אף חוקרים אנו אותו בקשר לטיפול הרפואי שניתן לו. יקרה לא אחת שלשיחתנו זו תצטרפנה בתיה וגברת סלוסשצ’ינסקי, שתמיד יכולות הן לגוון ולהעשיר את הסימפוסיון הרפואי שלנו בפרטים ובזכרונות נדירים מימי הריונן והחלמתן בבית־היולדות. שיחות אלה, ממרפסת למרפסת ומהמדרכה אל הגג, סייעו בידינו להתוודע אל שכיננו וכן להבינם, לחבבם,ולסלוח להם על חולשותיהם. למשל, מויש’לה, בנה בכורה של גברת סלוסשצ’ינסקי נראה לנו תחילה בלתי חביב, בעיקר בשל צורת ראשו שהיא מלוכסנת. לולא שמענו את השיחה הטראנס־חללית והבין־מרפסתית אשר בה סיפרה אמו לגברת פיצ’רסקי את התלאות שבהן נתנסה מוישה’לה בעת בואו לאויר העולם, ודאי שלא היינו נוהגים בו בחביבות ולא היינו מורטים אזנו בידידות, כפי שאנו עושים עתה.
יהיה זה מן הגוזמה לומר שמשפחתנו הגדולה חיה בשלום, בהבנה וברעות כבחזון אחרית הימים. כזאת לא תשמעו מפינו. ראשונים אנו תמיד להוקיע ידידות מזויפת. אנו שהכרזנו ברחובנו כי בתיה וגברת סלוסשצ’ינסקי אף שנפרדות הן בשלום ובמתיקות ליד חדר־המדרגות, ממהרות הן, אך סגרו פתחי־דירותיהן אחרי גבן, ומציצות מחככי התריסים זו במעשיה של זו.
כך נודע לשכנים, מפי גברת סלוסשצ’ינסקי, כי בעלה של בתיה, קלמן טלילי, מביא כל יום לביתו חבילות קטנות ממשרדו ב“עמי־קם” וכך נודע לשכנים, מפי בתיה, כי בעלה של גברת סלוסשצ’ינסקי, שימק, מביא עמו תריסרי גופיות ולבנים כל אימת שחוזר הוא משירות בעתודות הצבא.
אמנם דברים אלה היו ידועים לכל. כל מי ששכל בראשו הבין מעצמו כי קלמן טלילי מעביר את רכוש “עמי־קם” לביתו בחבילות קטנות. תמיד חוזר הוא לביתו כשחבילות ארוזות בניר־עתון ובחוט־משיחה נתונות תחת אצילי ידיו. קרה לא פעם שעמירם, בנו הבכור של קלמן טלילי ואחיו של אילן, קרא ממרפסת ביתו “אבא, צריך לעזור?” בראותו את אביו חוזר ממשרדו, עמוס חבילות מכרגיל.
מי שעלה על גג הבית והביט בכבסים של משפחת סלוסשצ’ינסקי הבין אף הוא מעצמו, כי שימק נוטל מרכוש הצבא ושם בכליו. מתוך 73 פעמים שבדקנו את הכבסים של משפחת סלוסשצ’ינסקי, לראות אם אין ביניהם גם משלנו, 67 פעמים נדהמנו למראה שפע הרכוש הצבאי שנתלה להתיבש בשמש על גג ביתנו והכריז על כור מחצבתו בצד"י גדולה חסומה במעגל שחור.
ואף שאלה מן המפורסמות הם יצאנו בחימה שפוכה נגד גברת סלוסשצ’ינסקי ובתיה על שהפיצו סיפורים אלה באזני כל. נבקשכם להאמין לנו, כי מאד נפגענו כששמענו, בשעת נסיעה באוטובוס מצפת למטולה, את אחד האזרחים אומר לחברו “שימק סלוסשצ’ינסקי נוטל מרכוש הצבא ושם בכליו”. לדעתנו פרסום מסוג זה מזיק לא רק לשימק ולגברת סלוסשצ’ינסקי, אלא גם לדיירי הרחוב כולו, שנעשה משפחה אחת בקיץ.
ברם המסע שניהלנו נגד הפצת סודות המשפחה ברבים נחל כשלון חרוץ בעיקר משום שגם משכונות אחרות, כמשכונתו של מר לבנון, ניתן בימי הקיץ לראות ולשמוע את הנעשה במקומנו.
כך נודע לשכניו של מר לבנון, ולו עצמו, כי אחיו של קלמן טלילי יושב בשקט בבית־המשוגעים של ד"ר פניני זה יותר משמונה שנים. “וזו גם הסיבה”, שמענו פעם את גברת לבנון אומרת לידידתה שעה ששתו לימונדה על המרפסת, “שבתיה אף פעם לא קוראת לילדים שלה ‘משוגע’ כשהבעל שלה נמצא בבית”. גם נודע להם כי האשה הזקנה הלבושה טלאים פרומים ונעולה נעלי־גבר גדולות ללא שרוכים, המכבסת בביתה של גברת סלוסשצ’ינסקי ומכבדת בו את הרצפות, אינה אלא שארת בשרה. “תאר לעצמך דבר שכזה!” קראה גברת לבנון באזניו של החלבן, שסיפר לנו על כך.
גם אנו יכולים לראות ולשמוע את הנעשה ברחובו של מר לבנון. יודעים אנו דבר או שנים על משפחת לבנון אשר לוא סיפרנום באזניכם הייתם לוטשים עינים ואומרים “לא יאמן כי יסופר!” כן, כן. אך אין אנו כמר לבנון, ולכן לא נפיץ סיפורים על אודותיו, אפילו לא באמצעות החלבן ומוכר־הקרח, המשמשים לאחרים מפיצי־ידיעות מצוינים.
מבכרים אנו לראות ולשמוע את הנעשה בתחומנו ולא במקומות אחרים. ואכן, בקיץ מתגלות לעינינו התמורות שחלו ברחובנו. הנה מספר עקרות־הבית העושות כביסתן בגיגיות נתמעט השנה. מרפסות־המטבח שהיו מקושטות בגיגיות־כביסה נתמעטו אף הן. חידושי הטכניקה והמגע ההדוק עם יהדות ארצות הברית הביאו אף לרחובנו מכונות־כביסה אוטומאטיות. נוכחותן של מכונות אלה מורגשת, ואם תשמע אחת שואלת “איזה יש לה?” והשניה משיבה “באֶנדיקס”, תדע שבמכונות־כביסה המדובר ולא בליפסטיק.
את מוכר־הקרח וסוסו לא מקבילה השנה תהלוכה מריעה ומתריעה של נשים וילדות מנופפות בשקים ובמזלגות־קרח. מוכר הקרח עצמו רזה במקצת, ושיחו עם עקרות הבית מנומס ומלא יראת כבוד, לא כלפני שנתיים ושלוש שנים. גם סוסו, זה הסוס הגאה והאביר שלפני שלושה קיצים התיז אש מנחיריו, מכשכש עתה בזנבו לקראת הלקוחות המעטים של בעליו, ככלב אשפתות. כן, נתמעטו הקופצות על הקרח. מדירות רבות שומעים אנו בקיץ הה את רחש המנוע של מקרר חשמלי.
בחנות־המכולת שברחובנו ניתן עתה לקנות זעתר, בעוד שפעם לא ידעו החנוונים, אדון שפיגלמן ואשתו, אפילו טחינה מהי. כיום שומעים אנו את האדון שפיגלמן מלהג את קונותיו העיראקיות כאילו היו לאנדמאנשאפט"יות שלו מוולוז’ין. מתלונן הוא באזניהן על הפקדונות שחברת החשמל דורשת ממנו חדשים לבקרים ועל אי־הצדק שבמפעל הפיס, שאינו מקיים הבטחתו ולא הפכו מעני לעשיר, כמובטח. “בכסף שאני קניתי אגרות־פיס כבר אפשר היה לאשפז את כל חולי הנזלת בישראל ולי עוד לא יצא מזה כלום”. הוא אומר באידיש שלו הנשמעת באזניהן כלשון חרטומים.
כמובן, לא הכל חליפות ותמורות. עדיין מדברים ברחובנו על השליחים החומסים את הלאום ועל מס־הכנסה המלסטם את הבריות. עדיין שומעים אנו את שכנינו רוגנים על הזוהמה ששקע בה הים ורואים אותם כלואים בשבתות בבתיהם מאין להם מקום שבו יוכלו לטייל ולחלץ עצמותיהם. ולצערנו, רבקה זייגרמן טרם נישאה, ועודנו שומעים אותה ממתיקה סוד מדי חצות־ליל, עם מחזריה, עד לשעות השחר.
הנהנים אנו מתופעת הקיץ שהכל שומעים על הכל והכל רואים את הכל? דומה כן, אמנם ימים קשים עברו לעינו. בהדרגה, ככל השכנים, הסתגלנו גם אנו לאקלים הקיצי־שכונתי. נוהגים אנו כבוד בשכנינו, ובעת שסועדים הם ארוחת ליל שבת לא נשוטט בדירתנו בתחתונים ובגופיה. מצפים אנו מהם שינהגו אף הם עמנו כבוד ויחדלו לזרוק את חרצני־הזיתים למרפסתנו.
אכן נהנים אנו הנאה מצומצמת מתופעת הקיץ ולולא נהנינו מיכלתנו להבחין בחליפות ובתמורות שברחוב, לראות ולשמוע את הנעשה אצל כולם ולהיראות ולהישמע להם; ולוא סבלנו עתה כמו שסבלנו בראשית, מה? כלום בכוחנו לשנות את הקיץ? כלום יכולים אנו לקרוע עצמנו מהחברה ולהתנזר בדירה שחלונותיה ותריסיה מוגפים ולחיות את חיינו הפרטיים?
לא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.