לולא הקיץ שבא לרחובנו לעולם לא היינו יודעים מדוע החליף שמואל זלדינסקי, הגר עם משפחתו בקומת־הקרקע שבביתנו, את משלח ידו. ונורא מכך: מוסיפים היינו לחשוב, בבורותנו, שאין איש מאושר ממנו בכל רחובנו.
דומה היה כי שמואל זלדינסקי שמח בחלקו. אשה לו שמנה וטובה, וגם שני ילדים שבנקל יכולים הם לנפץ אפילו את הגבוהה שבשמשות בנין הועד הפועל ולהוציא את האויר מצמיגיו של הרמטכ"ל.
עבודתו, הדבקת מודעות על לוחות הפרסומת של העיר, גם היא גרמה לו קורת־רוח לא מעטה. כך נדמה לנו בראותנו את חזות פניו מדי צאתו לעבודתו ומדי חזרו ממנה. מתניע היה השכם השכם בבוקר את אופנועו העמוס פרסומת ודבק ומניח למנוע שיתחמם שעה קלה לפני הנסיעה. האופנוע, שלא כבעליו, לא שבע נחת מעבודתו ומהשעה המוקדמת שבה נתבקש להתעורר, והיה משמיע קולות נפץ ושריקה מחרידים, ולעתים קרובות למדי אף אנקות גסיסה וחנק פתאומי.
מחאות־הבוקר של האופנוע עוררו לא אחת את שכנינו, שפתחו את תריסיהם ברעש גדול אל הרחוב הצונן והאפל, ואמרו לנזוף בפרש וברכבו על המהומה שהם מקימים לפני תפילת שחרית.
אולם שמואל זלדינסקי היה מחזיר לעומת מבטיהם הנזעמים את פרצופו החייכני והמאושר. לעתים אף היה מסיר את הקאסקט מעל ראשו לסימן של צפרא טבא, ומגלה תוך כדי כך קרחת חוורת הזורחת על פניו האדומים משזפון. קרחת זו, שנראתה כהילה של אושר וטוב־לב, דיה להמס את הזעף שבלב הנרגז ביותר ולהפוך את הבעת השפתיים הדקה והאכזרית לבת־צחוק בשרנית ולבבית.
האופנוע היה היחיד שלזלדינסקי לא נודעה כל השפעה עליו. דוקא בשעה שהיה בעליו מחייך לעבר התריסים שנפתחו, מאותת בקרחתו ומנפנף בקאסקט שלו, הוסיף האופנוע התפוצצות חדשה, מלוּוה תמרות עשן מחניק.
לא אחת גרמה התפוצצות כזאת למותו הזמני של האופנוע, על זלדינסקי היה אז לרדת ממנו ולדחפו במורד הרחוב, לזנק עליו תוך כדי מרוץ ולהתניעו מחדש בנסיעה. מבצע זה היה מרתק את לב כל רואיו. זלדינסקי היה מצליח להינתק מהקרקע, לרחף מעל דליי הדבק והפרסומת, להאביר מעל למברשת־ההדבקה הגבוהה ולהיצמד כבמציצה, אל אוכפו. היו שכנים שלא עצרו התרגשותם ומחאו כפיים באהדה כנה לזלדינסקי הטוב.
אולם עבודתו וטיפולו באופנועו היו רק טיפה אחת בים־אשרו הגדול. דומה היו לנו כי זלדינסקי שאב נחת מיוחדת משירותו בעתודות הצבא. שלא כשכננו שימק סלוסשצ’ינסקי היה לזלדינסקי חוזר משירותו בידים ריקות. אך לבו היה מלא גאוה ונפשו הילכה קוממיות.
הוא היה חוזר משירותו בשעות אחרי־הצהרים, שזוף ומאובק, וקונה לו שביתה על הגדר שליד הכניסה לחנות המכולת. במקום זה, בו פוגשים השכנים את ידידיהם שנסעו לחוץ־לארץ וחוקרים אותם לקורותיהם, היה גם זלדינסקי עונה לשואליו: “איפה הייתי כל הזמן? לא, לא נסעתי לחוץ־לארץ. בצבא הייתי. פוף, פוף!” עושה היה בידיו כמחזיק רובה.
הילדים והתינוקות היו מתכנסים סביבו, והטוראי שמואל זלדינסקי היה מספר להם את קורותיו בעתודות הצבא. מדי פעם היה נועץ בוהנו בטבורו של אחד ממעריציו הקרובים אליו ומשמיע תוך כדי נעיצה: “פוף, פוף!”
שעה ארוכה היתה עוברת עד שירד מהגדר ונכנס לביתו להתקלח. אך גם לאחר שעשה כן לא החליף את מדיו. שכנים שלא ראוהו בביתם שבועות מספר, החלו זוכים לביקורים תכופים של זלדינסקי הלבוש מדי־צבא. שואל היה לעתון בוקר, או לשרוך נעל, או לפטיש ומסמר. עד שממלאים רצונו היה מספר על עמלו בצבא ומשמיע “פוף, פוף!”
גם ימים רבים לאחר שתם שירותו מוסיף היה לענוד את מדי הצבא. הילדים היו צועדים אחריו בסך והוא היה הפונה אליהם בלשון זאת: “טוראי ראשון מויש’לה סלוסשצ’ינסקי, עמוד דום שעה שמדבר אתה אל הממונה עליך!” אחרי־כך היה נפטר מפקודיו בהצדעה. כאן המקום להעיר את תשומת לבם של האחראים, כי הממונים על זלדינסקי לא לימדוהו להצדיע כראוי. מצדיע הוא ומשתחוה גם יחד. אמנם בעת האחרונה שיפור במקצת את הצדעתו ואינו מחוה קידה עמוקה כל כך. אך עדיין מרכין הוא את ראשו בעת ובעונה אחת עם מועל ידו.
בחייו האזרחיים שאב שמואל זלדינסקי מנה גדושה של אושר, כך נדמה לנו, מתקופות כהונתו כחבר בועד־הבית. בבית המשותף שבו אנו גרים מכהנים הדיירים כחברי הועד, כל אחד בתורו, תקופה מסוימת של חדשים.
זלדינסקי, בהיפוך גמור ליתר השכנים, שש אלי תורו לכהן בועד הבית. מוכן הוא תמיד להחליף את השכן שמשום מה נמנע ממנו לכהן בתורו. שכנים מסויימים, אשר גוּנב אליהם דבר על להיטותו של זלדינסקי לכהן בועד הבית, שמחו למנות אותו, בהזדמנויות שונות, כממלא מקומם.
בימים שהוא מכהן בועד אין להכיר את ביתנו. הדשא קצור ונמוך, שיחי הפרחים מושקים, ערוגות מגן דוד ירוק עדורות וגרופות, פחי־האשפה מתוקנים ומנוקים, התיל לכביסה שלם ומתוח, חדר־המדרגות מבהיק מנקיון – והמשכנתא והרבית, ראה זה פלא, נפרעות בבנק בשבעה בכל חודש, אף לא יום אחד אחרי־כן.
בימים אלה לובש שמואל זלדינסקי את בגדי השבת שלו ונועץ עט נובע בכיס חליפתו. מדביק הוא, במומחיות מעוררת קנאה, הודעות חדשות לבקרים על לוח־המודעות של הבית. חותם הוא על מודעות אלה לא בשם הועד, אלה בשם “ההנהלה”.
כל כמה שהוא נוח ומסביר פנים לדיירי הבית כן מקשיח הוא את לבו כלפי עובדי הנקיון והגנה של הבית. מפטר הוא אותם ושוכרם חליפות. בדירתו מכנס הוא אותם ודן עמם באריכות על חובותיהם וזכויותיהם במקום עבודתם, בביתנו. הוא נהפך לחרדת־לבם של כל הגננים ועובדי הנקיון שברחובנו.
כזה הוא האיש, כאילו מאושר בחלקו. ואם תשאלו אותנו כיצד זה ישי וישמח למילוי המשימות הבטחוניות והביתיות, ובמקום שכל אזרח אחר משמיע קולות קובלנה ובכיה, משמיע הוא קולות התנדבות וצהלה? – הרי על כך אנו מספרים לכם.
מאחת השיחות שהתנהלו בינו לבין אשתו, גאולה זלדינסקי, ושהגיעו לאזנינו בעד לחלון הפתוח, נתחוור לנו, כי לדעתו של שמואל זלדינסקי שירותו בעתודות הצבא וכהונתו בועד הבית מעמידים אותו בדרגה שוה עם אותם שכנים שברחובנו אשר גדלו ונתעצמו מאד בימים האחרונים.
ברחובנו חלה תמורה ששינתה לא מעט את פניו ואת מערכת היחסים ששררה בו. אותותיה הראשונים נסתמנו בשנה השניה לעצמאותנו והתבטאו בעיקר בכך שרבים משכנינו התחילו מנצלים את מקומות־העבודה שלהם לא רק כמקורות לפרנסה, אלא גם כאמצעי־עזר נכבדים להתקדמות כלכלית וחברתית.
כך, למשל, בימי הקיצוב החמורים ביותר, היה פיצ’רסקי מביא לביתו עופות וביצים ממשרדו ב“יבול חקלאי עממי בע”מ“. רייך הלביש את בני ביתו ואת עצמו באריגים ובעור שנטל ב”הלבשה והנעלה בע“מ”, שם הוא משמש כלבלר. ואביבי מילא את ביתו בשוקולד ובמיני מתיקה אחרים שלקח ב“שיווק ופיקוח”.
היה זמן שברחובנו אכלו ביצים לשובע אלה שעבדו במשרדי ביצים, ולא חסרו מלבושים אלה שעבדו במשרדי טכסטיל וזכו ברהיטים אלה שעבדו במשרדי עץ וצבע.
אחרי כן העזו אנשי רחובנו ולא הסתפקו רק במה שידם משיגה במקומות העבודה שלהם עצמם, אלא שלחו ידם ונטלו דברים שהגיעו אליהם בעקיפין. כך זכה פיצ’רסקי במתיקה ורייך שבע ביצים, ולאביבי לא חסרה הלבשה.
אלה הן רק דוגמאות מעטות לזכויות שמקומות־עבודה מסוימים מקנים לעובדיהם. שכן גם כיום הזה בלכתנו לאוטובוס אין אנו מעמידים עצמנו בתור הארוך, אלא נכנסים מאחור, קוראים לנהג “חבר של גלובינסקי!” וקונים לנו ישיבה על אחד הספסלים. גלובינסקי, לעומת זה, נהנה מקצת הלבשה ומתיקה שמספקים לו רייך ואביבי. עוד לא קרה שמישהו ימחה נגדנו בהיכנסנו שלא בתור – שכן מן המפורסמות היא שאנשי “דן”, משפחותיהם וידידיהם פטורים מעמידה בתור.
זלדינסקי, במשך תקופה ארוכה, לא קינא ולא שאף להתחבר לסיעות הכלכליות שנוצרו ברחובנו. אולי נכון יותר לומר שלא יכול גם אם רצה, כי סוג עבודתו הוא מאלה שאינו מקנה לעושהו כל זכויות. ואף על פי כן ראינוהו פעמים רבות עוזר לקלמן טלילי לשאת את החבילות שהביא ממשרדו ב“עמי־קם בע”מ" למעלה לדירתו, בימים שאילן בנו היה חולה ולא יכול להושיט יד עוזרת. בשעת מעשה היה זלדינסקי אומר לטלילי “הזהר לבל תגרד בחבילות את הסיד מהקירות!”
לאחר השיחה בינו לבין אשתו, שהגיעה לאזנינו, נתברר לנו לפתע כי אשתו נוטלת חלק פעיל יותר בהתפתחות הכלכלית שחלה ברחובנו. ואכן, נזכרנו בשתי שיחות ששמענו בתקופות קיץ קודמות. יום אחד שמענו את גברת זלדינסקי משוחחת עם גברת טלילי, הלא היא בתיה.
“גברת אבני”, אמרה בתיה. “קיבלה מהבחור שלה מכונת־כביסה מסוג ‘ווסטינגהאוז’!”
“הבעל שלה עובד במכס, אז מה החכמה?” שאלה גברת זלדינסקי במה שעתה נדמה לנו כקצת קנאה.
“יש בזה הרבה חכמה”, השיבה בתיה, “מה את חושבת שגברת אבני מצטערת שהיא קיבלה מכונת־כביסה? לא איכפת לי שהבחור שלי ילך לעבוד במכס ויביא לי מכונת־כביסה”.
וביום קיץ אחד אמרה בתיה לגברת זלדינסקי: “גברת פיצ’רסקי קיבלה מהבחור שלה מקרר חשמלי. איזה יופי!”
“פילקו”? שאלה גברת זלדינסקי בקנאה, "כל אחד יכול לקבל ‘פילקו’ אם הוא נרשם “בתור”.
“היא לא קיבלה ‘פילקו’. היא קיבלה ‘ווסטינגהאוז’! זה יותר טוב”. ובתיה הוסיפה: “הבחור שלה נסע לאמריקה בעניני שיווק ביצים והביא לה ‘ווסטינגהאוז’ במתנה והמון דברים בשבילה ובשביל הילדים”.
“כל השליחים הם גנבים!” הצהירה גברת זלדינסקי, ואז הבינונו לראשונה כי עינה פקוחה על המתרחש מסביב.
“לא איכפת לי שקלמן שלי יהיה שליח!” אמרה בתיה.
בעת שבעלה שמואל היה מקשיב לסיפוריהם של השכנים שחזרו ממסעות אל מעבר לים, על אופנתה של פאריס ונפלאותיה של אמריקה, ומפטיר “אכן, יש מקומות בעולם!” היתה אשתו אומרת בסתר לבה “יש פרנסות!”
כל אלה סיפרנו לכם כדי שתבינו מהי התמורה שחלה ברחובנו. ועוד, כדי שתבינו את השיחה שהגיעה לאזנינו ביום קיץ. והרי עיקר הדברים ששמענו.
גברת זלדינסקי הוכיחה את בעלה לאמור: צא, שמיל והבט אל מרפסות השכנים. פעם היו כולן מקושטות בגיגיות־כביסה. והיום, הראה לי, שמיל, גם מרפסת קטנה אחת, חוץ מזו של זלדינסקי, שגיגית־כביסה תלויה עליה. שמיל, אני אומרת לך, שמיל. לכולם יש עתה מכונות־כביסה אוטומאטיות. רק לנו אין. לכולם יש מקררים חשמליים, שמיל דע לך, אשתך היא אחת המעטות ברחוב הצופות בחרדת לב לשעת בואה של עגלת־הקרח. שמיל, מדוע אינך עושה משהו שמיל?
על כך ענה שמואל זלדינסקי, שלא כדרכו, בצעקה, לאמור, למה את משגעת אותי גברת זלדינסקי? הרי יודעת את שאני עובד מבוקר ועד ערב עד כלות הכוחות ואינני משחק. את יודעת שאעשה כל מה שאוכל בשביל הילדים ובשבילך, אבל מאיפה אני לוקח לך מכונת־כביסה?
ומאיפה לקחו טלילי, פיצ’רסקי, רייך, אביבי ואבני? שאלה גברת זלדינסקי בהגיון ברזל. לאלה יש, ואתה רוצה להגיד לי שזה מהמשכורת שלהם? שמע נא, שמיל, אף אחד לא חי פה בדיוק על משכורתו. לכולם יש יותר ממה שהם מרויחים שמיל, עשה משהו שמיל!
מה לעשות? מה לעשות? שאל שמואל זלדינסקי חסר אונים ואומלל. הן היו ימים ועבודתי פירנסה אותי בכבוד! מה לעשות?
צא לאחד המשרדים ועבוד בו, אמרה אשתו. קנה לך זכויות, ואל תנסה להשתוות אל שכנינו בשירות העתודות ובכהונה בועד הבית. קנה לך זכויות באחד המשרדים. לא חשוב איזה. במשרד הבטחון מחלקים חולצות ואפודות, עובדי חברת החשמל כמעט אינם משלמים בעד המאור, חברי “דן” מקבלים עתונים וספרים חינם, אם אינך מסוגל לשווק ביצים באמריקה, שמיל, היה אחד מעובדי המשרדים האלה! שמיל, אני אחנק, אני אמות, אם גם לנו לא יהיו זכויות, כמו לכולם!
אחרי ששמענו את הנאום הזה, סקרנו מחדש את אישיותה של גברת זלדינסקי והחלטנו כי צדקה הסבתא שלנו, שאמרה פעם “אין טפשים בעולם”. בלבבנו אמרנו, אין כאן אנשים מאושרים מסוגו של שמואל זלדינסקי. אם הוא אינו מבין את המתרחש סביבו, חזקה על אשתו שתבין יפה את התמורה שהתחוללה ברחובנו. היא מבינה יפה שפרנסה בלבד אינה מספיקה, אלא דרושה פרנסה הסמוכה לקערה ציבורית גדולה.
ואכן, שלשום הודיע שמואל זלדינסקי לדיירי הבית כי התפטר מתפקידו במחלקת הפרסומת העירונית. החל מהאחד בחודש, לפי סידור שסידר קרוב־רחוק של אשתו, יעבוד במשרד הדואר.
“מי יודע”, נאנחנו ואמרנו בלבנו, “אולי יגיע יום ושמואל שלנו יעבוד במחלקה לשיווק ביצים, או אולי ב’עמי־קם', או – אל אלהים – במשרד הבטחון!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.