יום אחד לפני מספר שבועות קיבלנו ממר ליפא געתוני גלויה שבה הוא מספר לנו, כי אך חזר משליחותו בחוץ־לארץ וכי הביא לנו דרישות־שלום מכמה ידידים ומכרים. כל נסיונותינו להעלות ולדלות מזכרוננו מי הוא כותב הגלויה עלו בתוהו. אמנם ידענו אדם אחד בשם ליפא, אך שם משפחתו, כמיטב זכרוננו, היה שאפושניקוב, או אולי סאפוז’ניקוב. הוא היה, בשכבר הימים, מורה־לזמרה שלנו בכיתות הנמוכות שבבית־ספר עממי. אולם לא תיארנו לעצמנו שמדינת ישראל עשאתו שליח שלה.
תוארו של אותו ליפא כמעט נמחה מזכרוננו, כל מה שנשתייר אצלנו מדמותו היה שיר אחד שהיה שגור על פיו. שיר זה, דוקא, נשתמר בזכרוננו יפה. שכן פעם, ביום חורף אחד, הבהילנו מר ליפא שאפושניקוב (סאפוז’ניקוב) בקולו החרב, כשפתח והודיע לנו בתחילת השעור הודעה אישית: “אביך מת, אמך חולה..”
רק לאחר ששככה הבהלה שקמה בכיתה הסביר לנו אותו מורה־לזמרה שההודעה העצובה שהודיע לנו לא היתה אלא הבית החוזר של שירו הידוע של אביגדור המאירי “מכתב מהגולה”. אותו בית, נקל להבין, שמור יפה בזכרוננו גם היום: “אביך מת. אמך חולה – בוא הביתה לגולה. – אחכה לך בלי הרף – מן הבוקר עד הערב – בוא הביתה בוא הביתה – בוא!” מלבד שיר זה לא שמענו את ליפא שר שיר אחר, והוא היה שר אותו בקול רווה־תוגה בכל עת מצוא.
מה בצע חשבנו, בשליח שהיה מורה־לזמרה שכל הרפּרטואר שלו המצטמצם בשיר הנכאים “מכתב מהגולה” וגם כמה שירי־חנוכה, ושבכל רגע הוא עלול להודיע לאיש שיחו, בקול באס יבש, שאביו מת ואמו חולה? חוץ מזה היה האיש אפוף רעיונות־מוות וכליון במידה כה גדושה שמשום מה נדמה לנו שקראנו פעם באחד העתונים מודעת־אבל על מותו. פטרנו, איפוא, את עצמנו מן החשש שהשליח הוא המורה־לזמרה שלנו.
טרודים במחשבות אלה הגענו לדירתו של געתוני, באחד הרחובות החסומים שבצפון ת"א, והצגנו עצמנו לפני גברת, שהכריזה על עצמה שהיא מניה געתוני. היא היתה לבושה חלוק־בית ירקרק מצמר משובח, ופניה העידו על השפע בבשר שבארצות השליחות של בעלה. בכל זאת היינו בטוחים שאותה דוקא כבר פגשנו פעם, אולי באחד מטיולינו בעבר למשקי־הפועלות. היא הודיעה לנו שמר געתוני, בעלה, הוא “בישיבה” והציעה לנו לחכות לשובו, בינתיים תנסה היא עצמה למצוא את דרישות־השלום בשבילנו.
נכנסנו לחדר האורחים, ובו פגשנו עין בעין תמונה של ואן־גוך התלויה על הקיר ותמונה של ברל, כרוכה בזכוכית, על המזנון וכן מספר רב של אורחים, שחלקם ציפה, כמונו, לליפא וחלקם האחר היה משוחח עם מניה.
גברת אחת, דומה מאד לאנה פאוקר, שמהיותה מכווצת בקפדנות במחוך רב־כוח נראתה כצינור השקאה בן 22.5 צול, צרמה, מיד לבואנו, את אזננו בשאלה: "מניצ’קה, זהו של מישקה? היא שלחה בנו מבט נוקב שנתכוון למצוא את דמותו של מישקה בפנינו.
מניצ’קה שהופיעה עם צרור מכתבים בידה הניחה את דעתה ש“זהו של מישקה” לומד עכשיו בפוליטכניום באמריקה, “במאשטוצ’יץ”. אנה ירתה בנו מעיניה שאלה, אך בחרנו להישאר אלמונים, והשתדלנו להתענין, ככל האפשר, בגליון של “דבר־השבוע”. אולם זו לא נחה. “אולי זהו של גרוגובסקי?”
“לא”, ענתה מניצ’קה, “של גרוגובסקי עובד עכשיו אצל משה, בצירות באירופה”.
תאמרי, מניצ’קה, לא הבאתם לכם שום דבר מחוץ־לארץ?" שאלה אחת שקודם שמענו כי מכנים אותה בשם מאשה, “ראיתי אצל חלודי…נו אצל חולודייצקי, דברים נפלאים. הם הביאו להם מטבח־חשמלי כולו… חבל: כשנסעתי עם לובה לא הספקתי להביא מיקס־מאסטר…”
“ואיך, מאשינקה, יכולנו להביא? הרי טסנו לשם וטסנו חזרה. מה יכולנו להביא אתנו במטוס? והרי את מכירה את ליפא – הוא לא ייהנה ממשהו ששיך למדינה ולמפלגה…”
“באמת מניה”, חזר ושאל הצינור, “מה עושה עכשיו ליפא שלך, שמעתי שהוא עובד עם…”
מניה הסבירה להם ולכולנו שליפא עובד במשרד שפעולותיו בחוץ־לארץ מצונזרות ביותר.
“אבל בכל זאת, מניה”, שאלה מאשה, “איך זה לא הבאתם אתכם כלום?” אכזבה רבה נשמעה בתלונתה, ואכן כולנו התעצבנו. נסעו ולא הביאו, חשבנו.
“לא יכולתי להביא אפילו מתנות”, הסבירה מניה קושיה שנשמעה רק מעיניהן של מאשה והצינור, “ליפא השקיע את כל תקציב הנסיעה בתפקידו. אתן הרי מכירות אותו. עבדנו ללא לאות. נסענו מפאריס לרומה, ומרומה לפאריס, ומשטוקהולם ללונדון וחזרה לפאריס וחזרה לרומה ולבריסל ומשם לוואשינגטון ומשם לניו־יורק וחזרה לוואשינגטון ולסאן־פראנציסקו ולדטרויט ושוב לשטוקהולם ולג’ניבה… נו, אתן יודעות… שליפא עובד… אז, איפה היה לנו מקום וזמן לקנות מתנות?”
מאשה והצינור לא נשתכנעו. “גם בוריא חיטון ואשתו עבדו כך, ובכל זאת הביאו…” אמרה מאשה.
"אחרי הכל, אמרה השניה, “אנחנו נתנו את החיים שלנו לתנועה ולמדינה בזמן שכל הספסרים התעשרו, אז לנו אסור לחיות כמו בני אדם?”
“יש עוד אידיאלים אצל אנשים”, אמרה מניצ’קה בתוכחה לתמיהתם המרובה של הנוכחים.
הזמן דחק לנו, וכיוון שמאניה לא מצאה את הפנאי הדרוש וגם לא את דרישות־השלום שלנו, נפרדנו לשלום מהמסיבה וביקשנו את משפחת געתוני, שתואיל בטובה לשלוח לנו בדואר את דרישות־השלום, לכשתימצאנה.
התנהגותה המוסרית של משפחת געתוני, נודה על האמת, עוררה בנו רושם רב ולא עצרנו כוח מספר לידידינו שהנה יש שליחים ש“נסעו ולא הביאו”. תמהנו לאדישותם של ידידינו למשמע סיפורנו.
“כן, כן”, אמר לנו אחד, “הם כולם למדו אותו תכסיס. כל שליח או פקיד־ממשלה הנוסע לחוץ־לארץ, יגיד לך שלא היה לו כסף אפילו להיכנס למוזיאום בארץ שליחותו. אבל תתפלאו, ידיי, לראות מה אחרי הכל אפשר לקנות בחוץ־לארץ אפילו בלי כסף”.
מכּר אחד שלנו, המודאג ביותר ממצבה של המדינה, והחולם פעמיים בשבוע על ראש הממשלה ושר האוצר, התמיה אף הוא אותנו. “אחד מידידי”, אמר לנו, “נסע לא מזמן לחוץ־לארץ. הוא ביקר במקומות שאפילו רגל מיסיונר לא דרכה בהם כדי לראות וללמוד שיטות וכולי. בסך הכל שהה בחוץ־לארץ שלושה חדשים, אבל הוא יוכל לחיות שלוש שנים על קניותיו”.
אמרנו לו שגעתוני חזר, היינו אצלו, ולא ראינו בביתו דבר מיוחד. הסברנו לו שבמטוס אי אפשר להביא אספקה כבדה. “חכו עד שתגיע האניה”, אמר לנו מכּרנו זה.
מילא, חשבנו, מה אפשר לעשות, אלה הם החיים. עד שיום אחד, לפני כשבועים, עברנו ברחובו של געתוני ומצאנוהו רועש וגועש כולו. ילדים מארבע רוחות העיר באו מתקבצים בריצה וברינה. עוברים ושבים עמדו על שתי המדרכות וריכזו מבטי־נשר על הכביש. על מרפסות הבתים ניצבו עקרות־בית.
במרכז ההתענינות עמדה מכונית־משא גדולה עמוסה ספות, מזנון, ארונות, שני מקררים, תנור־חשמל, מכונת־כביסה, מנורות־חשמל, חבילות־אריגים, ווילאות, כלי מטבח וחבילות נייר טואלט וארגזי מזון בלי ספור. היינו משוכנעים שעומדים להקים כאן חנות “סקריפּ טוּ ישראל” במתכונת כל־בו.
“בזהירות!” נשמע קול המוכר לנו היטב, “בזהירות”! שני הסבלים נטלו אחד המקררים והעמיסוהו על טנדר שחנה בקרבת מקום. הילדים הסתערו על עטיפות הנייר המשומן והקארטונים בהם היה ארוז המקרר.
“ילדים!” הרעים עליהם קול מוכּר מאוד, ללכת מכאן!"
“באמת, מה אתם מתקהלים?” פנה אליהם אזרח בבת־צחוק סארקאסטית. “שליח של הממשלה חזר, בסך הכל!”
“פעם הם היו חוזרים רק עם מזוודות, עכשיו הם חוזרים עם וואגונים!”
אמרה אם אחת באידיש לשכנתה, ומשכה את בנה אחריה.
פתאום ראינו את מניצ’קה מתקרבת ניתורים ניתורים ומסתערת על תנור מטבח הנוצץ כולו באמל לבן. “זהירות, זהירות!” קרא הקול המוכר לסבלים שטלטלו את התנור.
“מה עשיתם?” צוחה מאניה כאילו עקרו לה שן זהב, “הביטו!” היא הצביעה על כתם שחור בחזיתו של התנור, במקום שהאמל נשתחק. “מה עשיתם?”
“זה לא הם, מניה, זה לא הם!” אמר הקול שניסה להרגיע את מניה. הימאים בחיפה לא נזהרו!" ומיד שמענו את הקול המוכר פונה אל אזרח אחד לבוש חגיגית, שאחר־כך ליווה את המקרר שבטנדר למטרתו, “שביתת הימאים זוהי חרפה. הם ביישו את שמנו בעולם. אתה יודע איזה נזקים הם גרמו? הדברים שלי היו צריכים להגיע לכאן עוד לפני בואנו במטוס…”
הסבלים נשאו עתה רכבת של רהיטים מתוצרת שוואדיה לדירתו של געתוני, כשמניה ואמה צועדות אחריהם ומשמיעות צפירות אזהרה לפני כל תפנית.
הנעשה מסביב היה יותר מדי עסיסי בשביל מערכת־הדם שלנו, ועזבנו את מקום המערכה. בשעות הערב חזרנו לראות כיצד מתנהלים הענינים. מצאנו את הרחוב ריק, מכוסה למעצבה פיסות־נייר וקש אריזה. רק על המדרכה עוד היו מוטלים חבילות וארגזים קטנים שאיש אחד ליקטם באהבה. האיש שר לעצמו, בקול באס ניחר ויבש, “אביך מת, אמך חולה…”
שפושניקוב, או סאפוז’ניקוב, אמרנו בלבנו, זהו האיש. “בוא הביתה לגולה…” שרנו גם אנו. ליפא געתוני נזדקף ונפנה אלינו.
“כן”, נאנח ליפא תוך סיפוק לאחר שנתוודענו אליו, “עברו ימים יפים, ימים יפים…”
אמרנו לו, לבקשתו, לשאת לדירתו גלילי אריג שהיו מספיקים להלביש מחנה מהערומים שבהרי יהודה. “נו, מה עושים עכשיו?” השיב ליפא לשאלתנו בחדר־המדרגות, “מה עושים עכשיו?” השיב ליפא לשאלתנו בחדר־המדרגות, “מה עושים עכשיו? ממלאים תפקידים, שהיו צריכים מורים לזמרה בשנים ההן, הייתי מורה לזמרה; כשהיו צריכים נוטרים בימים ההם, הייתי בסוכנות למחלקה שטיפלה בנוטרות. כשהיו צריכים צבא, נכנסתי לעבוד במטכ”ל. מה זאת אומרת מה עושים? עושים מה שתובעים העם, המדינה והתנועה. וגם עכשיו אני חוזר משליחות העם, המדינה והתנועה".
מה יש לדבר, אמרנו לעצמנו כשאופפת אותנו הרגשת אושר: מורי הדור שלנו באמת נענו לתפקידי השעה. מורה אחד שלנו היה ראש הצי (בית־ספרו סמוך מאד לים), אחר קנה מזונות בשביל העם באמריקה, ועוד אחר נסע להשתלם בבעיות מלחמה בזבובי הטסאֵ־טסאֵ. אפילו המורה־לזמרה שלנו, כשהעם, המדינה והמפלגה תובעים זאת, יוצא בשליחות של משרד ממשלתי.
רק על דבר אחד הצטערנו. מדוע לא חינכו מורים אלה גם אותנו להענות כך לתפקידי השעה, כמותם?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.