לפני חדשים מספר הכביר עלינו אחד העתונים, מהמכובדים של הדור, במבול של מודעות־ברכה לאחד שלמה קיצוצקי לרגל יום־הולדתו. בהזדמנות זו במלאת לו כך וכך שנים, שרו המברכים שיר הלל לפעולתו החלוצית והפועלית, במפלגה, בהסתדרות ובמדינה.
אמנם, מודעות־ברכה הן דבר שכיח באותו עתון. אלא שהפעם היה מספרן רב מהרגיל. נותינהן לא שמו כלל לבם לקטנות, כגון מחירי המודעות, בחגגם את יום־ההולדת של יקירם, ומודעותיהם היו מן הגדולות והגדושות. שמות המברכים, שהיו ברובם קואופרטיבים מענפי המשק השונים, נעו מסביב לשמות כ“המרהט”. “המבריק”, “הגלגל”, “המטעין”, “המזין”, “המלביש”, “המדפיס”, ו“החצץ”.
ימים אחדים געשו גלי ים־מודעות זה. רק מי ששם לבו וקרא את המודעות בעיון הבחין מייד שלפניו מערכת תעמולה מאורגנת העשויה שלבים שלבים לפי תכנית שתוכנה מראש.
מן המודעות שהתפרסמו ביום ראשון למדנו, כי ענק מדיני וכלכלי, שעד כה לא ידענוהו, חי בתוכנו ועושה גדולות זה למעלה מ־25 שנים. המסגרות הכילו תיאורים של קיצוצקי כ“מנהיג הפועלים רב יזמה”. כשלמה קיצוצקי היקר “שביסס את משקן הכלכלי של המפלגה וההסתדרות”. מודעה גדולה אחת קראה בלשון היוצאת מן הלב – “האיש שנתן לנו את הבסיס”.
מן המודעות שהתפרסמו למחרתו נשקף אלינו בכל הדרו קיצוצקי ההוגה, גאון הרוח והסופר. בעוד שאתמול היו חתומים על המודעות גופים כ“המזין” ו“המכלכל”, היו היום שמותיהם של המברכים “המדפיס” ו“דף־גויל”. “קאצקה – כמו שאנו אוהבים לקרוא לו”, אמרה מודעה אחת בלשון שירה, “הוא שנפח בנו במיליו את הרצון לחיים”. מודעה אחרת גמרה את ההלל בלשון פרוזאית יותר – “האיש ש”המדפיס" חייב לו את כל אותיותיו".
ביום השלישי לבש בעל היובל צורה חדשה. הפעם הופיע בלבוש של לוחם נועז ומסור למפלגתו ולהסתדרות. איש העמל המסתפק במועט: במשכורת ההסתדרותית. המברכים העלו על נס את עניו, את נקיון כפיו, את “מסירותו העוברת כל גבול” למפעל. “היד שקצצה את ראשה הארסי של האופוזיציה בקואופרטיב “שא משא” היא של קיצוצקי!” נאמר במודעת ברכה מטעם אותו קואופרטיב.
אין, איפא, פלא שתהינו לדעת מי הוא קיצוצקי שמן המודעות ניצב לפנינו כמדינאי־הכלכלן־הסופר־הנואם־המארגן הגדול המפורסם והבלתי־ידוע ביותר. לא חשדנו, אף לא לרגע, כי המדובר הוא בשלמה קיצוצקי מכרנו משכבר. אף אם היינו מגזימים בתכונותיו ובציור דמותו ואישיותו של מיודענו לא היינו מגיעים אפילו לקרסוליו של אותו קיצוצקי חתן־היובל האלמוני.
לא עברו ימים רבים וכל הענין נשתכח מלבנו. המכובד שבעתוני הדור חדל מלהרעיש את מוסדות הארץ במודעות הברכה לחתן־היובל וברגע שאלה נעלמו מעיני הציבור, ממש באותו רגע, גז כחלום גם קיצוצקי עצמו. בשעתו התפלאנו מאד על כך שדוקא היעלמה הפתאומי של אישיות כה דגולה לא גרמה לרעש גדול יותר מהופעתה. לא נותר לנו אלא להסיק שציבור קוראיו של אותו עתון מורגל כל כך לראות מעל דפיו כוכבים דורכים וכוכבים נעלמים עד שהחל רואה בכך מעשה ממעשי־הטבע.
ואכן, לא היינו מגיעים כלל לכתיבה על קיצוצקי אילולא חזר ונתחדש, לפני ימים מעטים, הרעש סביב אותו שם ומעל דפי אותו עתון. רק שהפעם המדובר היה בחסיה קיצוצקי, רעיתו של “קאצקה”.
שוב היינו עדים ליום הולדתה, בגיל קשיש למדי, של דמות חלוצית־פועלית־מפלגתית. והפעם שפעו השבחים והקילוסים מתוך מספר גדול יותר של מודעות מאשר קודם. בהרבה יותר. שכן אל המברכים מטעם הקואופרטיבים וּועדי הפקידים הצטרפו נשיהן וחברות משקי־הפועלות, בתי החלוצות וארגוני נשים דומים שהטו כולם שכם אחד בסלילת דרך ארוכה מאד ועיקלת של ברכות וקילוסים לחסיה וליובלה.
שלא כבעלה מנו המברכים בחסיה תכונה עיקרית אחת: כוחה הגדול של חסיה, התכונה שהבדילה אותה במיוחד משאר בנות־מינה, הוא “אהבתה את המולדת אהבה ללא מצרים”. כך אמרו מודעות רבות וללא שינוי נוסח כמעט. רוב המברכים היו “ניזונים ושואבים מאהבתה של חסיה את המולדת”. אהבתה של חסיה את המולדת ואנשיה נעשתה כנראה בפומבי גדול, שכן אחרת היינו מתקשים להבין כיצד נודע דבר אהבה עזה זו לנשיהם של חברי קואופרטיב “הברז” ו“המברג” למשל. קואופרטיבים מספר ששכחו, משום מה, לברך את קיצוצקי עצמו לפני חדשים אחדים, בעת יובלו, נזדרזו בהזדמנות חדשה זו וכרכו את הברכות, שאיחרו לבוא, לשלמה קיצוצקי.
ובכן, סיכמנו בלבנו, שהאיש שעלה לגדולה כזאת אינו אלא קאצקה מיודענו, הפעיל במוסדות ההסתדרות. ותמהנו לא כל כך על שעלה לגדולה, שכן עינינו ראו בשנים האחרונות שפע רב של נמושות שנעשו אריות, אלא על כך שזה לאהבתם של ידידים כה רבים, המוכנים להוציא בשמחה הון עתק עליו ועל אשתו במודעות ברכה. היכן זה, ואיך קנה לו קאצקה אוהבים כה רבים? זו היתה השאלה שהציקה לנו. כדי למצוא תשובה לכך החלטנו ללכת לביתו של קיצוצקי כדי לקחת חבל בשמחת אשתו. תוך כדי כך, חשבנו, נראה גם את האוהבים והידידים ואולי נמצא את התשובה לשאלתנו.
בדרכנו הרהרנו באיש ובפעליו.
בפעם הראשונה נקרה האיש לפנינו בסיפור ששמענו מפי אחד הותיקים שאהב לספר על הימים ההם ולמתוח מהם השוואות לימים האלה. “בימים ההם”, כך היה מספר אותו ותיק, “השתכרנו למחייתנו כסף דל. דל מאוד. אולי שבעה־עשר גרוש ליום, לכל היותר. ודוידקה, בנם של סניה ורותקה, שהיה אז תינוק בן שנה וחצי, היה חולה. הוריו ואנו, חבריהם, חסכנו מפינו כדי לקנות לתינוק חלב ותרופות, שכחתי אולי לספר, כי אז היינו גרים בקבוצת צריפים בחדרה בעוני רב ובחוסר כל. חלוצים אמתיים”.
“ערב אחד”, כך היה הסיפור, “היינו כמה חברים, מסבים בצריפם של סניה ורותקה, מודאגים כולנו בשל התינוק. בפינה, על עששית־נפט, התחמם החלב בשביל דוידקה החולה. ולפתע פתאום נכנס לצריף קאצקה שהיה אז, כמו היום, פעיל בתנועה. רק נכנס התחיל לנאום על החזון ועל עתיד המפעל. קולו הלך וגדל מרגע לרגע ומליו נפלו על אזנינו כאבנים רותחות – והוא מדבר עלינו ועל עתיד המפעל. עודו מדבר ועיניו נחו על סיר החלב, תפסו בשתי ידיו ובהפיכה אחת, כמעט, הריק את תכנו לפיו”.
סיפור זה, נחרת היטב בזכרוננו. אחד מידידינו שחזרנו וסיפרנו לו אותו סיפור התרעם עלינו ונזף בנו על שחורצים אנו משפט על האיש בשל מעשה שטות שביצע בצעירותו. “אילו היו הבריות זוכרות ונוטרות בלבן את חטאות הנעורים ולפיהן חורצות משפטן”, אמר לנו ידידינו, “אני מבטיחכם שלא היו קמים לנו, לעולם, הרצל, וויצמן וברל”. וכמובן, גם לא קאצקה.
בפעם השניה פגשנו את איש החזון במחלבת “יבול” בתל אביב. אחד מעובדי המחלבה הורה לנו באצבעו על איש ואמר לנו “הנהו, זהו קיצוצקי”. התפלאנו לדעת מה מעשיו ב“יבול”.
– “חיבה יתרה נודעת ממנו לחמאה ומאכלי חלב”, אמר לנו איש שיחנו.
ואכן קיצוצקי היה עתה אצל השולחן, עליו נארזה החמאה בחבילות, והיה נוטל מלוא חפניו חבילות חמאה ושמן בתיקו השחור והמשומן. ותוך שהיה נוטל את החמאה הארוזה ושמה בכליו היה פיו מפיץ דברים על קשייה של המדינה, על הגדולה וההדר שבקיבוץ גלויות ועל ההכרח להכפיל המאמץ.
מה ששבה את לבנו במחזה הזה היו הפעם עיניו דוקא, ולא לשונו. בעיניו נראה האין־סוף הטמיר – היא הרעבתנות הנצחית של הקיבה. הוא שׂם בכליו שתי חבילות חמאה ומעיניו ניבטו מאתיים חבילות חמאה. הוא הוסיף ונטל ארבע חבילות חמאה ועיניו הכפילו מספרן בריבוע. הוא נראה לנו כאותו זבוב שבית בליעתו צר ועיניו מסייעות עמו מעשה־יאוש בבליעה.
ושוב התרעם עלינו ידידנו למשמע סיפורנו זה. ידיד יקר זה, שאסון חייו הוא שברל כצנלסון הסתלק לעולמו בטרם השלים וגמר את עיצוב מוחו וההשקפת עולמו, לא אבה לשמוע בדברים האלה. “האיש הזה קיצוצקי”, הוא אמר לנו, “הנו פעיל ההסתדרות. הוא חי ועובד במשכורת הסתדרותית. הוא עושה למען משק ההסתדרות ולכן למען כלכלת המדינה יותר מאשר רבבות אחרים המשתכרים פי שניים ופי שלושה ממנו. והם חיים חיים נוחים ממנו, לאין ערוך יותר נוחים. האם לו, לאיש היקר והחסיד, שאת כל חייו הקדיש למפעל, אסור ליהנות במקצת ממעשה ידיו? והלא “יבול” היא מעשה ידיהם של חבריו, של אנשי העבודה שהוא חברם”.
שיחה זו עם ידידנו השאירה בלבנו פקפוקים וספיקות רבים. ביקשנו בכל זאת לדעת, כמה מועיל שלמה קיצוצקי למשק המדינה. חשבנו שאם יתברר לנו שהאיש באמת בונה ומקים, מדריך ומארגן, נמצא בכך צידוק להתנהגותו, ומה גם שהוא עושה זאת במשכורת הסתדרותית.
לאחר שחקרנו בדבר מצאנו שרוב חבריו לעבודה בהסתדרות עשו יד אחת שלא לדבר אתו. לא ראינו ולא שמענו גם איש אחד מהם שידבר בו טובות. רובם שתקו כשהזכירו את שמו. רק ספורים מבין חברי הקואופרטיבים הרהיבו עוז ואמרו שבמקום להביא שלום־בית לחברתם הוא מפיח בהם רוח של סכסוך ושנאה. “הוא יעשה הכל” אמר אחד מהם, “משום שכל מה שהוא רוצה זה שלטון, ולשם כך מוכנים שכמותו לעשות הכל”. התברר לנו, כי הסיבה שהמפלגה מחזיקה אותו בתפקידו, אף על פי שחבריו לעבודה סוטים ממנו ועל אף זה שהוא מפיח הרס ושנאה במקום רוח יצירה ובנין, היא זו שגם היא מעונינת בשלטון.
לאחר חקירתנו נוכחנו, כי מודעות הברכה לקאצקה גרמו לו עוול. שכן שכחו להזכירו כגאון פינאנסי. העובדה היא, כי בבוא עת בחירות אי איש בעולם כולו שיוכל לסחוט כספים כה רבים לתעמולת המפלגה מהקואופרטיבים כמו קיצוצקי. אפילו קי עורף כאנשי “לחץ” ו“איזמל” נסחטו בידיו עד תום.
“אני היכיתי את אבי”, צעק פעם קיצוצקי באספת־בחירות למוסדות אחד הקואופרטיבים, “כדי להבינו את דרך הישר, ואני לא ארתע מלהכות אתכם כדי להבינכם את דרך הישר”. ועליכם לזכור, תמיד, כי בשעה שלשונו נעה, חלבו, ואולי גם דמו, של מישהו נשתה.
עיקר פעלו של קיצוצקי היה לכונן בסניפי ההסתדרות הנהלות שתשמענה את דברו ואת דבר המפלגה, ללא ערעורים וחיכוכים. הוא החליף ותיקים וטובים בחדשים ודורשי־טובתו ובכל מקום ששמע מפיהם תשובה חיובית לא היה זה אלא הדם של דבריו שלו.
ודוקא משום כך, בשעה שהיינו הולכים לביתו לחגיגת יובלה של חסיה, היינו תמהים ומתפלאים היכן ואיך קנה לו ידידים רבים כל כך היודעים בדיוק את מועד חגיגות ימי ההולדת שלו ושל אשתו והמברכים אותם ללא־חשך במודעות. מודעות יפות רבות ונפלאות. זו היתה לנו הפעם השלישית בביתו של קאצקה. אלא שהפעם לא הכרנו כמעט את תוכו של הבית. כל הרהיטים שראינו בפעם האחרונה, לפני כמה שנים, נעלמו כלא היו ובמקומם באו רהיטים מוצקים מעץ בוק מחומצן. כורסאות מרופדות הציעו מושב רך למבקריו של קיצוצקי ווילאות ומסכים עיטרו את הדירה עיטור מיוחד.
עם הכנסנו פנימה נמצא בדירה קהל לא קטן של מברכים שעמד מסביב לבעלה של כלת־היובל וצחק, בלי הרף, בקול פרוע להלצותיו. לאחר שהתערבנו בין הקהל חידדנו את עינינו ואת אזנינו לשמוע את הנעשה והמתרחש.
ממה ששמענו נודע לנו, כי רהיטיו היפים של קאצקה באו לו במתנה מקואופרטיב “המרהט”, וצחצוחם בפוליטורה ניתן לו במתנה מקואופרטיב “המבריק”. הרהיטים הועמסו ונפרקו ממכונות־המשא על ידי קואופרטיב “המטעין” והוסעו על ידי קואופרטיב “הגלגל”. נציגי קואופרטיבים אלה עמדו במעגל והיו מספרים אלה באזני אלה על טיבם ויפים של הרהיטים. קאצקה, היה, מדי פעם, ניגש אליהם וטופח על שכמם ביד רחבה. ברנש אחד שפניו היו עלובים כל זמן שדובר ברהיטים האיר עתה פניו ושאל את קאצקה “אם קיבל את הביצים והתרנגולות” שנשלחו לו על ידי קואופרטיב “המזין”.
נציגה של חברת סיגריות, שקאצקה התערב למענה והפסיק שביתתם של פועליה, הביא לו קופסה גדולה מעץ זית ובה מספר רב של סיגריות מהטבק האהוב עליו. מאז אותה שבית המעשן קיצוצקי את סיגריותיה של אותה חברה.
נציג “המלביש” הביא לחסיה חלוק־בית. רק נציג “חצץ” לא מצא לעצמו מקום והתקשה כל העת להסתיר את נוכחותו בחברתם של בעלי המתנות. אם איננו טועים, מרוב יאוש ותחבולות, רשמו חברי “חצץ” את משפחת קיצוצקי בספר הזהב ליובלם.
הבטנו באנשים האלה שנראו לנו מחוספסים ופשוטים ביותר התפלאנו כיצד זכרו אלה את מועדי היובלות של שלמה וחסיה. שאלנו אחד מהם. הלא, יהודי נפחד שעמידתו רועדת, נתן בנו עינים של תמהון וחרדה. “האם קאצקה לא צילצל אליכם?” שאל. ענינו בשלילה. עיניו הוסיפו ונתרחבו. “הוא הרי צילצל והודיע את תאריך יובלו לכל ההנהלות והועדים. לאלה ההנהלות שחבריהן מתקשים בניסוח מודעות הכתיב הוא עצמו את מודעות הברכה. כדאי לכם באמת לברר מדוע לא הודיע לכם”.
קאצקה כינס עתה את אורחיו סביבו ואמר להרים כוס יין (כוס מאת “זכוכית ישראל”, יין מאת “הדורך”) לחייה וליובלה של חסיה שחייכה כלפי מברכיה חיוך אמהי. “לחסיה שאוהבת את המולדת אהבה ללא מצרים”, אמר קאצקה וכולם הקישו בכוסותיהם.
ברגע זה נשמע צלצול בדלת ונער שליח נכנס למסדרון ובידיו ארבע חלות לשבת, מאת “פת־לחם”. גם הוא נקרא פנימה וניתן לו יין, משום שחסיה אוהבת גם אותו.
אחד האורחים קם ונשא נאום לכבודם של חסיה ובעלה. “אנחנו” אמר, “גאים בכם ויותר מכך מקנאים בכם. מקנאים על שיחד הצלחתם לתרום את חייכם למען המפעל. אנו מקנאים בכם בשביל האהבה הרבה שזכיתם לה מאתנו”.
לעזאזל, אמרנו ויצאנו החוצה, אנו מקנאים במשכורת ההסתדרותית של קאצקה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.