“לכל הרוחות!” קרא יחיאל קטינא לעבר חיותה אשתו. “איפה טמנת את החולצה הכחולה שלי?” פניו היו אדומות מכעס ומאכזבה. הוא ביקש למצוא את החולצה בעצמו, מבלי לומר דבר לחיותה, אך הדבר לא עלה בידו.
“מדוע לא אמרת לי כי את החולצה הכחולה אתה מחפש?” שאלה חיותה, שהתבוננה בו כל העת שהיה הופך בארונו במאמץ אילם. “החולצה הכחולה מונחת יחד עם החולצות הלבנות שהבאת מאמריקה, במדף העליון משמאל”.
“לא את החולצה הכחולה הזאת אני מחפש!” שאג יחיאל. “איני יכול להופיע בעצרת אחד במאי לבוש חולצת־משבצות כחולה של קאובוי אמריקאי”. כיצד, חשב בלבו, מעלה אשתו על דעתה שילבש את חולצת־המשבצות הכחולה שלו לעצרת אחד במאי, שעה שהיא יודעת יפה כי החולצה הזאת שמורה למסעותיו וסיוריו בנגב עם המומחים האמריקאיים.
“אהה!” עתה הבינה חיותה סוף־סוף, במה המדובר.“מה פתאום אחד במאי?”
“מה פתאום אחד במאי”. אמר יחיאל בלגלוג, “גם אני שאלתי את חיטון מה פתאום אחד במאי, כשהודיע לי כי המפלגה הטילה עלי לנאום בעצרת בבית־העם… איפה, לכל הרוחות, שמת את החולצה הכחולה שלי?”
“היא איננה”. אמרה חיותה.
“מה זאת אומרת איננה?” שאל יחיאל מוכה תמהון.
“זה שנים שלא השתמשת בה”, אמרה חיותה, “אז במקום לזרוק אותה לפח, נתתי את החולצה הכחולה למעברות…”
“מי זה נותן חולצה כחולה למעברות?!” שאג יחיאל. בכל רגע עלול היה להתפוצץ. “מי זה נותן חולצה כחולה למעברות? חולצה כחולה היא סמל, אפילו אין משתמשים בה יש לשמור עליה, כעל… כעל דגל…”
יחיאל הפסיק את דבריו. היכן שמע אותן מלים – חולצה כחולה היא סמל, היא דגל –היכן שמע מלים אלה? הוא שקע בכבדות בכורסה הירוקה שבחדר האורחים הרכין ראשו על ידיו וניסה להעלות מזכרונו את השעה, היום והמקום שבהם שמע מלים אלה.
זכרונו סירב להיענות לו. עצבנות החלה טורדת אותו. יותר לא יכול לשבת במקום אחד. הוא התהלך בחדר, עמד, והשתרע על הספה האדומה. הוא תלה מבטו בנברשת הפליז הממורטת משלושת־הקנה. הוא אהב לתלות מבטו בנברשת.
“יחיאל! קראה חיותה. מה אתה עושה? הן אתה משחית את הריפוד שעל הספה! תוריד את הנעלים ותפרוש את הכיסוי על הספה אם אתה רוצה לשכב!”
יחיאל ניתר ממקומו בבהלה. בידיו טאטא את מעט העפר שהשאירו נעליו על הריפוד האדום. הוא פרש את הכיסוי על הריפוד ואמר לשכב על הספה, אך קולה של אשתו השיגו שוב.
“יחיאל?” קראה חיותה. “מה אתה עושה? הן תקמט את החליפה! תפשוט את החליפה ותלבש את מעיל־הבית החום ותוכל שכב בנחת…”
חליפה? הרהר יחיאל. החולצה הכחולה הן מעולם לא היתה מתקמטת. אפילו על אבנים היית שוכב, לא היתה מתקמטת. מכל מקום, חיותה מעולם לא נזפה בו על שהיה שוכב לבוש בחולצה הכחולה.
הוא חזר להתהלך בחדר. ניגש ונטל את תמונתו של ברל הניצבת בכן זכוכית על המזנון. פניו של ברל טבלו בפוליטורה המצוחצחת. יחיאל התבונן בברל. ברל השיב לו מבט של תוכחה. אך גם עתה לא יכול להיזכר היכן שמע את המלים – החולצה הכחולה היא סמל – היא דגל…
“יחיאל?” קראה חיותה. “מה אתה עושה? מסתובב על השטיח בנעלי הרחוב? מה אתה עושה לי היום? תנעל את נעלי הבית אם אתה דוקא רוצה להסתובב על השטיח כל היום”. חיותה יצאה וחזרה ובידיה זוג נעלי בית שהטילה לעברו של יחיאל.
יחיאל מיהר לחלוץ את נעליו ולנעול נעלי בית. חיבה רבה חיבב את השטיח הפרסי שבחדר האורחים ומוכן היה לעשות הכל למען יאריכו ימיו ויישאר לנצח הדרו הססגוני. אחרי־כן פשט את מעיל־החליפה ולבש את מעיל הבית החום.
לבוש בכל אלה נרגע במקצת.
“חיותה”, אמר לאשתו, “אני צריך חולצה כחולה של אחד במאי. מה נעשה?”
“אתה בכלל כסיל”, ענתה לו אשתו שלא ממין שאלתו, “אתה תמיד מסכים לכל, הכל טופלים עליך. למה חיטון בעצמו לא נואם בעצרת? למה קליב לא נואם? געתוני לא נואם? דוקא אליך נטפלו. ובכן אם הם רוצים שתנאם בעצרת, שיתנו לך חולצה כחולה. אינך מחויב לעשות הכל בשבילם חינם. מספיק נתתי את חיי כדי שתעשה הכל חינם בשבילם…”
“אבל חיותה”, אמר יחיאל בקול של חולשה, “אני צריך…”
“אתה לא צריך כלום”, אמרה חיותה. “אחרים צריכים והם מקבלים מה שהם צריכים. אבל אתה לא צריך – אתה רק נותן. אתה נתת את חייך ואת כל אשר לך כיושב ראש ועד הפועלים של “אבן”, כמזכיר הלשכה ב”שרון“, כיושב ראש “משען”. אתה הקרבת הכל לבטחון המדינה כשהיית שליח בפאריס, שכחת את מנוחתך ואת עצביך בשליחותנו לארצות הברית. תמיד אתה נותן, רק נותן. הגיע הזמן שתקח פעם משהו…”
בלבו הסכים יחיאל עם חיותה מלה במלה. אולם כלפי חוץ, לא יכול להשלים עם דבריה. “אבל חיותה”, אמר ברוֹך, "הן יודעת את כי אנו נתנו את חיינו ולא ביקשנו תמורה. טובתן של התנועה, המפלגה והמדינה…
“די!” קראה חיותה. “שמעתי את זה במשך עשרים שנה. עכשיו, מה אתה רוצה ממני?”
“אני צריך חולצה כחולה, ואת נתת את החולצה שלי למעברות…”
“אין דבר”, אמרה חיותה, “עוד אפשר להשיג חולצה כחולה בישראל”.
יחיאל ידע: חיותה תירגע, ואז תהיה בעוזריו. ואכן, לא טעה. מיד מצאה עצה. “למה לא תשאל חולצה כחולה אצל חיים?”
“איזה חיים?” שאל יחיאל. אחיה של חיותה נקרא חיים והוא היה חבר באחד הקיבוצים. יחיאל התבייש בפניו.
“חיים מפלוגת הסדרן”, ענתה, חיותה.
“לא”, אמר יחיאל והסמיק. “כיצד אוכל? הן הוא ישמור על הסדר בעצרת בעת שאני אנאם… אני פשוט מתביש”.
שוב חשבו. חשבו עד שמצאו.
“אצל מוישה!” תמיד היה לבוש חולצה כחולה, כרוב פועלי הנקיון של עירית תל־אביב.
שלחו חיותה ויחיאל את בתם נועה אל קומת הקרקע שבביתם, והיא הביאה חולצה כחולה דהויה, אך נקיה, של מוישה פועל הנקיון.
“אבא”, אמרה נועה, “מוישה כל כך שמח. הוא כל כך היה גאה שאתה תלבש את החולצה שלו. הוא תמיד מצביע בשבילנו. אבא!” קראה נועה נרגשת, “כך הוא אמר”.
למחרת, על במת העצרת, הופיע יחיאל לבוש חולצה כחולה דהויה. מטולאה, ספוגת עמל ועבודה. עטוף בחולצה זאת הרגיש יחיאל כי חזרו אליו נעוריו. הרגיש את שהיה ענק אנטאָאוס מרגיש כשחזרו כפות רגליו נגעו באדמה.
הך, הך, הך!
שלוש פעמים הכה הפטיש ודממה נשתררה באולם. אל המיקרופון קרב יחיאל. “חברים”, קרא בקול, “זה לי שנים רבות שנעדרתי, לרגל תפקידי השונים בתנועה, במפלגה ובמדינה, מקהלכם. זה לי שנים רבות שנמנע ממני התענוג לאחוז בפטיש ובמגל, בחרמש ובקלשון, במגוב ובמשדדה, בפרד ובבהמה. אבל במשך כל העת הזאת, חברים, שמרתי אמונים לדבר אחד – לחולצה הכחולה הזאת!” מחיאות כפיים החרישו אזניים.
“חברים!” קרא יחיאל, “החולצה הכחולה היא סמל! היא דגל! היא סמל לאנשינו בשדה, בכפר, בעיר ובקיבוץ, בקבוצה ובמושב, במעברה ובכפר העבודה, ברחוב ובשדרה, במשרד ובסדנא, בעמק ובגיא…”
מחיאות כפיים החרישו אזניים.
“איך שהחולצה שלי מדברת!” לחש מוישה בקול נרגש באוזן פנינה אשתו.
“קטנה החולצה עלי”, קרא יחיאל, “לוחצת – אבל עודה סמל!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.