ימים אחדים לפני שהכריעה אותה מחלתה, נתנה לי אמי מעטפה חומה. “אם לא אספיק, תטפלי בה את,” אמרה. זה היה הדיבור הכי מפורש שהיה בינינו על הסרטן שהלך ואכל בה זה ארבע שנים וחצי, ועל הדקות שהלכו והתמעטו: מלכתחילה, העדיפה שלא לשתף אותי במוות שעמד להכות מוקדם מדי, הרבה יותר מדי.

כשפתחתי את המעטפה ב“שבעה”, זיהיתי בתוך השורות שנכתבו באופן כביכול מופשט כל-כך, קרעים של חלומותיה ומשבריה.

אולי סיפורה הוא סיפור

השועל והענבים

החמוצים:

איננה טועמת. פוחדת

לטעום. ענבי הגעגועים

שבליבה, מתוקים להתעלף.

“וכך, בציפיית אין קץ, כצל עובר / חמקו, חלפו חייה”, כתבה בשיר אחר, וליבי נקרע כשתיארה את עצמה, רעייה ועקרת-בית, גם אם היא משוררת שכבר פירסמה שני ספרים.

ולעצמה רשמה: “רק חשיפה עצמית אמיתית של המשורר, יש בה סיכוי. בהציגו לעין-כול את בדידותו ומצוקתו ושמחתו, נעשות בדידותו ומצוקתו של הקורא פחותות, ובדידות נוגעת בבדידות, ולרגע אחד העצב שבעולם נעשה רך יותר ומפויס מעט”.

אני לא בדיוק יודעת למה חשה בודדה כל-כך, ולמה פחדה להתנסות – כמה מעט אנחנו יודעים בעצם על הורינו – ואף פעם לא שאלתי אותה, אבל השירה העניקה לה קיום חלופי, עולם הזוי ובדוי, והיתה עבורה תחליף לחיים: תחליף לכל מה שנראה לנו, בוגרי המהפכה הפמיניסטית, כה מובן ובסיסי לאושרו של אדם. זכותה של אשה להתפרנס, ליהנות מעצמאות, ולא להיות רתומה רק לטיפול באנשים סביב, נראית כיום מובנת מאליה.

לי היו שיריה של אמי הזדמנות, גם אם מאוחרת, להתוודע אל עולמה, לחבר רסיסי זכרונות עם רמזי שורות, ולבנות תמונה שלמה יותר. הוצאתי לאור את ספר השירים השלישי שלה, וכבר אז, אפילו בטרם הייתי מודעת לכך, החלו חיי לקבל כיוון שונה, כמו נחש שמשיל את עורו ומתחיל להצמיח עור אחר. הבנתי שאם לא אעשה זאת, חיי היחידים יירדו לטמיון, ותמיד אהיה קרועה ומשוסעת.

כך הגעתי לעיתונות, וזה לא ממש מקרי שהכתבה הראשונה שלי ב“7 ימים” היתה “מותה של אסיה ג.”. פרשת חייה של אסיה גוטמן, ישראלית יפת-תואר שלא חשה עצמה בבית בשום מקום, אבל התגלגלה ללונדון. צירוף מקרים עיוור הוא שזימן את אסיה ובעלה בסתיו 1961, בעקבות מודעת “דירה להשכיר”, אל טד יוז וסילביה פלאת', זוג משוררים צעירים בראשית דרכם, שהעניקו זה לזו כוח, אבל גם שאבו ומצצו זה את לשד חייו של זה.

לא הרבה נדרש כדי להצית את האהבה. כשנדהמה סילביה פלאת' לגלות את הרומן, גברו בה הכעס והכבוד העצמי על התלות והפחד. היא לקחה את ילדיה הקטנים ויצאה מהבית. ההתנתקות המפחידה מבן-הזוג שיחררה אותה, וכמו אדם שאין לו מה להפסיד נזרקה אל הקצה וכתבה את המיוסרים והעמוקים שבשיריה. אלא שהמוות, שהיה לה יריב ובן-ברית כל ימיה, לא הירפה ממנה את אחיזתו. מקץ כמה חודשים טמנה את ראשה בתנור הגז, והותירה את שני פעוטותיה מיותמים.

העסיק אותי הגבר שבמשולש – האיש שאשתו שלחה יד בנפשה. הוא ניסה לבנות את חייו עם אהובתו הישראלית, אפילו נולדה להם בת, אבל שש שנים אחר-כך הלכה גם היא באותו נתיב מצמרר, וגם לקחה את הילדה איתה.

באוקטובר 1996, מצוידת בהמלצת ידידו הקרוב, יהודה עמיחי, הסכים טד יוז לפגוש אותי בלונדון. נזיר-תקשורת, שסירב לכל פנייה של עיתונאים או ביוגרפים, דיבר יוז בגילוי-לב על עצמו, בפעם ראשונה ואחרונה גם יחד – זמן קצר לפני שיתגלה בגופו סרטן קטלני.

ישבנו במלון ברובע בלומסברי, לא רחוק מהכנסייה הקטנה שבה נשא לאשה את פלאת', 40 שנה קודם לכן. כשדיבר על רגשות האשמה שלו מול נשותיו המתות, אמר: “רצונו העמוק ביותר של כל סופר הוא להיות אנונימי, שלא יצביעו עליו ברחוב. אבל מכיוון שאיני יכול שלא לכתוב, אני במלכוד. כשקורה אסון לאדם מן השורה, הוא מתמודד איתו וממשיך הלאה. אבל אם אתה סופר או משורר, היצירות נדפסות, ילדים קוראים אותן, והאסון תלוי על צווארך, נלעס שוב ושוב. אתה מוצא את עצמך חי בתוך תקליט תקוע, שמסתובב באותה נקודה. במקום להיפטר מהעבר ולהביט לעתיד, אתה מגלה שלפניך עומד האתמול.”

חיים פרטיים הם 38 סיפורי-חיים של גברים ונשים, אשר לא במקרה הם סופרים או משוררים. בהיותם אנשים המתבוננים פנימה, הרי שעלילות חייהם, אישיותם, סיוטיהם והזיותיהם, משולבים בתוך יצירתם כמו מירקם תת-קרקעי, המבקש לפרוץ.

רוב היוצרים כאן מעולם לא נפגשו ולא שוחחו זה עם זה. דורית רביניאן הצעירה, המתגוררת ליד שינקין, מעולם לא החליפה דברים עם ברברה קרטלנד הישישה, שחיה באחוזה כפרית באנגליה, ובכל זאת, יש להן שפה משותפת בנושאים כמו נישואין וזוגיות. וכך קורה לכל דמויות הספר, שגם אם חיו בריחוק של אלפי קילומטרים או עשרות שנים – מה שמשותף לכולן, יוצר 38 וריאציות על חיים, ועל חיי אהבה.

טוני מוריסון, כלת פרס נובל, הדהימה אותי כשאמרה שרק בזכות גירושיה מבעלה נעשתה סופרת, וכך סלחתי גם קצת לאמא שלי על חוסר המימוש שלה, והבנתי עוד יותר עד כמה צריכה אשה הרבה יותר מאשר סתם חדר משלה. תובנותיו של פול אוסטר על הגורל העיוור, הרגיעו במשהו את פחדי מפני שרירותיותם של החיים, והעניקו לי שלווה מסוימת. הבנתי את נתן זך, כשאמר כי השירה בודדה אותו, והכניסה בו טינה כלפי העולם. שמעתי את דליה רביקוביץ, ילדה פצועה שעדיין מתגעגעת לאבא. ישבתי מול החלון הפתוח בבית בנה של תרצה אתר, החלון שהוא כמו חבל בבית ילדיו של התלוי.

עמוס עוז אמר שהספרות והרכילות הן שתי דודניות רחוקות שלא אומרות זו לזו שלום ברחוב. כדי לשמור מרחק נאות מן הדודנית ההיא, שהיא בהחלט מעניינת, אבל בכל משפחה מעדיפים לא להיכנס לפה הגדול שלה, אני מגבילה עצמי לדברים שהמרואיינים סיפרו או כתבו על עצמם, ולא למה שמתלחשים מאחורי גבם.

ברשימות מוקד מרכזי אחד: הביוגרפיה של היוצר, עולמו הרגשי, התובנות שלו, והדרכים המורכבות והמפותלות שמשקפות את כל אלה ביצירתו. אולי גם כאן, כמו אצל אמא שלי, אני מחפשת לגלות היכן זורם דם הלב בין השורות.

אילת נגב