רקע
אילת נגב
אוסטר, פול
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

בשדה התעופה בן-גוריון, כשמסרתי את המזוודות, אמרה לי דיילת הקרקע בתמימות של רצון טוב, שבדיוק התפנה מקום בטיסה הישירה לניו-יורק, ואם אני מסוגלת להחליט תוך רגע אוכל לחסוך לעצמי ארבע שעות. לרגע הרגשתי כמו גיבורה של האיש שאליו היו פני מועדות. פול אוסטר היה זה שחזר וכתב בכל ספריו, ש“שום דבר איננו ממשי פרט למקריות”. המקריות מנהלת את חיי גיבוריו. וכך טעות בכניסה לאוטוסטרדה או עצירה לטרמפיסט זה ולא אחר, יכולים לדרדר את החיים אל התהום. האם הדיילת, שלא בידיעתה, מציעה לי קרש הצלה לברוח מטיסתי שנדונה לקללה? ואולי להיפך. אולי הטיסה הישירה היא הקלף השחור שיביא לאסוני?

“איך היית נוהג במקומי,” היתה השאלה הראשונה ששאלתי אותו. הוא חייך. “אין לי אמונות טפלות, ואני מאמין בבחירה ובאחריות אישית. אני אדם מעשי, ובמקומך, הייתי עולה על הטיסה הנוחה לי ביותר, כפי שעשיתי אתמול אחרי חופשת חג המולד אצל הורי אשתי במינסוטה. הטיסה שנועדה לנו נדחתה, וכדי להספיק לחזור הביתה, לראיון איתך, קפצנו על מטוס אחר. בגלל השינוי איבדנו את הכלב ואת המזוודות, עם כל בגדינו היפים ומתנות החג היקרות. הכלב נמצא בינתיים והובא אלינו לפנות בוקר, אבל המזוודות עדיין אינן. האם זו הוכחה שלא הייתי צריך לשנות טיסה? לא. תאונות קורות ללא כל פשר, ואינן נושאות שום לקח.”

חמש השעות שאבלה בביתו היפה, בן ארבע הקומות, ברחוב שקט בברוקלין, יעמדו בסימן הדאגה למזוודות. בסופן תגיע שיחת הטלפון הגואלת. יד המקרה שיחקה הפעם לטובה.

“המקרה משנה את חיינו, לפעמים בצורה עמוקה ובלתי הפיכה, אבל אין לנו שום דרך להתגונן בפניו,” אומר אוסטר. “רק אחרי שהדברים מתרחשים ניתן לראות את ‘מוזיקת המקרה’, את הנתיב שהוביל לאסון, ואת הקש שיכול היה להביא ישועה, אילו נאחזנו בו. זה שרירותי לגמרי, ואין לזה שום קשר להתנהגותך, גם אם אתה משחק לפי כל הכללים. מקריות היא הסברו של האדם החילוני, שאינו מאמין שגורלו נקבע מראש ושחייו מתנהלים על-פי תוכנית אלוהית.”

המקרה העיוור מלווה אותו מגיל צעיר. כשהיה בן 14, נשלח למחנה קיץ. חבורת הנערים יצאה לטיול ביער, כשלפתע פרצה סופת רעמים וברקים. השמים החשיכו, והם איבדו את הדרך חזרה למחנה. מישהו הבחין בקרחת יער, והם רצו אליה. “בדרך היה עלינו לזחול מתחת לגדר תיל. חצי מטר לפני זחל רלף, חברי הטוב ביותר. לפתע היה עוד הבזק של ברק, ורלף קפא במקומו. חשבתי שהוא המום מהסנווּר, עקפתי אותו ומשכתי אותו אחרי. ברגעים שניסיתי להחזירו להכרה, לשמור שלא יבלע את לשונו ולעודד אותו שיחזיק מעמד, לא קלטתי שבעצם התחשמל למוות. באותה מידה זה היה יכול לקרות לי, כי הייתי ממש לידו.”

אנשים מאמינים קוראים לזה השגחה עליונה.

"גדלתי בבית דתי, והאמנתי באלוהים. הרגשתי אותו בתוכי כל הזמן, ושהוא מצפה ממני שאהיה טוב ללא רבב. חברי עשו מעשי קונדס נוראים והתחמקו מעונש, ואילו אני, גם כשמעדתי מעידה קטנה, נתפסתי מייד. זה היה בשבילי סימן לנוכחותו של אלוהים, המאותת לי בכך כיצד לנהוג. אבל כשרלף התחשמל למוות, עברתי משבר אמונה גדול. שנה שלמה הלכתי לרבי, פעמיים בשבוע, עד שהבנתי שהדת לא תיתן לי את התשובה.

“לפעמים משהו רע מוביל לטוב, ואינך יכול לדעת. כשבִּתי סופי היתה בת שלוש יצאנו לחופשה בוורמונט. ידידה באה לבקר עם שני ילדיה. בנה הקטן שבר אגרטל פרחים, והמים והזכוכית התפזרו על הרצפה. קיללתי בליבי, לקחתי מטאטא וסמרטוט, והלכתי לנקות. הייתי באמצע העבודה, כשבתי הופיעה בראש המדרגות. לא עבר רגע והיא מעדה והתעופפה באוויר. הייתי בצד הלא נכון של המעקה, אבל באפס זמן, בניגוד לכל יכולת אנושית, מצאתי את עצמי בנתיב מעופה, והצלחתי לקלוט אותה בזרועותי.”

הוכחה מושלמת להשגחה עליונה.

“לא בהכרח. ייתכן שאם לא הייתי שם, היא לא היתה נופלת. סביר מאוד שהיא מעדה משום שהתרגשה לראות אותי בתחתית המדרגות. אני חושב על אלוהים כל הזמן. זו השאלה שאני שואל בספרי – האם הוא קיים, ומהם הכללים שמנחים את חיינו. האם אני שומע אותו ואם הוא עונה לי – זו כבר שאלה אחרת. יש לי תחושה של מציאות רוחנית שנובעת מחיי מוסר. הדבר היחיד שאיכפת לי בחיים, זה להיות טוב. יותר מלכתוב היטב, אני רוצה להיות אדם טוב.”

ספריו רבי מכר ונמכרו בארץ בעשרות אלפי עותקים. לאיכותם הכובשת נוסף הקסם הנלווה של קומתו התמירה, עיניו הכחולות-אפורות, פניו המחוטבים, שערו הסבוך שאניצי כסף זרועים בו. “גאפ” הציעו לו לדגמן מבגדיהם, וכשאני רואה אותו, בסוודר ובצעיף הצמר המתוחים על המטר ושמונים וחמישה הסנטימטר שלו, אני יכולה להבין למה. היתה גם הצעה מחברה יפנית שעסקה בייבוא בשר מארצות-הברית, שיהלל את הסטייקים האמריקניים, ויצרני “וודקה אבסולוט” ביקשו שיכתוב עבורם פרסומת. את כולם דחה על הסף. “היפנים הציעו לפני שמונה שנים 25,000 דולר ליום צילומים, והייתי זקוק מאוד לכסף, ואני אפילו אוהב בשר. אבל אני מתעב פרסומת. מי רוצה לראות את תמונתו על אוטובוסים? בני דניאל לא הבין איך אני דוחה הצעה מפתה כזאת. אמרתי לו, ‘הכסף ייגמר, אבל תחושת האשמה והגועל שלי יישארו.’ ואז הילד עקץ, ‘אה, זה לא טוב לדימוי הפנימי שלך’.”

אתה חושב שיש להופעתך השפעה על הפופולאריות גם בקרב הקוראים?

“נשים תמיד מתאהבות בו,” אשתו סירי, בת 41, ארוכת רגליים, תכולת עיניים, רצינית ובעלת זוהר פנימי, מצטרפת לשיחה. היא בעלת תואר דוקטור לספרות מאוניברסיטת קולומביה, ופירסמה שני רומנים וספר שירה. פול, בעל מעריץ, קם מן הספה שעליה ישב לידי, מפנה לה את מקומו, ומשתרע למרגלותינו על השטיח. “כשהן עוצרות אותו ברחוב, פול נועץ במבוכה את מבטו בקצות נעליו. נכון שמחצית המכתבים מגיעים מגברים, אבל ברור לי שחלק מההערצה זה גם בגלל מראהו. כשהכרתי אותו, הוא היה מוקף בחורות, מכל הגדלים והצבעים. לא היו לו העדפות מיוחדות, בתנאי שיהיו יפות. גם אני נמשכתי לתווי פניו הכהים, אבל התאהבתי בו מסיבה אחרת. ברגע שראיתי אותו, לפני שש-עשרה שנים – וזה היה עוד לפני שפירסם את הרומן הראשון שלו, רק קראתי אז כמה משיריו – אמרתי לעצמי, עם האיש הטוב הזה אני רוצה לחיות.”

פול אוסטר נולד ב-1947. אביו, סם אוסטר, היה רווק עד גיל

  1. כשהתחתן עם קוויני, אמו של פול, היא היתה כלה צעירה – בת 21. מהרגע הראשון הבינה שהנישואין היו טעות איומה, ושחיי זרות וניתוק צפויים לה. ההריון, שאירע במהלך ירח הדבש, לא איפשר לה להתחרט. כשנולד פול, לא מיהר האב לראותו, ובא רק למחרת, כשהתפנה מעיסוקיו.

“אני חושב על כך לפעמים: איך הוריתי באתר בילוי ירח דבש בניאגרה פולס. המחשבה על מה שהיה ודאי חיבוק ללא תשוקה, התחככות עיוורת, צייתנית, בין סדיני מלון צוננים, החזירה אותי מאז ומתמיד אל הענווה שבמודעות למקריות קיומי.”

(המצאת הבדידות, תירגם: משה רון, הוצאת הספריה החדשה, 1995).

“הסבים והסבתות שלי באו לארצות-הברית בגלי ההגירה היהודיים הגדולים ממזרח-אירופה בסוף המאה הקודמת, ואף שהיו גאים ביהדותם, חיו כמתבוללים,” אומר אוסטר. “אבי ואמי, בני הדור השני, גילו מחדש את שורשיהם, לפחות כלפי חוץ, והיתה לי ילדות טיפוסית בבית שומר כשרות, שבו אכלו רק מצות בפסח, שבוע שלם. היום אני מקיים את המצווה רק בליל הסדר. היו לי כמה תקריות אנטישמיות עם ילדים שקראו לי ‘חרא’. מאוחר יותר, כשעבדתי על מכלית נפט, מקסיקני אחד התגרה בי. ביקשתי שיפסיק, אך הוא המשיך. אני לא אדם אלים, אבל תפסתי אותו וזרקתי אותו על הקיר, ואמרתי – אם תעשה זאת שוב, אהרוג אותך. זו היתה הפעם היחידה בחיי שאיימתי על אדם.”

לא במקרה, הגיבור של אוסטר הוא “האחר”, החריג, שנמצא בשוליים.

בתו סופי, בת התשע, כהת עיניים ואצילית, נכנסת הביתה. “סופי לומדת בבית-ספר יהודי פעמיים בשבוע. תגידי כמה מילים בעברית,” מבקש האב הגאה מבתו. “סירי היא שהתעקשה, עוד יותר ממני, שהילדה צריכה לפתח את שורשיה. יש לנו כמובן עץ חג מולד, אבל בחנוכה אנו מדליקים נרות בכל ערב, ושרים את שירי ילדותי. בתוך הילדה הקטנה הזו מתקיימים כל הניגודים, בלי שום קושי.”

לא מעליב אותך שמבחינה הלכתית, היא נחשבת לא יהודייה?

“זה רק בישראל, בעיני הרבנים האורתודוכסים. בעיני, בעיניה, בעיני אמה, בעיני כל המכירים אותה והעולם כולו, היא יהודייה. אילו חיה בגרמניה הנאצית בשנות ה-30, איש לא היה מטיל בכך ספק, וגורלה היה כגורל כל האחרים. זה אחד הדברים שבגללם אני מודאג מעליית הימין בישראל. המדינה נעשית אפלה ופונדמנטליסטית. סירי ואני – וזה אחד הנושאים בספרים שלנו – חרדים מאנשים שנדמה להם שהאמת שלהם היא האמת היחידה. ישראל הוקמה כמדינה חילונית וסוציאליסטית, אבל הדתיים, מחציתם מברוקלין, הלכו ותפסו שליטה. אני אדם חילוני, ואני מפחד מכל פנאטיות דתית – מצד נוצרים אדוקים באמריקה, קנאים יהודים בישראל, או מוסלמים קיצוניים בארצותיהם. כל הפונדמנטליסטים האלה מתמכרים לכתבי הקודש שלהם, שהם ספרים מלאי סתירות, ובוחרים בפרשנות פשטנית אחת בלבד, וזה מקור כל הרוע. וכשהם תופסים כוח, העולם נעשה מקום מסוכן לחיות בו. ואז אין דמוקרטיה, חופש ביטוי, סובלנות לדעות אחרות, ואי-אפשר להתקיים יחד. זו הסכנה הגדולה של המאה ה-21.”

* * *

אביו היה איש אדיש ומנותק, ופול גדל בתחושת חסר. “למן הרגע הראשון, כך נדמה, התחלתי לחפש אחר אבי, לחפש בקדחתנות מישהו שדומה לו. לא שהרגשתי שהוא עוין אותי. רק נדמה שדעתו תמיד מוסחת, שאינו מסוגל להביט לעברי. ויותר מכול רציתי שישים לב אלי.”

“ספריו הם סיפור אהבה לוהט וחד צדדי, של בן לאביו,” אומר ד"ר משה רון מהאוניברסיטה העברית, שתירגם את רוב ספריו של אוסטר. “הספרות שלו גברית מאוד. ה’אחר' אצלו הוא תמיד גבר, ורוב קשרי הנפש הם בין גברים: חבר לחבר, בן ואב, נער אל גבר מבוגר ממנו, ובכולם יש חיפוש וצימאון לקשר.”

כשהיה בן 17, התגרשו הוריו. אמו נישאה בשנית לנורמן שיף, עורך-דין יהודי, שהפך עבור פול לתחליף אב.

“אהבתי את נורמן מאוד, והקדשתי לו את ספרי ארמון הירח. הוא לא היה אורתודוכסי, אבל את רוב זמנו הקדיש לארגונים יהודיים, הקים בית-כנסת, היה חזן חובב, והכין ילדים לבר מצווה. הוא ואמי עקרו לקליפורניה, ושם היא מתגוררת עכשיו, לאחר שנפטר.”

יש לו אחות צעירה, ג’נט, סכיזופרנית מילדות. “היא חיה בקונטיקט, לא במוסד, אלא בחיים מוגנים-למחצה, ואני מעריץ אותה על אומץ ליבה, כי כל חייה הם מאבק.”

אוסטר כתב שירה ולמד באוניברסיטת קולומביה. אחרי שסיים את התואר השני, קם פתאום והיה לימאי פשוט על מכלית נפט במפרץ מקסיקו. אחר-כך חי ארבע שנים בפריז, מהיד אל הפה, בכוך בקומה השישית, עובד כמרכזן במערכת עיתון ובתרגום מצרפתית.

כששב לארצות-הברית, התחתן ב-1974 עם בתו של הפרופסור שלו לספרות אנגלית. כששבו בלילה ממסיבת החתונה וביקשו להיכנס לדירתם, נשבר המפתח בתוך המנעול – סמל מבשר רע. כמו מגנט הוא שואב אליו צירופי מקרים, ומדגיש שבנו דניאל ואנה פרנק נולדו באותו יום. “מזל תאומים,” אומר אוסטר. “עולם שבו הכול כפול, שכל דבר מתרחש פעמיים.”

כשבאו פול ואשתו להראות לאביו את נכדו הראשון, הוא הציץ לרגע בעגלה ואמר, “תינוק יפה, שיהיה לכם בהצלחה.” כל שארית הביקור הוא לא זיכה את התינוק במבט נוסף ולא החזיקו בידיו.

“כל חייו חלם להיות מיליונר, להיות האיש העשיר ביותר בעולם,” אומר פול אוסטר. “היו לו כמה בתי דירות שאותם השכיר, אבל על אף שהיה לו כסף, לא הוציא פרוטה על עצמו. הוא קנה רק בגדים במכירות חיסול, אבל לדייריו העניים היה רך לב, דחה תשלומים ועזר במציאת עבודה.”

בגלל סעיף בהסכם הגירושין שחייב אותו לתת לגרושתו מחצית ממחיר הבית, המשיך סם אוסטר לגור בבית הענק ממידותיו, שהלך והתמוטט מהזנחה, וסירב לצאת. כששיכנעו אותו ידידיו לעבור, נכנע לבסוף, אך ימים אחדים לפני מועד הפינוי מת, בן 67, בלי שום מחלה. “פשוט הביא על עצמו מוות מכוח רצונו. הוא פחד מהשינוי, והמוות היה המפלט הלגיטימי היחיד שלו.”

כשהגיע פול לחסל את הבית ועבר על ניירות אביו, גילה שם תמונה משפחתית ובה סבתו וכל חמשת ילדיה – אביו הצעיר בהם. התמונה נקרעה לאורכה והודבקה מחדש. “ההדבקה היתה כל-כך חובבנית, שאפשר היה להבחין בקצות אצבעות של גבר על גבו של אחד הילדים, ושילד אחר מניח את ידו על מסעד כיסא שאינו בתמונה. ואז תפסתי מה המוזר בתצלום: במקור ישב סבי על כיסא לצד אשתו, ואחד מבניו בין רגליו ואילו כעת הוא נחתך והוצא מתוך התמונה, ורק קצות אצבעותיו נותרו. כל השנים איש מעולם לא הזכיר את שמו, כאילו כלל לא היה קיים.”

כשחקר במשפחה, נודע לו שבינואר 1919 רצחה אנה, סבתו של פול אוסטר, את בעלה הארי, במטבח ביתם, בשלוש יריות אקדח. הם נפרדו ועמדו להתגרש, ובלהט הוויכוח על ענייני כספים, ובגלל צעירה שהוא התרועע איתה, ירתה בו אשתו למוות. עורך-הדין שלה טען לאי-שפיות, וסיפר שכמה שנים קודם לכן, כשנטש אותה בעלה לראשונה, ניסתה להתאבד עם ילדיה על-ידי פתיחת ברז הגז. הובאו עדים שראו אותה מטיחה את ראשה בקיר או רצה כמטורפת ברחוב. חבר המושבעים, אחרי פחות משעתיים של דיון, זיכה אותה. אחיו של הנרצח זעם שהרוצחת מחזיקה בילדיה, ומשדחה בית-המשפט את בקשתו לאפוטרופסות עליהם, ארב לה וירה לעברה כשיצאה מהמכולת – אך החטיא.

“אבי היה אז בן שבע, ואין ספק שהחוויה הזאת גרמה לו להיות מכונס ומנותק רגשית כל חייו,” אומר פול אוסטר. “הוא למד לא לבטוח באיש, גם לא בעצמו. אך כל זה נודע לי רק אחרי מותו, וזה היה ההסבר למוזרותו.” את ספרו הראשון, המצאת הבדידות, שיצא בארצות-הברית ב-1982, כתב בזכות סכום כסף קטן שהוריש לו אביו במותו. הספר, המשרטט את דיוקנו של “אדם בלתי נראה”, נבע מתוכו כבבולמוס. “חשבתי, אבי איננו. אם לא אפעל במהירות, כל חייו ייעלמו יחד איתו.”

בניגוד לאביו, פול אוסטר הוא אב מעורב ונוכח, שותף לכל מעשיהם של דניאל בן התשע-עשרה – סטודנט לצילום, ושל סופי בת התשע, בתו מנישואיו השניים. חודשיים אחרי מות אביו, נפרד אוסטר מאשתו הראשונה. את סירי פגש ב-1981, בערב של קריאת שירה. כעבור שנה החליטו להתחתן. “זה היה בקיץ, ביום של מזג אוויר הפכפך. ברגע שהכריזו עלינו כבעל ואשה, היה ברק ואחריו רעם,” הוא מדגיש, אך מסרב להנפיק פרשנות.

“שנים רבות היינו עניים מרודים,” הוא אומר. “סירי היתה עומדת בחנות ומתלבטת אם יש די כסף לקנות סבון. כל דבר היה קצוב ודחוק. אבל אני תמיד הייתי אופטימי שמשהו יתבהר.” וכשאני מביטה סביב, בבית היפהפה, המרוהט ביד אוהבת ורחבה, קשה להאמין לקטע האוטוביוגרפי בספרו הראשון, ובו תיאר את סביבת חייו:

“כמה עשרות ספרים, מזרון על הריצפה, שולחן, שלושה כיסאות, כירה חשמלית וכיור חלוד עם מים קרים. בית השימוש נמצא בקצה הפרוזדור, אבל הוא משתמש בו רק כשהוא צריך לחרבן. להשתין הוא משתין בכיור. הוא ישן בבגדיו בתוספת שניים-שלושה סוודרים, מכורבל היטב בשק שינה”.

“הקרבתי הרבה כדי להיות סופר,” אומר פול אוסטר. “עבדתי קשה בעבודות מזדמנות, תרגומים מטופשים, ומאמרים שהתישו אותי, כדי שיהיה לחם על השולחן. לא הסכמתי להתחייב למקום עבודה קבוע. רציתי להיות אדון לזמני, ולהקדיש אותו לכתיבה.”

ספרו האוטוביוגרפי מהיד אל הפה, עוסק במאבק ההישרדות של סופר צעיר ורעב. “העקשנות היא העיקר, לא להיכנע למצוקה הכלכלית או לקושי לכתוב.” עד 1990 עוד נאלץ ללמד קורס לכתיבה יוצרת בפרינסטון. “לא אהבתי את זה, כי אני לא מאמין שאפשר ללמד לכתוב. שמחתי לעבור להנחיית סדנה של תרגום מצרפתית לאנגלית. כי תרגום ספרות היא הדרך הטובה ביותר להבין אותה. היום אנו חיים מכתיבה בלבד, ואוכלים די טוב, ואני מחכה לאבן שתיפול לי על הראש. תמיד יש איזה איזון, ואסור להיסחף עם ההצלחה.”

אל ביתם שבברוקלין עברו ב-1992, כשהפופולאריות של אוסטר, ומיליוני העותקים שמכר ברחבי העולם, החלו להיתרגם לסכומי כסף אשר רק סופרי איכות מעטים זוכים להם. כמקדמה על חשבון שני ספריו האחרונים, שילמה לו הוצאת “ויקינג” 400,000 דולר. באירופה הוא זוכה להצלחה מסחררת שלא ידע כמוה בביתו. בצרפת לבדה מכר מיליון וחצי עותקים. “באמריקה, רק מעטים קוראים ברצינות. כמעט אין דיווח על אמנות. החדשות היחידות הן כשציור נמכר בחמישה מיליון או שסופר מקבל מקדמה דשנה במיוחד. הכסף משמש כמדד לאיכות. אנשים יקראו אותך, אם אתה שווה מיליונים.”

נדיר ששני יוצרים מצליחים לחיות יחד.

“למה? תראי את סארטר וסימון דה בובואר,” אומרת סירי.

הם לא כל-כך חיו יחד, והוא בגד בה.

“נכון. תשכחי את הדוגמה. היו דאשיל האמט וליליאן הלמן. אה, אבל גם הם זרקו חפצים זה על זו. אז אולי טד יוז וסילביה פלאת'. אבל גם זו לא דוגמה טובה, כי היא התאבדה.”

“אצלנו זה אחרת,” אומר אוסטר. “אנחנו קירקענו את עצמנו לחיי היומיום, ואנחנו מאושרים מאוד. אנחנו אוהבי בדידות, ומאפשרים אחד לשני לשמור על בדידותו. אנחנו לא מתחרים זה בזו, כתיבה היא לא אולימפיאדה, אתה לא מתמודד על מדליית זהב, וכשאתה תקוע, בן-הזוג הוא האדם הקרוב ביותר לחפש פתרון.”

הוא כותב ביד, במחברת, תמיד שני ספרים במקביל. “כשאני גומר את עבודת היום ומניח את העט, אני מחייב את עצמי לחשוב ולחלום על הספר השני שאני כותב בראש. כל ספר שאני כותב הוא תגובה לקודמו. אני מחפש דרך חדשה לספר דברים. כתיבת רומנים זו דרך לבטא את הסתירות שלי, את כל הצדדים השונים באופיי. אני לא רוצה להישמע יהיר, אבל המודל שלי כיוצר הוא שקספיר. הוא חודר לכל תחומי החיים – מהטרגדיה הנעלה ביותר לקומדיה הנמוכה ביותר. האמן האידיאלי בעיני הוא האיש חסר הפחד שמוכן למעוד, ולא האמן שמצייר שוב ושוב אותה תמונה.”

כשהוא מסיים ספר, הוא תמיד מאוכזב, חש שלא זה מה שהתכוון לכתוב. חולפות כמה שנים עד שהוא מצליח לאהוב את יצירתו. “ערכם הגדול של ספרים הוא בחלל הקסום שנוצר בין הקורא לסופר. זה המקום היחיד שתודעות של שני אנשים זרים נפגשות. הקשר האנושי הזה הוא האמנות. כל השאר משני. את החוויה הזאת חשתי לראשונה בגיל 15, עם החטא ועונשו. קראתי אותו בטראנס ואמרתי לעצמי – אם זה מה שספר עושה לי אני רוצה להיות סופר. ואני אמשיך ואעשה זאת כל חיי.”



המלצות קוראים
תגיות