ביוני 1954 הוטלה פצצה בלב פריז. פולין ריאז', אלמונית עד לאותו יום, פירסמה את עלילותיה של צלמת אופנה צעירה, שזוהתה רק באות הראשונה של שמה, “0”. יום אחד לוקח אותה מאהבה, רנה, במונית שחורה, וסוגר את הווילונות. 0 חושבת שהוא רוצה לנשק אותה, אבל הוא מצווה עליה שתפשוט את גרביה ותחתוניה. מושב העור צובט את ירכיה החשופות, כשהמונית דוהרת אל ארמון פרטי קטן בפאתי פריז.

צמד נשים יפהפיות, בשמלות ארוכות ועמוקות מחשוף, מקדמות את פניה. הן מפשיטות אותה מבגדיה, צובעות בסומק אדום את שפתיה ופטמותיה, ומבשמות את גופה. עיניה מכוסות במסיכה שחורה, ידיה נקשרות אל מאחורי גבה, וקולר עור מוצמד אל צווארה, ומחובר בשרשרת אל הקיר.

כך מתחילים שבועיים של שכרון חושים, 0 הופכת למטרה לסטיותיהם של חבורת גברים, שאחד מהם הוא מאהבה, וכיוון שעיניה מכוסות, אין היא יודעת מי, או מה, נוגעים בה. אחר-כך היא מורשית לשוב אל מקום עבודתה ואל חייה הקודמים, תוך שהיא נדרשת להיות עירומה מתחת לבגדיה, ולהיות זמינה תמיד למאהבה, ולכל מי שהוא ירצה לתת לו אותה.

ספרה של "ריאז' ", הרומן הארוטי הראשון שנכתב בידי אשה בתקופה המודרנית, תיאר בלשון נקייה מעשים סאדו-מזוכיסטיים קשים, כולל “פירסינג” וקעקוע שמו של המאהב בברזל מלובן. נלוותה לו הקדמה שנשאה את הכותרת “האושר בשיעבוד”. מחבר ההקדמה היה ז’ן פולאן, מראשי עולם התרבות הצרפתי. פולאן התפעל מן הסגנון הספרותי המעודן, וטען כי התמסרותה המוחלטת של 0, בפנטסיה ארוטית שנכתבה בידי אשה, הינה הודאה בכך שנשים, בעמקי לבן, מייחלות לאדון, ושבלכתם אליהן, כדברי ניטשה, אכן צריכים הגברים לקחת את השוט. פולאן הוסיף משפט מוזר וסתום: “סיפורה של 0 הוא מן הסתם מכתב האהבה החריף ביותר שקיבל גבר מעולם.”

“פולאן היה סופר מכובד, מגלה כשרונות, והעורך הראשי ורב ההשפעה של כתב-העת החשוב נובל רביו פרנסז.” אומר פרופ' יהושע ישועה. “במשך עשרות שנים, הוא נחשב לכוהן הגדול של הספרות הצרפתית, והיו לו יחסים מאוד מורכבים עם האנשים שכתבו אצלו. רבים היו אסירי תודה לו על שהפך אותם לסופרים, ורבים שנאו אותו על שמנע זאת מהם. העובדה שצירף את שמו לרומן ארוטי, בהקדמה כה נלהבת, עוררה תמיהות.”

מסתורין גדול יותר עוררה זהות המחברת. איש לא פגש בה ולא ראיין אותה, והיה ברור שזה שם בדוי. הסגנון הספרותי המלוטש, הבהיר מעל לכל ספק שמדובר בסופר מהשורה הראשונה. רבים סברו שלא ייתכן שאשה תתאר השפלות נשיות כה קשות, וכך הועלו השערות שונות שהכותב הינו גבר, למשל הסופר אנדרה מאלרו, או ז’ן פולאן עצמו. אחר-כך הוסכם שבכל זאת אשה היא הכותבת, בשל הפירוט הרב של בגדים ואיפור, וסוג האבחנות, למשל שבמהלך השפלתה 0 שמה לב שגרביו של המאהב שלה בלויות, וחורטת בזכרונה שצריך לקנות לו חדשות – פרט שלדעת המבקרים, רק אשה אוהבת תבחין בו. ואז נזרקו כמה שמות, כולל פרנסואז סאגאן, כוח עולה באותם ימים, שספרה שלום לך עצבות התפרסם בסמיכות לפרסום סיפורה של “0”

עותקים רבים נשרפו בפומבי, ופמיניסטיות תקפו אותו, אבל סיפורה של 0 היה רב-מכר בלתי נדלה, ונמכר במיליוני עותקים. מאות אנשים בצרפת נהנו להפריח שמועות, כאילו הם פולין ריאז‘, ושכל מיליוני הפרנקים זורמים לחשבונם. הספר תורגם ליותר מעשרים שפות, וב-1974 אף נעשה לסרט, בידי יוסט ג’קין, הבמאי של עמנואל, ובגילומה של הכוכבת שלו, סילביה קריסטל. לרגל הסרט, (שאותו תיעבה), הסכימה "פולין ריאז’ " להעניק שני ראיונות בכתב, אבל גם בהם לא חשפה את זהותה האמיתית.

“עם הזמן, בחוגי הספרות ניחשו מי היא, אבל הדבר לא התפרסם ברבים, כי אמרו שרצונה-כבודה,” אומר ד"ר דניס שרביט, חוקר תרבות וספרות צרפת באוניברסיטת תל-אביב. “אצל הצרפתים, יש הפרדה מוחלטת בין הפרטי לציבורי. כל העיתונות בצרפת ידעה במשך שנים על בתו הלא חוקית של מיטראן, אבל רק כשמיטראן הודיע שאפשר לפרסם ולצלם אותה, הם פירסמו. וכך היה עם פולין ריאז'.”

פרופ' יהושע ישועה קרא את הספר לראשונה ב-1954, כסטודנט צעיר בפריז, ולא אהב אותו. "לא הבנתי את ההתבטלות הטוטאלית הזו של 0. צריך לזכור ש-0 זה גם אפס, גם צורה של חור – מה ש-0 הופכת להיות – גם צורה של אבר המין הנשי, וגם מצלצל כמו ‘מים’ בצרפתית. הכי קשה היה לי להבין איך המאהב שלה, רנה, הוא כלומניק כזה, ובכל זאת היא מוכנה לקבל הכול מידיו – מכות, עינויים, ואפילו ללכת לגברים אחרים – רק בגלל שהיא אוהבת אותו, והוא דורש זאת ממנה.

“הספר גדוש בדימויים דתיים, 0 חייבת להיות מושפלת עיניים בנוכחות מאהבה, כמו שאדם מושפל עיניים בכנסייה, ‘היא קיבלה אותו כקבל אל’, וככל שהולכים ומטמאים אותה ללא תקנה, היא זוכה בהארה פנימית. ריאז' כותבת, ‘בכל אורחותיה ניכר הרוגע, בפניה ניבטו השלווה והחיוך הפנימי הנעלם הנרמז בעיניהן של נזירות’. ופתאום הבנתי: תהיה זו טעות לקרוא את סיפורה של 0 כספר פורנוגרפי, כפי ששיר השירים, אינו רק לקט של קטעים ארוטיים. זוהי אלגוריה על אהבה חסרת גבולות וחסרת תנאים, אהבה של ‘נעשה ונשמע’, ללא תמורה, גם במחיר של ייסורים וסבל. 0 יכולה להסיר את טבעת הברזל, כפי שיהודי מאמין יכול להסיר את הכיפה, אבל היא בוחרת לציית. זוהי אהבה כלפי מה שהאדם מעמיד מעל לכול – מה שלפנים היה קרוי ‘אלוהים’.”

ב-1973 השתתף פרופ' יהושע ישועה בכנס גדול על ז’ן פולאן, שנפטר חמש שנים קודם לכן. ישועה, מהמומחים הבולטים בעולם ליצירתו של פולאן, וייסד אגודה לחקר כתביו, הופגש עם גברת נמרצת ואפורת שיער: דומיניק אורי. זו היתה תחילתה של ידידות עמוקה, שנמשכה עד מותה באפריל 1998.

“היא לא נהגה להתאפר, מעולם לא ראיתי אותה בנעלי עקב. תמיד בנעליים שטוחות, מכנסים עם איזו חולצה וטוניקה, ובמקום תיק של גברת, היה לה תרמיל צד צבאי, בצבע חקי,” נזכר פרופ' ישועה. "היו נשים כאלה בקיבוצי השומר הצעיר: נשים עצמאיות, תרבותיות, שבאו מבתים טובים, נשים עם שאר רוח. דומיניק אהבה מאוד לארח, היתה לה טבחית, והיא נהגה להזמין אותי לארוחות. היא היתה האדיבות בהתגלמותה, אדיבות שקצת יוצרת מרחק. אני לא שמעתי אותה אומרת ‘טו’ – ‘אתה’ – לאף אדם, אפילו לא לכלתה, אבל אני תמיד קראתי לה בשמה הפרטי.

“יום אחד, שמתי לב שאנשים מדברים על סיפורה של 0, אבל רק כשדומיניק איננה. שאלתי, מה זה, והם אמרו, אתה לא יודע? דומיניק היא פולין ריאז'. אבל בשום אופן שלא להזכיר את זה בפניה, כי היא מגיבה לא טוב.”

כעבור שנתיים-שלוש התוודתה דומיניק אורי בפני ישועה שהיא פולין ריאז‘. היא סיפרה לו כיצד, עם צאת הספר, הוגש כתב אישום נגד "פולין ריאז’ – אלמונית", נגד פובר שהוציא את הספר לאור, ונגד ז’ן פולאן, מחבר ההקדמה. מכיוון שהיא עצמה היתה מוסווית ולא ניתן היה להענישה, חששה שבמסגרת חוקי התועבה של אותם ימים, יושלכו לכלא האנשים שסייעו לה. היא ביקרה אצל הרופאה שלה, וכשזו אמרה לה שהיא נראית רע, התוודתה שהיא פולין ריאז', וסיפרה לה ממה היא חוששת.

“הרופאה אמרה: ‘בעלי עומד להתמנות בעוד ימים מספר לשר המשפטים,’ והזמינה את דומיניק לארוחה,” מספר פרופ' ישועה. “בתום הארוחה, שבה לא נאמר דבר על הספר, ליווה המארח את דומיניק למכוניתה, ואמר לה: ‘שמחתי להכירך.’ וראה זה פלא, התיק נגנז. לשר המשפטים בצרפת היתה הסמכות להחליט שנושא כלשהו, אין בו עניין ציבורי. הרי אין הגדרה חותכת לפורנוגרפיה. אפשר להעיף במישהו מבט שיהיה מלא פורנוגרפיה, ואפשר לפתוח את המכנסיים בצורה שתהיה חסרת משמעות.”

דומיניק אורי נולדה ב-1907 בברטאן. אביה היה מרצה לספרות אנגלית, והיא שלטה בשתי השפות במידה שווה. מגיל צעיר, עוד לפני ששמעה על המרקיז דה סאד וטירות העינויים והעינוגים שלו, היו לה פנטזיות פרועות, ובהם כיכבו אזיקים ושוטים, כאלה שיופיעו כעבור שנים בסיפורה של 0. היתה לה גם משיכה ארוטית לנשים, וגם נושא זה בא לידי ביטוי בספר.

לימים, כתבה שאיננה יודעת “מנין באו לי חלומות בהקיץ אלה, החוזרים ונשנים, איטיים כל-כך, שהאהבה הטהורה והצנועה ביותר התירה בהם את ההפקרות הנוראה ביותר… נדמה היה כאילו חלומות מוזרים אלה מסייעים לי, כאילו שולם איזה כופר על-ידי הזיותיו והנאותיו של הבלתי אפשרי.”

בתום לימודיה עבדה כעיתונאית ומתרגמת, ערכה אנתולוגיה של שירה דתית עתיקה, ואביה הציג אותה בפני ז’ן פולאן, שהיה ידוע בנגישותו ובפתיחותו לכשרונות חדשים. פולאן אהב את האנתולוגיה, וב-1943 הוציא אותה לאור בהוצאת גאלימר. את השם שבו נולדה, אן דקלו, החליפה לדומיניק אורי. “בצרפת, היה שכיח מאוד שאדם שכותב ספר מחליף את שמו,” אומר ד"ר דניס שרביט. “ספרות הנשים היתה בחיתוליה, והיא רצתה שם שמתאים לשני המינים.”

שניהם היו פעילים ב“רזיסטנס” – דומיניק כתבה והפיצה כתב-עת חשאי שפולאן ערך.

הוא יצא בעור שיניו משערוריית גירושין קשה מאשתו הראשונה, יהודייה שממנה היו לו שני ילדים, ואשר סירבה לתת לו גט במשך עשרים שנה. האשה השנייה אשר לה נישא חלתה בפרקינסון, והיה ברור לו שאחרי כל מה שעברו יחד לא יוכל לנטוש אותה. כשפגש את דומיניק אורי הוא היה בשנות ה-50 לחייו, והיא צעירה ממנו ב-23 שנים, גרושה ואם לבן.

היא היתה כוהנת אפורה, שמעמידה את עצמה בצד, בלי להתבלט, כדי לשרת את הדבר החשוב לה: האמנות. משנת 1953 ועד מותה, דומיניק אורי היתה מזכירת המערכת של כתב-העת נובל רביו פרנסז. כל כתבי-היד עברו דרכה, והיא אחראית לגילוי סופרים חדשים. אהבתה לז’ן פולאן היתה לא רק אהבת אשה לגבר, אלא גם הערצה למורה גדול ולחבר לדרך.

הם נפגשו פעמיים או שלוש בשבוע אך לעולם לא בחופשות, ולעולם לא בסופי שבוע. הם התנשקו בצל הגשרים, חרדים תמיד ממכר מזדמן. השעון היה תמיד על היד, והם חיו על שעות גנובות. מעולם לא היה להם לילה שלם ביחד. “המכשולים היומיים, השבועיים – ימי א' נוראים בלי מכתב, בלי שיחות טלפון, בלי מלה או מבט, חופשות איומות במרחק אלפי מילין, כשתמיד יש מישהו ששואל ‘במה את מהרהרת?’ – גרמו להם לחרוד ולתהות כל העת אם רגשות השני נשארו כמקודם,” כך כתבה ברשימה אוטוביוגרפית שנשאה את הכותרת “בחורה מאוהבת”. “הם לא דרשו להיות מאושרים, אבל לאחר שהתוודעו זה אל זו, ייחלו בחיל ורעדה שזה יימשך, בשם כל הקדוש להם, שזה יימשך… האחווה הבלתי צפויה הזו, נדירה יותר מתשוקה, יקרה יותר מאהבה – או אולי, שסוף-סוף – זו היתה אהבה.”

דומיניק היתה אוספת את פולאן במכוניתה הקטנה מקרבת ביתו, נזהרת שהדבר לא ייוודע לאשתו החולה, ז’רמן. “כל אחד מהם היה חייב לשוב לרחובו, לביתו, מיטתו, לשוב אל אלה שאליהם היה קשור בסוג אחר של אהבה שאין לנתקה, אלה שאינך יכול לעזוב או לפגוע לאחר שנכנסת לחייהם,” כך תיארה את יחסיהם.

פולאן היה גבר של נשים, ובנוסף לאשה ומאהבת, היו בחייו מדי פעם כל מיני “ידידות קטנות”. מי שיודע אהבה, יודע גם את הפחד מאובדנה, ואחרי כעשר שנים, כאשר חששה דומיניק אורי שהיא עלולה לאבד את תשומת ליבו, נקטה בתכסיס העתיק של שחרזדה, אשר אלף לילה ולילה סיפרה לכליף סיפור ונאבקה על עוד יום אחד של חיים. דומיניק חשה שהיא נאבקת על עוד יום אחד של אהבה.

“כבר לא הייתי צעירה, לא הייתי יפה, והייתי חייבת למצוא כלי נשק אחרים. הצד הפיזי לא הספיק. כלי הנשק היו טמונים בראש. ‘אני בטוח שאינך מסוגלת לעשות דבר כזה,’ הוא אמר. ‘אתה חושב שלא?’ אמרתי, ‘אבל אני יכולה לנסות’,” כך סיפרה אורי בערוב ימיה.

פולאן, שנטה חיבה לספרות ארוטית, והכין ספר בנושא האימפוטנציה, כתב הקדמה מפורסמת לכתבי המרקיז דה סאד, וניתח את דמותן של הנערות התמימות, שהופכות תוך שעות או ימים מנזירות לפרוצות. פולאן טען כי אין כמרקיז דה סאד להבין את האושר שבשיעבוד, כיוון שהוא עצמו אירגן לעצמו חיי מזוכיסט, כשהעביר 35 שנים מחייו בבתי-כלא ומוסדות פסיכיאטריים.

דומיניק אורי תרמה לספר את הפנטזיות המיניות שלה עצמה, והגיבורה שלה היתה וריאציה מעניינת ומורכבת יותר על ז’וסטין של סאד. אלא שבניגוד לז’וסטין, שחסרה כל הנאה מינית ותובנה של מה שקורה לה, 0 מתענגת על הסבל, ועל ההתמסרות המוחלטת. “הכאב שנכפה עליה והציות שנתבע ממנה מהווים עבורה אישור לכך שהיא בעלת ערך ונאהבת,” מסבירה החוקרת עמליה זיו. “הסופרת מצאה דרך לספק גרסה נשית של אודיסאת הגילוי העצמי המיני. אודיסאה זו מובילה אומנם לחשיפה של תשוקה מינית מזוכיסטית – שמוגדרת בספר כתשוקה הנשית המהותית – אבל במחיר זה מתאפשר לגיבורה לקחת חלק בנרטיב תרבותי שקודם לכן נחשב לנרטיב גברי בלעדי. 0 היא אולי פסיבית ונפעלת, אבל היא בשום אופן לא חסרת תשוקה.”

היא שאבה את מרכיבי הסיפור מאנשים שהכירה: הגיבורה 0 התבססה בתחילה על ידידה שלה, אודיל, שהיתה מאוהבת באלבר קאמי. “אבל אחרי כמה עמודים, הרגשתי שאני לא יכולה לעולל את זה לאודיל המסכנה, והשארתי רק את האות הראשונה.” רנה, המאהב, נבנה על דמותו של אהוב נעורים שלה. ז’קלין, הדוגמנית היפהפייה, שאותה מפתה 0 כדי שתהיה חברה באותה אגודת סתרים סדו-מזוכיסטית, מבוססת על דמות של חברה שבה היתה דומיניק מאוהבת בגיל 15.

“0 עוברת תהליך של התבגרות והתפכחות,” אומר ד"ר משה רון, מרצה לספרות אנגלית וספרות השוואתית ומתרגם הספר. “היא מתנהגת במזוכיזם, אבל יש כאן עיסקת חליפין פסיכולוגית ומוסרית: אתה, האהוב, דורש ממני את הכאב, אבל הדרישה הופכת אותך לבעל חוב, והחוב נקרא אהבה. בסוף הספר, כשהיא לובשת מסיכה של ינשוף, סמל החוכמה, היא מייצגת את החוכמה שבפסיביות. יש כאן ניפוץ של התמונה הוורודה של מה זאת אהבה. לא מצב נוח ונעים, אלא שיעבוד נוראי.”

במרוצת השנים נמתחה ביקורת על שהספר מעודד את הפיכת האשה לקורבן, ומעניק לגיטימציה לגברים מתעללים. ואולם מסתבר כי הפנטזיות המיניות שריאז' נותנת להן ביטוי, נפוצות הרבה מכפי שמעזים להודות. “כל אדם מפנטז, והנושא של פנטזיה סדיסטית או מזוכיסטית אינו חריג,” אומר ד"ר אורי ורניק, פסיכולוג קליני וחבר האגודה הישראלית לטיפול מיני. “במחקר של מסטרס וג’ונסון משנות ה-70, על פנטזיות מיניות, הם גילו כי הפנטזיה השנייה בשכיחותה היא מפגשים מיניים כפויים. גברים הטרוסקסואלים מפנטזים שאשה תאנוס אותם, נשים מפנטזות על יחסי מין כפויים עם גברים אחרים. במיניות יש מימד אגרסיבי, שבא לידי ביטוי גם בביטויים שאנו משתמשים, כמו ‘כבוש את ליבה’.”

הפסיכולוגית זיוית אברמסון מסבירה כי פנטזיה מינית שבה אשה נקשרת ונאנסת, נובעת מהאיסורים המיניים שהוטלו במשך דורות על נשים. “האשה נמצאת במלכוד. חלק אחד בה רוצה ליהנות, אבל חלק אחר עדיין אומר, זה לא נאה, לא מוסרי, לא נקי. הפנטזיה יוצרת את התנאים שבהם זה מותר: למשל, כשעושים את זה בכוח. הסבל הגופני שנגרם כתוצאה מהעינויים, הוא התשלום המצפוני תמורת ההנאה. קשרו אותי, אנסו אותי, מה יכולתי לעשות.”

פרופ' ישועה זוכר שאורי אהבה לספר סיפורים בעלי גוון ארוטי, ועיניה היו נוצצות כשסיפרה על בחורה שעבדה איתה במשרד, שהיתה יוצאת לכל מיני הרפתקאות ומגיעה בבוקר לעבודה עליזה ומאושרת, עם סריטות על הגב ופנסים בעין. “לא פעם שאלתי את עצמי האם הדברים שהיא מתארת בסיפורה של 0 נכנסו אי-פעם לדיאלוג המיני בינה לבין פולאן, ואני משיב בשלילה. הפנטזיה היתה בעיניה העיקר, המימוש הרבה פחות עניין אותה.”

חרף פחדיה של דומיניק אורי, פולאן לא עזב אותה מעולם. בתקופה האחרונה לחייו עבר לגור בביתה, והיא סעדה אותו. באביב 1968 אושפז בבית-החולים, והיא הציבה מיטת ברזל מתקפלת בחדרו הפרטי, וישנה שם במשך חודשים, עד מותו. איש לא העז לומר לה דבר, לא צוות בית-החולים, וגם לא בני משפחתו של פולאן. אשתו כבר היתה מרותקת למיטתה, ולא ידעה.

רק ב-1994, בראיון שהעניקה לכתב-העת ניו יורקר במלאת 40 שנה לפרסום 0, הודתה לראשונה דומיניק אורי, כי היא פולין ריאז'. “זה היה מכתב אהבה,” אישרה. היא הסכימה לשיחה, שצולמה בווידיאו, בתנאי שזו תוקרן רק לאחר מותה.

עד גיל מופלג הוסיפה לנהוג במכוניתה הקטנה ברחובות פריז, ובכל סופשבוע לקחה לביתה ערימות ענקיות של כתבי-יד. “את עדיין כל-כך אוהבת ספרות, דומיניק?” שאל אותה פרופ' ישועה. “אני אוהבת בני-אדם, והספרות היא גישה יוצאת מהכלל לאנשים,” השיבה לו, וברק בעיניה. היא היתה בת תשעים כשהלכה לעולמה, ב-26 באפריל 1998.