הגורל נוטה להתאכזר לאמנים המאריכים ימים. הם מתקשים לשמר את שיאי עברם, ואם הזיקנה לא שיבשה כליל את שרידי כשרונם, הרי שהקהל הדורש ריגושים מואצים ומכתיר מלכים חדשים מדי בוקר, מזמן גירש אותם אל קרחוני השיכחה. אך בגיל 85, זוכה יעקב אורלנד לעדנה ולפריחת נעורים. ב־1994 קיבל את פרס ישראל לזמר העברי, ואת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. הוא מורעף בכל הכיבודים האפשריים, וקצב הפרסום שלו בשנים האחרונות מעורר את קנאתו של כל משורר צעיר ותוסס. הסתלקותם של החברים – אלתרמן ולאה גולדברג נפטרו ב־1970, פן ב־72' ושלונסקי ב־73' – שיחררה אותו מהצללים שהוטלו עליו, ואיפשרה לו להשתזף באין מפריע בתוך טבעת האור. מימיו לא התיימר למלא תפקיד דורי מייצג, אבל תמיד ניצב על הבמה, עד ראייה נאמן ובהיר־מבט, שהקפיד לתעד בשיריו את הרגעים ההיסטוריים של תקופתו. אין פרק בסדרות התעודה “עמוד האש” או “תקומה”, שאורלנד אינו יכול לתרום לו מהאוטוביוגרפיה האישית שלו, וגם לצטט שורות כעדוּת שכתב. בפוגרום באוקראינה ראה את ראש סבו ניתק ומתגלגל ככדור; בתל חי, והוא רק בן שבע, הספיק לשמוע את ד“ר גרי, רופאו של יוסף טרומפלדור, חוזר על המילים האחרונות “טוב למות בעד ארצנו”. הוא העניק ליישוב את שיריו הפטריוטים הראשונים, ישב בבתי־הקפה שאליהם נקלעו, בעִתות ההפוגה מקרבות מלחמת העצמאות, חיילים ומפקדים כמו יצחק שדה ויגאל אלון. לילות כימים עשה ב”כסית", משוחח ומתווכח ומאזין לנסיך השירה העברית, נתן אלתרמן, וגם רואה אותו מַערֶה אל פיו כוסית אחת, ושנייה, ושלישית, וצונח, הלום יין.

“משקרס, היינו חשים אליו, כמובן – כל עוד חושינו ערים – ונשאנוהו בשניים לביתו, בן עמי 7, קומה ג', אצל הכיכר, כשאת אשכול קטוף. והיינו מצלצלים בדלת, שתיים או שלוש אחר חצות, ואמו, או רחל, פתחו לנו, מורגלות זה מכבר, תרדמה על עיניהן, מביטות בנושאים ובנשוא ומפטירות עצובות, כמו עצב רעיה ואם: ‘נו, תכניסו אותו לשם. אבל בשקט. הילדה ישנה.’ והשכבנו אותו על יצועו בחדר הצר והקטן. והיה לילה מאוד. וחרף כל כוכביו בחוץ, היה חושך. ותהום אל תהום קרא.” (נתן היה אומר, הוצאת מחברות לספרות)

כדי להמריץ אותם לשתות, ציטט אלתרמן את שארל בודלר: “אם אינכם רוצים לחוש את נטל הזמן המחריד, הרובץ על כתפיכם ושוחק אתכם עד עפר – היו שיכורים תמיד, וללא קץ. שיכורים ממה? מיין, משירה, או ממוסר, כרצונכם. אבל היו שיכורים.” כל יום רביעי בצהריים, בשתיים בדיוק, היו בני החבורה הולכים למרחץ־הזיעה שברחוב ליליינבלום, פושטים את בגדיהם, והבלן היה מצליף בהם בענפי־ערבה ודוחק בהם באצבעותיו הגסות. ואלתרמן היה “ניצב עם תחתוניו הרטובים בחשרת המים הכללית. היתה בו רתיעה סתומה ממערומים מלאים. רק למסקין התיר לעסות קצת את גבו. וגם זה עד גבול.” אחר־כך היו צועדים סמוקים לאחת המסעדות ברחוב לוינסקי, מתנפלים על כריך נקניק וכוסית וודקה. משולחנם לא נעדרו ה“גרוּפּיות” של פעם. שחקנית אחת, שלי שרונה, שבתה את לב כמה מהם, והיא היתה עבורם כמו דוגמנית ציור: פן כתב לה את “היה או לא היה”, שלונסקי את “תה ואורז יש בסין”, ואורלנד את “היו לילות”. איתם ישבה הציירת צילה בינדר, נערתו של אלתרמן, וכל החבורה, שהכירה והעריכה את אשתו, השחקנית רחל מרכוס, החרישה לנוכח התעלמותו הבוטה מהחוקית.

“ערב אחד שאל אותי אם אני יודע מה בין אשת חוק לאשת חיק. לא ידעתי. ונתן הסביר: כל מה שביניהן – היא אות קטנה שבקושי רואים אותה, אבל היא־היא ה’אות־אות־אות' של כל העניין.”

יריבויות ספרותיות ייסרו את לב הנוכחים, ואורלנד זוכר את קנאת־הסופרים העמוקה של אלתרמן, כשראה את לאה גולדברג יושבת, עטופה בטבעות עשן, שקועה בספר שיריו הנפלא של יונתן רטוש, חופה שחורה, שלא דמה לשום דבר שנכתב עד אז. הקנאה הרומנטית לא היה קל יותר לשאתה, ויחד עם חבריו, צפה אורלנד כיצד נטשה מירה הורוביץ, שחקנית ב“מטאטא”, את בעלה, הסופר והמבקר יעקב הורוביץ, והלכה אחר אברהם שלונסקי, שעזב למענה את אשתו לוסיה, אשר ברוב צערה וייאושה שלחה כעבור זמן יד בנפשה. – עד כמה היית חלק מן ההוללות של זמנך? “מימי לא הייתי שותה והולל עד כדי איבוד הצלם ולא היה בי הרס עצמי, כמו שהיה לאלתרמן, או בימינו לנתן זך. אבל היינו מפולשים בתוך עצמנו, והפכנו לילה ליום, ויום ללילה, וחיכינו למדינה שתבוא. היו נשים ויין, אבל לא זה היה הדבר העיקרי. אצלנו היו הבורות מלאים במי השירה, מי החיים. המילים מהלכות תמיד קסם מיוחד על נשים, ובעיקר על נשים מהסוג שסובבו אותנו, שאהבו את השפה העברית ונמשכו אל שירינו. אם כי האהבה הראשונה שלי היתה צעירה יהודייה אנגלייה שלא ידעה מלה עברית.” הוא הכיר אותה כשנסע ב־1936 ללמוד באנגליה מחזאות, ב“אקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה”, בניגוד לרצון אביו, שקיווה עבור בנו היחיד למקצוע מכובד ומשתלם יותר. אורלנד הרומנטי התאהב מייד ברוז היפה. על רקע נופיה של לונדון, יכלו להעמיד פנים שהם שרויים בליבה של פסטורליה שקספירית. הם קראו לעצמם “רוזלינד” ו“אורלנדו”, כמו גיבורי כטוב בעיניכם. את האגם המלאכותי, ה“סרפנטיין”, שבלב פארק קנסינגטון הפכו לקן האוהבים שלהם. בקרים שלמים היו משוטטים חבוקים, מאכילים את הברבורים באגם, ומביטים בסנאים המדלגים מהעץ:

“מגע פיך הנוכרי, הנוהר, בלחיי הנוגה, העברית… הנה הבוקר אור ונחל משכשך. ואת עוד נערה אוהבת נער וציץ ללבושך וסרט לראשך וגרגרים לוקטת את ביער.”

היא היתה עטופה בסודר שסרגה לה אמו, כאשר קמה ועזבה אותו. המום, חזר לארץ ישראל, עדיין מקווה שהאהבה תשוב, והקשר שנותק יתאחה. “אני נושא עמי את קשר השתיקה” היה אחד הפזמונים הידועים שכתב אחרי פרידתו מרוז. “הייתי צריך לדעת מהרגע הראשון שזה לא ילך, הרי היא למדה כלכלה, ב’לונדון סקול אוף אקונומיקס', וזה ממש לא היה הקו שלי,” מנסה עכשיו אורלנד להצדיק את הבלתי נמנע, “אבל באותם ימים, זה היה עבורי סוף העולם. היה לי אקדח, והתכוונתי להתאבד. וכשאני מחליט דבר־מה באופן סופי, אני עושה אותו.” – עד כדי כך? “התאבדות היא רגע של חולשה, אשר אלף סיבות מתנקזות לתוכו מאיימות לחנוק אותך. כשהבנתי שאהבתה אלי נגמרה, לא היו החיים שווים יותר לחיותם. לקחתי את האקדח, נסעתי לצפת, שכרתי חדר לשבוע ימים במלון קטן, וכתבתי מכתבי פרידה. התנצלתי בפני הורי על המכה שאני מנחית עליהם. חששתי שזה עלול לגמור אותם, כי גדלתי במשפחה שבה לשתי אחיותיה של אמי היו ילדים, ושניהם מתו. ציפור’קה, בתה היחידה של דודתי בת־שבע, נשרפה למוות באסון נורא, בהתלקחות שמלתה במגהץ לוהט, ימים מספר לפני נישואיה, בתל־אביב. כעבור כמה שנים נפטר מדלקת ריאות משה’לה, בנה יחידה של דבורק’ה, הדודה השנייה, ונותרתי לבדי, נצר בודד לשלוש האחיות.” את המכתב הניח בחדר, ומכתב נוסף שיגר לנתן אלתרמן, ובו הודיע לו על כוונותיו ורשם את כתובת המלון. “ביקשתי שיבוא, רציתי לדבר איתו, לשמוע מה דעתו, ואם לא ישכנע אותי, אירה בעצמי. בתוכי קיוויתי שישכנע אותי שלא כדאי למות, כי הוא היה איש חכם. אבל הוא לא ענה.” כעבור זמן שתו כוסית על מרפסת מול הים, והשמש השוקעת הסעירה אותם. אלתרמן הפטיר, “זו אותה שמש שזרחה לך בצפת, למחרת מכתבך אלי. כל הדברים הנוראים – להביט בשקיעתם – זורחים לבוקר. מותר להביט, אסור להתערב. זה פשע, אם אינך יודע איך.” באותה שיחה הבין אורלנד שאלתרמן כלל לא התכוון למהר לצפת וליטול מידיו את האקדח, ואפילו היסס לשלוח מכתב, פן מילותיו רק ידחפו אל האובדן. – במהלך חייך, היו פעמים נוספות שביקשת את נפשך למות? “היו מקרים כאלה. כשאתה מסיים עבודה שאתה משקיע בה שנים והכול מתעלמים ממנה, אתה נקרע. אפילו שירי הזמר השמחים האלה, המחילות האלה לתוך פנימיותי, השירים עם האש והחרבות והסכינים, מכסים על יכולת לומר בדיוק את הדבר עד סופו ועד עומקו, ואם זה הולך לך, אז טוב, ואם לא, זהו ריקוד על חרבות. כאבי הלב על יצירות שהקדשתי להן שנים והאמנתי בכל פסיק ותג בהן, מבלי שזכו לשורה אחת של ביקורת – כמו ‘יום תל אל פאחר’, הביאו אותי עד רצון מוות. העובדה שאני חי מעידה שיצר החיים היה אצלי כנראה גדול מאוד.”

* * *

ב־1992 חזר וסייר עם רעייתו בעיר הולדתו טטייב שבאוקראינה. “כל מה שקרה לי בחיי, כל אסונות חיי במיצויָם, כל עיוורון הצדק, כל מרי הגורל, בצווארֵי טטייב אני תולה,” הוא אומר. הוא היה בן חמש, ילד שעשועיהם של אליעזר ובתיה אורלנד, כשערב פסח 1919 החלו כנופיות פטלירה לבצע פוגרומים ביהודי העיר. “אבי עמד שני מטרים ממני, כשאחד הפורעים הניף את הגרזן, וחבט בראשו,” הוא נזכר. “היתה שם חבית של אשפה, ואני, שהייתי אז קטן קומה מכפי גילי, נכנסתי לתוכה וכיסיתי את עצמי. החבית התגלגלה ועצרה ליד גזע עץ, ומבין החרכים ראיתי את אבא שוכב, שותת דם, גרזן בראשו. חשבתי שהוא מת, אבל אחר־כך לקחו אותו לביתו של ד”ר גופמן, והצילו אותו." כעבור שבוע היה פוגרום שני, “וראיתי את סבא שלי, בן ה־52, כרות ראש, ראשו מתגלגל ככדורגל. בין הפורעים היו אנשי כפר, שחיו איתנו כל השנים. ראיתי את שתי דודניותי, ילדות בנות 12 ו־14, נאנסות לנגד עיני, דם על ירכיהן. ואחר־כך דחפו אותן ואת הוריהן אל תוך בית־הכנסת, שכולו בער באש. הם ניסו להימלט, אבל דקרו ודחפו אותם פנימה אל המדורה. ואני ילד בן חמש, שלומד ב’חדר', ויודע שאלוהים הוא השומר עלינו ומציל אותנו. נסען גדול כנראה אלוהים זה. תמיד היה לו חוש לפוגרומים. ידע מתי לחמוק. בטח עלה על איזו עגלת איכרים, וברח משם. אולי נסע לפלשתינה לבנות שוב את בית המקדש, או שהיגר לאמריקה, לעזור שם לדוד מוטל, בעסקי בגדים ישנים. מאז הפוגרום אני מחפש אותו, ויש לי חשבון איתו. אני לא נעזר בשום משטרה, אני המשטרה, אבל אני לא מוצא אותו במקום שבו היה אמור להיות. כל חיי נגועים באסון הזה, הוא רודף אחרי כל הזמן.”

יעקב ואמו ניצלו בזכות נזיר צעיר, שהסתיר אותם במהלך הפוגרום, בתוך בור חפור ברפת ליד הכנסייה. שלוש פעמים ביום היה מופיע, מסלק את הקש שכיסה את הבור ומביא להם לחם איכרים שחור וחלב מהביל. עד היום, כשאורלנד טועם חלב, עולה באפו ריח החציר. זוועות הפוגרום יקדו בתוך אורלנד כ־70 שנים ארוכות, בטרם פרצו מתוכו, בלילה אחד שבו כתב את הפואמה “קייב”. “זה היה ב־1981. הייתי בקנדה, בשליחות, ופתאום, בלילה, כמו בסרט קולנוע, החל המבוגר שבתוכי לראות את מראות ילדותו של הילד בן החמש. כתבתי בהינף אחד, משתיים בלילה עד עשר בבוקר, ובכיתי אל תוך עצמי.” באותן שנים כתב את הטובות ביצירותיו, ובעיקר את עיר האובות, נתן היה אומר וסמטת החבשים. עד אז, נודע בעיקר כמחברם של שירי זמר, כמו “היו לילות”, “עץ הרימון” ו“שני שושנים”. הוא היה משורר פטריוטי ומגויס, שהנפיק את החרוזים למאבקי השעה: “חניתה”, “שיר הלגיונות”, “שיר מעפילים”, “שיר מגיני מסדה”, “אנחנו שרים לך מולדת ואמא”.

כשראש הממשלה משה שרת היה מודאג מרוח הנכאים ששררה בארץ בעקבות התקפות הפדאיון מגבול מצרים, נעל את אורלנד וזעירא במטבחון של “מועדון מילוא”, והדלת נפתחה רק כשיצאו עם “אם גם ראשנו שח/ ועצב סובבנו,/ הבה ונתלקח/ מן השמחה שבנו”.

את קרב גולני בתל פאחר, במלחמת ששת הימים, תיעד בפואמה בת 140 עמודים. “חמש שנים הקדשתי לתל פאחר,” אומר אורלנד. "בדקתי האם היה זה רצח מודע מראש, ששלחנו אנשים ליהרג, או שבאמת היה עלינו לשפוך דם כדי לגרש את הסורים, אשר ירו לנו לתוך המטבח.

“לא מזמן הופעתי בקצרין, בערב שירי איציק מאנגר, עם הזמרת נחמה הנדל ז”ל. כשנגמר הקונצרט אמרתי, יש לי אליכם לב מלא. בשעתו כתבתי ספר על קרב רמת הגולן – חמש שנים כתבתי אותו – ושלחתי אותו לכם עם הקדשה, והנה, מעולם לא הזמנתם אותי אליכם, לספר לכם על מה שהיה כאן. ישבנו באולם הספרייה, ואחת הבחורות קפצה והורידה את ‘יום תל אל פאחר’ מהמדף, והגישה לי. והנה, הספר היה ארוז בניילון, בדיוק כמו שנשלח אליהם, לפני 20 שנה. הם אפילו לא פתחו אותו. אמרתי להם: אתם מדברים איתי על אהבת ארץ ישראל? הרי אפילו אינכם מתעניינים ברמת הגולן, שבה אתם יושבים. קשרתם את חייכם עם המקום פשוט משום שנתנו לכם דירות חינם או חצי חינם. אם תצטרכו לחזור על המחזה של ימית, תקחו את הפיצויים ותסתלקו. רק הכסף מעניין אותם."

אורלנד חתם ב־1968 על העצומה למען ארץ ישראל השלמה, (“הרי כפו עלינו את המלחמה, וחזרנו לכאן, דין הוא שלא נחמיץ את השעה, ואולי היא יחידה בתולדותינו”). הוא אינו מבין איזו חזקה יכולה להיות לערבים על ירושלים. “במה בסך הכול הם מאמינים, שמוחמד עם הסוס שלו טס מכאן לשמים. זה מקנה להם זכות על ירושלים? למה הנוצרים לא נלחמים עליה? הרי ישו חי ונצלב כאן. נקרא שוב את התנ”ך, את הקוראן והברית החדשה, ונעשה חשבון של מי צריכה העיר הזאת להיות."

* * *

אורלנד התגורר עם הוריו בירושלים, אך הקפיד לרדת לתל־אביב, לן בבית דודו ודודתו כדי לבלות עם רעיו בקפה “כסית”. “אני הייתי עד לרומן של אלכסנדר פן וחנה רובינא. הם היו נפגשים בבית ההבראה ‘ארזה’, ליד ‘סלע הנשיקות’. וכאשר כבר גר איתה בבית אחד בתל־אביב, אני זוכר איך בשלוש בלילה ליווינו אותו, כשהוא חבוק עם איזו בחורה, וכולנו שיכורים, ושרים בקולי קולות, ורובינא פתחה את החלון וזרקה לו את מגפיו מהקומה השלישית. כשראיתי את הדברים האלה, זה לא עורר בי כל רצון להינשא.”

וכך דחה את התקשרותו הרגשית. הוא היה כמעט בן 30 כשפגש את בת־אל אכסלרוד ב־1943. היא היתה בת 22, סטודנטית בבית־הספר לאחיות, בתו של אדריכל ירושלמי. כשזימר לה את “עמוק עמוק העצב בעיניים, עמוק עמוק היין במרתף”, אמרה בת־אל שהיתה בטוחה שאת השיר חיבר אלכסנדר פן, אוהב־היין הידוע. כשבא לבקש את ידה מהוריה, חששה אמה שהחתן־לעתיד הנו אותו המשורר הנודע־לשמצה שנגרר הביתה שיכור. “טעות, זה מישהו אחר,” תיקן אותה אורלנד. לימים חזרה הטעות כשפן קיבל במקומו את התמלוגים על השיר.

כשהכירו, היה לבת־אל חבר קבוע כבר ארבע וחצי שנים, אשר לו תיכננה להינשא, והיא התלבטה בין החובה והלב. כמו באגדות, האהבה ניצחה. “מעולם לא הבטתי באשה אחרת,” אמר אורלנד, “ואני נאמן לה כל חיינו. היא אשה יפה מאוד, ומטבע הדברים שהיו גברים אחרים שחשקו בה, או חמדו אותה. אלתרמן חיזר אחריה, אבל עשה את זה בטקט, ברמז.” אני מצטטת לאורלנד כמה שורות משיר שלו: “למה סיפרת לי? למה גילית?/ ואני מעצמי בך חשדתי./ יום יום את פני הייתי מליט/ ולך לא היגדתי.” הוא מחוויר. “זה אישי מאוד, ולא אדבר בזה על הפרשה ההיא. זו הבעיה של משוררים מסוגי, שכותבים מן הבטן, שכל מה שקורה להם, נחשף. כל מה שאני כותב, אמת הוא. תסתפקי בשיר, הכול נמצא בו.” – כתבת גם, “ברגע קטון עזבתיך/ ועד סוף ימי אני חוזר אלייך/ בלי דעת אם אזכה אי פעם/ אל אמונך לשוב.” “זה היה איזה רגע… לא חשוב, משהו מאוד אינטימי. על זה לא אענה. המבין יבין.”

* * *

ב־1954 עזבו את הבית הרעוע שבו חיו ביפו במשך שבע שנים, ועקרו לחיפה, לדירה שהעמיד לרשותם לכל ימי חייהם ראש העיר דאז אבא חושי, שביקש למשוך אל עירו סופרים ומשוררים. כאן גדלו ילדיהם, שמרית ורעואל. העזיבה הזאת היטיבה עם משפחת אורלנד, אך פגעה בקריירה הספרותית של אבי המשפחה. “אולי עשיתי את שטות חיי. היציאה מהמרכז הזיקה לי, כי הרחיקה אותי מלב החבורות הספרותיות,” הוא אומר. “אם כי היום אני איש חיפה, ואינני רוצה שעירי תיעלב.”

כשהוא פותח בפני את דלת ביתו, בינואר 1999, תמיר ודק בחולצת גולף שחורה ומכנסי קורדרוי בצבע זית, הוא נראה כמו פרופסור בדימוס מאוקספורד או קיימברידג', יותר מאשר בוהמיין. האוריינטציה הבריטית שלו, פרי שנותיו הארוכות באנגליה, אינה חיצונית בלבד, והוא הפליא לתרגם שירה אנגלית: ג’פרי צ’וסר, אוסקר ויילד, לורד ביירון. 46 ספרים תירגם, וכתב מחזות רבים שרק מיעוטם הוצגו. בלב הסלון בוערת שפעת שערה האדמוני של בת־־אל אורלנד. תמיד, זה 55 שנה, היא מלווה אותו. היא צעירה ממנו בשבע שנים, והיא שעזרה לפרנס את המשפחה בעבודתה כאחות. אורלנד לא מסר דבר לפרסום בלא שעינה הבוחנת של בת־אל תסרוק אותו. כלת בריתי, שצעדה איתי, שמעדה איתי, שקמה ועמדה איתי, שזֹהר נשמתה בדמעתי־בפסיקי, בנקודותי, בכל אותיות אהבתי", כתב לה.

כמה ימים לאחר רצח רבין, בנובמבר 1995, טילפנה רופאת קופת־חולים והזמינה את אורלנד אליה. “האם הבחנת במשהו מוזר אצל בת־אל?” שאלה אותו, וסיפרה שיום אחד הופיעה אשתו במרפאה, הסתובבה, לא אמרה דבר, והתנהגותה לא היתה כימים ימימה. “אני מבקשת שתעקוב אחיה בימים הקרובים,” אמרה לו הרופאה, והוא, נעלב בשם אשת נעוריו, חש כבוגד כשצפה בה מן הצד, ולא ידע אל מה בדיוק הוא צריך לשים לב: הכול היה כמקודם, אולי רק איטי יותר. כעבור שבוע הופנו למרפאת הזיכרון. הרופאה קראה בקול עשר מילים – שולחן, כיסא, חשמל וכו' – וביקשה מבת־אל לחזור עליהן. אורלנד, אוהב ופגוע, חזר בלחש על המילים, שמח שגם הוא אינו מצליח לזכור את כולן. אבל זה לא היה רק אובדן זיכרון של מי שכבר חצה את שנתו ה־70, אלא פסק־דין קצר ואכזרי: “אני חוששת שלבת־אל יש אלצהיימר,” אמרה לו הרופאה.

"טוב, אז היא לא תזכור כל־כך טוב, " ניסה לנחם את עצמו. עם הזמן קלט את גודל האסון. “אתה רואה את האדם שהיה קרוב לך ביותר ואהוב עליך ביותר, הולך פתאום ונעלם מנגד עיניך יום יום ושעה שעה,” אומר אורלנד. “אולי קשה יותר, דווקא משום שאנחנו בדירה הזו גרים 45 שנים. החדרים והחפצים הם כשהיו, הנוף הנשקף מהחלון לא השתנה, אבל האדם שחי כאן, אינו אותו אדם. אינני יודע אם היא קולטת, אבל אני מנסה בכל כוחי לחיות כאילו לא קרה דבר. זה גם מקל עלי, כי איני משנה דבר באורח החיים שלנו.”

רק פעם־פעמיים הבחין אורלנד בזיק של תובנה שניצת בבת־אל. כשטילפנו לבשר לו שזכה בפרס ביאליק, הפרס הספרותי היוקרתי ביותר שאליו ייחל, אמר לה: “אני מקבל את פרס ביאליק, בת־אל.” היא לא הגיבה. “אני מקבל גם את פרס ביאליק!” אמר שוב, בהדגישו את המילה האחרונה, ובת־אל נעורה פתאום ואמרה בשמחה, “פרס ביאליק?!” והפנתה את ראשה. דמעה זלגה על לחיה. כשזכה בפרס ישראל ב־1994, היה מודע לכך שהעובדה שנותר אחרון החבורה תרמה מן הסתם לבחירתו. “הם שמחים בוודאי שם למעלה,” אמר.

– הרגשת את צילו הגדול של אלתרמן חונק אותך?

לא. אהבתי אותו מאוד. היתה בינינו הבנה חברית, שלא היתה לו ככל הזכור לי עם שום אדם אחר. הוא אהב מאוד את שירי, וכיבד את מאבקי וחיפושי וידע להעריך אותם, והחליף איתי דברים על יחסי סופרים, על סופרים וספרויות, שלא הסגיר לשום אדם. בחתונתה של בתו תרצה, קם וגרר אותי באמצע החגיגה באיזה תירוץ, שכביכול יש תערוכה שהוא רוצה לראות ביפו. הוא קינא לה כל־כך, שלא יכול היה לשאת את העובדה שהיא נמסרת לגבר אחר."

– כתבת לבתך שמרית, “ליפי בתולייך, ליבי נצבט,/ וקברי מתחת לרגלייך/ תוחח ונחבט”. גם אתה קינאת לה.

“נכון, אבל בדרך שונה לגמרי. שמרית היתה צעירה מאוד, ניהלה רומן שלא נשא חן בעיני, אז חרדתי לה וקינאתי לה.”

זמן רב לאחר שבנו רעואל התפרץ כלפיו במהלך הקלטת “חיים שכאלה”, כתב לו אורלנד שיר, “בני שלי, סלח לי על הפעמים שפגעתי בך בלא יודעין, שעלבתי בך, ירדתי לחייך. תסביך האב שלנו, בן.” סמוך לנישואיו, צייד אותו בחרוזים מביכים מעט: “צא, אפוא, ארש את כלתך. חופת השמים נגוהית ועלומיך יחומים… צא, בני, דודיך בשלים, עלה בהר הפורייה.”

“המשורר חי עם בני ביתו וטבעי שהוא גם כותב עליהם,” אומר אורלנד. “בני גבר יפה־תואר, ושלחתי לו ברכה לדרך, שלא יפחד. הרי פקפוקים יש לכל אדם טרם לכתו להינשא, האם זו אהבת אמת. עימות בין־דורי קורה לכל מי שאביו ידוע ברבים ומדברים בו. אילו לאיינשטיין היה בן, היה קשה לו בוודאי. תהיתי מה הרגישו אלכסנדר דומא האב והבן, ומה היה המתח ביניהם, דווקא משום ששניהם היו סופרים. לבני היה נדמה כנראה שלעולם לא יוכל לשוות לי. אבל כדי למנוע זאת, הייתי צריך למנוע את עצמי מלכתוב, ובלי הספרות לא ראיתי כל טעם לחיי.”

חבריו הקרובים, ובהם שמעון פרס, הנשיאים לשעבר פרופ' אהרון קציר, יצחק נבון וחיים הרצוג, סטף ורטהיימר, ראש העיר לשעבר אריה גוראל, חיים גורי ועוד סופרים ופוליטיקאים חברו יחד לעזור לו, והקימו ועד ציבורי להוצאת כתביו. “יש לי מחזות שלא הוצגו מעולם. יבוא מישהו וישאל, אורלנד, אולי יש לך איזה מחזה בשבילנו? במגירות שלי מונחים כתבי־יד רבים שלא ראו אור.”

הוא חי מחסכונותיו, שהולכים ומתכלים במהירות בשל הטיפול ברעייתו. “אדם בן 85, שכבר אין לו כוחות, סופר שהקדיש את כל חייו למדינה והיא הכירה בו כשהעניקה לו את הפרס הגבוה מכולם, ראוי שיקבל פנסיה. הרי מתמלוגים אי־אפשר להתקיים.”

“איש נגעש אני, מוכה משברי תהום,/ קורבן אשם נצחי, תמיד בנתבעים,” כתב אורלנד על עצמו, אך בסיכום אחרון, הוא אומר, “אני אוהב חיים מטבעי, ואני מצדיק את החיים, עם כל הרע והקשה והנורא שבתוכם, כמשכיחי מוות. אני מנסה לדבוק בחיים, כדי שלא לחשוב על המוות. הייתי רוצה עוד פעם לנסוע בעולם, להימצא באמצעיתו של דור חדש שקם, אמונה חדשה, תנועה חדשה. הייתי רוצה להימצא בהיבראותם של דברים.” בקיץ 1999 נפטרה בת־אל אורלנד.