רקע
אילת נגב
אליוט, ג'ורג'
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

“לא חיפשתי יחסי מין קלילים ולא מחייבים, ואינני מסוגלת לחיות לפיהם,” התוודתה מרי אן אוונס, היא ג’ורג' אליוט, בפני ידידתה קרוליין בריי. “אבל שלא כמוני, נשים שמסתפקות בקשרים כאלה, משביעות את תשוקתן בחשאי, וכך מוסיפות להיות מוזמנות לסעודות ערב.”

היא סירבה להיות צבועה, וחיה בגלוי, תחת קורת־גג אחת, עם הגבר שאהבה, אף שהיה נשוי לאחרת. פירוש הדבר היה נידוי חברתי. “היא העדיפה שערורייה על פני שקר, כי בעיניה, חיים באהבה חופשית שלא זכתה לברכת הכנסייה מוסריים יותר ממסגרת נישואים ריקה,” מסביר ד"ר אלכסנדר וולש מאוניברסיטת הרוורד. “עם זאת, שמרה בקנאות את הסוד האחר, של שמה הספרותי: שהסופר ג’ורג' אליוט איננו גבר כי אם אשה.”

זה היה אחד מסיפורי האהבה הגדולים של המאה ה־19, של הפריה הדדית וקרבה, שנמשכו 24 שנים תמימות. מי שנחשבה לסופרת האנגלייה הגדולה ביותר בתקופתה, ניאותה לשלם את המחיר בחברה ויקטוריאנית, שלא הסכינה עם פריקת עול גלויה שכזו.

דמויותיה הספרותיות מתארות את המציאות הצרה של חיי אשה: אחות, מדריכה, מורה ומטפלת. יש לה גיבורות חזקות, שמפנות עורף להישגיות ובוחרות בחיי משפחה. יש גיבורות סעורות־נפש, הלכודות בתשוקותיהן. סוג שלישי של גיבורות הן אובייקטים מיניים, מרומות וננטשות. בחייה שלה היתה ג’ורג' אליוט הרבה יותר מזה – דוגמה למה שאשה יכולה לעשות מעצמה. “היא חיה בחטא, חוותה את המהפכה, אבל לא כתבה עליה,” טוענת הפמיניסטית הידועה, קייט מילט.


* * *

בהוצאת כתר ראה אור ספרה של ג’ורג' אליוט, סיילאס מארנר (תירגם: אהרון אמיר). סיפור על סוד כמוס, קלון, ואהבה המביאה גאולה לנפש. סיילאס מארנר, גבר צעיר ותמים־דרך, שחברו גזל ממנו את אהובתו, והעליל עליו שהוא גנב. ממורמר ופגוע, עזב את עירו, והשתקע בכפר, שם עבד כאורג. מבודד ומנודה, וכיוון שנואש מיושרם של בני האדם, השקיע את כל מרצו בצבירת ממון. לילה אחד נגנב כל הזהב שלו. שבור, נותר ככלי ריק, אך למחרת היום תעתה פעוטה בלונדינית בת שנתיים – יתומה שאמה קפאה בשלג – אל סף ביתו. הוא אימץ אותה, ובמקום הזהב שאבד לו גילה את טעמה של האהבה.

מארנר גידל את הילדה, אפי שמה, ובאמצעותה החל לחזור לקהילה. הוא לא ידע את שיודעים הקוראים: הילדה היתה בתו הסודית של בעל האחוזה, גודפרי קאס. לאחר שאמה, שהיתה מוזגת ענייה ושיכורה, קפאה למוות בשלג, מצאה הילדה מקלט בביתו של מארנר. קאס לא העז להודות שאפי היא בתו, ושמח שאיש אחר מגדל אותה. הוא הוסיף לעקוב בחשאי אחר בתו, שגדלה בבית האורג העני. כעונש משמים על התנכרותו ליוצא חלציו, הוא נישא, אך לא נולדו לו ילדים. רק כעבור 16 שנה גילה לאשתו שיש לו בת, ושניהם ביקשו להשיבה אליהם. אלא שמתוך הכרת תודה ואהבה דבקה אפי באביה המאמץ וקשה היום, והפנתה עורף לאב הביולוגי, העשיר והמכובד.

“נושא הספר הוא המוסר; הבחירה בטוב, בישר, בנכון. אליוט רצתה להראות שהצדק מעל לכול, ושכל סוד סופו להתגלות,” אומרת ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג, שכתבה דוקטורט על אליוט באוניברסיטת קיימברידג'. “בספריה, החוטאים נענשים, אבל החיים רצופי סבל גם בעבור הטובים, ואם אינך עושה את הדבר הנכון ברגע הנכון, איחרת את המועד. במובן מסוים, אליוט היתה יותר מרתקת מהדמויות שלה. לו מישהי מהגיבורות שלה היתה חיה כמוה, היתה נענשת.”

מרי אן אוונס נולדה ב־1819, באחוזה שאותה ניהל אביה. היא חונכה ליראת שמים, אך כשבגרה, נטשה את הכנסייה, ובהשפעת ידידים ליברליים, אימצה לעצמה תפישה חילונית וחופשית. כשמלאו לה 16, מתה אמה, והיא נאלצה לנהל את הבית בעבור אביה השתלטן. הספר הטחנה על הנהר פלוס, שהיה לסידרת טלוויזיה מצליחה, מגולל את סיפור ילדותה הקשה. “בדרכה העדינה, מבכה אליוט את קיפוחה של האשה,” אומרת ד"ר דבורה גוט, מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב. “אליוט רצתה להראות שאשה שרוצה יותר מדי, גורלה עלול להיות טראגי. ובכל זאת, עדיף גורל כזה מלהשלים עם חיים סתמיים.”

הציירים שהנציחו את דמותה היו מאוהבים בה בגלל אישיותה ותבונתה העמוקה, ותמונותיהם מטשטשות את העובדה שהיא נחשבה לאחת הנשים המכוערות בזמנה. “היו לה פנים סוסיות, גרמיות, ורק כשהתפרסמה התחילו לומר שיש בה יופי מסוים,” אומרת ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג. “היא סבלה מהופעתה החיצונית, וחשה חוסר ביטחון עמוק. היא נמשכה אל הגברים הלא מתאימים: חוץ מהגבר של חייה, כל האחרים היו חלשים, יפים, רודפי נשים, קלי דעת וחסרי מצפון, ואלה גם הדמויות המעניינות ביצירותיה: היא טובה בחולשות גבריות. בגלל כיעורה, התייחסה ברצינות רבה לכל גבר שהביע בה עניין כלשהו. היא חיפשה אהבה, והיו לה כמה מערכות יחסים לא מוצלחות, כי נפגעה בקלות.”

את ג’ורג' הנרי לואיס, שהיה לאהבת חייה, פגשה ב־1851. היא היתה אז רווקה מבוגרת בת 32. “מלבד עיניו היפות, הוא היה גבר מכוער מאוד, דומה לקוף, עם שיער ארוך, שפתיים לחות, לא יודע להתלבש, אבל כשהחל לדבר, הקסים את כל רואיו,” אומרת פרופ' לאונה טוקר, ראש החוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “לואיס היה איש אשכולות, עיתונאי ופילוסוף, שכתב על ההיסטוריה של המדעים, פיזיולוגיה, זואולוגיה וסוציולוגיה, חיבר ספרים על גתה ושפינוזה, והפיץ באנגליה את תורתו של קאנט. הוא יצר בעבורה סביבה אינטלקטואלית מעודדת ותוססת, והחשוב מכול, לא מעך אותה. בעבור שני אנשים יוצרים בקנה־מידה כזה, זה כבר הרבה.”

כשפגשה אליוט את לואיס, הוא היה נשוי לאגנס – בתו היפהפייה, הבלונדינית והמשכילה של חבר פרלמנט. שמונה שנים חי הזוג באושר רב, הוא כתב ספרים ומאמרים, אשתו תירגמה מצרפתית וספרדית, ויחד גידלו את ילדיהם. “הם נראו כזוג יונים, תמיד מסתודדים יחד על אותו ענף”, כתבה גב' קרלייל, מבקרת חדת־עין של התקופה. “אך הנה עופפה לה היונה, וכעת היא מביטה במבט ביקורתי־משהו בבן־זוגה המרופט!”

ג’ורג' ואגנס ולואיס גרו בקומונה משותפת להם ולעוד שלושה זוגות נשואים. ההסדר היה מוצלח, עד שהתאהבה אגנס בתורנטון האנט, אחד משותפיהם לבית, אשר יחד עם בעלה ערך שבועון מהפכני. “תחילה שתק לואיס, כיוון שגם הוא וגם אגנס דגלו באהבה חופשית ובשוויון בין המינים,” מסביר פרופ' גורדון הייטף הביוגרף של ג’ורג' אליוט. “הוא גם שתק כאשר אשתו ילדה ילד לחברו, כי לפי התפישה הליברלית של כל הצדדים, אין להאשים אדם שרגשותיו השתנו. מותר לאשה ללכת אחרי ליבה ותשוקתה. אף שהיה ברור לו שאינו אבי התינוק, הכיר בו כבנו, רשם אותו על שמו והתייחס אליו כאל ילדיו האחרים, כי לא רצה להטיל קלון בילד. הוא הוסיף לעבוד עם האנט בהרמוניה, אבל אחרי שנה ילדה אגנס למאהבה בת נוספת. הפעם הרגיש לואיס שהגדישה את הסאה. הוא חדל לראותה כאשתו, אף שהוסיף לפרנס אותה ואת הילדים. סך הכול ילדה אגנס שמונה ילדים, ארבעה מהם להאנט. להאנט היו עוד עשרה ילדים מאשתו החוקית, שהוסיפה, כך מתברר, לחיות איתו וללדת לו.”

עד לפני 20 שנה, חוקי הנישואים באנגליה לא איפשרו להתגרש בהסכמה הדדית, וניאוף היה העילה היחידה לגט," אומרת ד"ר דבורה גוט מאוניברסיטת תל־אביב. “אבל מכיוון שלואיס הכיר בילד הראשון כשלו, איבד את הזכות להשתמש בעילת אי־הנאמנות, וכך נדון להמשיך את נישואיו עד מוות.” אף שמדובר בתקופה הוויקטוריאנית, החוגים האינטלקטואליים החילוניים לא הזדעזעו מאורחות חיים כאלה.

במצב הזה פגשה בו מרי אן אוונס. היא היתה ידועה אז ככותבת ועורכת, מתרגמת מגרמנית, צרפתית ואיטלקית, אנינת טעם, חובבת ציור ומוזיקה. הוא היה הרוס ללא תקנה ממשבר נישואיו. אף שלא האשים את אשתו, והסתיר את מצוקתו מהעולם, חדל להאמין בנישואים פתוחים, וקרא לכך “התקופה המבוזבזת של חיי”. מרי אן אוונס עבדה באותה תקופה עם ג’ון צ’פמן, כעורכת־משנה של ווסטמינסטר רוויו. כדרכה, היתה מאוהבת בו. תקופה קצרה קודם לכן גרה כדיירת בביתו, אך כשאשתו ופילגשו, שהיתה האומנת של ילדיו, ראו אותם אוחזים ידיים ליד הפסנתר, גירשו אותה. היא המשיכה לעבוד איתו, ובמסיבות הספרותיות פגשה את אנשי הרוח של התקופה.

באחד האירועים הכירה את לואיס. הם יצאו יחד להצגות ואופרות, אשר לואיס כתב עליהם ביקורות לעיתונו. הקשר ביניהם הלך והתהדק, אף שברור היה שלעולם לא ישתחרר מנישואיו. אוונס התלבטה, עד שב־1854 אזרה עוז והחליטה שתחיה איתו בלי נישואים. “בגיל 35, אחרי כמה פרשיות אהבים, מזגה הלוהט והתאוותני מצא סוף־סוף אהבה מספקת, שנענתה למיניותו המנוסה יותר של לואיס,” מסביר פרופ' גורדון הייט. “שניהם בורכו במוח פילוסופי, חוש הומור, ורגש רומנטי שניזון מאותם דברים. עם החובות הכספיים והאחריות הכלכלית שהיתה מוטלת עליו, ועם בריאותו הרופפת, לואיס נזקק גם לעזרתה המעשית. והיא, הצורך להיות נאהבת תמיד הכריע אותה.”

וכך החלו 24 שנים מתוקות, תחת קורת־גג אחת. “אלה היו יחסי אהבה מושלמים, והיא דיברה עליהם ממש במונחים דתיים,” אומרת ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג. “כאשר לואיס פגש אותה, היא לא כתבה אפילו רומן אחד, רק מאמרים ותרגומים. היא היתה חסרת ביטחון, והוא דחף אותה לכתוב ספרות.” את הרומן הראשון, תמונות מחיי הכמורה, פירסמה ב־1857. ספר מביע את געגועיה לרקע הכפרי שבו גדלה. געגועיה לילדותה הוחרפו בגלל צערה על אחיה האהוב אייזק, שניתק איתה כל קשר מאז החלו היא ולואיס לחיות חיי חטא. “היא לא רצתה לחתום בשמה, ‘מרי אן אוונס’, כי סופרות לא נחשבו לרציניות,” אומרת פרופ' לאונה טוקר. “באותה תקופה היה מקובל שנשים שמעריכות את עצמן, חותמות על ספרן הראשון, ‘מאת מחבר אלמוני’. כך היה עם ג’יין אוסטין, שכל־כך חששה שיידעו שהיא כותבת, שהיתה יושבת בחדר המגורים ומשרבטת על פתקאות, וכשמישהו נכנס לחדר, היתה דוחפת את הפתקאות מתחת למפה. על ספרה הראשון אהבה ומשפט קדום חתמה אוסטין, ‘By a Lady’. כשזכה הספר להצלחה, חתמה על השני בשם ‘מאת מחברת אהבה ומשפט קדום’. רק במהדורות של המאה שלנו רשום שמה המלא. מרי אן אוונס סירבה לעשות כמוה, והחליטה להיקרא בשם של גבר. היא בחרה בג’ורג' אליוט, להזכיר את ז’ורז' סנד, וגם כמחווה לבן־זוגה, ג’ורג' לואיס. היא רצתה שהיחס לרומנים שלה יהיה רציני, בלי זלזול ובלי הנחות.”

הרומן הראשון שלה, ואלה שבאו בעקבותיו – אדם ביד, הטחנה על הנהר פלוס, סיילאס מארנר, רומולה, פליקס הולט, מידלמרץ' ודניאל דרונדה, זכו כולם להצלחה אדירה. הנושא העיקרי הוא יחסי גברים־נשים: נאהבים, אבות ובנות, אמהות ובנים, אחים ואחיות. היא האמינה שרק שיתוף פעולה בין המינים, יכול להביא הרמוניה.

“אלה רומנים פסיכולוגיים־פילוסופיים, המציגים את היחיד, והתייחסותו לחברה,” אומרת פרופ' טוקר. “היא מראה שאי־אפשר לחיות נגד החברה, כי אז תהיה אנרכיה. לפי השקפת העולם שלה, התחשבות בזולת חשובה יותר מהאינטרס העצמי, ומי שפועל על־פי עיקרון של טוהר מידות, זוכה בדרך־כלל באושר. ניטשה התייחס לנקודה הזאת כשכתב שג’ורג' אליוט שייכת לאותם סופרים שאיבדו את האמונה באלוהים, ולכן חייבים להוכיח כל הזמן שאובדן האמונה אינו גורם אובדן מוסריות.”

השם “ג’ורג' אליוט” נולד בפברואר 1857, וההצלחה הספרותית עוררה עניין ציבורי בזהותו העלומה של אותו אליוט. עיתונאים שרצו לראיין את הסופר, נענו שהוא מסרב להיחשף. היה גל של ניחושים, ובסופו של דבר הופיע רוקח, ג’וזף ליגינס, שהודיע שהוא ג’ורג' אליוט, ואף ניסה לקבל תמלוגים על היצירות החתומות בשם זה. “זה הרגיז אותה כל־כך, עד שהחליטה לצאת בפומבי ולהודיע שהיא־היא ג’ורג' אליוט,” אומרת ד"ר דבורה גוט מאוניברסיטת תל־אביב. “ככל שרצתה לשמור על פרטיותה, היתה מספיק גאה ובעלת הערכה עצמית כדי לא להסכים שמישהו אחר יקבל את הקרדיט.”

וכך, מאז סוף 1859, ידעו הכול שג’ורג' אליוט היא מרי אן אוונס, אהובתו של לואיס. מידידיה ביקשה שיקראו לה גב' לואיס. הצלחתה היתה מיידית, והיא הרוויחה אלפי לירות שטרלינג בשנה מספריה. הכנסתה היתה גבוהה פי כמה משל בן־זוגה, וכאשה עשירה מאוד, סייעה לו לתמוך כספית באשתו ולממן לימודים בשווייץ לשלושה מילדיו. עד מותה ב־1902 (שנים אחרי שנפטרו לואיס וג’ורג' אליוט), הוסיפה אשתו־בנפרד לקבל הכנסה קבועה מהתמלוגים של אהובת בעלה. “עם כל כשרונה, היא סבלה ייסורים נוראים בכתיבתה,” אומרת ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג. “תמיד סבלה מאיזו תשישות, וכשכתבה היתה נתקפת כאבי ראש קשים. כשגמרה ספר, היו נוסעים לחופשה וכל מחלותיה היו נעלמות מאליהן.” היא השתוקקה לברוח מהרחובות הצרים של לונדון אל המרחבים הפתוחים של ילדותה, אל המשפחה שהתנכרה לה. בדפי הרומנים שלה בנתה מחדש את העולם שאיבדה. היא כתבה על עולם שלא היה קיים עוד, בעולם שנעשה מתועש ועירוני. היא לא רצתה להפנות עורף לעבר, כפי שעם כל גאוותה והנאתה מהיותה אשה עצמאית וסופרת נודעת לא רצתה לנטוש את תפקידיה המסורתיים של אשת־איש.

היא חששה מאוד מהביקורת, ולואיס נאלץ לגונן עליה. “הוא נהג לקרוא את הביקורת ולסנן לה את החיוביות, אחרת היתה נכנסת לדיכאון כזה שלא היתה מסוגלת לתפקד,” אומרת ד"ר דבורה גוט. “היא לא הוזמנה לבתים המכובדים, ובמוסר הכפול של התקופה, הוא היה מוזמן לבדו.” “אני מעדיפה את הנידוי ואת חירותי, על פני הקטנוניות של בני האדם, ואת הבידוד השומר עלי מפני האנוכיות,” כתבה ג’ורג' אליוט לידידה. בבידודם החברתי ראו רק אנשים מעטים. לכן אין פלא שנוצר קשר עמוק עם מריה קונגריב ובעלה. פעמיים־שלוש בשבוע היו שני הזוגות נפגשים. מריה היתה צעירה מג’ורג' אליוט ב־17 שנה. הידידות ביניהן היתה סוערת ומלאת רגש: “היא יצור מתוק, נבון ועדין, ואני כבר אוהבת אותה,” כתבה אליוט לאחותה. ומריה, מצידה, השיבה לה במאי 1859: “השפעתך עלי חזקה מאוד. תני לי לאהוב אותך, ואולי אפילו תשיבי לי אהבה. לא הייתי כותבת לך זאת, אלמלא אמרת פעם שאת זקוקה שאנשים יאמרו לך עד כמה הם אוהבים אותך.”

מעריצה צעירה נוספת היתה אדית סימקוקס, פעילה פוליטית למען נשים ממעמד הפועלים. היא קראה לאליוט “המדונה”, ואליוט חתמה על מכתביה במילים, “אמך האוהבת”. מדי פעם היתה אדית מביכה אותה, כשהתכופפה אל הרצפה לנשק את רגליה. ביומנה היתה אדית כותבת: “אהובתי היפהפייה, יקירתי המתוקה, כל יום אני נושאת עיני אלייך ומבקשת הדרכה.”

“מצד המעריצות היתה אהבת נשים, אך סביר שלא התקיים ביניהן קשר מיני,” מאמין פרופ' גורדון הייט. “התעניינותם של הזוג אליס בצעירות הלוהטות האלה, קשורה למשיכתם העזה לפסיכולוגיה. בזמן שהכירה את אדית, יצרה אליוט את דמותה של גוונדולין הארלט במידלמרץ‘, המודה שהיא מקנאה באביה החורג, ישנה במיטת אמה עד ליום נישואיה, וסולדת מגברים. הקווים הלסביים ריתקו את ג’ורג’ אליוט, אבל בחייה שלה, אהבתו של לואיס לא השאירה מקום לתשוקה מסוג תשוקתה של אדית.”

בשנות ה־70, פרסומה הגדול הביא אל הסלון שלה את עילית החברה בלונדון. משוררים וסופרים נהרו אל ביתה. כעת מחלו לה על שערוריית חייה. המלכה ויקטוריה, מעריצה ותיקה שלה, ביקשה לראותה. “אנשים עלו אליה לרגל, כמו לביתו של רב,” אומרת ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג. “עמדו בתור, אחד אחרי השני, לדבר איתה, להתייעץ, לקבל ברכה. היא נחשבה ל’סיבילה', נביאה ומורה רוחנית.”

אצלנו, היא ידועה כמחברת הרומן דניאל דרונדה, המבשר את ניצני הציונות. הספר, שבו דניאל ואשתו היהודייה מירה עולים לארץ־ישראל להקים מדינה יהודית, השפיע על רבים, ולא במקרה זכתה ג’ורג' אליוט שרחוב קטן בתל־אביב ייקרא על שמה. אליעזר בן־יהודה קרא את הרומן בתרגום לרוסית, והחליט לעלות לארץ־ישראל. “בהומניזם שלה רצתה למכור את היהודים לאנגלים באופן סימפטי, מול גלי האנטישמיות,” אומרת ד"ר דבורה גוט. “היא הכירה איש רוח יהודי, עמנואל דויטש, שעבד במוזיאון הבריטי. היא התרשמה ממנו עמוקות, והחליטה לכתוב ספר שמציג את היהודים בצורה חיובית.” דויטש לימד אותה עברית פעם בשבוע, וכשביקר בארץ־ישראל ב־1869, שלח לה מכתבים מפורטים. היא תיכננה לבקר כאן, אך בשל מצב בריאותו של בן־זוגה לא יכלה לעשות כן.

כאשר הלך ג’ורג' לואיס לעולמו בנובמבר 1878 ממחלת הסרטן, היתה הרוסה. היא התמסרה להשלמת יצירתו בת חמשת הכרכים, בעיות החיים והמחשבה. את העידוד שנזקקה לו אחרי שנות תלות בגבר אוהב, מצאה אצל הבנקאי שלה, ג’ון קרוס, צעיר ממנה ב־21 שנה, שטיפל במשך שנים בענייניה הכספיים. הם נישאו במאי 1880 – היא בת 61, והוא בן 40. נישואיהם התקבלו כשערורייה גדולה יותר מהחיים ללא נישואים עם לואיס. “אנשים התפלאו שנישאה לו, במקום לחיות איתו,” אומרת ד“ר אביבה גוטליב־זורנברג. “אולי רצתה סוף־סוף בגושפנקה חוקית. ודאי נזקקה למישהו שיטפל בה, כי ילדים לא היו לה.” את ירח הדבש שלהם בילו בוונציה, אבל הכלה נדהמה כשהחתן השליך את עצמו ממרפסת המלון, לתוך ה”גראנד קאנאל". הוא ניצל, וניסיון ההתאבדות טושטש כדיכאון רגעי. הם שבו לאנגליה. בדצמבר 1880 נפטרה ג’ורג' אליוט ונקברה לצידו של לואיס,בבית העלמין בהייגייט.

“היא לא היתה פמיניסטית בהשקפותיה, אבל כל חייה היו הכרזה פמיניסטית,” אומרת פרופ' לאונה טוקר. “על ידי המחשה של העובדה שאשה יכולה להיות גורם אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה, היא פרצה דרך. איש לא היה מודע יותר ממנה, שהאשה בעלת הכשרונות המופלגים אינה משנה את גורלן הכנוע של נשים אחרות. אך אשה כזאת מספקת לנשים אחרות את מה שהן זקוקות לו יותר מכול: דוגמה ומופת.”



המלצות קוראים
תגיות