רקע
אילת נגב
בוקאצ'ו, ג'ובאני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

בערוב ימיו התחנן בפני חבר שלא יכניס את הספר האסור לביתו, ושלא יאפשר לאשתו ולבנותיו לקרוא בו, מחשש שזה יכניס רעיונות לראשן. אף שהוא עצמו כתב את הספר, הוא ביקש לשרוף אותו, כיוון שכומר אחד הפחיד אותו שאם לא יחזור בתשובה ולא יפנה עורף לדבר התועבה, דינו להיצלות בגיהינום.

בתקופה שבה טרם הומצא הדפוס, וספרים נכתבו ואוירו ביד, עותק אחר עותק, קל היה להכחיד את הספר הזה: די היה רק שבוקאצ’ו ישרוף את כתב-היד המקורי, בן מאות העמודים, וידרוש מן המעתיקים לשרוף את אלה שברשותם. אבל המשורר האיטלקי הגדול פטררקה, ידידו הטוב, הפציר בו שלא יעשה עוולה כזאת, וכך שרדה אחת מפנינות הספרות המקסימות והמשעשעות ביותר שנכתבו מעולם. דקאמרון (ספר עשרת הימים), שהתפרסם ב־1353, מביא מאה סיפורים, שהם פסיפס שלם של חיים ויצרים, מתוך גישה סלחנית ומחוייכת לטבע האדם ולחטאיו. פסיפס חברתי של כל המצבים האנושיים. “זו אגדת ‘כל אדם’ הנצחית והפיוטית על מי שנמצא תמיד במאבק בין הטוב לרע, ונקרע בין הנאות העולם הזה לתקוות לחיי נצח,” סבור פרופ' ויטורה בראנקה, גדול חוקרי בוקאצ’ו בימינו. “הסיפורים נעים מן הקומיות העליזה והמשוחררת ביותר ועד לדרמטיות הרצינית ביותר, מחושניות גסה ובהמית ועד לרוחניות נעלה ודתית.”

למשל, סיפורה של אלאטיאל, בתו של סולטן בבל, שנשלחה להינשא למלך מרוקו, ובדרך נטרפה ספינתה. את הנסיכה הערבייה הציל פריקונה, גבר נועז וחסון-גוף. אף שלא יכול היה להבין את שפתה, נמלא תשוקה לנוכח יופיה. היא סירבה, הוא הישקה אותה יין, “וכיוון שלהטה מהיין גבר והתיר את רסן צניעותה, התפשטה לעיניו בלא רתיעה ובושה – כמו היה אחת מנערותיה – ונכנסה למיטה. פריקונה לא התמהמה ובא אחריה: כיבה את הנרות ונשכב במהירות לידה, בצד השני של המיטה, משך את האשה אל בין זרועותיו בלא להיתקל בשום התנגדות, והחל להשתעשע עימה במשחקי אהבים. ולאחר שחשה זאת האשה, שעד אז לא ידעה מעולם באיזו קרן נוגחים הגברים, כמעט התחרטה כי לא נענתה קודם לפיתויו של פריקונה, ובלי להמתין להזמנה לבילוי לילה כה מתוק, הזמינה אליו את עצמה פעמים רבות.”

אלא שיופיה של אלאטיאל היה לה לרועץ, וגם אחיו של פריקונה חשק בה. הוא דחף את אחיו בעד החלון אל מותו, היא פרצה בבכי וצעקות, אבל “בעזרתו של אותו איבר קדוש ומזדקף שהאל הטוב העניק לנו, הגברים, החל לנחמה בהצלחה רבה כל-כך, שעד מהרה התיידדה עימו ושכחה את פריקונה.”

כך כותב בוקאצ’ו השובב. אלא שזה עוד לא הסוף. כעבור זמן לא רב נרצח גם האח בידי עוד מחזר נלהב. כך, שמונה פעמים, הועברה אלאטיאל מיד ליד, לחדוות הכול, כולל היא עצמה. מקץ ארבע שנות עינוגים, בהשתלשלות דרמטית, הגיעה הכלה אל בעלה המיועד, אשר חשב כי מזמן טבעה במצולות הים. היא סיפרה לו שכאשר נטרפה הספינה, הגיעה למנזר, ושם, בצומות ובתפילות, העבירה את כל אותן שנים. ובוקאצ’ו מסיים במילים:

“והיא, אשר שכבה עם שמונה גברים אולי אלפי פעמים, עלתה על יצועו כבתולה, וגם שיכנעה אותו שכזאת היא. ואחר חייתה עמו באושר זמן רב, והיא מלכה. לפיכך נאמר: ‘פה מנושק אינו מאבד את מזלו, אלא שב ומתחדש כלבנה’.” (תירגם מאיטלקית: גאיו שילוני, הוצאת כרמל)

ספרו של בוקאצ’ו, היצירה הראשונה בפרוזה שנכתבה איטלקית ולא לטינית, כמקובל עד אז, מבוסס על סיפורים ומעשיות עם, ואפילו כרוניקה עירונית ומשטרתית של תרמיות כספיות, ניאופים, וסיפורי אהבה והרפתקאות. בהקדמה לספר טען בוקאצ’ו שכתב אותו מתוך לב שבור.

“לאו דווקא מפני שהאשה אשר אהבתי נהגה בי באכזריות, אלא משום שהתשוקה חסרת המעצורים הציתה בליבי אש גדולה מדי וגרמה לי לחוש פעמים רבות ייסורים קשים ומיותרים.”

הוא סיפר שרק דברי הנחמה של ידידיו הצילו אותו, ולאחר שהחלים מאהבתו החליט לגמול טובה תחת טובה ולסייע לחולי אהבה כמוהו.

“והאם יהיה מי שיכחיש שאת הסיוע הזה – ויהיה פעוט כאשר יהיה – ראוי להעניק לנשים הנחמדות הרבה יותר מלגברים? מתוך יראה ובושה מצניעות הנשים בסתר לבבותיהן העדינים את שלהבות האהבה, ועד מה עזות אותן שלהבות נסתרות מהגלויות, יודע כל מי שהתנסה בן.”

זאת, כך הסביר, בשעה שגברים יכולים להסיח את דעתם באמצעות העבודה או הבילוי, ואילו הנשים מסוגרות בחדריהן, ונתונות למרותם של אבות ואמהות, אחים ובעלים, כך שאהבה מייסרת אותן פי כמה. בקטעים שבוקאצ’ו מפנה לנשים הוא מתגלה כפמיניסט אמיתי העומד על זכויותיהן, מנסה להבינן ולעזור להן. “הוא היה נוצרי מאמין, אבל היה קשוב למניעיו הבסיסיים של האדם,” אומר ד"ר אריאל רטהאוז, מרצה לספרות איטלקית באוניברסיטה העברית. “בעיניו, רוב בני-האדם מונעים על-ידי מין, כסף ותהילה. הוא האמין שזה טבע האדם, ואין לשנותו, ולא גינה את המיניות, אלא את הצביעות והצדקנות. למשל, בסיפור האחרון ביום השני, שופט זקן ואימפוטנט נשא אשה צעירה ויפה והיא בגדה בו. בוקאצ’ו ליגלג לא על האשה, אלא על הזקן, שחשב שבכספו יוכל ללכת נגד הטבע. בעולם שבו נישואים היו רק הסכם כלכלי, האהבה היתה אפשרית רק מחוץ למסגרת.” כשניסה השופט האימפוטנט לשדל את אשתו לנטוש את מאהבה הצעיר ולשוב אליו, למען כבודה וכבוד בני משפחתה, היא נתנה לו תשובה מודרנית, שתקפה לא רק לשנת 1350 אלא לשנת 2000:

“אשר לכבודי, איני רוצה כי איש ידאג לו יותר ממני, שכן איחרנו את המועד: לו אך דאגו לכך בני משפחתי יותר כאשר מסרוני לידיך! ואם אז לא דאגו לכבודי, אין אני מתכוונת לדאוג עכשיו לכבודם. ואם אני חיה עתה בחטא שאין לו כפרה, לפחות יהיה העלי תקוע במכתשי.”

“הספר נכתב במאה ה־14, בימים שזכו לכינוי הגנאי ‘חשכת ימי הביניים’. אבל החברה היתה הרבה פחות שמרנית מאשר החברה הוויקטוריאנית של המאה ה־19,” מסביר ד"ר רטהאוז. “רק נדמה לנו שאנחנו מתירנים יותר מהדור הקודם, והוא מתירני מזה שלפניו. המגמות אינן מתקדמות בקו ישר, אלא בגלים שעולים ויורדים. גם בספרות העברית: עמנואל הרומי, שחי באיטליה בתקופת בוקאצ’ו, היה הרבה יותר חופשי ונועז מרוב הסופרים הישראלים של המאה ה־20.” בוקאצ’ו יעד את ספרו לנשים, וטען שהקוראות ימצאו בו הן הנאה והן עצות מועילות, וילמדו ממה יש להתרחק, ומה צריך לשמש נר לרגליהן. “במה עוסקים עיתוני הנשים גם כיום אם לא בסיפורי אהבה ובגידה, ומתכונים למיניהם – מתכוני מטבח, או מתכוני מיטה?” אומר פרופ' יעקב משען, מהחוג לספרות השוואתית באוניברסיטת בר־אילן. “נכון שהנושא קל, אבל בוקאצ’ו כתב זאת כמלאכת מחשבת. ומה שעניין אותו לא היה הדבר עצמו, אלא הדרך שבה כובשים את האובייקט.” דקאמרון זכה לכינוי “הקומדיה האנושית”, על משקל “הקומדיה האלוהית” של דנטה, שהתפרסם כמה עשרות שנים לפניו. מייד עם הופעתו תורגם לשפות רבות, אם כי היו תקופות רבות שבהן סיפורים הושמטו וצונזרו, והנזיר סבונרולה, שחי מאה שנים אחרי בוקאצ’ו, ציווה לשרוף את הספר בפומבי. סיפור המסגרת הוא מגיפת הדבר, שפקדה את אירופה והמיתה מיליונים. הם נקברו בקברי אחים, ברחובות גססו אנשים בין חזירים וכלבים ששוטטו בחופשיות. בפירנצה, עיר מגוריו, נספו תוך חודשים ספורים ב־1348, מאה אלף נפש. בוקאצ’ו, אשר אביו היה בין הנספים, פירט את הסימנים הגופניים בדייקנות רפואית:

“כאן צצו, הן אצל הגברים והן אצל הנשים, אי-אלו נפיחויות במפשעה או תחת בתי השחי: כמה מהנפיחויות הללו גדלו לממדי תפוח בינוני, אחרות הגיעו לגודל ביצה.”

עוד יותר תיאר את ההתפרקות החברתית, ואת התמוטטות יסודות המשפחה. לנוכח המוות המשתולל, אנשים החלו לחיות חיי הוללות, “עברו יומם ולילה ממסבאה למסבאה ושתו בלא גבול ובלא מידה.” הבריאים נטשו את החולים, אח עזב את אחיו, אשה את בעלה,

“האבות והאמהות נרתעו מלבקר את בניהם ומלטפל בהם, כמו לא היו בשר מבשרם… רבים נפחו את נשמתם ביום או בלילה ברחובות הציבוריים, ורבים אחרים אומנם מתו בבתיהם, אבל רק צחנת גופותיהם הנרקבות בישרה לשכנים על מותם.”

המבנה החוקי והשלטוני התמוטט, שוד וביזה היו מכל ערב, גברים נתנו פורקן ליצריהם ואנסו את כל הנקרה בדרכם. זו היתה תקופה אפוקליפטית של חשבון נפש, וכך, התכנסו בוקר אחד בכנסייה שבע בנות אצולה יפהפיות, בנות 18 עד 28, והחליטו כי אם ברצונן לשמור על חייהן ועל תומתן, מוטב להן לעזוב את העיר. יחד איתן יצאו שלושה גברים שהיו מאוהבים בשלוש מהן. העשרה לקחו איתם את משרתיהם ויצאו לארמונה הכפרי של אחת הנשים, מוקף גנים נפלאים ובהם בארות מים צוננים. כדי לעודד את רוחם ולהרחיק את הרהורי המחלה והמוות, החליטו להנעים את זמנם בסיפורי מעשיות, ובכל יום קבע אחד מהם את הנושא המרכזי של סיפורי אותו יום. כל אחד מהגיבורים כונה בשם בדוי, כדי להגן על זהותו.

“אינני רוצה כי בגלל הסיפורים שסיפרו או שמעו הנשים האלה, סיפורים שיופיעו להלן, יעטה בעתיד את פניה של מי מהן סומק בושה,” הסביר בוקאצ’ו.

“זהו סיפור המסגרת, והוא מציאותי, כי אכן היו חבורות שהרחיקו מהעיר כדי לנסות ולהימלט מן המגיפה,” אומר פרופ' יעקב משען. “בחיי הגיבורים פועלים שלושה יסודות, – אהבה, חוכמה וגורל – ובוקאצ’ו משנה את יחסי הכוחות ביניהם. פעם הגורל המר מנצח את האהבה, פעם האהבה מנצחת את הגורל. יום שלם, היום השביעי, הועבר בסיפורים על נשים נואפות, שבחוכמתן הערימו על בעליהן. מתוך עשרת גיבורי דקאמרון, יש אחד, דיוניאו, שאינו כפוף לנושא ורשאי לספר על כל העולה בדעתו. בדרך-כלל אלה הסיפורים היותר ארוטיים, כי דיוניאו מבטא את הפן התאוותני של בוקאצ’ו.” אחד מסיפורי היום השביעי הוא על בנאי שנשוי לאשה יפה. יום אחד מקדים הבעל לחזור, ומוצא דלת נעולה. איזו אשה טובה יש לי, שנועלת את דלתה כדי שהגברים לא יטרידו אותה, הוא אומר בליבו. למשמע דפיקותיו על הדלת, מאיצה אשתו במאהב שלה להסתתר בחבית שבפינה, וכשהוא פותח את הדלת היא מקדמת את בעלה בצעקות, מדוע הוא מתבטל בעבודה:

“שאר הנשים מבלות בנעימים עם המאהבים שלהן, ואין בהן אף לא אחת שאין לה שני מאהבים או שלושה… ואני אוי לי! כיוון שאני טובה ואינני מתעסקת בסיפורים כאלה, מר לי ומזלי רע,” כך היא נוזפת בו.

כשהבעל מגמגם ואומר שכדי לקיים את נפשם מצא קונה לחבית, בחמישה ג’יליאטים, אומרת האשה:

“אתה, שהינך גבר ומסתובב בכל מקום והיה עליך להכיר את עסקי העולם, מכרת חבית בחמישה ג’יליאטים, ואילו אני, נקבונת עלובה שבקושי הוצאתי פעם אחת את האף מחוץ לדלת, ראיתי כמה מקום תפסה החבית בבית ומכרתי אותה לאיש אחד בשבעה ג’יליאטים, ובדיוק ברגע שחזרת הביתה נכנס לתוך החבית לבדוק אם היא חזקה.”

המאהב, ששומע הכול, מגיח החוצה, טוען שהחבית מלוכלכת, ודורש שהבעל ינקה אותה. “ואז נכנס הבעל פנימה, ובשעה שהוא עוסק בקרצוף, האשה נשענת על החבית וחוסמת את הפתח, והמאהב, שעדיין לא בא על סיפוקו, בועל אותה,” מספר פרופ' משען. “בוקאצ’ו משתעשע ואומר כי המאהב עשה זאת כמו בסצינה קלאסית נודעת, שבה סוסי פרא מיוחמים בעלו את הסוסות.”

– ומה דעת תלמידיך באוניברסיטת בר-אילן, על תוכנית הלימודים?

“הסטודנטים, שהם בעיקר סטודנטיות, אוהבים את הקורס,” אומר פרופ' משען. “זו יצירה גדולה וענקית, וכמו שהדימוי של מקיאבליזם עושה עוול למקיאבלי, כך הדימוי שיצא לדקאמרון, עושה עוול לבוקאצ’ו. בדקתי ומצאתי כי ישנם רק חמישה סיפורים שהם פורנוגרפיים ממש, ובהם הסיפור הזה. בסוף השנה אנחנו צופים בסרטו של פאזוליני מ־1970, תוך שאני מזהיר כי ייתכנו שם סצינות שאינן נוחות לכל אחד. בשביל למנוע התנגדות, הצעתי לקיים את ההקרנה באחד הבתים, ולא באוניברסיטה.” ג’ובאני בוקאצ’ו נולד ב־1313, בנו הבלתי חוקי של חלפן-כספים איטלקי, ששהה תקופת-מה בפריז, והיה סוכנם של משפחת בארדי, הרוטשילדים של אותם ימים. “בוקאצ’ו טען שאמו היתה אצילה פריזאית, אשה נשואה ועדינה, אבל כיום ברור שזו אוטוביוגרפיה משופצת,” אומר ד"ר אריאל רטהאוז. “אמו של בוקאצ’ו לא היתה צרפתייה, אלא בת כפר איטלקייה, שהאב לא התחתן איתה מעולם. אבל הוא הכיר בילד, ואסף אותו אל ביתו.” ג’ובאני גדל בלי אמא, אך כשהיה בן שבע נשא אביו אשה, ועד מהרה נולד להם בן, פרנצ’סקו. זו היתה אם חורגת מרשעת מן האגדות. “היא לא גילתה לו חיבה, והעדיפה על פניו את בנה. ייתכן שגם לה לא היה קל לראות לנגד עיניה את הבן הלא-חוקי, שהיווה תזכורת חיה לכך שבעלה מסוגל ללכת אחרי יצריו,” סבור החוקר פרנסיס מק’מנוס, בביוגרפיה שכתב על בוקאצ’ו. “ג’ובאני היה ילד בודד ודחוי. פצע הממזרות היה טבוע בו, ורדף אותו גם הרבה אחרי שהגליד, כמו זיכרון של חלום רע שמתעוררים ממנו בצעקות כאב.” ממזרותו ומעמדו הנחות של בוקאצ’ו לא הירפו ממנו, ונושא חוזר בדקאמרון הוא, שהאצילות האמיתית אינה תלויה במעמד אלא באופי. בסיפוריו הוא מציג דמויות ממוצא פשוט, שהצליחו להתקדם בזכות כשרונם ואישיותם. בגיל 14, שלח אותו אביו לנאפולי, לעבוד בסניף הבנק של משפחת בארדי. בוקאצ’ו קיבל לקוחות, שקל את מטבעות הזהב והכסף, ענה על מכתבים, ושנא כל רגע. אחרי שש שנים שיכנע את אביו שיאפשר לו לעזוב את המקצוע שתיעב, וביקש לעסוק בהומניסטיקה. אביו סירב, והסכים רק שילמד משפטים. הוא היה הססן וחסר ביטחון והתקשה להתנגד לאביו, ושש שנים נוספות השקיע בלימוד מקצוע, שלא היתה לו כל נטייה אליו.

אבל בזכות מגעיו היומיומיים עם סוחרים, יורדי ים, הרפתקנים, פשוטי עם ואצילים, פיתח בוקאצ’ו התבוננות אנושית חודרת. ההתבוננות הזו איפשרה לו לשחזר ניבים עממיים והתנהגויות בכל תחומי החיים, עם הרבה הומור ואירוניה. רבים מסיפורי דקאמרון מותחים ביקורת על הכנסייה, וכמרים ונזירות נהנים שם מתענוגות בשרים בחופשיות רבה. בין גיבורי סיפוריו קבצנים ונוכלים, זונות וסרסורים. לימים יוודע בוקאצ’ו גם כפרשן, ביוגרף ומבקר של דאנטה ופטררקה, לא פחות מאשר בזכות כתיבתו שלו. “הוא היה מוקף מסביב דוגמאות מובהקות של בזבוז ואהבת בצע, של אמונה טפלה, של תאוות בשרים, של הוללות, של תשוקת רצח, של עורמה ואהבת כבוד,” כותב הסופר הגרמני הרמן הסה. “הקריאה בסיפורי דקאמרון בשביל מי שמוצא קורת-רוח בשפה יפה וחיה, אינה אלא נדידה בינות לאילנות מלבלבים וטבילה במים זכים. המילים נשמעות חדשות כל-כך, כאילו נוצרו זה עתה וטרם היו בפי איש לפני כן. בכל משפט קטן נבקעים מעיינות צלולים, צוחקים… אחת המעלות של דקאמרון היא, שכעין מחסן וארון של אבנים טובות הוא אוצר בקרבו את הנסיונות והגורלות של אנשים וזמנים לאין ספור.”

הרמן הסה, שהעריץ את הספר אך ביקש לבדוק אם הסיפורים אכן פורנוגרפיים, מספר כי קרא אותו באיטליה, סמוך למקום שבו התרחש, ו“הייתי טועם בשעת קריאה לימונים רעננים מחמת החום. והנה קבעתי לי להרגל שלמקרא כל סיפור וסיפור שנראה מגונה בעיני, הייתי תוחב גרעין לימון אחד בתוך כיס בגדי. וכשקראתי את הספר עד תומו מניתי שלושים ותשעה גרעינים שכאלה… אף-על-פי שסבור אני, שדווקא שלושים ותשע הנובלות האלה נמנות עם היפות והמשעשעות ביותר.” את הקריירה הספרותית שלו החל בוקאצ’ו בעקבות אהובה חשאית שהיתה לו בנאפולי, אשה יפה ונשואה. לטענתו, היתה זו מריה ד’אקינו, בתו הלא חוקית של המלך רוברט לבית אנז’ו. הגברת הוקסמה מהבחור הצעיר ממנה, ונעתרה לו. “היום נוטים לחשוב שזו אגדה, כי המחקר ההיסטורי לא מצא הוכחות שאכן מריה ד’אקינו היתה קיימת, וסבורים שזו אהובה מסתורית אחרת,” אומר ד"ר אריאל רטהאוז. “בשירים וברומן שכתב לה, כינה אותה ‘פיאמטה’, כלומר, ‘להבה קטנה’. זהו שם בדוי, שמאחוריו הסתתרה מישהי שאת שמה לא רצו לגלות. הוא חי איתה חיי תענוגות, בכך אין ספק, עד שהיא מאסה בו.” לאה גולדברג, ששנאה כל חיטוט אישי אך העריצה את דקאמרון, כתבה עליו בספרה אמנות הסיפור: “העדות הנאמנה הבלעדית על ערכה של האהובה לגבי האמן היא בבואתה ביצירתו האמנותית. כל היתר שייך לעולם של חיי חולין ולהליכת רכיל של ביוגרפים המדקדקים בפרטים שלא מן העניין. וכי מי יודע מי היתה ביאטריצ’ה במציאות ואיזו היתה דמותה של ביצ’ה בת שכנו של דאנטה?… במקרה של בוקאצ’ו חשוב לנו רק שמריה היתה אשה אשר הוא כינה אותה בשם פיאמטה ואהב אותה.” ב־1340 עזב ג’ובאני את נאפולי. שנים מעטות אחר-כך חיבר את האלגיה של הגבירה פיאמטה, שנחשב לרומן הפסיכולוגי המודרני הראשון. “אלא שהוא הפך את היוצרות, ובעוד שבמציאות הוא היה הנזנח, ברומן היא תיאר את פיאמטה כאשה הננטשת והנבגדת,” אומר פרופ' יעקב משען. “יש לו יכולת גדולה לחדור לעמקי הנפש, והוא היטיב להבין את תחושותיה של הגיבורה שלו.”

הוא היה איש חייכן, עם גומות בסנטר, גבוה, גדול, פנים עגולות, שפתיים מלאות, אוהב שיחה וידידותי. היו לו אהובות נוספות, וגם חמישה ילדים לא חוקיים, אבל הוא לא התחתן מעולם. היחידה מבין ילדיו אשר שמה ידוע לביוגרפים, היא ויולנטה, אשר מתה בדמי ימיה, בטרם מלאו לה שבע שנים. כשראה את נכדתו של פטררקה ידידו, הדומה כל-כך לבתו, כתב לו כיצד “כשאחזתי את ילדתך בזרועותי והאזנתי לפטפוטיה, זכר ילדתי שלי הקטנה והאבודה הביא לעיני דמעות, אותן אני מסתיר מעיני כול.” מיום שמתה בתו, כנראה ב־1358, הסתגר בכאב גדול. ברגע שהחלו סיפורי דקאמרון להתפרסם – והם התפרסמו כנראה בשלבים – כבר ספגו מטחים, כביכול בשל המוסר המפוקפק שלהם. בהקדמה ליום הרביעי, כבר ענה בוקאצ’ו למבקרים דמיוניים:

“דוחקות בי לחישות הקנאה וכן נשיכות השיניים הללו, האכזריות והחדות כל-כך, מציקות לי אף ננעצות בבשר החי בשעה שאני נאבק למענכן, נשים בנות חיל!… אכן, הִנני מודה בפה מלא שאני מחבב אתכן ומשתדל לגרום לכן לחבבני… אני נתתי את ליבי לאהבתכן משחר ילדותי, כאשר התחלתי לחוש בסגולות הטמונות בזיו עיניכן, בנועם אמרי פיכן המתוקים מדבש ובלהבה שמציתות האנחות הרכות.”

אלא שלאחר פרסום דקאמרון, החל בוקאצ’ו להשתנות. אולי אכזבת האהבה, אולי השנים שנתנו בו את אותותיהן, ואולי הזעזוע של מגיפת הדבר, הם שהפכו את הגבר העליז והנהנתן לקודר ואפלולי. “הוא כתב את דקאמרון בזמן שמלאו לו 35 שנה, באמצע שביל חייו, לאחר שנחלץ סוף-סוף מתוך ים תשוקותיו הסוערות, בשעה שהמין האנושי הנסער נוטה להרהר במגרעות בני-האדם ובמעלותיהם, לנוכח החוויה הטראגית של המגיפה,” מסביר פרופ' ויטורה בראנקה. כעת, במחצית השנייה של חייו, השקיע שנתיים בלימוד יוונית כדי לקרוא את הומרוס ואפלטון במקור, והיה למלומד המערבי הראשון שהסיר את המסך העבה שכיסה את הספרות הקלאסית זה מאות שנים. הוא חיבר את הספר העורב, שהוא תוכחה צורבת ובוטה נגד נשים, שבה טען שהנשים בוגדניות מטבען, ליבן קשה כאבן וקר כקרח, ואינן מבקשות אלא טובת הנאה לעצמן. מורגש כי לא כתב את העורב תוך התקפת ייאוש מן החיים, ולא מתוך שנאה אמיתית אל האשה, אלא, פשוט, נגרר אחרי אופנה ספרותית ואולי גם ביקש לכפר בספר זה על אותן היצירות שבהן גילה שמחת חיים, יצירה ואהבה גדולה לעולם הזה, שאינה עולה בד בבד עם כללי חייו של קאתולי אדוק," סינגרה עליו לאה גולדברג. הוא הזדקן טרם זמנו וסבל ממחלות קשות, וחי בבדידות בביתו, עד מותו ב-21 בדצמבר 1375.



המלצות קוראים
תגיות