רקע
אילת נגב
ג'ונג, אריקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

במעלית המוזהבת של “היכלי טראמפ” ברחוב 68 מזרח, אחרי שעברתי את בדיקתם המדוקדקת של שומרי הסף במדי השרד הנוצצים, זימזמו בראשי כמה צימוקים מהרפתקאותיה של הגברת שעמדתי לפגוש. שכיבה על שולחן מתחת ללשונן ולאצבעותיהן של צמד יפהפיות בביריות שחורות, שוטטות במועדוני סאדו־מאזוכיזם בניו־יורק וניסוי המיתקנים השונים, ובעיקר, מאהבים איטלקים צעירים. “לו הייתי מלכה, הייתי לוקחת לי גברים יפהפים רבים ככל האפשר. אחר־כך הייתי ממיתה או מסרסת אותם, או מוטב, משיאה אותם,” הביעה לא מזמן את משאלותיה.

אבל את הדלת פותחת בלונדינית נמוכה ועגלגלה, בחליפת מכנס אפורה ולא ממש מחמיאה. היא נראתה כמו דודה טובה, אחת מתורמות המגבית, ובכלל לא דמתה ליפהפייה הקטלנית מהתמונות. לרגע עוד קיוויתי שאולי היא המזכירה, אבל כשציחקקה ואמרה, היי, אני אריקה, מיהרתי לכבוש את מבטי המאוכזב. היא היתה מהירה לקלוט זאת. “זה קורה גם לי כשאני פוגשת סלבריטאים. פעם לא התאפקתי ונפלט לי מול רוברט רדפורד, ‘אלוהים, אתה כל-כך קטן.’ כשאת רגילה לראות מישהו על מסך ענק בגובה חמישה מטר, את מצפה למשהו גדול מהחיים, ומתאכזבת כשהוא כאחד האדם. אותו דבר קורה בכתיבה. אתה לא יכול להיות סופר בלי להיחשף, וכיוון שאני כותבת על עצמי, על הגברים בחיי, ההתנסויות שלי, אני לוקחת פרטים ומגדילה ומכפילה אותם. יש לי כישרון להפוך כל דבר שאני נוגעת בו לשערורייה, ואני תקועה בדימוי שהוא לא ממש אני.”

– איזה מחיר שילמת על הדימוי הזה?

“אמריקה היא ארץ מאוד פוריטנית, וכל מי שמעז לדבר על סקס חופשי וחסר עכבות, ולכבס כביסה אישית בפומבי, נחשב מייד למופקר ולסופר לא רציני. כך קרה גם לוולט ויטמן ולהנרי מילר. קחי בחשבון שאני גם אשה, ועוד יהודייה, כך שהחטא כפול ומכופל. לא רק שהתחתנתי ובגדתי והתגרשתי, גם העזתי להודות בכך, לכתוב על ה’אקסים' שלי ולתאר את הזִקפות שלהם והכשלונות שלהם בין הסדינים. פעם היו סוקלים נשים כמוני בכיכר השוק, ובמובן מסוים עדיין עושים זאת.” ג’ונג לא דופקת חשבון לאף אחד – לא לבעל הרביעי שלה, עורך־הדין קן בורוס, שהוא טייס חובב, ולא להמוני המאהבים שהיו לה. רק לפני שלוש שנים, והיא אם לנערה בגיל ההתבגרות, תיארה איך

“הוא אמר שלום לפטמותי, לצווארי, לשפתי, ללשוני, אחז בידי והוליכני אל חדר השינה, שם חשף באיטיות את גופי כשהוא מתפעל בקול מכל חלק, ונכנס בי על המיטה, קשוי בתוכי במשך מה שנדמה כמו נצח”.

היום היא אומרת לי, “ציפינו מהסקס לאיזו גאולה, אבל אני כבר יודעת שהוא לא יכול להיות תרופת פלא לכל צרות החיים. אני מרגישה חופשייה לעשות ככל העולה על רוחי, כי לנשים יש זכות שווה לעונג.”

– דיכאת את המשיכה למאהבים צעירים?

"לגמרי לא. הלוואי שהייתי נמשכת לגברים רבים עוד יותר, אנחנו לא יצורים מונוגמיים, ומאוד טבעי להימשך ללא ידוע, לחידוש. אני חושקת בגברים, אבל מסרבת לתת להם שליטה עלי. רוב הגברים אוהבים כוח יותר משהם אוהבים מין, ואם את נותנת להם את האחד בלא האחר, בסופו של דבר יתמרדו וייעלמו. הצרה היא שעם הניסיון שיש לי, אני כבר מודעת לכל מה שיכול להשתבש, כך שרוב הרומנים שלי כיום הם בראש ולא בגוף. “גברים הם יצורים מאוד פרימיטיביים, הרבה פחות מפותחים מאיתנו. במקום לחשוב על טובת החברה והמשפחה, הם מאוד מרוכזים בתשוקותיהם. זו הטרגדיה של הנשים, שאנחנו מטפלות בגברים, בילדים ובהורים שלנו, ושמות את עצמנו במקום האחרון. הגברים יצורים שונים לגמרי, וקשה להגיע למפגש אמיתי איתם. העובדה שספר מטומטם כמו הכללים מצליח באמריקה, זה משום שהגברים הם ציידים, והמסר ש’אל תטלפני אליהם, תני להם לרדוף אחרייך, אחרת לא ירצו אותך', הוא נכון. וזה עצוב. אבל אני מאוד אוהבת סקס, ועל זה לא מוכנה לוותר.”

קשה לי לדמיין את היושבת מולי בתנוחות האוראליות, האנאליות והבנאליות אותן תיארה, אבל גם ד“ר רות, הישישה המצחקקת, אינה בדיוק מושא לחלומות ארוטיים. כשג’ונג מרימה בארשת של תיעוב פירור של נייר צהוב, שצונח מבלוק הכתיבה שלי אל השטיח, אני תוהה אם אשה נקייה ואיסטניסטית כמוה אכן הכניסה לפיה את כל מה שהיא טוענת לו בספריה. אבל לא לחינם הפכה לאחת ממובילות המהפכה המינית בארצות־הברית. העולם זוקף לזכותה את הביטוי “זיון מרוכסן”, ואת התפישה שגם נשים – נשואות או רווקות – רשאיות לחוות הרפתקות מיניות חסרות רסן עם כל מי שבא להן, גבר או אשה. הרבה נערות וסטודנטיות הפכו את פחד גבהים (1973) לתנ”ך המיני שלהן, ואת ג’ונג לאִמן הרוחנית. הגיבורה, איזדורה ווינג, היא משוררת מתחילה הנשואה לפסיכיאטר ממוצא סיני, כג’ונג עצמה באותה תקופה, ומגלה את הקסם של “רוכסנים שנשרו כמו עלי כותרת של ורד, ובגדים תחתוניים הוסרו בחטף. בשביל זיון מרוכסן צריך היה לא להכיר טוב את הגבר קודם”. ניכרות בג’ונג השנים הרבות שעברה בטיפול פסיכואנליטי, ובכתיבתה היא מנתחת את תסביכי האם והאב, קנאת הפין ופחד הסירוס, כאילו היו ספריה הדגמה חיה לתיאוריות של פרויד. 12 מיליון עותקים שנמכרו מפחד גבהים ב־25 מדינות, הפכו אותה לידוענית עשירה ומושמצת, ולאחת מסמלי התנועה הפמיניסטית. ספריה הבאים, איך להציל את חייך, בלוז של כל אשה, מצנחים ונשיקות, סרניסימה, פחד חמישים ועוד, חצו את מחסום שמונה מיליון העותקים. אחרי שטעמה מרורים ממו"לים שניצלו אותה, הקימה חברת הפקות משלה, “אריקה ג’ונג פרודקשנ’ס”, והיא מנהלת בעצמה את כל העניינים.

“אני מאוד מתעניינת בתפישה של נשיות ויהדות בישראל. בארצות-הברית אי-אפשר לתאר את הפמיניזם בלי השפעת הנשים היהודיות,” היא אומרת. “כל המהפכניות הגדולות היו יהודיות, ולקחו סיכונים עצומים. הנשים מהדור שלנו הן אפס לעומתן. אבל חרף המציאות, הדימוי של היהודייה בספרות ובקולנוע מאוד שלילי, ממש מפלצת. תראי את וודי אלן, פיליפ רות, ברנרד מלמוד. כולם כלים נפוחים, מלאי שנאה עצמית, וכדי להוכיח לגויים עד כמה עמוק התערו בחברה האמריקנית, הם חייבים להצליף ולתקוף משהו מעצמם, ומה יותר פשוט מאשר לרדת על הנקבות היהודיות.”

אריקה מאן (אביה קיצר את שמו מ“וייסמן”) נולדה ב־1942, האמצעית משלוש בנותיהם של מתופף שהפך ליבואן חפצי חן, ושל ציירת מתוסכלת. אריקה היתה חביבת אביה. “אבי, שהתאכזב על שאינני בן, ניסה להפוך אותי לכזה. זמן רב חשבתי שאני ילד בבגדי נקבה. שמתי לב שנשים שזכו להצלחה, הן אלהשאימצו את המודל האבהי שלהן.” אריקה טבלה בעושר, בבית בן שלוש קומות במנהטן. שיעורי פסנתר והחלקה על קרח, תוכנית למחוננים, קייטנות באתרי נופש אלגנטיים. היא סיימה שני תארים אוניברסיטאיים, וקטעה דוקטורט בספרות כדי לכתוב את הרומן הראשון שלה. בעלה הראשון היה היסטוריון יהודי, שיצא מדעתו אחרי נישואיהם. השני פסיכיאטר סיני, השלישי סופר יהודי, והרביעי והאחרון עורך־דין נאה וספורטיבי המתמחה בגירושין. “ציפו מבנות הדור שלי שתהיינה בתולות עד החתונה. גם אני אימצתי בזמנו את הערכים האלה, ונישאתי לגבר הראשון ששכבתי איתו. בדור של בתי יש כביכול חופש מיני, אבל יש המון פחדים – ממחלות מין, מאיידס, ומהאלימות בחברה. כך שכיום החופש של הנערות מדומה. הן חיות במתח עצום, הרבה יותר גרוע מאשר בתקופה שבה אני גדלתי, כי אין להן ביטחון בחייהן והן חשופות לטראומות חיצוניות כמו תקיפה ואונס.”

ג’ונג חברה בסניף האמריקני של “שלום עכשיו”: “הדור של הורי חושב ששום שלום לא ייתכן עם הערבים. הדור שלי יודע שזה חיוני.” היא עוקבת בדריכות אחר המתרחש בישראל. “מה קורה עכשיו עם ‘נשי הכותל’? בעלי ואני תרמנו להן כסף, לעתור לבג”ץ כדי לאפשר להן להתפלל בכותל המערבי. דרך התנועה הזו, אני מבינה כמה כוח יש לאורתודוכסים בישראל. זרם פונדמנטליסטי ומסוכן, שלא רואה שום גוונים של אפור, השתלט על היהדות. אני יהודייה טובה, גם אם חילונית. אנחנו חוגגים פסח וחנוכה, ואת דודתי הרווקה הלסבית, דאגתי להכניס ל’בית אבות עברי'. ככל שאני מתבגרת, אני נעשית יותר ויותר יהודייה.

– רק מקרה ששלושה מארבעה בעלייך היו יהודים?

ג’ונג: “גם את הבעל הסיני, שאת שמו אני נושאת, אפשר לראות כיהודי, כי במקצועו הוא פסיכיאטר פרוידיאני. הוא הכי יהודי שסיני יכול להיות. תמיד העדפתי להינשא ליהודי. יש בינינו קירבה והשקפת עולם, הכוללת הומור עצמי, ביקורת עצמית, פטאליזם, סלחנות, ורגש להיסטוריה. אני לא יכולה לתאר את עצמי חיה עם גבר שהתכונות האלה לא זורמות לו בדם.”

– חשוב לך שבתך תינשא ליהודי?

“בהחלט כן.”

הבת מולי, בת ה־19 היא נכדתו של הווארד פאסט, מחבר אחי גיבורי התהילה. בנו, ג’ונתן, בעלה השלישי של ג’ונג וצעיר ממנה בשש שנים, היה סופר, אך לא הגיע מעולם לקרסולי אביו, וגם לא יכול היה להתמודד עם אריקה, שזרחה ככוכב שביט, ופירנסה אותו. נישואיהם התפרקו ברעש גדול, בתום מלחמות גירושין מכוערות, שבהן ניסה בלא הצלחה להעביר את הבת לחזקתו, בטענה שג’ונג, המשוטטת בעולם ומזניחה את בתה, אינה ראויה לגדל אותה. ג’ונתן פאסט מתגורר בקונטיקט.

לג’ונג יש שם בית קיץ, מולי לומדת שם בקולג', אך רוב הזמן שתיהן גרות בניו־יורק, בדירת פאר במרכז מנהטן. “אנחנו מאוד קרובות”, אומרת ג’ונג. “אם אחת ובת אחת, זה קשר סימביוטי, לפעמים הדוק מדי. הבת שלי היא הדבר הכי חשוב לי בחיים.”

הטלפון מצלצל. “מולי, מה קרה?!” נחרדת אריקה. אני רואה על פניה המודאגים, שהיא מוכנה לקום ברגע זה ולדהור אל בתה. “יש לה עגיל בגבה מעל עין שמאל, ועכשיו התפתח זיהום,” היא מסבירה לי. “היא רוצה שאקח אותה לכירורג שיוציא את העגיל. כשעשתה ארבעה חורים באוזן לא אמרתי כלום, כי בגיל הזה הם רוצים למרוד. הגבה היתה השלב הבא. זה סוג של טקס התבגרות, לעשות משהו שהם חושבים שההורים ייגעלו ממנו. ‘פירסינג’ זו התרסה, ש’אני מנותקת ממך'. אבל מה שעצוב לגבי הילדים שהוריהם גדלו בשנות ה־60, זה ששום דבר שיעשו לא יזעזע אותנו, אין להם במי למרוד.”

– אחרי 30 שנות פמיניזם, את חושבת שמצב הנשים השתפר? העולם שמחכה לבתך טוב משהיה בזמנך?

אריקה ג’ונג: “לא. עדיין לא נפתרו בעיות היסוד. עבודת נשים נחשבת משנית, ויש בעיה מי יגדל את הילדים. המתנגדות הכי קולניות שלי היו תמיד נשים. נשים משתוקקות לחופש ולא נותנות לעצמן את הרשות, וכשהן רואות שאשה אחרת הצליחה לפלס את דרכה, הן כועסות ומקנאות. כמה אני מקנאה בישראליות. אתן הרבה יותר משוחררות. לכן לפחות היתה גולדה מאיר.”

– זה לא ביטוי לשום שחרור. תמיד אמרו עליה שהיתה "הגבר היחיד בממשלה".

אריקה ג’ונג: “כן? אז זו הערה מאוד סקסיסטית ופוגעת.” היא מזדהה עם הילארי קלינטון, כי שתיהן, בעיניה, קורבנות של השנאה הרווחת בארצות־הברית לנשים מוכשרות ופיקחיות שאינן מוכנות להסתיר את פיקחותן. “אחד הקשיים של אשה פיקחית ושאפתנית הוא למצוא גבר שהשכל מדליק אותו. ביל, שיצא תמיד עם מלכות יופי, היה נחוש בדעתו להתחתן עם ‘הבחורה הכי חכמה בכיתה’, אם כי לאחר החתונה, התגעגע למלכות היופי ועשה בהן שימוש. זה גם מה שמשך את הילארי רודהם, שהחתיך של הכיתה, שיצא עם מלכות יופי, מעוניין ב’חרשנית' כמותה.”

– למה אשה מרשימה כמוה, מוכנה לשאת את בגידותיו?

אריקה ג’ונג: “היא אוהבת את הכוח שהיא מקבלת דרך ביל. היא יודעת שעוד לא הגיע הזמן לנשים להיות נשיאות בארצות־הברית, אחרת היתה רצה בעצמה לנשיאות. מכיוון שלא הגיעה העת, היא מוכנה להיות חלק מההרמון שלו. נשים כמוה, כל עוד הן יכולות למצוא גברים עם כסף וכוח, רואות את העיסקה ככדאית. הילארי רודהם קלינטון מרתקת אותי, כי חייה מדגימים את הפשרות המוזרות שעושות נשים מוכשרות. לאחר שהתגלו הניאופים שלו, היא עמדה לצידו, ובזכותה אמריקה סלחה לו. אמריקה לא מפנקת נואפים, רק ‘האשה הקטנה’ יכולה להציל אותם. אלמלא היא, הקריירה של ביל היתה נשטפת לביוב.”

– ואילו אשה שהיא נשיאה, או ראש ממשלה, היתה מרשה לעצמה לנאוף?

“היו מעלים אותה על המוקד כמכשפה. הסטנדרט הכפול חי ומשגשג בארצות־הברית. זו הסיבה שקראו גם לי ‘זונה’ ו’מופקרת'. רק בשנים האחרונות מתחילים קצת לקבל אותי. אולי בסוף עוד אהפוך למכובדת.”

– באחד משירייך כתבת, “אני, אריקה ג’ונג, באמצע החיים, שני הורים, שתי אחיות, שני בעלים, ושלושים שנות כאב”. מה כל־כך רע לך? ג’ונג: “אני לא חושבת שאנשים מאושרים נעשים סופרים. סופר מבלה את כל זמנו לבד, חופר בתוך הנשמה. זה לא מקצוע שאתה נכנס אליו מתוך שמחה. זה לא אומר שאני תמיד מלנכולית, אבל יש לי שני קצוות. אני תמיד בהתעלות או בדיכאון. שום דבר באמצע.”

– את סובלת ממאניה־דפרסיה?

“זה לא אובחן כך בצורה קלינית, ולא הייתי מאושפזת, אבל יש לי עליות וירידות חדות, והיו ימים שלא יצאתי מהמיטה. יש משהו במלאכה הזאת, שמגביר את התנודות במצבי הרוח. תפקידך הוא להרהר על החיים ועל החברה, ואתה תמיד בודק את הטבע האנושי והמגרעות שלו. להיות מנצח בתזמורת, לעומת זאת, זה מקצוע שגורם לאריכות ימים, כי הם מנופפים בזרועותיהם, מלאי שמחת חיים, ולכן חיים עד גיל מאה. התנאים שסופר זקוק להם – בדידות, ישיבה של שעות ליד שולחן קטן בחדר – מחריפים את הדיכאון.”

עד לאחרונה היו לג’ונג שלוש מכוניות: “סאב”, שעל לוחית הזיהוי שלה כתוב “ווינג” (כנף, וגם שמה של גיבורת פחד גבהים). “מולי 1” נכתב על המרצדס, ו“מוזה” על היגואר. “מאז שמולי התחילה לנהוג, היא הרסה כמה מכוניות,” מודה ג’ונג בחצי־פה, כשאני מתעניינת בגורל צי הרכב ששמעתי עליו. “היום המכוניות שלנו צנועות יותר, עם לוחיות זיהוי רגילות, כי בעלי טוען שמכוניות של עשירים נוטות לקבל יותר דו”חות תנועה, ואני בכלל נוהגת ב’רינג’רובר'."

מולי מתפרצת לחדר. נערה גבוהה, מלאת גוף, בג’ינס קרועים ומגפיים שחורים. אריקה בודקת בדאגה את הניקוב בגבה. מולי מתיישבת על הספה, מתחת לתמונת עירום של שתי נשים מתעלסות, ומתמתחת כמו חתולה, נצמדת לאמה ומעריפה עליה נשיקות לחות. “זה נשמע לי טוב, לעשות אהבה עם אשה,” היא אומרת, “אבל היה צריך לירות במי שצייר להן ירכיים שמנות כל־כך.”

ג’ונג מחייכת בעצבנות. היא כרוכה מאוד אחרי בתה, ולא יודעת איך יתקבלו הדברים. לפני שנים כתבה ספר ילדים על גירושין, שני הבתים של מייגן, ובתה היא שקראה בקולה על הקלטת את הגרסה האודיופונית. יחד עם הוריה הקשישים של ג’ונג, החיים בניו־יורק, הם משפחה מלוכדת. “אולי אבוא לבקר בישראל, אם ישלמו לי את הכרטיס,” אומרת מולי בתכליתיות המזכירה את אמה.

– ואת תרשי לה, חרף הפיגועים והסכנות?

ג’ונג: “אני פטאליסטית. אם עלה בגורל המספר שלך, הוא עלה, ולא יעזור כלום. אני נוסעת הרבה ללונדון, ואפילו לאירלנד, למרות הפיגועים. אם נגזר עלי למות בישראל, אמות שם. אני לא מפחדת.” מולי: “לא נכון. את נורא מפחדת למות.” ג’ונג: “אני לא מפחדת על עצמי, אני רק לא רוצה להשאיר אותך לבד בשלב זה של חייך.”

– מה דעתך על הספרים של אמך, ועל תרומתה למהפכה המינית? מולי: "לא קראתי אותם."

– לא ייתכן.

מולי: “היית רוצה לקרוא על כל התעלולים המיניים של אמא שלך? גם את תעדיפי שלא לדעת. התחלתי לקרוא והפסקתי. אני מבלה המון שעות בתרפיה, ויש לי מספיק תסביכים גם בלי זה. אבל אם אמא תעשה סרט שיכניס מיליונים ותוכל לממן לי שעתיים פסיכיאטר כל יום, אז אני אתחיל לקרוא את הספרים שלה.”

– יש סיכוי שמולי תכתוב ספר משמיץ נוסח “אמא יקרה”, ותספר עלייך את כל האמת?

“אחרי שאני אמות, לא אכפת לי מה היא תכתוב עלי,” אומרת ג’ונג. אבל בתה מרגיעה אותה: “אני בקושי יודעת לקרוא, אז איך אני מסוגלת לכתוב? הטרגדיה הגדולה של אמי היא, שהשימוש היחיד שאני עושה באשראי שלה בחנות הספרים, הוא לקנות ירחוני אופנה. קראתי אולי ארבעה־חמישה ספרים בחיי, ואפילו הם היו קצרים ועם הרבה תמונות. אני מאמינה בצנזורה ובשריפת ספרים. אני מעדיפה את פחד גבהים בכריכה קשה, כי אפשר לפחות לתמוך בו את השולחן.” “מאוד אופייני שילדים של סופרים לא קוראים אותם,” מגוננת ג’ונג על בתה. “לי זה לא מפריע. אולי אפילו משחרר אותי מלהתחשב בה.”

– את, מולי, אולי לא קוראת, אבל חברותייך קראו. איך הגיבו למקרא הרפתקאותיה המיניות של אמא שלך?

מולי פאסט־ג’ונג: “חלק אמרו שאמא מזדיינת על כל צעד ושעל, ועוד דברים לא יפים. אבל הפרסום הוא סם תאווה יוצא מן הכלל. כשאת מפורסמת, ולא חשוב בגלל מה, כבר יש לך המון סקס־אפיל. להיות הבת של אריקה ג’ונג, ולא חשוב אם היא אהודה או מושמצת, זה גדול.” ואריקה תורמת פתגם יהודי, ששמעה מאמה: “כשאתה עשיר, אז כולם חושבים שאתה גם חכם, גם יפה, וגם יודע לשיר.”



המלצות קוראים
תגיות