רקע
אילת נגב
גורדימר, נדין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

מאז ילדותה, רצתה נדין גורדימר להיות רקדנית בלט. מול המראָה היתה מרפרפת על בהונות ארוזים בתוך נעלי בלט ורודות, קדה קידה, פורשת רגל פעוטה, “פלייה”, “רלווה”, חולמת את עצמה כברבור מרחף, או כאופליה. ואז, כשהיתה בת עשר, נמדדו אצלה דפיקות לב מואצות, אמה נזעקה, וריתקה אותה אל הבית. לא רק שאסרה עליה לרקוד, היא גם עקרה אותה מבית־הספר, ומנעה ממנה כל פעילות גופנית. הילדה הסוּפר־אקטיבית הפכה לפתע לספק־נכה.

“מגיל 11 ועד 16 הייתי בבית, מנותקת מילדים אחרים,” אומרת גורדימר, ועשרות השנים שחלפו מאז לא ריככו את העלבון והכעס שממלאים את קולה. “אמא שלי חשבה שאני חולה, אבל החולה היתה היא – אשה נאורוטית, שהחזיקה אותי בבית כדי לפצות על התסכול הרגשי שלה־עצמה. זה דבר די נפוץ שאמא נצמדת, אבל בדרך כלל לבן, לא לבת.”

– אמרת לה?

“אף פעם לא. לא היה טעם לצער אותה. אבל הייתי מלאת טינה כשהבנתי מה היא עושה לי. כשהתבגרתי הבנתי שהדבר נובע מהאומללות שלה, ואז לא האשמתי אותה יותר. יש שני סוגי אנשים, כאלה שאינם שוכחים לעולם את ילדותם העשוקה, וזה הופך עבורם תירוץ לכל מה שפגום בחייהם. אני שייכת לאלה שלמדו להשאיר את זה מאחור ולהמשיך הלאה.” בסיפוריה רווחת דמות של אם שתלטנית. “אני בדרך כלל לא כותבת על עצמי, אבל הרומן הראשון של כל סופר הוא תמיד אוטוביוגרפי. גם בהמשך, כשאיווררתי בספרי את טינתי על אמי, זה היה קתרזיס, כמו טיפול פסיכולוגי.”

אלא שאותן שנים שבהן היתה גורדימר רתוקה לבית – עד שהתמרדה בגיל 16 וסירבה לקבל את מרות אמה – הן שבנו אותה. היא קראה בלא הבחנה – דוסטויבסקי, טולסטוי, שקספיר – והספרים, ידידיה היחידים, נעשו אבני הבנייה של אישיותה. ב־1991, בגיל 59, זכתה הסופרת הדרום־אפריקאית, הלוחמת באפרטהייד, בפרס נובל לספרות, על “כתיבה אפית נפלאה שהיתה בעלת תועלת רבה מאוד לאנושות”.

– את חושבת שהנאורוזה של אמך, היא שבסופו של דבר ניתבה אותך אל הספרות?

“אולי. אומנם פירסמתי שיר ראשון בגיל תשע, אבל אני חושבת שאלמלא השנים ההן בבית, הייתי מפתחת את הצד הספורטיבי שלי ונעשית אישיות אחרת. הילדות הזו הפכה אותי למתבוננת אל תוך עצמי. הילדות היחידה שאני יודעת היא זו שחוויתי דרך ילדי, ודרך התבוננות בילדים אחרים.”


* * *

שמש מדברית שולחת קרניים מעומעמות אל הגינה הקטנה בחצר ביתו של עמוס עוז בערד. בביקורה הראשון והקודם בישראל, ב־1982, התארחה אצל עוז בקיבוץ חולדה. “התרשמתי מכך שסופר חי בקיבוץ, ונוטל חלק בעבודות הכפיים כמו כולם. האידיאליזם המעשי הזה הסעיר אותי. אני סוציאליסטית, ובעיני זו ישראל במיטבה.”

שנים רבות הסתייגה מישראל, בגלל קשריה עם ממשלת האפרטהייד בדרום־אפריקה ומכירת נשק לה. עם חילופי השלטון בארצה ועליית נלסון מנדלה לשלטון ניאותה, בקיץ 1996, לשוב לישראל ולקבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון. בשלושת ימי שהותה התאכסנה בביתו של עוז בערד. שם נפגשנו בשעה עשר בבוקר, מעט אחרי שעוז וגורדימר חזרו מטיול של בוקר במדבר.

"אני מוקסמת מהגבעות הרכות של המדבר, ועוד יותר ממה שהצלחתם לעשות כאן. הנה, על מעט האדמה בגינה של עמוס ונילי גדלים פרחים ססגוניים. היססתי אם לבוא לישראל, כי חודשיים לפני הטקס פרץ מבצע ‘ענבי זעם’ שלכם, והיה הטבח הנוראי בכפר כנא. התקשיתי לקשר את שמי למעשים כאלה. אני מכירה ומעריכה את שמעון פרס. כשהיה שר חוץ וביקר ביוהנסבורג, נפגשנו וניהלנו שיחת אחים טובה. כעת הייתי מזועזעת שכדי להרשים את הבוחר הישראלי, הורה על מלחמה בלבנון.

“התלבטתי עמוקות איך הייתי חשה אילו המנהיג שלי, נלסון מנדלה, היה עושה פעולה נתעבת כדי לנצח בבחירות. האם הייתי נוטשת אותו, או מבינה את חששותיו מפני עליית האופוזיציה לשלטון, כפי שאכן קרה אצלכם? התייעצתי עם מנדלה, כי אנחנו ידידים קרובים, ואמרתי לו שאסור לי לקבל את התואר. הוא אמר, את חייבת לנסוע כדי לתמוך בתהליך השלום, לטובת כל תושבי האזור. החלטתי לקבל את התואר – שהוא ה־15 במספר אצלי – בגלל הקשר עם עמוס, כי ראיתי את עמדתו שהיא דומה מאוד לשלי: הוא אוהב את ארצו, אבל לא בלי ביקורת, כמוני בדיוק. אני יודעת כמה קשה להיות מותקף על-ידי האנשים הקרובים לך.”

– ישראל ממלאת תפקיד בחייך?

"להיוולד יהודייה זה כמו להיוולד שחורה: אין מה להתפאר, ואין מה להתבייש בזה. אבל אני דרום־אפריקנית. ישראל אינה גדולה דיה להכיל את כל יהודי העולם, וגם אין סיבה שתהיה מקלט ליהודים. כל מה שקורה כאן,ליהודים ולערבים, זו אשמת אירופה. אילו במשך המאות לא היו רדיפות, היהודים יכלו לקבל זכויות אזרח בארצות השונות ולשמור על דתם. כך יכלו היהודים להישאר בגרמניה, אנגליה, אפילו בספרד, וארץ ישראל היתה רק מקום לעלייה לרגל ליהודים. “הדת גורמת המון צרות. תראי את המאבק על ירושלים. אלמלא היתה המקום הקדוש לשלוש הדתות, לא היו נאבקים עליה כך. אני אתאיסטית, אני לא מבינה למה אנשים צריכים לסכן את חייהם למען מיתוסים עתיקים.”

היא נולדה ב־1923 בספרינגס, עיירת כורים ליד יוהנסבורג. אביה נולד למשפחה יהודית ענייה בכפר קטן ליד ריגה, בירת לטוויה, שאימצה את השם “גורדימר” משמה של אחוזה ששכנה לא רחוק משם. "הוא גר בשטעטל בבית סבתו, ובגיל 11 נאלץ לעזוב את בית-הספר וללמוד שענוּת. אביו היה פקיד בחברת ספנות, ומייד כשהתאפשר לו העלה את בניו על אונייה ושלח אותם לדרום־אפריקה. אבי, איזידור, היה בן 13 כשהגיע, בלי לדעת מלה אנגלית. הוא בא עם מזוודת קרטון בידו, הסתובב במכרות והיה מתקן את שעוניהם של הכורים. אחר־כך הקים חנות קטנה, ונעשה תכשיטן.

“בלטוויה הוא סבל מאנטישמיות, והעובדה שהשחורים היו במצב גרוע משלו העניקה לו ביטחון מסוים. הוא יכול היה לומר, ‘לפחות אני לבן’. אבי רצה להיות בצד המוגן של בעלי הכוח, ויהי המחיר שישלמו החלשים אשר יהיה. הוא נהג בוז בשחורים. אמי ניסתה לשנות אותו, אבל לא הצליחה. זה עצוב שאנשים הנמלטים מפני אפליה, נוהגים אפליה בזולתם.”

אמה נאן מאיירס, היתה נצר למשפחה ותיקה ומתבוללת של יהודים מאנגליה. כיוון שלא קיבלה כל חינוך יהודי, בעוד שבעלה קיבל חינוך אורתודוכסי, הנישואים היו אומללים. “לא היתה ביניהם שום התאמה. אמי בזה לרקע של אבי. מעולם לא הלכנו לבית-הכנסת. בחגים אבא הלך לבדו, והדליק נרות נשמה בימי הזיכרון להוריו. בבית לא שמרנו כשרות, ואכלנו חזיר. אמי שלטה באבי, שהיה גאה בכך שהתחתן עם מישהי שמסוגלת לדבר את השפה ברהיטות כזו.”

נדין למדה בבית־ספר של נזירות. "אמי נטעה בי את התחושה שאני דרום־אפריקנית, וככזו, לא רציתי לצאת למחנה נופש ציוני ולשיר שירים בשפה שלעולם לא אשתמש בה. איזה קשר היה לי ליהדות או לישראל? אני רואה את עצמי כאפריקנית לבנה.

חלק כה גדול מחיי עבר במחיצת שחורים. בעיני, כולנו בסירה אחת." בגיל 17 מרדה בסמכותה של אמה. היא התנדבה לצלב האדום, ונשלחה למכרות הזהב שליד ביתה. “טיפלתי בגבר שחור, שסלעים נפלו עליו ופצעו אותו קשה. לבן שהיה שם אמר, ‘זה לא כואב להם כמו שזה כואב לנו.’ זה היה הזרע שנבט בי, להיאבק נגד העריצות.”

אחרי שנת לימודים אחת נפלטה מהאוניברסיטה. אחר-כך נישאה וילדה בת, אריאן, וכשבתה היתה בת שנתיים, ב־1952, התגרשה. “התחלתי לכתוב מתוך צורך כלכלי,” היא אומרת. “כל ידידי אמרו, את תרעבי, את חייבת למצוא עבודה נורמלית. באותה תקופה כמה סיפורים שלי נדפסו בעיתון, ומו”ל פנה אלי וביקש ממני שאכתוב רומן. חשבתי על זה ואמרתי, אני מוכנה, אבל אין לי ממה לחיות. הוא נתן לי מקדמה של 400 דולר, וחייתי על זה שנה. אני לא חושבת שהרבה גברים היו מסוגלים לכך."

ספרה הראשון התפרסם ב־1953: על נערה יהודייה, הלן שול, וידידה אהרון. בסוף הספר עוזבים שניהם את מולדתם הגזענית. הוא לישראל, היא לאנגליה, ולאחר לימודיה היא שבה לדרום־אפריקה,להיאבק בדיכוי.

ב־1954 נישאה לבעלה השני, סוחר העתיקות ריינהולד קאסירר, וילדה את בנם המשותף הוגו. “התאכזרתי אל ילדי,” היא אומרת. “ברגע שיכלו ללכת לגנון, הוצאתי אותם מהבית, ומגיל צעיר ממש שלחתי אותם לפנימיות, כדי שיהיה לי זמן לכתוב. אין לי ספק שהם סבלו מהאנוכיות שלי. אבל אמנים חייבים להיות אנוכיים. לכל איש עסקים יש מזכירה שעונה לטלפון, ואת צריכה לחכות על הקו ולשמוע סימפוניה עד שהוא יתפנה לדבר איתך. אצלנו, הסופרים, כל אחד יכול להיכנס ולהפריע לך, כל אחד יכול לטלפן בכל שעה. אין לנו הגנה. הייתי צריכה להיאבק על שעות השקט כדי לעבוד.”

– היה לך קל יותר אלמלא היתה לך משפחה?

“יש לי ידידה, סופרת שוודית, שאומרת שלסופרת אסור להינשא או ללדת, אלא היא צריכה להיות כמו גבר, ולהקדיש את כל זמנה לכתיבתה. בעיני זו טעות. העבודה שלה באה מהמתח בין החיים לבין ההתבוננות בהם והכתיבה עליהם. בלי לחוש ולהתנסות, הכתיבה נעשית סטרילית. ואף שלא פעם כעסתי על הדרישות הרגשיות של בעלי וילדי, לא הייתי מוותרת על זה בעד כל הון שבעולם. את לומדת הרבה על בני אדם ועל החיים, במגעייך השונים. הייתי רוצה להיות גם הומוסקסואל, גם לסבית, כדי שאוכל להיכנס לכל צורה של קיום אנושי, כי בעיני כתיבה היא חיפוש ובדיקה של החיים.”

כל חייה היתה סופרת מגויסת. היא כתבה למעלה מעשרים ספרים-רומנים, קובצי נובלות וביקורת ספרותית, בהם הרומן המשפחה של יולי (1981) שראה אור בעברית בהוצאת כתר, בתרגומה של ליאורה הרציג. גורדימר משרטטת תרחיש דמיוני על המהפכה השחורה, האלימה והבלתי נמנעת, שבה השחורים עולים לשלטון והלבנים נאלצים להימלט. יחסי האדונות של אתמול מתהפכים ויולי, המשרת השחור, מעניק למשפחה הלבנה והליברלית שבה עבד במשך שנים, מקלט בכפרו הנידח.

ספריה זיכו אותה בכבוד, אך לא הפכו אותה לרבת מכר. בין הטובים שבהם נחשבים אורח הכבוד ובתו של בורגר (עם עובד) המציגים אינטלקטואלים לבנים, המנסים ללכת אחר צו מצפונם וללחום באפליה הגזעית, אך כוונותיהם הטובות מסתיימות באסון. תעלול של הטבע (תירגמה: צילה אלעזר, כנרת, 1991), הוא סיפורה של היללה, הקרויה על שם סבה, רוכל יהודי שהיגר מליטא. היללה נותקה מאמה, שברחה עם גבר אחר, ועוקרת ליוהנסבורג אל דודותיה, אחיות אמה: אולגה, המטופחת והנהנתנית, הלומדת עברית לצורך ביקוריה בישראל, ואחותה פאולין, הלוחמת נגד דיכוי השחורים בארצה. היללה מוקאת מן המשפחה בגלל יחסים אסורים, מתגלגלת בין גולים פוליטיים ונישאת למהפכן דרום־אפריקני שחור. מסעה של היללה, משנות ה־50 ועד שנות ה־80, הוא מסעה של תנועת השחרור הפוליטית של היבשת.

גורדימר פעלה מאמצע שנות ה־60 עם קבוצת סופרים ואנשי רוח, ובהם אלן פטון וברייטן ברייטנבך, שכתבו כתיבה פוליטית שהתנגדה לשלטון. “השתייכתי למחתרת,” היא אומרת. “הסתרתי בביתי לוחמי חירות שחורים שנמלטו מהמשטרה, וכשהיה ברור שצופים על הבית שלי, עזרתי להבריח אותם מדרום־אפריקה. שלושה ספרים שלי הוחרמו, לא הזמינו אותי להופיע בטלוויזיה, ונחשבתי לאויבת המשטר.”

היא המשיכה להשמיע את קולה, קולו של המצפון. “ללכת לגלות, פירושו לאבד את מקומך בעולם,” אמרה כשהוצע לה לעבור למערב. את בנה הוגו שלחה לסוואזילנד, כדי שילמד בבית־ספר שוויוני. “כשחזר לדרום־אפריקה היה חייב להתגייס לצבא, או לעזוב. הוא התגייס והיה מזועזע. עד אז הוא גר בחדר עם שחורים, התרחץ איתם, שיחק ולמד איתם, וכעת הם סומנו כאויבים שהיה עליו להרוג. השירות הצבאי אצלנו נמשך רק שנה, אבל יכולים לקרוא לך למילואים בכל פעם שיש מהומות. החלטנו שמוטב שיעזוב. הוא נסע ללמוד באנגליה, ומשם לארצות־הברית ולמד קולנוע. והוא לא חזר, הם אף פעם לא חוזרים. היום הוא במאי קולנוע, נשוי לאמריקנית. בתי אריאן, חיה בפריז, נשואה לצרפתי ומלמדת אנגלית. לא קל לי שאני בדרום־אפריקה וילדי רחוקים ממני, אבל מה זה לעומת ילדים של חברים שחורים שלי, שנהרגו במלחמות גרילה, או נעלמו ולא חזרו.”

פעמים רבות עמדה בהפגנות מול רימוני הגז של המשטרה, בולטת בנוכחותה. כשזכתה בפרס היוקרתי ביותר בעולם שמצורפת אליו המחאה של מיליון דולר, הודיעה שתשתמש בחלק ממנו כדי לעזור לסופרים שחורים. כואב לי לראות מישהו יושב בפינת בקתה בעיירת שחורים, שבה הוא גר עם עוד עשרה אנשים, ומנסה לכתוב בתנאים הבלתי אפשריים ביותר," אמרה.

היא חברה בקונגרס הלאומי האפריקני, ומאז נפילת האפרטהייד, היא חשה התרוממות רוח. “זה נס, שהמהפכה קרתה בלי שפיכות דמים, בניגוד לתחזיות האימים שתיארתי בספרים שלי. אני מטיילת בפארק, זה המקום שבו נאהבים צעירים מתנשקים ומתגפפים מתחת לעצים, וכשאני רואה עכשיו זוג – הוא שחור והיא לבנה או להיפך – אני מתמוגגת. רק לפני כמה שנים, כשהיו לנו חוקים נאציים נגד יחסי מין בין גזעיים, הזוג האוהב הזה היה מושלך לכלא. הדבר מעורר בי תקווה לעתיד טוב יותר. אני גרה בפרבר עשיר של יוהנסבורג, ולידי יש בית־ספר ממשלתי שהיה תמיד לבן. ועכשיו אני עוברת לידו, ורואה איך הילדים השחורים והלבנים מתערבבים יחד, הבנות מצחקקות יחד, הבנים הולכים מכות, וכולם שותים מאותן ברזיות ומשתמשים באותם שירותים. אנשים לא נולדים עם דעות קדומות, וכשהילדים האלה גדלים יחד, ואיש לא אומר להם ‘זה שחור וזו לבנה’, החיים מתגברים על הדעות הקדומות.”



המלצות קוראים
תגיות