רקע
אילת נגב
גרים, וילהלם ויעקב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

“התפשטי והיכנסי איתי למיטה,” אמר הזאב לכיפה אדומה, לאחר שהתעטף היטב בכתונת-הלילה ובשביס של הסבתא. “והיכן אניח את סינרי?” שאלה הילדה הקטנה. “השליכי אותו לאש. לא תזדקקי לו עוד.” “והיכן אניח את חצאיתי ואת תחתוניתי ואת גרבי?” תמהה הילדה. “השליכי גם אותם לאש. לא תזדקקי להם עוד.” כשנכנסה הילדה העירומה למיטה, וחשה את הגוף הזכרי שנצמד אליה, אמרה: “הו סבתא! כמה שׂעירה את!” “כדי שיהיה לך חם, יקירתי.” "הו סבתא! אילו ציפורניים ארוכות יש לך! “כדי שאיטיב להתגרד, יקירתי.”

הסיפור הארוטי הזה חימם את האיכרים בבקתותיהם ואת האצילים בארמונותיהם, בלילות החורף הארוכים והקרים, לפני 300 שנה באירופה. פיתוי ואונס של קטינות היה נפוץ במאות הקודמות, לפחות כפי שהוא נפוץ כיום. וכשם שהכרוניקה העיתונאית שלנו משקפת את הסטיות החברתיות, כך שיקפו אז המעשיות את תחלואי התקופה. ואם במעשיות שכולנו גדלנו עליהן כיפה אדומה לא נכנסה למיטה עם הזאב אלא נבלעה בתוך כרסו, כשהיא לבושה מכף רגל עד ראש, אין זה מקרה: האחים גרים, אשר תחת שמם התפרסמו “הנזל וגרטל”, “כיפה אדומה”, “סינדרלה”, “היפהפייה הנרדמת”, “שלגייה” ורבים אחרים, הצניעו וצינזרו את המסרים המיניים, שהיו קיימים בסיפורים האלה.

“במאה ה-16 וה-17, כשסוּפר הסיפור הזה, היו ידועות תופעות של מזדאבים, גברים חולי־רוח, ולעיתים פושעים, שחטפו ואכלו ילדים,” אומרת ד"ר סלינה משיח, מרצה לתיאטרון ולספרות ילדים במכללת דוד ילין בירושלים. “ידוע היה שהמזדאבים ניכרים בכפות ידיהם השעירות, בשיניהם הגדולות ובעיניהם הבורקות, כך ש’כיפה אדומה' הוא במקורו סיפור אזהרה, איך לזהות את הגברים בעור הזאב.”

השתאותה של כיפה אדומה מכתפיה הרחבות, מאוזניה הגדולות ומנחיריה הרחבים של ‘הסבתא’ המדומה, הפכה לבהלה, כששמעה שהשיניים הגדולות נועדו לטרוף אותה. כשהבינה שנפלה למלכודת, ניסתה להתחמק מהמיטה, בתואנה שעליה לעשות את צרכיה. תכסיס דומה מייעצים גם היום לנשים: נסי להגעיל את האנס, תאמרי שיש לך מחזור או איידס, ואז אולי יניח לך. וכך זה בגרסה המקורית, בתרגום מצרפתית:

“תעשי במיטה, ילדתי!” “הו לא, סבתא. אני רוצה לעשות בחוץ.” “בסדר. אבל תגמרי מהר.” קשר הזאב לרגלה חבל עשוי צמר, וכשהיתה כיפה אדומה מחוץ לבקתה, התירה את החבל וקשרה אותו לעץ השזיף שבחצר. מקץ דקות ארוכות פקעה סבלנותו, והוא קרא: ‘מה, את מחרבנת משקולות שם בחוץ?!’ כשלא שמע תשובה, רץ החוצה. כיפה אדומה כבר היתה רחוקה משם.

“בגרסאות הבאות, ובעיקר בזו של הצרפתי שרל פרו, ששיכתב את הסיפור ב־1697, הושם דגש על היחסים בין האנס לנאנסת. הסיפור נועד לקהל מבוגר, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי טיפוס הילדה המפתה,” אומרת ד"ר משיח. "מוסר־ההשכל של המעשייה הופך אותה למשל על זאב שהוא גבר ונערה הנענית לחיזוריו, וכך הופך הקורבן לאשם, ונסללת הדרך לטיהור הגברים מרגשות-אשמה ומבושה. “האחים גרים אשר העניקו גרסה משלהם לסיפור שלושים שנה אחרי שרל פרו, טישטשו את סיפור האונס והפכו את הגבר המתחפש לזאב אמיתי, וכל כוונתם היתה להטיף לצייתנות ילדים להוריהם, על-ידי הצגת הסכנה האורבת להם, אם לא ילכו בדרך הישר.”

מטבען של מעשיות עממיות, שכל דור וכל מספר משתמש בסיפור הגרעיני הזהה בצורה אחרת," אומר ד“ר שמעון לוי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. לאחים גרים היתה מטרה – להדגיש את ערכי המוסר של משפחה גרמנית מלוכדת. ‘כיפה אדומה’ הוא סיפור־חניכה: הילדה הקטנה לומדת לראות את העולם. היא נתקלת ביצור שיש לו פרווה של זאב ועיניים של זאב ושיניים של זאב, אך אינה מבינה שלפניה זאב. כלומר, אינה יודעת לזהות את הרוע כרוע. היא צריכה להיטרף ולהיוולד מחדש – הרי הצייד מוציא אותה מתוך בטנו של הזאב – כדי להבין מה החושים אמרו לה. והידע הזה נקנה תמיד בייסורים.”

בספריית פועלים ראה אור האוסף המלא של כל מעשיות האחים גרים, בתרגומו של ד"ר שמעון לוי. הספר אינו מנוקד, וגודש האלימות מעשי הניסים והעיוותים החברתיים, מעידים שהוא רחוק מאוד מהעיבודים המתקתקים לעברית, שגדלנו עליהם. “המפגש הראשון שלי עם האחים גרים היה ב־1948, כשהייתי בן ארבע,” אומר לוי. “ירושלים היתה אז במצור ובמשך חודש ימים ישבנו במקלט בשכונת גאולה. אמי תירגמה לי את האגדות מגרמנית לעברית, כשמסביב נפלו פצצות ופגזים. האכזריות היתה במציאות, לא באגדות. אצל גרים, הרשעים תמיד באים על עונשם, והיחס בין חטא לעונש הוא הומאופטי: סוג העונש נגזר מתוך החטא. הרגשתי שזו תפישת-עולם צודקת, האחים גרים עזרו לי להתגבר על טראומת המלחמה. כשבגרתי, חשוב היה לי לתרגם את המעשיות הללו, במלואן, כפי שיצאו לאור לפני 180 שנה.”

יעקב גרים נולד בהנאו שבגרמניה ב-1785, ואחיו וילהלם – שנה אחריו. אביהם היה עורך-דין, פקיד בכיר במחלקה המשפטית במחוז. מותו הפתאומי ב-1796 דירדר את מעמדם החברתי והכלכלי של האלמנה ושל ששת ילדיה. יעקב ווילהלם, בני 11 ו-10, עברו לגור אצל דודתם בעיר קסל. נושאי היתמות, ההשפלה והעוני – מהמוטיבים המרכזיים במעשיות שלהם – שאובים מנסיונם האישי. הם רצו ללמוד משפטים, אבל בגלל עוניים נדחו בתחילה. אחרי שנאבקו על מקומם, החלו ללמוד באוניברסיטת מרבורג, בטרם מלאו להם 18, ונחלו הצלחה רבה.

ב־1806 כבש נפוליאון את פרוסיה, היא גרמניה. הארץ היתה מפוצלת למחוזות, והרומנטיקנים תחרו לגיבוש תרבות משותפת. “בכל תנועה לאומית מודרנית יש תופעה של חזרה לשורשים ואיסוף המורשת הלאומית,” אומר ההיסטוריון ד"ר הנרי וסרמן מהאוניברסיטה הפתוחה. “בעם הגרמני זה התבטא באיסוף אגדות-עם. הרי גם אצלנו, כחלק מהתחייה הלאומית, ביאליק וברדיצ’בסקי אספו אדות, ובובר ועגנון – מעשיות חסידיות.”

וכך פנה המשורר הגרמני קלמנס ברטנאו אל גיסו,פרופ' פון־סאוויני מהפקולטה למשפטים, ושאל אם יש לו חבר או מכר, שיוכל להעתיק למענו בספרייה כמה שירים עתיקים, שרצה לכלול אותם בקובץ שירי־עם שערך. הפרופסור המליץ על תלמידו המבריק, יעקב גרים, שמלבד לימודי המשפטים שלו, עסק גם בחקר ניבים עתיקים. יעקב ואחיו וילהלם התגיסו למשימה, הציצו ונפגעו. לימים, יאמר יעקב גרים: “אני חיפשתי לי עידוד ונחמה בתולדות הספרות והשפה הגרמניות, ואלה היו לנשק־הגנה סמוי נגד אדנות האויב.” משירים עברו לאיסוף אגדות־עם.

“האחים גרים יצרו רושם, כאילו הסתובבו בכפרים ואספו מעשיות מפי האיכרים,” אומר ד"ר הנרי וסרמן. "אין זו אמת. הם ישבו בספריות, השתמשו בקובצי אגדות עתיקות, וגם הקשיבו למעשיות של בני החוג שלהם, שהיו כמובן המשכילים. לפעמים לקחו שירים של משוררים בני תקופתם ושילבו אותם במעשיות שלהם, כאילו הגיבורים הקדומים שרו את השירים המודרניים האלה.

“המקורות שלהם הם אנשים יודעי קרוא וכתוב, ובשום אופן לא סבתות, אנאלפביתים ופשוטי־עם, כפי שניסו לטעון. אבל זה מקובל. כל עם טוען שהמורשת שלו אותנטית, וכשאין ברירה, הוא ממציא לו מורשת.” במקרים אחרים לא בחלו האחים גם בידיעות חדשותיות מעיתוני התקופה. באחד הסיפורים (“איך שיחקו ילדים זה עם זה בשחיטה”) מסופר על שני אחים ששיחקו בסכין. האחד התחפש לקצב ודקר את אחיו הצעיר בצווארו. “האם שישבה למעלה בחדר ורחצה בגיגית את בנה הצעיר, שמעה את זעקותיו של הילד האחר, רצה מייד למטה, וכשראתה מה אירע, שלפה את הסכין מצווארו, ומרוב זעם תקעה אותה בלב הילד שהיה הקצב”, מספרים האחים גרים בנוסח המזכיר את הכרוניקה העיתונאית בתקופתנו. אחר־כך רצה למעלה לראות מה עושה הילד באמבט, אך הוא טבע בינתיים. האשה נתקפה אימה וייאוש ותלתה את עצמה. האיש שב מן השדה הביתה וכשראה את כל זה התאבל כל-כך, עד שזמן קצר אחר-כך מת.

ד"ר סלינה משיח: “טענו שהמעשיות מייצגות את רוח העם הגרמני. וילהלם היה נשוי לדורותיאה, שהבעל של אחותה היה צרפתי. וכך חדרו לקובץ של האחים גרים גם סיפורים צרפתיים, כמו כיפה אדומה. ב-1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון, העלו על נס את סיפורי האחים גרים כמורשת של רוח העם: הזאב היה סמל ליהודי, וכיפה אדומה היתה בעיניהם הנערה הגרמנייה, שהצליחה לשמור על טוהר הגזע, והערימה על החיה הטורפת היהודית. וזה אבסורד, אם זוכרים שזהו בכלל סיפור צרפתי, ולא גרמני.”


* * *

לכל סיפור עממי היו עשרות גרסאות שנפוצו במקומות שונים באירופה, והאחים גרים היו צריכים להכריע ביניהן. שש שנים שקדו על איסופן ועל עיבודן, וב-1812 יצא כרך המעשיות הראשון. בשנים הבאות יצאו כרכים נוספים.

הסיפורים מתארים תמונת עולם קשה של עוני, רעב, נטישת ילדים: באותה תקופה, כאשר רבע מהתינוקות שנולדו ננטשו ברחוב או הושלכו ליער, פשוט משום שהאם לא יכלה לפרנס אותם – הנושאים האלה לא היו בדיה ספרותית, אלא מציאות חיים. לא במקרה המשאלה הראשונה שהגיבור־איכר מבקש מהפיה הטובה – היא לאכול לשובע.

ד"ר הנרי וסרמן: “המהדורה הראשונה והשנייה לא היו הצלחה כלכלית. אבל בהמשך התאימו האחים את הסיפורים יותר ויותר לדרישות החינוכיות של ההורים. מה שהחל כסיפור ליד האח הבוערת, עבר לחדר־הילדים. במקביל, אספו האחים אגדות־עם גרמניות למבוגרים, ובהן לא נעשתה צנזורה כזו.”

אם בתחילה הנזל וגרטל מגורשים ליער בידי הוריהם הביולוגיים, כיוון שבבית אין די לחם לכולם, והם מעדיפים שילדיהם ימותו, ובלבד שהם, ההורים, ישרדו – הרי שבמהדורות המאוחרות יותר יש פיצול: אב טוב־לב אך חלש־אופי, ואם חורגת הכופה עליו לגרש את הילדים. העוול שנגרם לצמד הילדים אינו פרי אנוכיותם של שני הוריהם, אלא בגלל רשעותה של האם החורגת.

הנושא המיני עבר עיבודים מחמירים עוד יותר. הסיפור על שלגייה, למשל, הוא במקורו סיפור של גילוי־עריות: המלך חושק בשלגייה, בתו היפה. אמה רואה בדאגה איך בעלה חושק בבתם. היא מרגישה דחויה, רגשית וגם קיומית: בתקופה שהנשים היו חסרות מקצוע, דחיקת המלכה ממיטת בעלה פירושה היה מוות ודאי. היא שואלת את הראי: “ראי, ראי, אמור, ענני, היש אשה יפה ממני?” וחשה קנאה ופחד כאשר הראי מודיע לה שבתה יפה ממנה. לכן היא שולחת את שלגייה, בת השבע בלבד, עם הצייד ליער, כדי שיהרוג אותה. הצייד חס על הילדה היפה ומביא לאם לשון של חזיר, כהוכחה שהרג את בתה. שלגייה פוגשת בשבעת הגמדים, וההמשך ידוע.

ד"ר סלינה משיח: "האחים גרים אשר ביקשו לגבש תרבות לאומית, לא רצו להודות שבמשפחות הגרמניות, ובעיקר במשפחות המלכותיות, היו יחסי גילוי־עריות, ושאם מוכנה להרוג את בתה מתוך תחרות על הבעל. לכן לקחו את האם, שהיתה בסיפורים המקוריים אם ביולוגית והפכו אותה לאם חורגת, רעה וקנאית. כמו כן מחקו את הקטעים שבהם תוארה משיכת המלך לבתו.

“בגרסאות מוקדמות של הסיפור המלך הגיע ליער ונשק על שפתיה של שלגייה, וכך נפלט מגרונה התפוח המורעל, שהאם החורגת נתנה לה. וברור לגמרי לאיזה צורך הוא מציל אותה – גילוי־עריות. בגרסה של האחים גרים מציל את שלגייה, ואחר־כך מתחתן איתה, נסיך צעיר ויפה־תואר, ולא אביה התאוותן.”

עם כל הצנזורה שניסו האחים גרים לעשות בתכנים המיניים של סיפוריהם, בכל זאת חמקו מהם אחדים. למלך היתה אשה יפהפייה. כאשר חלתה והרגישה שמותה קרב, השביעה אותו שלא יתחתן שוב, אלא אם ימצא אשה יפה כמוה, עם שיער זהוב כשלה. תחילה מיאן להינחם, ולא רצה אשה. אחר־כך שיכנעו אותו יועציו. שליחים יצאו לרחבי כל הממלכה, אך לא נמצאה אשה שתדמה למלכה המתה.

כשהגיעה בתו לפרקה, “התבונן בה המלך וראה שהיא דומה בכול לרעייתו המתה, וחש לפתע אהבה עזה אליה”. כשביקש לשאתה לאשה, נדהמו יועציו: “אלוהים אסר על אב לשאת את בתו, ומחטא כזה לא יצמח שום טוב, והממלכה תלך לאיבוד.”

ואולם המלך התעקש. “את כלתי האהובה, ולעולם לא ניפרד זה מזה,” אמר לבתו, “והם חגגו את החתונה וחיו באושר עד יום מותם”, חתמו האחים גרים. תוך זמן קצר הפכו האחים גרים לדמויות ידועות. במקביל עסקו בבלשנות. יעקב עמל על חקר הדקדוק והלשון הגרמניים, וּוילהלם התמסר להוצאת הספרים. הם עסקו בפעילות פוליטית ונודעו כדמוקרטים וכלוחמי-חופש. זמן־מה שימשו כפרופסורים באוניברסיטת גטינגן, אך גורשו ממנה ב־1837, לאחר שמחו על הפרת החוקה.

המעשיות היו עסק משפחתי משגשג ותורגמו לשפות רבות עוד בחייהם. יעקב, הבכור, לא נשא אשה מעולם והתגורר עם וילהלם ואשתו, כבן־בית לכל דבר. לאנשים מן החוץ נדמה היה כאילו שלושת ילדיהם של וילהלם ודורותיאה משותפים לשני האחים.

“בשנות הנעורים, מיטה אחת וחדר-עבודה אחד שימשו את שנינו”, כתב יעקב גרים. “עבדנו ליד אותו שולחן. באוניברסיטה עמדו שתי מיטותינו באותו חדר. וגם עתה, תמיד, תחת קורת־גג אחת, בהרמוניה מתמדת ובשותפות מלאה בכסף ובספרים, פרט לספרים המעטים ששנינו זקוקים להם, ולכן נרכשו בשני עותקים. וכך, גם בשעתנו האחרונה, יוצעו מיטותינו יחד… כשאני מדבר עליו, איני יכול שלא לדבר על עצמי”. וילהלם נפטר ב־1859. יעקב הבכור – ארבע שנים אחריו. הם קבורים זה לצד זה בברלין.

“הם האמינו בהפחדה וענישה,” אומר ד"ר שמעון לוי. "אבל האלימות מתרחשת גם במישור הסמלי. בלכלוכית אחת האחיות המרשעות קוצצת את הבוהן, כדי שרגלה תיכנס לנעל הזהב, והאחות השנייה קוצצת את העקב. המסר הסמלי הוא שהשתיים אינן הולכות נכון על האדמה. אוטיסטים הולכים על קצות האצבעות. הם מרחפים. וילדי תסמונת־דאון הולכים, כשהעקב על האדמה. אלה שתי גישות להתייחסות למציאות: האחת יותר מדי על האדמה, והאחרת – פחות מדי. לכלוכית הולכת ישר, ולכן היא ראויה להתחתן עם הנסיך.

“ומיהו הנסיך? הרי יש פרשנויות מכל הקצוות. לפי יונג, למשל, הנסיך והנסיכה הם הנפש והנשמה. המעשיות הן דרך לעשיית אנליזה עצמית. יש בהן נושאים של טיפשות וחוכמה, נאמנות ובגידה, טוב-לב ורוע, אמונה וכפירה. כל הקיום האנושי.”

כמו בסרטי האנימציה, שבהם הגיבור נמעך או נדרס, ורגע אחר-כך הוא מתנפח וקם לתחייה, גם אצל גרים ידיים כרותות צומחות מחדש, גוויות עולות מן הקבר, ראשים מתחברים לגוף. כך שהסוף הרע אינו תמיד סופי.

ברבים מסיפוריהם יש מוטיב של איסור וסוד. כחול-הזקן אוסר על אשתו לפתוח את החדר, אחרת מות תמות. “זו וריאציה על סיפור גן־עדן. יש מחיר ליֶדַע, והוא יקר: לפעמים אפילו החיים עצמם. אבל מי שלא עובר זאת, לא מתבגר ולא מעמיק,” אומר ד"ר שמעון לוי.

מוטיב חוזר אחר הוא נדר או ההבטחה. הטוחן העני, המקצץ את ידי בתו האהובה, כיוון שהבטיח אותה לשטן, או המלך הכורת את ראש ילדיו, לאחר שהבטיח להקריב את היקר לו מכול, ולא ידע שמדובר בילדיו התאומים. אותו מוטיב מצוי בתנ"ך, בסיפור בת יפתח. אפילו בנסיך צפרדע המלך מאלץ את בתו לשכב עם הקרפד במיטתה, לאחר שהקרפד חילץ בעבורה את כדור-הזהב שלה מן הבריכה. המסר הוא שהבטחות חייבים לקיים, ולא משנה מה המחיר.

“המעשיות נגועות גם בלא מעט שוביניזם גברי,” אומר ההיסטוריון ד"ר הנרי וסרמן. “האחים גרים הם שקבעו מה יהיו מראיהן, אופיין, ציפיותיהן, התנהגותן ועונשן של הנסיכות והיחפניות, המלכות והבנות החורגות, וכך ניתן בידיהם מכשיר רב־כוח בעיצוב דפוסי ההתנהגות של בני-דורם ושל הדורות הבאים. אצלם הגיבור הוא תמיד הגבר. הבת הטובה היא המצילה את האחים שלה או את אהוב-ליבה, ואחר־כך תופסת את מקומה המשני. אנחנו, הגברים, זוכים בכסף ובתהילה ובכוח, ואתן צריכות להיות טובות.”

לאחר השואה והשימוש שעשו הנאצים במעשיות הללו, היתה התנערות כללית מהאחים גרים. “אריך פרום וברונו בטלהיים החזירו לאחים גרים את הלגיטימיות המדעית, הפסיכולוגית,” אומרת ד"ר סלינה משיח, "אבל מי שנתן את ה’קאמבק' התרבותי המלא למעשדיות האלה היה הקולנוע, ובעיקר וולט דיסני. דיסני מדגיש בסרטיו את ההיבט הרומנטי של נערה המחכה שהנסיך יציל אותה, ובינתיים היא שרה שירים. המוטיב הזה חוזר בכל הסרטים המצוירים שלו.

"מדהים שבימינו, כשהנשים תופסות יותר ויותר עמדות שוויוניות, ואנחנו מנסים לכתוב אגדות חדשות, שבהן הגיבורות הן נערות נבונות ואמיצות, עדיין יש משיכה לערכים החברתיים של האחים גרים, שלפיהם הנשים הצעירות כולן יפות ופסיביות, והמבוגרות יותר הן תמיד מכשפות או אמהות חורגות.

גם מוטיב ‘הנסיך־צפרדע’ או ‘היפה והחיה’ לא עברו מן העולם. גם בספרים וגם במציאות אמהות אומרות לבנותיהן, 'מיידל’ה, אז מה אם הוא מכוער, את זקוקה לו כדי ללדת, כדי להתפרנס, כדי לממש את הנשיות שלך. ואז, אם תחיי איתו, אולי תגלי בו את היופי הפנימי.

“סיפורי גרים מנסים לביית בעיקר נשים וילדים, והוליווד מוסיפה למחזר את הדימויים האלה. בסידרה פאואר ריינג’רס הדמות הרעה היא אשה, מכשפה, המנסה לכבוש את העולם. אשה יפה, שבו נערת-ליווי נושעת בידי מיליונר, היא וריאציה על היפהפייה הנרדמת. ייתכן שסוד הצלחתם של סיפורי האחים גרים, עם כל הפגמים, הוא במימד האוטופי, של ניצחון הטוב על הרע, ניצחון החלש הצודק על הרע. והמימד הזה קוסם לנו. בסתר ליבנו היינו רוצים שכך ייראה העולם.”



המלצות קוראים
תגיות