רקע
אילת נגב
דודג'סון, צ'רלס (לואיס קרול)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

ב־31 בדצמבר 1863 סיכם צ’רלס דודג’סון ביומנו את חשבון הנפש שלו לקראת השנה החדשה: “כמה מעשי רשלנות, הזנחה וחטא חייב אני לזכור מהשנה החולפת… הו, אלוהי, קח אותי אליך, נתעב ונקלה וחסר ערך כפי שהנני. עזור לי להיות עבדך”. אך המצב כנראה לא השתפר, כי בדיוק מקץ שנה שוב כתב ביומנו: “בוש ונכלם אני על החטא וקשיות הלב שבהם התגריתי באל, ותפילה בליבי שימחל לי ויסלק את חטאי השנה המתה, ואתחיל חיים קדושים וטהורים יותר בשנה הבאה”.

על אילו חטאים התוודה הגבר בן ה־31? מה עולל, שבגללו חש נתעב ומזוהם כל־כך? ומדוע צונזרו קטעי היומן הללו? באותן שנים מיוסרות נפגש דודג’סון עם אליס לידל בת ה-11, בתו של הדיקן של קולג' “כריסט צ’רץ'” באוקספורד, שבו לימד מתמטיקה. אליס שהיתה לגיבורת צמד ספרי הילדים הנצחיים שלו, עליסה בארץ הפלאות ובארץ המראה, עליו חתם בשם-העט שלו, לואיס קרול.

“היה בתוך לואיס קרול, הוא צ’רלס דודג’סון, מעין פיצול אישיות,” אומרת רינה ליטוין, סופרת ומתרגמת. “הוא היה כומר ומרצה למתמטיקה, שחי חיי סגפנות ונזירות, פרושׁ מחיי אישות וחברת אשה. מהצד השני, הוא צילם ילדות – כולל צילומי עירום – וחיבר כמה מספרי הילדים המופלאים ביותר, שאומצו גם בידי מבוגרים. אלה היו שתי ישויות, שכביכול לא היה ביניהן קשר. מכתבים רבים הגיעו אליו לפי הכתובת ‘לואיס קרול, כריסט צ’רץ’, אוקספורד', והוא היה מחזירם לשולח בצירוף המילים ‘לא ידוע’. הוא גם התעלם, או הגיב בקור רב, כשאנשים פנו אליו כמחבר של אליס. מאידך, הוא היה גאה בצילומיו ושמח לדבר עליהם. הצילום נראה לו לגיטימי, והוא חשב שבזה יקנה לעצמו תהילה. זה היה גם כרטיס כניסה למעמדות העליונים. צמרת החברה של זמנו שמחה לעמוד מול מצלמתו, וכך הוזמן לבתים המיוחסים ביותר. ייתכן שהתכחש דווקא לצד הספרותי שלו, כי באופן בלתי מודע הרגיש ששם הוא חושף את נבכי נפשו ואת הביקורת הנוקבת שלו על החברה הוויקטוריאנית הצבועה, שכלפי חוץ השלים עם כלליה.”

צ’רלס דודג’סון נולד ב־27 בינואר 1832, במחוז צ’שר. אביו היה כומר הכפר, וצ’רלס גדל במשפחה גדולה ואוהבת, בת 11 ילדים. מגיל צעיר גילה כישרון למתמטיקה, וגם צייר, בנה תיאטרון בובות, עשה קסמים וכתב עיתון משפחתי למען אחיותיו הקטנות. “כבר אז עסק במה שיצטיין בו כל חייו: לבדר ילדות קטנות,” מסבירה החוקרת ג’קי וולשלגר. “בחברתן הוא היה בוטח בעצמו, אקסהיביציוניסט בעל שטף לשון שידע לתת דרור לכשרונותיו. אך כשבא במגע עם אנשים זרים, היה מסתגר, ומגמגם קשות.” היום, היינו מגדירים אותו כבעל פוביה חברתית.

האידיליה המשפחתית הגיעה לקִצה כשאמו נפטרה בגיל 47, והוא בן 19. מותה סימן את קץ תור הזהב בחייו, וכבר אז נקבעה הילדות בעיניו כשיא, שכל שבא אחריו הוא בגדר נפילה. הוא היה מוזר למראה, חירש באוזן אחת, כחוש מאוד וגבוה, לבוש שחורים, עם כפפות וכובע, וסלד מאוכל ומאנשים זללנים. האכילה ממלאת תפקיד חשוב באליס. ביומנו היה מונה את ייסורי הנפש שלו, כשאכל יותר מדי לפי דעתו, או האריך לישון בבוקר. פעמים אחדות בשבוע צעד 27 קילומטר, ורשם את הזמן: חמש שעות ו־25 דקות. כמבחן אומץ נכח בקטיעת רגל בבית־חולים, לבדוק “אם אוכל לסמוך על עצמי ולהועיל במקרי חירום, ואני שמח מאוד להאמין שאוכל.” הוא היה פדנט, ותיעד כל מכתב שכתב או שלח בחייו (ב-37 שנים שיגר 72,198 מכתבים). הוא היה תלמיד מצטיין באוקספורד, וכשב-1855 הוצעה לו שם מִשׂרת מרצה מן המניין, קיבל אותה ללא היסוס, אף, ואולי בגלל, שהכללים דרשו שיהפוך לכומר ויתנזר מנישואין.

שיריו למבוגרים, שנתגלו רק בשנים האחרונות, (נשקתי לה על שפתיה הבוגדניות./ הנשיקה הצורבת – אני חש בה עכשיו"), מדברים על אהבה נכזבת ועל תחושה עמוקה של מין מעוות וחילול התום. יש בהם גם הרהורי התאבדות ופחד מטירוף. “כבר בגיל 25, צ’רלס הבין שלעולם לא יזכה לחיי מין ורגש כמו אנשים רגילים,” מסביר הביוגרף פרופ' מורטון כהן. “כאדם מבריק ורגיש, אין ספק שעמד על טבעו הפנימי, וידע שהפנטזיות המיניות שלו שגרמו לו לתחושת חטא – על ילדות קטנות – לא יזכו לעולם לברכת החברה או הכנסייה. הוא הבין שיצטרך לחיות עם דחייה ואכזבה, כי סוג האהבה הדרוש לו לא יבוא לעולם על פורקנו. אם ילך בעקבות דחפיו ויגשים את תשוקותיו, הוא ייפול אל תוך האבדון. כל שנותיו נאבק ביצרו, ועל-ידי מתן ביטוי ספרותי לדמיונותיו קיווה לדכא את דחפיו המיניים, כדי שלא יגיעו לידי מעשה ממש. הכתיבה היתה דרך לחיות את הדברים בכוח הדימיון, בלי ליפול למלכודות החטא.”

וכך, אליס לידל הקטנה, ומסעותיה בארץ הפלאות ובארץ המראָה, היתה בעבורו אלטר־אגו, דרך לבטא את תשוקותיו ומשאלותיו באמצעות אדם אחר. אביה, הנרי ג’ורג' לידל, היה חוקר ידוע ומכובד, שחיבר מילון יווני־אנגלי, ושימש כדיקן קולג' “כריסט צ’רץ'” במשך 36 שנה. מה שעמד לנגד עיני אשתו היפה והאנוכית, היה קידום מעמדם החברתי ומציאת שידוכים הולמים לבנותיה. אין פלא שהיתה להוטה שדודג’סון, המרצה בקולג' של בעלה, שכבר צילם אנשים רבים משמנה וסולתה של אוקספורד, ינציח את בנותיה היפות. כיוון שאהב ילדים – ובעיקר ילדות – יצא לטיולים עם אליס ושתי אחיותיה, לורינה ואדית, ובידר אותן בסיפורים. עד שיום אחד, ב-4 ביולי 1862, בעת שיט על נהר האיזיס, ביקשה אליס, האמצעית, שיעלה את הסיפורים על הכתב. לימים, נזכר לואיס קרול:

“שלחתי את הגיבורה שלי, בתור התחלה, היישר למטה, למחילת ארנבון, מבלי שהיה לי שמץ של מושג מה יקרה לאחר מכן… וכך, כדי להנעים לילדה אשר אהבתי, (איני זוכר כל מניע אחר), הדפסתי בכתב־יד ואיירתי באיורי המגושמים… צאי אפוא מתוך העבר הערפילי, אליס, ילדת חלומותי. שנים הרבה חמקו מאז אותם ‘צהריים של זהב’ אשר הולידו אותך… מה היית, אליס של החלומות, בעיני אביך-מאמצך? בראש ובראשונה אוהבת, אוהבת כמו כלב (סלחי לי על הדימוי הפרוזאי, אך אינני מכיר אהבה ארצית כה טהורה ומושלמת)… וכן מלאת אמון, אמון לקבל את הבלתי אפשרי הפרוע ביותר מתוך אותו אמון המוכר רק לחולמים, ולבסוף, סקרנית – בסקרנות עזה, ומתוך שמחת חיים להוטה, שִׂמחה שאנו זוכים בה רק בשעות הילדות המאושרות, כאשר הכול חדש ויפה, וכאשר הצער והחטא אינם אלא שמות בלבד – מילים ריקות שאין להן מובן!”

אליס, המשתעממת מהישיבה ליד הנהר, נדהמת למראה ארנבון המוציא שעון ממקטורנו ומתלונן שהוא מאחר. היא רצה אחריו לתוך המחילה וצונחת מטה, מוצאת מפתח זהב על שולחן, ובסקרנותה פותחת דלת קטנה. שם, שוב אינה עומדת בפיתוי, ושותה מבקבוק שעליו כתוב “שתה אותי”, ומגלה להפתעתה שהיא מתכווצת. עוגה שהיא אוכלת מזקיפה את קומתה לשלושה מטרים. “אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני”, היא שואלת את עצמה. במהלך מסעה, היא נתקלת ביצורים מוזרים. חיות מדברות, משחקים משונים, דוכסית אכזרית שמתיזה ראשים. עם זחל שמעשן נרגילה, היא דנה בזהותה המשתנה. היא שוכחת את כל שירי הילדות התמימים שידעה, ובמקומם בוקעים מפיה שירים גסים ופרועים ודברי כפירה. קורה לה כמקרה אדם וחוה, שאכלו את פרי עץ הדעת ועיניהם נפקחו.

“באמצעות אליס, מבטא קרול את ביקורתו הנוקבת על מוסדות החברה, בתי־המשפט והכנסייה,” אומרת המתרגמת רינה ליטוין. "בחיי הערנות שלו, לא היה מעז לבטא את מה שביטא בספר, והרי הוא היה אדם שמרני שחי בהתאם למוסכמות, והיה נעלב כשמישהו אמר מלה רעה על הכנסייה. אבל הדברים פרצו החוצה, מתת־המודע שלו. הוא עושה פרודיה על שיר ידוע על אהבת אם שאמר, ‘דברי בנועם אל ילדך/ ואז אותך יאהב,/ דברי ברוך: אולי ילך,/ לא יאריכו ימיו’. מתוך גרונה של אליס בוקע אותו שיר, אך בשינוי מילים: “גדפי בזעם את ילדך:/ על כל עיטוש – סנוקרת!/ הוא מכוון את זה נגדך/ אין כל סיבה אחרת'. קרול רצה להראות את הצביעות הוויקטוריאנית: מדברים על חינוך עדין וסובלני לילד, בשעה שהמציאות היא שילדים קטנים מועבדים בפרך שעות ארוכות, יורדים לזנות, או מוכים ונרצחים בידי הוריהם.”

“אם לא אקח איתי מכאן את הילד הזה,” חשבה אליס, “יהרגו אותו תוך יום־יומיים, זה בטוח. הרי זה רצח להשאיר אותו כאן.” כך היא מהרהרת כשהתינוק הרך שבידי הדוכסית חוטף מבול של מחבתות וסירים, שמרסקים את אפו. רינה ליטוין: "אליס היא הילדה הטובה, הוויקטוריאנית, שהוא שולח למסע: לראות את העולם כפי שהוא נראה לו בלא־-מודע שלו. כמו בקרנבל, שבו מותר לעשות הכול, המסע לארץ הפלאות זה הפורקן שלו, שם הוא אומר דברים שאינו יכול להגיד בחיים הרגילים. הוא ידיד של טניסון, המשורר הרומנטי הגדול, אך כותב פרודיות מלגלגות על השירה הזו. הוא מבקר את החינוך, ואומר שבבית־הספר למדו ‘לחוֵור, לייסר, להשפיל ולצלק’. מצד אחד, זה שיבוש של ארבע פעולות החשבון – לחבר, לחסר, להכפיל ולחלק, במשחק מילים אופייני לקרול. מצד שני, הוא אומר, מה לומדים בבתי־הספר המיוחסים שלנו? לגרום ייסורים, השפלות, צלקות נפשיות.

ובוודאי לא שכח את התנסויותיו הקשות בפנימיית ‘ראגבי’." ב־1860, זמן קצר לפני שחיבר את אליס, התנהל באוקספורד הוויכוח המפורסם בין הכמורה לדרווין, שטען שמוצא האדם מן הקוף. לפי השקפת הכנסייה, יש בעולם סדר, עם אל טוב ורחום, וכללים ברורים – האדם עומד במרכז הבריאה, ומתחתיו החיות והצמחים. קרול התעניין מאוד בעולמו של דרווין, בחוקי ההישרדות שבהם רק החזק שורד, כל דאלים גבר, והטבע האכזרי פועל על-ידי חוקים שמטרתם להנציח את המין בכל מחיר. לתוך העולם הטורפני הזה נופלת אליס. כל החיות בארץ הפלאות הן חיות טרף. אפילו החתלתולה הרכה והעדינה שלה, הופכת לטורפת. מסעה של אליס הוא מסע מתוך עולם מסודר אל תוך כאוס. היא מאבדת את שמה, את מידותיה, את גופה, את זכרונה. לכן היא שואלת, מי אני. זהו עולם שבו חוקי הפיזיקה משתנים, חוקי הלשון משתנים, וכל אחד מדבר מעולמו שלו. אליס לומדת שהשפה, ככלי קומוניקציה, היא מפוקפקת למדי, כי תלוי לא רק מה אתה אומר, אלא גם מה השני שומע.

“במובן זה, קרול היה מאוד מודרני, ובאינטואיצה שלו ניבא תורות שאנו מכירים היום, כמו תורת היחסות, תורת הכאוס, ותורת הקוונטים,” אומרת רינה ליטוין. "אליס מלאה חידות היגיון משעשעות, במיטב מוחו המתמטי והלוגי של יוצרה, שטען כי שעון עומד מדויק יותר משעון שמפגר בדקה ליום, כיוון שהראשון לפחות מדייק אחת ל־12 שעות. בארץ המראה אליס צריכה לרוץ בכל הכוח, כדי להישאר במקום.

זוהי חוקיות שאיננה תקפה על פני כדור הארץ, אלא במכניקת הקוונטים. מוזר שבספרות הילדים שלו מתגלה מדען נועז, ואילו כמתמטיקאי, הספרים הרבים שכתב בזמנו נחשבו שמרניים."

פרשנים רבים ראו את אליס באור פסיכואנליטי: הילדה שנופלת לניקבה, ומגלה את סודות המין. “זהו פירוש מגביל ומצמצם,” אומרת רינה ליטוין. "הרבה יותר מעניינת הפרשנות שרואה את אליס כספר התבגרות. ככל ילד שמגיע לבגרות, אליס מגלה שהעולם כאוטי, שכל החוקים שלימדו אותה – החל במתמטיקה, פיזיקה, דקדוק, משפט וחברה – כל אלה הן מערכות של מוסכמות מאוד יחסיות. אבל אם אתה רוצה לשרוד בעולם הזה, אתה חייב לכפות עליו סדר מלאכותי. ומהו אותו סדר? התרבות, שממנה ניסתה אליס לברוח.

"זהו ספר מאוד מודרני, ולכן הוא מדבר אל הקורא. אליס לא חוזרת שבורה מהמסעות שלה, אלא מפוכחת ואסרטיבית יותר. היא דוחה את הכאוס, אומרת למלך ולמלכה ‘אתם לא יותר מאשר חפיסת קלפים’, והיא חובטת בהם וכולם מתעופפים. היא שבה לחיי הערוּת שלה, הספר מסתיים בכך שהיא חוזרת לתה מנחה.

הספר אומר לילד שקורא אותו, הנה אתה יוצא להרפתקה ומגלה בעולם המבוגרים דברים קשים מאוד, זיופים ואכזריות ושקרים, שמערערים על כל מה שלימדו אותך בבית ובבית־הספר. אבל אל תדאג, דווקא משום שאתה יודע עכשיו כמה הדברים יחסיים ושרירותיים, וכמה אי-אפשר לקבל כפשוטו שום דבר, תצא מזה מחוזק ובטוח בעצמך, ועומד על שלך. לא במקרה, הסקרים מראים שגיל ההתמכרות לספר הזה הוא 16–17, כמו הנסיך הקטן ופו הדוב."

ב־1865 ראה אליס אור, ורישומיו של קרול הוחלפו באיוריו המקצועיים של ג’ון טניאל, הקריקטוריסט של העיתון פאנץ'. הספר זכה להצלחה, ומאז נמכר בעשרות ומאות מיליוני עותקים, ותורגם מאות רבות של פעמים. תרגומה של ליטוין מתמודד היטב עם חיבתו של קרול למשחקי מילים ואליטרציות. את “פרוג” ו“פיש”, שומרי הראש של הדוכסית, שתורגמו על-ידי מתרגמי העבר ל“צפרדע ודג” תירגמה ליטוין ל“קרפיון וקרפד”: קרול בחר בכוונה ביצורים שמתחילים באותה אות.

* * *

דף שנתלש מיומנו של קרול ביוני 1863, ויחסים עכורים שהתפתחו בינו לבין אמה של אליס בת ה־12, מעלים אצל החוקרים את הסברה שגישש אצל הוריה בדבר האפשרות לשאת את הילדה, כשתגדל מעט, וסורב בגסות. אחיו התאהב אף הוא בילדה בת 14 (אליס דונקין, אחת מדוגמניות-הצילום של לואיס קרול), ונשא אותה כשמלאו לה 18. גיל הנישואין המינימלי באותה עת היה שתים־עשרה. באותה תקופה מתמלא יומנו בקשות סליחה על חטאים לא ברורים.

“פער של 20 שנה לא היה חריג באנגליה הוויקטוריאנית, אך גברת לידל היתה סנובית ושאפתנית, וחיפשה שידוכים יותר מיוחסים לבתה,” אומרת רינה ליטוין. “עשר שנים אחר־כך שמה עין, עבור אליס, על הנסיך לאופולד – בנה של המלכה ויקטוריה, שלמד בקולג' שלהם באוקספורד. עבור בית המלוכה, כמובן, השידוך לא היה טוב מספיק, ובסופו של דבר נישאה אליס בגיל 28, לבעל אדמות אמיד ששמו הרגריבס, שהעניק לה ילדים וחיים נוחים.”

אליס הוסיפה להיות המוזה של קרול גם בספר הבא, בארץ המראה, אך יחסיהם כבר לא היו כמקודם. תצלום שעשה לה, ב-1870, כבר מראה אליס בת 18, מצוברחת, נרגנת ואנטיפטית. “זו, ולא הילדה הקסומה,” מגלה פרופ' מורטון כהן, “היתה אליס האמיתית.” משרתיה מספרים על גברת קטנונית ומתעמרת. שנים אחרי מותו של קרול, העמידה אליס הרגריבס בת ה-76 למכירה פומבית את כתב-היד אותו נתן לה במתנה בילדותה, וקיבלה סכום ששווה היום למיליון שטרלינג – כתב-היד הספרותי שנמכר במחיר הגבוה ביותר בעולם, אפילו יותר מכתב־היד של שקספיר.

האלמנה העשירה לא חשבה לשתף בפדיון את אחיותיו הרווקות של קרול, שבעוניין נאלצו למכור את ביתן. ב-1932, שנת המאה להולדת קרול, הוזמנה אליס בת ה-80 לארצות־הברית וקיבלה שפע מתנות וכסף ודוקטורט של כבוד, בזכות היותה ההשראה לקרול. “הוא בנה אותה, אך היתה לאשה האנוכית הזו החוצפה, כששבה לאנגליה, להתלונן שנמאס לה מהמהומה סביבו,” כותב פרופ' כהן. היא מתה כעבור שנתיים.


* * *

בדירת הרווקים של לואיס קרול באוקספורד, היה חדר מיוחד ובו משחקים וצעצועים לילדות. חובב טכנולוגיה והמצאות, יצר תיבות נגינה מיוחדות, עטלף מכני שידע לעופף בחדר, ודובון מהלך. על שפת הים היה נושא שקית מלאה פאזלים, לחיזור אחרי ילדות קטנות, וגם סיכות ביטחון, להרים ולהדק את שולי חצאיותיהן של אלה שהסכימו לדשדש במים בשוקיים עירומות.

כשהבחין בילדה יפה במיוחד, רשם ביומנו, “אני מציין יום זה באבן לבנה”, כמנהג רומאי עתיק. הוא אהב לביים את הילדות ולצלמן בתחפושות ובאבזרים שהחזיק בביתו, וכך צולמה אליס בבגדי קבצנית, וילדות אחרות היו סינית, מוכרת פרחים או כיפה אדומה. היום הוא נחשב לגדול צלמי הילדים במאה ה־19.

בגיל 35 החל לצלם צילומי עירום, והתמקח עם האמהות רמות-המעמד עד כמה מותר לערטל את הילדה. “אני מקווה שתאפשרי לי לצלם כמה תמונות עירום של ג’נט, אבל תקוותי הגדולה היא אתל”, כך כתב לגברת מהיו, אשתו של מרצה לעברית בקולג', עליו שמע שיש לו בנות יפות. “במקרה הגרוע ביותר, אם לא תסכימי לעירום כלל, אני חושב שעלייך להרשות שכל השלוש תצולמנה בבגדי ים, לפצות אותי על אכזבתי!”. אליס ואחיותיה לא צולמו בעירום מעולם, אך רוב האמהות שיתפו פעולה.

הוא לא סבל בנים, ולאחת הילדות כתב, “לך שלוחה אהבה,/ ועבור הורתך ד”ש חמה ותודה./ לאחיך החצוף, השמן והבור/ שנאתי. זה הכול. נקודה." במכתב לילדה אחרת הוא מתאר שיחה עם רופא, אליו בא בגלל שפתיו הכואבות: "‘אני חושש שנתת נשיקות רבות מדי.’ ‘טוב,’ אמרתי, ‘באמת נתתי נשיקה לילדה תינוקת אחת, ידידה קטנה שלי’… אז אמר הרופא, ‘אסור לך לתת לה יותר נשיקות עד שהשפתיים שלך יחזרו לאיתנן.’ ‘אבל מה אעשה,’ אמרתי, ‘כי תבין, אני חייב לה עוד 182’. " הוא התוודה שכשילדות כתבו לו “שלך באהבה”, היה מנשק את חתימותיהן על המכתבים.

רינה ליטוין: “אחרי פרויד, קשה לקרוא את אלפי מכתביו לילדות בלי לעמוד על האופי המיני המסתתר מאחוריהם. אך קרול היה בטוח שאין בכך פסול, ושכוונותיו טהורות לגמרי. גם בגיל שישים עדיין שאל את רשות אחת האמהות לשבת ביחידות עם בתה. אין כל עדות לכך שביקש קשר פיזי מעבר לנשיקה או אחיזת ידיים, או שחיפש סיפוק מיני בצורה כלשהי. האיש שצילם ילדות בעירום מלא, נהג לצאת בזעם מהצגות, כשנדמה לו שלבושה של השחקנית חשוף מדי.”


* * *

מדהים לגלות שמי שיצרו כמה מספרי הילדים הנפלאים והרדיקליים ביותר במאה השנים האחרונות, היו גברים חריגים, שהתנזרו מחיי מין או חיו בנישואים מוזרים. הנס כריסטיאן אנדרסן, אדוארד ליר (הינשוף והחתלתולה ושירי איגיון), לואיס קרול וג’יימס בארי (פיטר פן) היו רווקים ועריריים, כי חששו מנטל ההורות, אך חיפשו את חברת ילדיהן של אנשים אחרים. בארי התחתן לבסוף, אך אשתו נמקה בבתוליה. גם האחרים התקשו לתפקד כבעלים ואבות. בנו של קנת גרהם (הרוח בערבי הנחל) התאבד בגיל עשרים, ובנו של א.א. מילן (פו הדב) התנכר לו.

“כל אחד מהם היה, כמו פיטר פן, ילד שלא רצה לגדול לעולם,” אומרת החוקרת ג’קי וולשלגר. "הם יצרו בדמיונם את הילדות המושלמת שלא היתה להם, חריגים חברתיים שמצאו בפנטזיה מוצא לזעם נגד חברת מבוגרים כובלת. לפני קרול וליר, ספרי הילדים היו מסות דידקטיות שמטיפות לצייתנות. הם הפכו זאת להתרסה אנרכית נגד סדרי החברה. האובססיות שלהם והדיכוי המיני, הפכו ליצירה. הפנטזיה הספרותית איפשרה לפתוח את כפתורי הנפש, ולבטא את תשוקותיהם החבויות.

“תרמה לכך העובדה שהמאה ה־19 היתה תקופת ההתעניינות בילד, בתפישה הרומנטית ש’הילד הוא אביו של הגבר'. זו המאה שבה, בגלל שינויים טכנולוגיים, המשפחות נעשו קטנות ועירוניות, צומח מעמד בינוני, ונוצרה תעשייה שלמה של משחקים וספרי ילדים. עבודת ילדים הפכה מוקד למחאה חברתית. האקלים החברתי סייע להפוך את קרול והאחרים ליוצרים שהם במרכז ההתעניינות, ולא בשוליים – אנשים שמבטאים את הכוחות התת-מודעים של חברה שלמה. לא במקרה, ספרי הילדים הנפלאים הללו נכתבו בין 1837 – שנת עלייתה של המלכה ויקטוריה לשלטון – ועד מלחמת העולם, ב-1914.”

בחברה הוויקטוריאנית, שבה המין טואטא אל מתחת לשטיח, הילדה הפכה לאידיאל – דמות של יופי מלאכי ותמים, המעורר געגועים, בלי לדרוש סיפוק מיני. “ילדה היתה התגלמות היפה עלי אדמות, וגם אובייקט שלא תובע תביעות פיזיות, שלהן לא יכול היה קרול להיענות, גם בגלל מעצוריו, וגם בגלל שבועת הנזירות,” אומרת רינה ליטוין. “גם המבקר הנודע ראסקין היה מתאהב בילדות, נכנס לדיכאון ומאיים בהתאבדות. קבוצה שלמה של אינטלקטואלים ויקטוריאנים היתה נגועה באותו חולי חברתי. קרול היה, בעת ובעונה אחת, גבר המונע על-ידי תאוות אסורות ומושך ילדות תמימות אל תוך קוריו, ובאותה עת גם ויקטוריאני תמים שהעריץ את תור הילדוּת, ונשאר ילד בנפשו, וברומנטיקה עם ילדות קטנות מוצא מפלט מהלחצים החברתיים והמוסריים.”

ב-1880, בגיל 48, חדל לפתע לצלם. לא ברור מדוע, ואין עדויות שהיתה שערוריית-מוסר כלשהי שגרמה לו להפסיק. ככל הנראה, החל לחוש בזמן המתקצר ורצה להשקיע עצמו במדע: הוא פירסם למעלה מ-300 ספרים ומחקרים בתחום זה. עם זאת, הוסיף לארח בחדריו ילדות, והזמין אותן לבקר אותו כשיצא לחופשות בשפת הים. בצוואתו ציווה להשמיד את תמונות העירום, וכל מה שנתגלה עד היום הם ארבעה צילומים בלבד.

הוא נאחז במערכות היחסים ככל שיכול, אך תמיד הילדות הן שבגרו ועזבו אותו. לא היה מאושר ממנו, כשמישהי לא ניתקה את קשריה איתו גם כשנישאה. הוא חיזר אחרי ילדיהן, חילק להם מתנות ולקח אותם לתיאטרון. הוא עבר לגור בבית הגדול שבו חיו כל אחיותיו, שנותרו ברווקותן. “הוא חש כאיש זקן, מעבר לתקווה לקשר רומנטי,” אומר פרופ' מורטון כהן. “בשיריו המעטים שחיבר בסוף חייו חוזר הנושא העצוב של געגועים לשלגי אשתקד. הגמגום שלו, שניסה לתקנו ללא הצלחה, אך למד לשלוט עליו, הוא סמל של חייו: כל ימיו ניסה הגאון הפגום הזה, להתמודד עם מגבלות טבעו בדרך אצילית. הוא הצליח לרסן את דחפיו ויצריו, לתועלת משפחתו, החברה, ידידותיו הקטנות, ומיליוני קוראיו. את מה שיכול היה בקלות לדרדר אותו אל תוך התהום, הוא הפך לחיים יצירתיים ומועילים.” לואיס קרול נפטר בגיל 66. אליס לידל, ואף אחד מבני משפחתה, לא טרחו לבוא להלווייתו.


המלצות קוראים
תגיות