סירי הוסטווט קילפה מעליה את חצאיתה, הסירה את חולצתה, וטמנה את שדיה בתוך גופייה לוחצת, ששיטחה את כל סימני נשיותה. “זה היה בתאילנד, הייתי בת עשרים ומשהו, מוזמנת לנשף מסיכות של ‘ליל כל הקדושים’,” היא משחזרת. “מכיוון שלא היה לי כסף לתחפושת, לקחתי בהשאלה חליפה כהה, מאח של חברה שלי, והתלבשתי כגבר. בסך הכול אלה היו בגדים, דבר חיצוני לגמרי, אבל השינוי הדהים אותי. חשתי ריגוש ארוטי, איזה שחרור שכמוהו לא ידעתי עד אז. בלי איפור, בלי חזייה, וכששׂערותי ארוזות מתחת למגבעת לבד רחבת שוליים, נראיתי כמו גבר נשי, או אשה גברית. הבגדים יצרו דמות בעלת מיניות לא ברורה, שהשפיעה גם על התנהגותי. יצאתי מהבית והרחבתי את צעדי, בחיקוי להליכתו המתנדנדת של גבר, וטמנתי ידי עמוק בכיסי מכנסי. דיברתי בקול נמוך ומרושל, גידפתי ונעשיתי משוחררת וגסה. אני לא חושבת שמישהו טעה לחשוב שאני גבר, אבל הם נתקפו אי-נוחות לגבי מיניותי המעורפלת, כי מצבים של דו-משמעות הם תמיד מעיקים ומבלבלים.”

ולא שסירי הוסטווט, עם גִזרת הדוגמנית שלה, שערותיה הבלונדיניות, עיני הפלדה התכולה ורגליה הארוכות שמתחילות אי-שם ואינן נגמרות לעולם, נראית פחות מאשה מוחלטת ומושלמת. אבל ספרה הראשון, בעיניים קשורות, שראה אור ב“הספריה החדשה” של הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה, עוסק בזהות ומיניות, ובמהותם של המוסר והרוע. והוא מוקדש לפול אוסטר, בעלה. “לדעתי, גבריות ונשיות הן הגדרות חברתיות לא מוחלטות, שאפשר להרחיב או לשנות אותן,” אומרת הוסטווט. "מיניות היא דבר הרבה יותר גמיש ממה שאנשים מוכנים להודות בו. אני אמא, חוויתי הריון, ובוודאי שלא אתכחש לביולוגיה, לכך שלכל אחד יש איברי מין כאלה או כאלה, אבל כל השאר נזיל. גבריות מקושרת עם כוח, ונשיות – עם חוסר־אונים, אבל בגלל הצורה שהורי חינכו אותי, מעולם לא הרגשתי חלשה. אני מודעת מאוד לגבר שנמצא בתוכי, ולנשיות של הגברים שבסביבתי. “כשתינוק נולד, כל דבר יכול לגרום לו לגירוי: מגע יד של אביו או אמו, נוצה או פרווה. רק במשך הזמן, באמצעות התניה וחינוך, הנטייה המינית של הבן, או הבת, מתעצבת בכיוון החברתי המקובל לאותו מין. אבל אנחנו לא מאבדים את הדו־מיניות הבסיסית שלנו. אף-על-פי שבחיים האמיתיים אני הטרוסקסואלית, ונמשכת לגברים, אני לא מרגישה מקובעת בזהות מינית כלשהי.”

גיבורת ספרה היא איריס, סטודנטית לתואר שני בספרות באוניברסיטת קולומביה. דרך פתח האיוורור בדירתה העלובה בבית־קומות מתמוטט ברחוב 109 מערב, היא צופה בשכנים ושומעת קולות דרך קירות הנייר הדקים. שני גברים מתגוררים יחד בבית ממול. לילה אחד ניגש אחד מהם אל החלון, בחום הניו־יורקי המהביל, עירום כביום היוולדו. בחשכה היא אינה יכולה לראות את פניו, אבל גופו נמתח בתוך מסגרת החלון, ומשהו בו מושך את ליבה. זה קורה חודשיים לאחר שסטיבן, החבר שלה, עזב אותה, והיא מתגלגלת בלילה בסדינים הלחים, בלי למצוא מנוח, או להגיע לפורקן. מיהו הגבר שבחלון, האם הוא סטיבן? והאם ג’ורג', חברו הטוב, היה יותר מאשר ידיד אפלטוני?

אני יודעת על סירי הוסטווט שהיא נולדה ב־1955 בעיירה קטנה, נורת’פילד שבמינסוטה. משפחתה ממוצא נורווגי, יש לה שלוש אחיות – ליב, אסטריד ואינגריד – אמה מורה לצרפתית ואביה פרופסור לספרות. והיא גם למדה ספרות באוניברסיטת קולומביה, בניו-יורק. את הפרטים הביוגרפיים האלה תרמה לגיבורת ספרה, איריס. “איריס באמת מאוד דומה לי,” מודה המחברת, “ודמותו של סטיבן מבוססת על חבר שהיה ועזב אותי. בעיניים קשורות נכתב מתוך פחד, איריס עוברת דברים שמפחידים אותי. בחיי האמיתיים אני אוהבת סדר, ומנסה ליצור גבולות. הכתיבה לא עושה את הדברים למפחידים פחות, אבל מאפשרת לי לגלות את הסיפור האמיתי, שנמצא מתחת לפני השטח.”

הספר עוקב אחרי איריס, אהבותיה, התמוטטותה, ובנייתה מחדש: אשפוזה בבית-חולים בגלל מחלה נוירולוגית מסתורית, יחסיה עם החבר שעזב אותה, ועם הפרופסור שלה.

גם איריס, הגיבורה הספרותית, יוצאת למסיבה בחליפה של גבר. היא התכוונה להחזיר את החליפה, אך סטודנטית בבניין שבו היא גרה נאנסה במעלית בידי גבר חבוש מסיכה. איריס חשה שהלבוש הגברי יעניק לה שריון והגנה מפני סכנות החיים, וכמו ז’ורז' סאנד הצרפתייה, 130 שנה לפניה, היא מתחילה ללבוש את החליפה בקביעות בשיטוטיה הליליים ברחובות. ג’ורג', הידיד – או המאהב – של סטיבן, צילם אותה צילום מביך, ורצה להציגו בתערוכה. איריס דרשה להשמיד את הצילום, אך נוכחה לדעת שעותקים רבים מסתובבים בשטח, ואין לה שליטה על תמונתה. למי שייכת הזהות, לאדם המצולם, או לאמן שצילם? הספר עוסק בזהויות ומסיכות, שמות בדויים וביוגרפיות מומצאות, בתוך אווירה דחוסה של סכנה ומסתורין. דומה ולא דומה לזו שבספרי בעלה הידוע.

בהטרילוגיה הניו־יורקית של פול אוסטר, הגיבור הוא בלש ששמו קווין, שפוגש סופר ששמו אוסטר, שיש לו ילד ששמו דניאל, ואשתו “בלונדינית גבוהה ודקה, בעלת יופי קורן, שופעת אושר ומרץ שכמו העיבו והעלימו את כל המצוי בסביבתה”. “אלה משחקים פרטיים שאנחנו משחקים,” מודה הוסטווט. “אני מאוד איטית בכתיבה, יחסית לפול, וכל רומן לוקח לי ארבע-חמש שנים. התחלתי לכתוב את בעיניים קשורות ב-1986. פול אהב את הגיבורה שלי, איריס, וברומן שלו, לווייתן שראה אור ב-1988, הוא יצר דמות שקוראים לה ‘איריס’ והשיא אותה לגיבור שלו, סופר ששמו פיטר אהרון, שזה, כמובן, ראשי תיבות של ‘פול אוסטר’. צריך לזכור ש’איריס' ו’סירי' זה אותו שם, בהיפוך, בקריאה מאחור לפנים. Iris. זהו גם פרח יפה ועדין, שלא מחזיק מעמד אם קוטפים אותו, והוא גם ‘אישון העין’. כך שזו אני.”

– ואיך פול אוסטר מופיע אצלך?

"כשאיריס מאושפזת בבית־חולים בלל כאבי ראש מסתוריים – שזה פרט אוטוביוגרפי מדויק, כי תמיד סבלתי ממיגרנות נוראות שהביאו אותי לאשפוז – סטיבן, החבר שלה, מביא לה ספר שירים, ששמו כספר שיריו הראשון של פול. דרך אגב, הדבר שהכי קשה לכתוב עליו בצורה אמינה הן מחלות, אם אין לך. ולצערי, יש לי ניסיון. למדתי לשלוט על הכאב של המיגרנות, באמצעות ‘ביו פידבק’ שאני עושה. יש אצלי בספר גם אִזכור של מסעדה סינית ששמה ‘ארמון הירח’, שזה, כמובן, שמו של ספר אחר של פול. ויש עוד כמה אזכורים קטנים, כמו מישהו שצועק לתוך חשכת הלילה, ‘פול’.

“כשיצא בעיניים קשורות באנגלית, ב-1991, אנשים התייחסו לכך שאני אשתו של פול אוסטר, והתחילו לחפש את ההקשרים בינינו. בספר השני שלי, לילי דאהל, הגיבורה היא בחורה ממוצא נורווגי מעיירה קטנה במינסוטה, שמתאהבת באד שפירו, צייר יהודי כהה ויפה תואר, פרוד מאשתו, שמגיע מניו־יורק. כיוון שרציתי גבר סקסי, מקסים ומסתורי, ואני מאוהבת בבעלי, נתתי את התיאור החיצוני המדויק של פול. אבל היום, בגלל שאנשים התחילו לשים דגש גדול כל-כך על הקריצות הפרטיות בינינו, החלטנו להפסיק. ברומן השלישי, אותו אני כותבת בגוף ראשון מפיו של גבר יהודי, שנולד בברלין ב-1930 ונדד עם משפחתו לאנגליה ואחר-כך לארצות-הברית, פול אוסטר לא קיים.”

– אבל יש לכך קשר שאת נשואה ליהודי?

“כמובן, אבל גם אמי חיה בנורוויה בתקופת הרדיפות הנאציות. הפאשיזם הוא חוויית היסוד החזקה ביותר במאה ה־20. עם זאת, לא הייתי מעיזה לתאר את השואה ממש, כי היא עולה על כל דמיון. מי שאינו יהודי או לא חווה את הדברים על בשרו, אינו רשאי לעשות זאת. לא הראיתי את כתב-היד לפול. החומר עדיין לא מספיק טוב.”

– עד כמה היופי מועיל או מפריע לך?

“אני מזדקנת כל רגע, ולא יודעת כמה זמן זה יימשך. יש דימוי שסופר רציני, אסור שייראה טוב מדי. כשהייתי דוקטורנטית צעירה, הרגשתי שאנשים לא מוכנים לקבל את הרעיונות שיוצאים מפי, כי אני בלונדינית. חלק מחברותי בחרו ללכת בנעליים שטוחות ובלי איפור, שלא להיראות זוהרות וטיפשות מדי. אבל אני לא אצבע את שערי לשחור, וגם לא אפסיק להתאפר. יש הנאה רבה להיות יפה ומטופחת, ואני לא אוותר עליה רק כדי שלא יחשבו שאני בלונדינית מטומטמת.”

צִלו של בעלה המפורסם מרחף מעליה. “שנינו קמים יחד בשבע בבוקר, וכל אחד הולך לחדרו, לעבוד. הוא כותב במכונת כתיבה, ואני במחשב. שמונה השנים המפרידות בינינו הן גם הבדל של דור טכנולוגי. פול מסיע את סופי לבית־הספר ואני נוסעת לאסוף אותה, בשתיים וחצי בצהריים. אחר-הצהריים אני לא כותבת יותר, כי שש שעות כתיבה סוחטות ממני את כל האנרגיה, ואני גם רוצה להתמסר לבתי. יכול לקרות שיימאס לי לבשל, אבל לעולם לא נמאס לי להיות איתה.”

– אתם מראים זה לזה את מה שכתבתם באותו יום?

“כל שבוע-שבועיים פול קורא לי ברצף את מה שכתב באותה תקופה, כי הוא רוצה לשמוע איך הדברים נשמעים לאוזן, והוא גם מאוד מעריך את הביקורת שלי. אני, לעומת זאת, לא מראה לו. אני לא אוהבת להראות משהו שאני יודעת שהוא לא מספיק טוב. פול, שיש לו ביקורת מאוד אכזרית ונכונה, יאמר לי ‘זה וזה לא בסדר’ ואני אלחץ, ואכנס לעמדת התגוננות, ואגיד, ‘זה דווקא כן טוב’, ואתחפר בתוך עצמי. אני מראה לו רק כשכתב-היד כמעט גמור, ומחכה להערות שלו. תמיד יהיו נשמות טובות שיגידו שהוא כותב במקומי, אבל אני מרגישה שהעבודה שלי עומדת על רגליה-שלה. מו”לים לא מדפיסים מישהו רק בגלל שהוא נשוי לסופר ידוע. זה לא ימכור ספר, ולא ישפיע על הביקורת."

– בתוך הכתיבה, נחשפים תמיד פרטים אינטימיים של חיי המשפחה. אתם לא חשים נבגדים?

“סופר יכול לחסל חשבונות אישיים, כמו שעשה פיליפ רות לגרושתו קלייר בלום. אנחנו מקפידים לקחת בהשאלה רק דברים יפים, ולא להסגיר שום דבר מכוער. אבל כשאת עובדת על ספר – וזה דבר נורא להגיד – יש דחף א-מורלי. את רוצה לחשוף את האמת, ומתעלמת מכל מוסר. הצנזורה נכנסת אחר-כך, רק בשלב הקריאה והעריכה.” היא גדלה להורים נוצרים-לותרנים. "שרתי במקהלה, ובימי א' הלכתי לכנסייה. הקוד המוסרי בבית היה כל-כך גבוה, שלא היו צריכים למשטר אותנו. היינו ארבע אחיות, תמיד היה בבית צדק מוחלט שהיה חייב להיראות. אפילו את הסוכריות ספרנו וחילקנו בינינו במדויק. בבית, דיברנו נורווגית ואנגלית במידה שווה. אנחנו מאוד גאות בהורינו, ואף אחת מאיתנו לא החליפה את השם ‘הוסטווט’.

הייתי ילדה מאוד חולמנית ומיסטית, וחשתי שיש מציאות טרנסצנדנטלית. בגיל 11 אמי נתנה לי את שיריו של ויליאם בלייק, ומגיל 13, אחרי שקראתי את אנקת גבהים ודיוויד קופרפילד, רציתי להיות סופרת. לא חשבתי שאוכל להתפרנס מזה, אז חשבתי, אולי אהיה עורכת-דין וסופרת, או מרצה באוניברסיטה וסופרת, אבל ידעתי שאכתוב."

אחרי תואר ראשון עברה לניו־יורק ב-1978, ואת תקופת לימודיה שם היא מתארת בבעיניים קשורות. “כל תיאורי העוני והרעב של איריס הם אוטוביוגרפיים,” היא אומרת. "להורי לא היה כסף, וחשבתי שלא הוגן יהיה לקחת מהם, ופירנסתי את עצמי בעבודות מזדמנות. באוניברסיטאות אחרות הציעו לי מילגה, אבל רציתי ללמוד בקולומביה, אף שהמילגה השנתית שם היא 3,000 דולר בלבד, שבניו־יורק זה הרבה מתחת לקו העוני. ניו-יורק היא עיר קשה, המון אנשים חיים ברחובות. כסף נותן הגנה, והדבר הקשה ביותר לגבי העוני, הוא שאת לא יכולה לבודד את עצמך מהסביבה. את גרה בדירה קטנה עם קירות דקים ושומעת כל מהשקורה בחוץ, יש סכנה של פריצה לבית כי אין שוער, הקירות מתמוטטים עלייך על כל צעד ושעל, ואין לך כסף לתקן דברים שנשברים.

"הייתי רזה מאוד, כי לא היה לי די כסף לאכול, אבל בניגוד לסטודנטים עשירים ממני שלבשו ג’ינס קרועים ונעלי התעמלות מסמורטטות, אני תמיד הייתי מגוהצת ומסודרת והקפדתי מאוד על לבושי. את החורים בסוליות הנעליים, איש לא ראה. “לא שילמתי את שכר הדירה, וחייתי בחרדה מפני ביקורו של בעל הבית. התקיימתי מאטריות וביצים בלבד. ימים לא אכלתי, כדי לקנות סיגריות, וכמעט התמוטטתי מרעב ומחולשה. אני זוכרת איך חזרתי הביתה ערב אחד וגיליתי שעכבר חדר לחבילת המקרוני שלי, והותיר גללים זעירים על כל מזוני. שטפתי את האיטריות מתחת לברז, ובכיתי בכי תמרורים. התייפחתי במשך הארוחה כולה, ועד שהדחתי והחזרתי את אחרון הכלים.”

אני מביטה בביתה היפה והמרופד, בציורים המקוריים, בפרחי הצבעונים המיתמרים בתוך כדור הזכוכית השקוף, בבקבוקי היינות הצרפתיים המתערסלים בתוך הכן המיוחד במטבח, בארגז הגדוש מהסופרמרקט, שעוד לא הספיק להיפרק.

“מה שמעניין הוא, שלא הייתי מדוכאת,” אומרת הוסטווט. "כסטודנטית, בת המעמד הבינוני, ידעתי שהעוני הוא לא מצב מתמיד, ויסתיים מתישהו. לא היתה לי שום חמלה עצמית. זה חלק מהחינוך שקיבלתי. התרבות הסקנדינבית היא סטואית, יש דרישה להיות חזקה, להחזיק מעמד בכל הנסיבות. אסור להתלונן, כי איש לא רוצה לשמוע, וממילא לא תקבלי אהדה. בעיקר עם מחלות. בשנים האחרונות הורי חלו שניהם בסרטן, אבל הם לא מתלוננים, בצורה מעוררת השתאות. אז זהו.

לא לעשות מזה סוד, אבל גם לא לשקוע ברחמים. קשיים שאת עומדת בהם, הופכים אותך לחזקה ושלמה בנפשך. זה חוזר בספרות הסקנדינבית, למשל רעב של קנוט המסון. כשפגשתי את פול, הדהים אותי שגם הוא אוהב מאוד את המסון, וגם הוא מאמין בכוחם המחשל של הייסורים."

הם נפגשו בערב של קריאת שירה ב-1981, מעט אחרי יום הולדתה ה־26. “פול, שהיה פרוד מאשתו, עמד בלובי, הבטתי בו, ושלושים שניות אחר־כך כבר הייתי מאוהבת בו אנושות, מאז ועד היום. ידיד שאיתו באתי הציג אותנו, וזה היה זה. היו תגובות כימיות כל-כך חזקות, שלא יכולתי לעמוד בפניהן. ואז הוא התחיל לדבר, וחשבתי שהוא נפלא. הייתי מאוהבת בו לגמרי, אבל לא אמרתי לו, כי אילו הצהרתי על כך הוא היה בורח. התאמצתי מאוד להיות מקסימה וחכמה. אחרי חודשיים עברנו לגור יחד.”

אוסטר קיבל גט מאשתו, לידיה דיוויס, סופרת ומתרגמת, וביוני 1982 נשא את סירי לאשה. “חיינו בעוני רב מאוד,” אומרת סירי. שנינו ידענו שאנחנו רוצים להיות סופרים, וכדי להתקיים נאלצנו לשחוק את עצמנו בעבודות מזדמנות, תרגום, עריכה. אני המשכתי ללמוד, וב-1986 קיבלתי דוקטורט לספרות ועבדתי בהוראה. פול לימד כתיבה יוצרת, כתב ספר מתח שאיש לא רצה להוציא לאור, ואחר־כך כתב את עיר הזכוכית שהתפתח לטרילוגיה הניו־יורקית. הוא נדחה בידי המון מו“לים, שלא הבינו את זה. כשאדם עושה משהו מהפכני, קשה לעכל אותו. לכן היום, כאשר פול מפורסם כל-כך בעולם, אני מרגישה שנעשה צדק. קשה להבין כמה זה כואב, וכמה קשה לעמוד בכל הדחיות האלה. ואז דברים החלו לזוז, והשם שלו עלה ועלה. כמובן, לא תיארנו לעצמנו שזה גם יהפוך אותנו לאנשים עשירים.”

– את מקנאה בהצלחה שלו?

“הוא כתב כ־12 רומנים, אני רק שניים, אז ברור שיצליח ויתפרסם יותר. אני בת מזל לגבי עבודתי. פול סבל שנים קשות של דחיות וסירובים, ואילו אני קיבלתי ביקורות מצוינות מהרגע הראשון. שני הסיפורים הראשונים שכתבתי, שמשולבים כעת בבעיניים קשורות, זכו בפרס ‘הסיפור האמריקני הקצר הטוב ביותר’ לשנת 1990 ו-1991. אז אני לא יכולה להתלונן. ובעיניים קשורות תורגם ל־15 שפות. אני לגמרי מבורכת. אילו התלוננתי, זה היה חולני לגמרי. כשאת אוהבת מישהו, את מאושרת בהצלחתו. וזה לא שמתעלמים ממני ויורקים עלי. הצורך בהכרה חיצונית נובע מחוסר ביטחון. אצלי זה לא קיים. אני מופנמת, לא חיה לפי מה שאחרים חושבים עלי.”

אוסטר, גבר יפה-תואר ואיקון תרבות. “המעריצות מתאהבות בו ומפילות את עצמן לרגליו,” מגלה הוסטווט. “הוא מקבל המון מכתבים כאלה.”

– הוא מראה לך אותם?

“חלק מהם. אני לא חושבת שיש לי סיבה לדאגה. מצד שני, אסור להיות שאננה ולחשוב שבן-הזוג נמצא בכיס שלך. אני כותבת עכשיו ספר של מסות, ותוהה על סוד האהבה. פול לעולם אינו משעמם. אנחנו מאוד קרובים ויודעים הרבה זה על זו, אבל לא הכול. וזה טוב. חייב להישאר מסתורין. באמריקה יש תרבות כזו של כנות מוחלטת, ולי זה נראה טיפשי. זה סוג של סאדיזם, לספר הכול. לכל אדם יש סודות. אני לא מאמינה לאנשים שאומרים שאין להם סודות זה מפני זה. סודות שומרים על העניין והאהבה.”

– ומה אם תגלי שהוא מחזיק מאהבת?

“זה יהיה מאוד מוזר לגלות שיש לו רומן מתמשך, אבל אני לא מאמינה שזה יקרה. רומנים שטחיים יפריעו פחות, אבל גם בכך לא התנסינו. אצל הצרפתים זה ממוסד, יש אשה, יש פילגש, ועוד להקת ידידות. האמריקנים סובלנים פחות לרומנים מהצד, הם מעדיפים מונוגמיה סידרתית, להתגרש ולהתחתן שוב. תרבויות מארגנות את הדברים הללו לפי מערכת הערכים שלהן.”

את בתם סופי הם מחנכים בכל מגוון התרבויות של שורשיה: אמריקניים, סקנדינביים ויהודיים. “היא ילדה מאוד פילוסופית,” אומרת אמה הגאה. “לא מזמן אמרה, ‘נראה לי מאוד מוזר שאני היא אני, ושאני לא אדם אחר.’ אלה דברים מאוד עמוקים. היא כותבת סיפורים ושירים, מציירת ויודעת לשיר, והשתתפה כסטטיסטית בסרט וושינטון סקוור. היא גם מילאה תפקיד אמיתי, עם טקסט, בסרט שאביה כתב וביים: לולו על הגשר, בכיכובם של הרווי קייטל, מירה סורבינו וואנסה רדגרייב.”

הם נהנו מאוד מביקורם בן השבועיים בישראל, בינואר 1997. “האנשים שפגשנו היו נפלאים. יש אצל הישראלים אנרגיות עצומות. החיים על הקצה, על הסף, יוצרים דחיפות וחדות, ודרמטיות שאין לנו בארצות-הברית. פול צוחק עלי, שהטמפרמנט הישראלי מתאים לי, כי גם אני טיפוס מתוח כמו קפיץ.”

– איך חשו הורייך כשנישאת ליהודי? “לא היתה שום בעיה במשפחתי. הורי אוהבים את פול. הם הרגישו שזה שידוך מוצלח מבחינה רגשית, יודעים שהוא אוהב אותי מאוד, ורק זה חשוב להם. הם מאוד גאים בו, ועוקבים אחרי כל מה שהוא עושה. אחרי, גם שתיים מתוך שלוש אחיותי נישאו ליהודים, ואמא שלי כבר אמרה ש’צריך למצוא איזה בחור יהודי טוב עבור אינגריד, שתתחתן כבר.' אני מאוד אוהבת את היהדות, ובחגים אנחנו הולכים לבית-כנסת רפורמי כאן בשכונה.”

– חשבת להתגייר?

"גדלתי כלותרנית, במערב התיכון. אני לא נוצרייה-דתית, אבל זה יהיה מלאכותי אם אתגייר, כי אז אדחה חלק נכבד בזהות שלי. לא שיש לי משהו נגד גיור. מאוד מוצא חן בעיני שכשאדם בא לרב כדי להתגייר, דוחים אותו שלוש פעמים – כמו באגדה – עד שיוכיח שהוא רוצה באמת לקבל עליו את היהדות. לא כמו אצלנו, שממהרים לקלוט לחיק הנצרות כל מי שרק רוצה.

"בבית-הכנסת הרפורמי שלנו, ובבית־הספר העברי שבו סופי לומדת, יש הרבה ילדים כמוה, כולל ילדים מלוכסני עיניים מהמזרח הרחוק, כנראה מאומצים. סופי צריכה לקבל זהות יהודית, והבנה של הרקע התרבותי שלה. כשתהיה גדולה היא תעשה את ההחלטות שלה, אבל אני רוצה שהיא תעשה אותן מתוך ידע, ולא מתוך בורות. טוב שיש מקום שבו היא ואני חלק מהקהילה.

“הסיכוי היחיד של היהדות בעתיד, הוא לקבל את כל הילדים האלה, שלהם ולהוריהם יש די תודעה יהודית והתעניינות במסורת. יש כל־כך הרבה דברים רבי ערך ביהדות, ואנחנו לא רוצים לאבד אותם. היהדות תשרוד רק אם תאמץ אל חיקה את הילדה שלי, ואת הילדים שלה, למרות שאני לא יהודייה לפי ההלכה. בלי סובלנות, אין לנו סיכוי.”