רקע
אילת נגב
זך, נתן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

באולם "צוותא החשוך הסתובב נתן זך אל חברתו שרה וחייך. על הבמה קרא שחקן שורות של שיר שכמו נלקחו מתוך ויכוח משפחתי שהתנהל ביניהם:

“שבת ראשונה ואתה שוב שוכב לך לבד, ולא בא לך/ לעשות שום דבר ותעזבי אותי עם הלנסוע קצת לטייל בגליל,/ זה לא ישנה כלום. כמו הוויטמינים או הדיאטה:/ מה שהעלית ומה שלא העלית כבר לא תעלה./ עכשיו תוותר גם על איזו כוס קטנה של משקה? לשכן בקומה העליונה/ קטעו את הרגל כמו לאלכסנדר פן, סוכרת,/ פעם קראו לזה סכרת אבל זו אותה מחלה”.

מאז יצא לאור ספרו אנטי מחיקון ב-1984 לא פירסם זך ספר שירה, וכמו התיש עצמו במאמרים פוליטיים, גילוי כשרונות ועריכת במות לספרות כמו אגרא והנה, עבודתו האקדמית באוניברסיטת חיפה, ובכלל בנטל החיים. “אני ירשתי מאבי את האור/ ומאמי את הגלאוקומה ואת הקושי/ הבלתי נסבל של הקיום”, כתב בשיר. היו ששאלו “האם זך התייבש”, והוא נשך את שפתיו והוסיף לטמון במגירה את עשרות השירים שכתב בעשור האחרון. “לא הרגשתי שום צורך לפרסם,” הוא אומר. “זמר שלא מוציא תקליט שלוש שנים, מתראיין על ‘השתיקה’. אני לא הוצאתי ספר שירים במשך 12 שנים ולא עשיתי מזה עניין. גם קודם לכן לא הרביתי להוציא קובצי שירה, בוודאי בהשוואה לכמה ממכרי שכבר פרסמו 12 ואפילו 15 קבצים. לא כינסתי אפילו את מסות הביקורת שלי משנות החמישים והשישים. אני תמיד מחכה שיתעורר איזה צורך עמוק מבפנים, בייחוד כשמדובר בקובץ שירים, ואני גם מקפיד מאוד – אולי יותר מדי – להופיע עם ספר חדש רק כשאני משוכנע שיש בו חידוש גמור בהשוואה לספרים שקדמו לו. אני מודה שגם היחס בארץ כיום לשירה אינו מעודד במיוחד לפרסם שירים. גם לא שמתי לב שמיעוט ספרי בשנים האחרונות מפריע למספר ההזמנות שאני מקבל להופיע בפסטיבלים ובערבי שירה ברחבי העולם. אבל אז בא פרס ישראל לספרות ב-1995, וכמו יקה טוב הרגשתי שאני חייב. אתה לא יכול לשבת על זרי הדפנה ולומר, ‘אני אין לי שום מחויבות כלפיכם’.” וכך יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרו כיוון שאני בסביבה / בצד השני של שינקין, ועד מהרה חצה את גבול 7,000 העותקים. "כמעט שיא עולמי לספרי שירה.

כנראה טעיתי ביחס למספר האנשים שעוד נזקקים למילים המנוקדות." רחוב שקט ליד דיזנגוף. בית מעוגל־-חזית בסגנון ה“באוהאוס”, דקל לא מטופח בחצר, מרפסות מתפוררות. דירה עמוסת ספרים, וציורים ורישומים ממלאים כל מקום פנוי על הקירות. דיוקן שלו, פרי מכחולו של שטרייכמן. ציור של תומרקין הנושא את הכתובת “אלזה (לסקר־שילר) משוררת בברלין, משוגעת בירושלים”, מעלה הרהורים על הקו הדק שעליו צועדים כולנו. “ארץ ההגירה שלנו לא היטיבה עם איש,” מעיר זך.

הטלפון מצלצל. מישהו מזמין אותו לפתיחת תערוכה. “אני מקבל יותר ממאתיים הזמנות לאירועי תרבות בשנה. לו באתי רק לחצי, כמה זמן היה נותר לי לחיי הפרטיים,” הוא כמעט נוזף במטלפן. מרוב פופולאריות, הוא מרגיש נרדף. “כשחזרתי מסופשבוע בחיפה, מצאתי 16 הודעות במשיבון, ואני כבר לא מביא בחשבון את המכתבים. רק אדם אחד, יורם קניוק, סתם צילצל לשמוע מה שלומי. כל השאר רצו ממני משהו: שאכתוב חוות-דעת שתעזור בקידום אקדמי, או שאחווה דעת על כתבי-יד, ויש גם תלמידים המצלצלים ומבקשים הסבר לשיר כלשהו שעליו התווכחו עם המורה. כל אחד רק חושב איך לסחוט עוד קצת את הלימון הזה שנקרא נתן זך. אם לפני 20 שנה היה בזה משהו מחמיא, היום צלצול הטלפון או שק המכתבים בתא הדואר מעוררים בי בהלה. אולי לא בדיוק בהלה, אבל הרגשה של פלישה אל רשות הפרט שלי, אל חיי הפרטיים שבהם אני הכול רק לא משורר. היום אני מבין את פרנסוא מיטראן, שביקש בצוואתו שראשון ההולכים אחרי ארונו יהיה הכלב האהוב עליו, ‘כי הוא היצור היחיד שאהב אותי.’ גם אצלי, הכלבים שלי הם היחידים שלא רוצים ממני שום דבר, ועל הטיולים שאני מטייל איתם או האוכל שאני דואג להאכילם הם גומלים לי שבעתיים, גם באהבה וגם בזה שהם עוזרים לי לעשות דיאטה.”

כשהוא נוסע ברכבת מתל־אביב לחיפה, אנשים מתקבצים סביבו. “הם חושבים שמשורר, בעיקר אם הוא גם מופיע בטלוויזיה, הוא מין תת-גורו, גם אם הוא לא מגרש דיבוקים, מתיז מים קדושים או מייעץ לשתות שתן של שפן. יש צורך עצום של אנשים בארץ הזו לדבר עם מישהו, רצוי כמובן עם מישהו מהטלוויזיה – ולא, עם עיתונאי, ובלית ברירה, אפשר גם עם משורר. יש ביניהם אפילו כאלה שרוצים להתוודות על משהו, אבל אם יתוודו במס-הכנסה או בקופת-חולים, ישימו אותם בבית-הסוהר או בבית-משוגעים. נדמה להם שלמשורר יש רצפט לחיים, אבל לי אין רצפטים לחיי, איך יהיו לי רצפטים לחיי אחרים?”

על שולחנו מכתב מהוריה של חיילת שנהרגה בתאונת דרכים, המבקשים לחקוק על מצבתה שורה משירו: “אני רוצה תמיד עיניים”. “מובן שהסכמתי. בכלל, שורות משירי כבר ממלאות את כל בתי-הקברות בארץ, ואינני משוכנע שזה משמח אותי. כבר פנו אלי מן האגודה למען העיוור וביקשו שאקדיש להם את השיר הזה כדי שיוכלו להשתמש בו בפרסומים שלהם, ואולי, חס וחלילה, בתור ‘המנון’. אילו אני במקומם, לא הייתי מבקש שיר שמדגיש כל-כך את אובדנם. אבל אם הם מבקשים, איך אוכל לסרב ולא רק מפני שגם אמי בילתה את שנותיה האחרונות בעיוורון קורע לב, אחרי שסבלה כל חייה מגלאוקומה – מחלת עיניים תורשתית, שהתגלתה בשנים האחרונות גם אצלי.”

שימח אותו מכתב שקיבל מאמריקה, מפרופסור לספרות שבחר בשם “זך” כשם פרטי לבנו שנולד. “אבל בהחלט לא שימח אותי שכאשר חזרתי לארץ אחרי שהות ארוכה באנגליה, מצאתי את ספרי הטלפון מלאים משפחות של “זכים”. כשנסעתי היה רק זך אחד בספר הטלפונים. עגנון, למשל, רשם פטנט על שמו. אבל זה כבר מגוחך.” שיריו חדרו למחזור הדם של התרבות הישראלית. שירו “חרטה” נמצא בכיסו של רס"ן גוני הרניק כשנפל על כיבוש הבופור, וכמעט שאין חוברת הנצחה שאין בה השיר “כי האדם עץ השדה”. "עם כל אהבתי לשיר הזה, אינני שמח לשמוע אותו מתנגן ברדיו. מילא בימי זיכרון, אבל יום אחד הלכתי ברחוב ושמעתי אותו מתנגן בעד החלונות. כשהגעתי הביתה ופתחתי רדיו, שמעתי שרצחו את סאדאת. בפעם אחרת היה זה מותו של משה דיין. אחרי הפיגוע בדיזנגוף, שאירע לא הרחק מביתי, התכנסו אלפי אנשי ימין וצעקו ‘רבין רוצח’ ומייד אחרי זה התחילו לשיר את ‘עץ השדה’ כמחאה.

והרי השיר הזה נכתב לזכר קורבנות השווא במלחמת לבנון. אילו ידעו את דעותי הפוליטיות, שאסרתי את מכירת ספרי והשמעת שירי מעבר לקו הירוק, לא היו שרים. אחרי שהשתתפתי בנסיעה לעזה כדי לקדם את פניו של ערפאת והצטלמנו מחובקים חיבוק של ידידות, צילצל אלי מנהל בית־ספר מבאר־שבע. הוא סיפר לי שהוא מעריץ את שירי, שנעזר בהם כדי לחזר אחרי אשתו לפני שנישאו, אבל כיוון שהייתי בין אלה שהתחבקו עם ערפאת, הוציא את כל ספרי מן המדפים שלו וערך להם מדורה בחצר ביתו. הוא גם הבטיח לי ששום ספר שלי לא ייכנס עוד לבית-ספרו.

דווקא שמחתי: יש מי שלוקחים משוררים ושירים ברצינות." אחרי עשר שנים שלא עישן, חזר לסיגריה. “היתה לי שנה קשה, ואני איש שלא מסוגל להיעזר באחרים. זה אחד האזורים המתים שלי. לפעמים אני מסתתר בתוך החור השחור שלי ואינני יוצא עד שאני לא מתאושש או מתגבר על הכאב. אני מבין לרוחם של הצעירים האלה הנוסעים לגואה או לטיבט, כדי להשתחרר או לשכוח. ה’גואה' שלי היתה בברים של תל-אביב של שנות החמישים והשישים. שנים מחיי ביזבזתי בבתי-קפה וברים.”

– כדי להשתחרר? כי אתה אדם מסוגר?

“כדי לזכות באשליה הרגעית, שאדם נולד חופשי ויכול לבחור את גורלו. וגם כדי להשתחרר מן החיפוש המתמיד אחרי ‘משמעות’ שתצדיק את החיים. היום אני כבר יודע שאין משמעות כזאת, וכי גם הרגשת השחרור הזמני היא מדומה. אולי גם למדתי לחיות עם עצמי ועם העולם בלי כל רצון או אמביציה לשנות אותו, אבל גם בלי להיכנס למצב רוח של קהלת. הכאב היחיד שנותר הוא אובדן הידידים או ה’עדים‘, כפי שקורא להם ידידי היקר פרופ’ מריאן רבינוביץ. אצלי, רבים מן ה’עדים של חיי' כבר אינם. מעולם לא האמנתי שאגיע לגילי, גם בגלל אורח החיים שלי וגם בגלל כל מיני יצרי הרס. גם בסיוטי הקשים ביותר לא דימיינתי מצב שבו מרביתם של הטובים בידידי כבר יהיו מתחת לאדמה כשאני עוד נותר מעליה. גם אם אדם קונה לו ידידים חדשים – ולי יש כמה כאלה, לא רבים – הוא מסרב להתנחם על אלו שאינם. אולי מפני שהם היו איתו בתקופות חייו הטובות ביותר, אבל גם עברו יחד איתו את הגרועות ביותר. מדובר בידידים, אבל כמובן גם בנשים, באהובות.”

קשר בן שלוש שנים עם אשה תל-אביבית יפה וחכמה, הגיע לא מזמן לקצו. "מעולם לא הוצאתי ספר שירה מבלי שקדם לזה מהפך רציני מאוד בחיי, כמו עזיבת בית, אשה, ארץ. וכשאני עוזב, אני מבצע מין ניתוח כירורגי שבו אני משאיר הכול מאחורי. אין לי כל כוונה לכתוב אוטוביוגרפיה, או לערוך היום את החשבונות הטפלים של חיי. את החשבונות המהותיים, אלה שיש בהם גם עניין למישהו אחר, אדם עורך בספריו. נכון שבספר הזה אני נחשף אולי יותר מבכל ספר אחר שכתבתי, אבל צריך לזכור שיש כאן מעט מאוד ‘עובדות בדוקות’. ומלבד זאת, העובדות אינן חשובות בשירה – לא למשורר ובוודאי לא לקוראיו, חוץ מאשר למציצנים שבהם.

עובדות הן המזון של העיתונאי ושל המדען. אצל המשורר, מה שחשוב הוא מה עשו העובדות לחייו, לקיומו, ליצירתו. לא כל אדם שמרגיש שהוא מין מקק כזה עלי אדמות, כותב את הגלגול של קפקא."

הארי זייטלבך – כך קוראים לו עד היום בני משפחה קרובים –– נולד בברלין ב-1930. בן יחיד לאם איטלקייה ולאב גרמני, “מין צירוף של רומנטיקה ושכלתנות, של נטייה לסנטימנטליות משתפכת עם סגפנות וחומרה רגשית. זהו צירוף לא מוצלח, כי שני הסוסים מושכים לשני כיוונים מנוגדים. אבל מי שבמשך השנים ילמד לשלוט בהם, אולי יפיק מן הסתירה תועלת כיוצר. תומס מאן מסביר את כל אופיו כיוצר מתוך הניגוד שבין אמו הפסנתרנית ממוצא פורטוגלי לבין אביו הסוחר הגרמני הגדול והפרוזאי. גם אמי בת למשפחת מוזיקאים, ולי הועידו קריירה של פסנתרן או מלחין. אבל היטלר סבר אחרת ופסק: הילד הזה יהיה משורר, ודווקא בשפת היהודים. ואנחנו נשמענו לו,” הוא אומר, באירוניה העצמית האופיינית שלו, ששוכללה לדרגת אמנות:

“כשבאו הנאצים הם היו דווקא אדיבים./ האב היה איש מוכר, לפחות להם,/ האם האיטלקייה לא היוותה בעיה, ביקשו רק/ לוודא כמה פרטים. זה הכול, לפי הפרוטוקול./ נכנסו לדירה ואפילו לא העזו להתיישב./ אבל עוד באותו לילה צילצל ידיד, לא יאומן, קצין משטרה,/ והזהיר לעזוב מייד, רצוי תוך שעה,/ כי גזר דין המוות כבר הוצא – בגלל הממון, כרגיל.”

נתן זך: “והנה עובדות ומה שעשיתי בעובדות אלה, שכמובן אינני זוכר גם אחת מהן. מעניין, כל הפרשה נתגלתה לי רק לפני כמה שנים, כאשר ידיד ברלינאי הציע לי: בוא ניגש לארכיון העירוני ונראה מה מופיע שם על משפחתך ועל נסיבות עזיבתה. הגרמנים הרי מצטיינים בתיעוד ובתיוק. ובאמת, בתיק של משרד הפנים, שלא הייתי מעלה על דעתי שהוא קיים, מצאתי שידיד של אבי, שהיה באמת קצין משטרה גרמני, הזהיר אותו כי אויביו-מתחריו מתנכלים לו, וכי הוא לא ‘יזכה’ אפילו להיכנס למחנה ריכוז, כי יהרגו אותו באיזו סמטה אפלה. “רק עכשיו אני מבין מדוע מיהרנו כל־כך לעזוב – תחילה לדנמרק, אחר-כך לצרפת ולאיטליה ורק אחר-כך לפלשתינה-א”י. מזה למדתי שאבי לא היה ציוני גדול. בחיים לא דיברנו על כך, אבי בכלל מיעט מאוד לדבר, בקושי כמה משפטים ביום. וכך מצאתי את עצמי בארץ ישראל, לומד בכיתה ב' של בית-ספר, בלי שידעתי מלה עברית. זה שלא ליקקתי דבש בתנאים אלה, זה מובן מאליו. אבל אל מי יכולת לבוא בטענות על כך שלפני שמלאו לך שבע כבר נאלצת לדבר בארבע שפות? עד היום יש לי קושי מסוים עם זה. פתאום, מטעמים לא מובנים לי, מסרב משהו בתוכי לעבור משפה לשפה, כאילו מדובר בגלות מארץ לארץ. יש לי גם אלרגיה לנסיעות, בכל פעם נדמה לי מחדש שמגרשים אותי או מכריחים אותי לעשות משהו שאינני רוצה. פעם פליט, תמיד פליט, כנראה.” על החלטתו לקצר את שמו המקורי “זייטלבך” ל“ז-ך” (שנים עוד השתמש במקפים כדי להדגיש כי שמו אינו “זך”, עד שהסיר את המקפים בהשפעת אבות ישורון), הוא מצטער:

“עכשיו זה משנה אך מעט,/ ששיניתי באיוולתי את שמי/ בהותירי את שם אבי נשכח./ מה אומר היום להגנתי? ששמות/ הם שמות כך סתם. עוד שמות נרדפים בעולם? שהעולם עושה שמות בכולם?”

“זו היתה טעות קשה,” אומר נתן זך. “אלתרמן, שלונסקי, לאה גולדברג, אורי צבי גרינברג, לא קיבלו את הדין. ואילו בני דורי נכנעו ללחצי הסביבה, וכולנו עיברתנו את שמותינו: עמיחי, סיון, אבידן, דור, יצחק לבני, חזי שלח. היום זה אבוד, כי לחזור ולהיקרא ‘זייטלבך’ ייראה או כהתרסה או כפוזה, כאילו גיליתי עכשיו את שורשי. אבל אני מכבד אנשים כמו יצחק אורפז, שלא היססו לחזור או להוסיף את שמם הקודם לשמם העברי.” זך, איש עדין בארץ לא עדינה, כפי שהוא כותב באחד השירים. אף שעלה כילד בן שבע, דיבורו עדיין נושא מבטא גרמני כבד, כי הוריו לא למדו עברית מעולם. הזרות והניכור שבתוכם גדל עוד הוחרפו במהלך מלחמת העולם השנייה, וכבן ארצם של כוחות הרשע – היטלר ומוסוליני – חש עיניים מאשימות נעוצות בגבו. כך כתב:

“אמי היתה איטלקייה והיו מורידים אותנו/ מאוטובוסים כאשר דיברנו איטלקית/ וגרמנית עוד יותר גרוע באוטובוסים של הדר,/ ומאז יש לי בעיה עם אוטובוסים ועם שפות.”

בגיל 13 חיבר ספרי בלש ותשבצים שפורסמו. בן 17 וחצי השתתף במלחמת העצמאות כקצין מודיעין והשתחרר בדרגת רב־סרן. בראשית שנות החמישים עלה לירושלים ללמוד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ומדע המדינה. יחד עם אריה סיון, משה דור ובנימין הרושובסקי (היום הרשב), נהגו לשבת בבתי־הקפה הירושלמיים ולדבר על שירה. בכתיבתם, כחברי קבוצת “לקראת”, פילסו דרך לסגנון דיבורי ונקי ממליצות, המושפע מהשירה האנגלית והאמריקנית, ולא מן השירה הרוסית והאידיאולוגיה של נאמני מפא"י. אליהם הצטרפו מאוחר יותר יהודה עמיחי (זך פירסם את שיריו הראשונים, ואף ערך את ספר שיריו הראשון עכשיו ובימים האחרים), דוד אבידן, גבריאל מוקד ודליה רביקוביץ. שירים ראשונים של זך הופיע ב־1955. ככל חידוש גדול, התקבל הספר בסקרנות ובמטחי השמצות. בכתב־העת עכשיו תקף זך את שירת אלתרמן ואת מקצביה הסימטריים והמכאניים, וצידד בשירה אישית. הקו האישי והחופשי מאידיאולוגיה ממוסדת והמקצב המבוסס על שפת הדיבור, שולטים בזרם המרכזי של התרבות העברית עד היום.

“כשאני שומע את שלמה ארצי, אריק איינשטיין, יהודה פוליקר, חוה אלברשטיין, יהודית רביץ ורבים אחרים, אני מזהה בבירור שורות הלקוחות ממני וממשוררים אחרים בני דורי,” אומר זך, המשורר המולחן ביותר בארץ. “גם טובי הפזמונאים למדו מאיתנו. אנחנו איפשרנו להם לחרוג מהשטנצים של הזמר העברי ולשיר בלי קוסמטיקה, בלשון לא ארכאית או מתפייטת.” עוד לפני מלחמת ששת הימים הוציא את דקלים ותמרים, שירי־עם ערביים בתרגום משותף שלו ושל ידידו ראשד חוסיין, שמת בניו־יורק. תמיד חתר לדו־קיום ולהפריה הדדית. “בגלל השפות בהן דיברו בבית, הסתובבו אצלנו בחיפה – בימי נעורי – קציני מנדט אנגלים בצד אישים ערבים, צרפתים ואיטלקים. היתה מן אווירה של לבנטיניות, במובן הטוב של המושג, שעד היום אני מתגעגע אליה ויודע כי לעולם לא תשוב, אלא אם כן תקום לתחייה חיפה המעורבת של ימי המנדט. זה היה אולי אחד הגורמים שבגללם הגעתי לפעילות פוליטית, מתוך תחושת גלות משותפת ונוסטלגיה. עד היום, כמה מידידי הטובים ביותר הם ערבים.”

לפרנסתו עבד תמיד כמורה, עורך ומבקר. בשהותו הארוכה – בת 11 השנים – באנגליה, השלים כתיבת דוקטורט שעיקרו נתפרסם בספר על המודרניזם שראה אור בהוצאת פנגווין. עד היום נותרה בעבורו אנגליה בית, ואילו נתאפשר לו היה מעדיף לבלות בה את שארית חייו. כשחזר ארצה ב-1978 נתמנה פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה: “יזהר סמילנסקי ואני הם הסופרים היחידים שעברו את כל המסלול האקדמי, ולא מתקראים פרופסור ומתהדרים בנוצות שווא בגלל איזה רומן או קובץ שירים שכתבו.”

בתום הראיון, גורר אותי זך לשולחן הקבוע שלו ב“כסית”. (“כל בתי־הקפה שבאמת אהבתי הפכו לבנקים ולחנויות נעליים”). בפינת דיזנגוף הוא עוצר ליד נגן רחוב רוסי, מדבר איתו קצת, ואז משאיר בידו שטר של 20 שקל. הכנר חושב שהוא חולם.

רבים משיריו כתובים בלשון נקבה או מציגים דמות נשית במרכז השיר, לפעמים בוויכוח עם גבר. גיבורותיו הן צ’יצ’ולינה, ננה הזונה של אמיל זולא, או נערה נאנסת. “לעת זיקנה נעשיתי פמיניסט, אבל אפילו בשירים מוקדמים כמו ‘טליתא קומי’ יש משא כבד של אשמת הגבר. השד יודע מניין כל זה בא. חלק מהשירים האלה נכתבו לאחר מות אמי, וזה מפתיע, כי עד שנותיה האחרונות הנוראות לא חשתי אליה שום קירבה מיוחדת. אין בי שמץ של תסביך-אם לא פתור. היא עזרה לי לפתור את הכול… אבל עובדה, כנראה שמחלתה, בדידותה, העיוורון שלה והייאוש הסופי עשו אותי מודע יותר לאומללות הבסיסית של נשים, שחרף כל ההכרזות הצבועות וההישגים הזעומים נשאר עולמן נשלט על-ידי גברים, שמקצתם מתנהגים כאנסים סידרתיים. ברגע שהאשה החלה להצטייר בעיני כקורבן – גם קורבן שלי – התחלתי להזדהות עם החלק חסר הישע שבי. האשה הזאת היא אני, כל מה שהדחקתי כשהדגשתי את היסוד הגברי שבי. כשנעשיתי חזק יותר מבחינה נפשית, יכולתי לשחרר את כל זה מתוכי. סבא פרויד היה נותן לך הסבר יותר טוב.”

שתים־עשרה שנים, בהפסקות, ליוותה אותו שרה, מזכירה בטכניון. יפה ושזופה, צעירה ממנו ב-20 שנה ויותר. זך, איש פרטי מאוד, החרד מחשיפה, הפתיע את ידידיו כשברשימה על רצח רבין כתב שנסע לירושלים לעבור על פני הארון “עם חברתי שרה”. מאז הופיעה גם בסרט שעשה עליו ידידו הבמאי דוד פרלוב. “כשאתה חי עם בן-אדם כל-כך הרבה שנים, אתה לא יכול להעלים אותו לגמרי מעיני הציבור, זה לא הוגן,” מסביר זך את ההיפתחות הלא-צפויה. “מה גם שבספר יש כל-כך הרבה שירים על נסיונות חיים עם נשים אחרות באותן שנים. חוץ משרה, אף שם לא נזכר. שרה היא האשה הראשונה בחיי שאני מתוך…”

– הכרת תודה?

“הביטוי שרציתי לומר הוא ‘כפיות טובה’ ולא ‘הכרת תודה’.”

– כאלה הם יחסיך עם נשים?

“אין לי שום כוונה לדבר על יחסי עם נשים. אני יכול רק לומר שגם עם האנשים הקרובים לי ביותר, אני שומר מרחק. גם כשאני אוהב, אני נזהר מאוד. זה קצת החינוך הייקי שלי, והרבה מאוד נסיון חיים או זכרונות ילדות ונעורים. מטבעי אני זאב בודד, גם אם לא זאב. בחגים אני בורח לחו”ל או מסתגר בבידוד גמור. אני לא הולך למסיבות אלא כשבאמת אין ברירה, אינני מזמין אנשים הביתה, אני נפגש עם אנשים רק בבתי־קפה, כמו הצרפתים. שירה אני כותב רק כשאני לבדי – לא נשים, לא חברים, לא כלום. רק מוזיקה ונוף חיפה מן המרפסת, או שולחן כתיבה במלון או בבית. כשהחיים לוחצים עלי, התחייבויות, הטרדות ודאגות הפרנסה, אינני נוגע בעט. אני כותב בהתקפות, לפעמים נגד רצוני, ואז, במצב רוח מתאים יכולים להיכתב עשרים שירים בבת-אחת. אחר-כך הם נכנסים למגירה.

שירי אוהבים חיי מגירה, ואולי אני עצמי חי קצת חיי מגירה. ורק כאשר השירים בילו זמן רב, לפעמים שנים, במגירה, אני מוציא אותם וקורא כאילו לא אני כתבתי אותם. ואז, אם הם עוד עומדים במבחן ולא נזדקנו יחד איתי – אני מוציא אותם לאור. שיר הוא צירוף מילים מאגי, תמיד אופוזיציוני, תמיד אכזרי יותר משנתכוון להיות, שמבקש ליצור בזעיר אנפין איזו הרמוניה מתוך ההרס, עולם שבו לא נחנקים. מזלי שיש לי חוש הומור שבעזרתו אני מאזן את כל המר והכאוב."

כתיבתו רחוקה מארוטיקה, ובאחד השירים החדשים יחסי המין מתוארים כהתעמלות נלעגת. “אם אין מאחוריו רגש חזק, המין לא מקרב אנשים, אולי אפילו מרחיק אותם, מקפח את אישיותם וייחודם. בדורי, המין היה אתלטיקה קלה. היום, עם הדרישות הגוברות של החברה, והנשים בכלל זה, זו כבר אתלטיקה קשה מאוד.” כשהוא רואה ברחוב ערמות ספרים ומסמכים ישנים שהוצאו מתוך איזו דירה שפונתה, הוא מחטט, חרד שמא מישהו משליך לאשפה את זכרונות חייהם של הוריו. “אני חרד מה ייעשה בחפצי אחרי מותי,” הוא אומר.

– מי אחראי לכתבי־היד שלך אחרי מותך?

“מלאך המוות. בעצם לא יישארו הרבה כתבי־יד. כל שיר שפסלתי, ובוודאי כל מכתב אישי, ייגרסו. מי שלא ‘חקר’ אותי בחיי, אינו צריך ‘לחקור’ אותי במותי. למזלי, מעולם לא היתה לי המשאלה הרומנטית לחיי נצח. אני את הנצח שלי חוויתי כאן, שלשום, אתמול והיום.”

צר לו על מעמדה של השירה. “אם יש לך בנעוריך מחשבה שהשירה מסוגלת להשלים בינך לבין העולם, אתה נוכח עד מהרה לדעת שהשירה היא מכשול. היא מבודדת אותך, היא מקנה לך אויבים ו’רוצחי אב‘, והיא ממלאת אותך טינה כלפי עולם שחושב שאפשר בהחלט לחיות בלי אמנות ‘אליטיסטית’ ובלי נשמה. ככל שאתה מתקרב אל שערי השמים, או אל הבטונדות של החברה קדישא, אתה רואה שהשירה לא תיקנה כלום – לא בך ולא בעולם. בשנים האחרונות אני חי בתחושה ‘ז’דנוביסטית’, ששירים המביעים רק את כאב החיים וצערם לא צריכים להתפרסם. החיים כל-כך רעים וקשים, ששירה המשקפת רק את מצוקת הקיום עוד מוסיפה עליה. שירה גדולה לא היתה מעולם ואסור לה להיות סוג של תרפיה עצמית. שה’פייטנים’ יוסיפו לבטא את מכאוביהם האמיתיים או המדומים ואת המשאלות האגוצנטריות שלהם, אבל מי שאין לו לומר דבר שמקדם את החיים, שמעמיק אותם ומעשיר אותם, או מוסיף להם הדרה ויופי, שיסתבך לו בקוריו וישתוק.”



המלצות קוראים
תגיות