ב-4 בינואר השליכה אשה את עצמה מתחת לגלגלי רכבת. מתוך סקרנות הלך הסופר לב טולסטוי, שגר בסמוך, אל הצריף שליד התחנה, שם בוצעה הנתיחה שלאחר המוות. על שולחן הניתוחים, בגולגולת פעורה, נחה אנה פירוגובה, פילגשו של ידידו, אשר זה זמן-מה העדיף על פניה את חסדי האומנת הגרמנייה של ילדיו. כשנודע למאהבת שהוא רוצה לשאת את האומנת לאשה ברחה מהבית, ושלושה ימים הסתובבה טרופת יגון. “אתה הוא רוצחי. הייה מאושר, אם יכולים רוצחים לדעת אושר. אם תרצה, תוכל לראות את גופתי על פסי הברזל ביאסנקי,” כך כתבה בפתק ששיגרה לאהובה הבוגדני. טולסטוי עמד בפינת הבקתה ולא גרע עין מהגופה המדממת. “איזו פריצות! ואף-על-פי-כן, איזו צניעות!” חשב כשהתבונן בזרועות ובשדיים הלבנים, חסרי החיים, אשר, כך ידע, כה היטיבו להעניק אהבה.

הוא היה בן 44. תקופה ארוכה, מאז סיים את מלחמה ושלום רחב־היריעה, היה במשבר כתיבה. הוא רצה לכתוב עוד רומן היסטורי, אבל 17 פעמים התחיל, ונתקע. בעיות נישואים הסעירו אותו, וזמן רב שקל לכתוב ספר שבו יתאר אשה נשואה, בת המעמד הגבוה, המתאהבת בגבר אחר ומקריבה למענו הכול, אך לא הצליח לתאר את הדמות הראשית כך שתעורר רחמים, אך לא בוז. התאבדותה של אהובת ידידו הטרידה אותו אך עדיין לא תירגם זאת לנושא לכתיבה. “במשך שנה ויותר דרו במוחו בכפיפה אחת שני נושאים – נושא הבגידה ונושא המוות האלים – מבלי שיתמזגו,” מסביר הביוגרף אנרי טרויה.

ואז, במרס 1873, נבטו כל ההשפעות, ונסער, התיישב אל שולחנו וכתב את המילים הראשונות של אנה קארנינה. כתמיד, גם כאן ביקש להראות שכדי לחיות חיי שלמות, חייב האדם להכניע את יצריו הבהמיים. את חיצוניותם של גיבוריו ואת תכונות אופיים עירבב והרכיב מתוך מכריו ובני משפחתו. “אתמול התחיל לב לכתוב רומן על חיי זמננו. הנושא: אשה הבוגדת בבעלה והטרגדיה הנובעת מכך. אני מאושרת,” כתבה אשתו סוניה לאחותה.

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה,” כך נפתח הספר, שמתאר כמה וכמה מערכות יחסים, ובראשם שני סיפורי אהבה מקבילים ומנוגדים, במשפחה אחת: הסיפור הדרמטי והטראגי של אנה קארנינה, הנשואה לשר ומאבדת הכול בעבור התשוקה לקצין צעיר ויפה-תואר – את מעמדה החברתי, בנה האהוב, ולבסוף את חייה. אנה, שקוראת רומנים אנגליים ומשתוקקת שכל הנפלאות שבספרים יקרו גם לה, נוחלת כישלון.

מנגד, סיפור ההצלחה – אהבתם של קיטי, גיסתה הצעירה של אנה, וקונסטנטין לווין. השם “לווין”, אשר אין לו קשר ליהדות, נגזר מ“לב” – שמו הפרטי של טולסטוי. הוא יצק לתוכו פרטים אמיתיים מחיזורו ומחייו עם אשתו, והעניק לו את רעיונותיו, כמו תפקידה המרכזי של האשה כרעיה ואם, תפלות חיי העיר מול אמיתיות חיי הכפר, המאבק בין האצילים לאיכרים ברוסיה, ועוד ועוד. המוטו של הספר היה, “לי נקם ושילם”, מתוך ספר דברים פרק ל"ב. אלא שעונשה של אנה בא לה לא מידי האל, אלא ממצפונה ומרגשות האשם שלה עצמה.

“טולסטוי רצה להציג אשה שאינה מתחשבת בסדרי החברה,” אומרת הסופרת שולמית הראבן. “אנה קארנינה היתה צריכה לנהל את הרומן שלה בשקט, ולא לעורר גלים. גם בימינו, כשמתנהל רומן סודי, קיימת מחויבות של הצדדים לסודיות. בעלה הציע לה הסדר, שהיא תמשיך את הקשר מן הצד, ורק לא תפגע בכבודו, אבל באופן בלתי אצילי ביותר היא התנהגה בהפגנתיות, וחשפה לעין כול שיש יחסים אסורים בינה לבין ורונסקי. אני חושבת שתרבות מתחילה במקום שבו יודעים להפריד בין הפרטי לציבורי. אנה לא עשתה זאת, כי לא יכלה לאהוב שום אדם מלבד עצמה. פסיכולוג היה מגדיר אותה כאישיות אדיפאלית מובהקת. היא גדלה בבית דודתה, בלי הורים, וחיפשה אצל הגברים שבחייה דמות אב. אבל דרישתה להיות נאהבת כל הזמן, ולא להיות נטושה אף לא לרגע, אינה ניתנת למימוש בשום יחסים מציאותיים.”

אנה קארנינה, שהתפרסם תחילה בהמשכים בכתב־עת, וב־1878 יצא כספר, היה מייד לרב-מכר. נשות החברה הגבוהה חשו עצמן בדרך זו או אחרת כאחיותיה של אנה הנואשת, והמלאי אזל מייד.

בטיוטות הראשונות אנה תוארה כשמנה, כהה, וולגרית, “מכוערת, מצחה צר ונמוך, אפה קצר ומשורבב כלפי מעלה. גופה כבד עד כדי כך, שאילו נוסף עוד נופך היתה נראית איומה.” אבל תוך כדי כתיבה הלך טולסטוי והתאהב בגיבורתו, ושיפר את הופעתה. בגרסה הסופית, קארנינה היא יפהפייה עם “משהו זר, שטני וקסום”, שגם גברים וגם נשים אינם יכולים שלא להישבות בקִסמה: כתפיה מחוטבות כשנהב עתיק, עיניה אפורות מתחת למסך ריסים שחורים, חיוכה מרפרף בין העיניים לשפתיים, ותלתליה השחורים צונחים בחן על עורפה. אף שהיא אם לילד קטן, היא נראית בת עשרים לכל היותר, שופעת חיים ותעצומות נפש, עוצמות של אהבה ונדיבות לב. גרטה גרבו שגילמה את דמותה, היתה קארנינה בלתי נשכחת.

“יחסו של טולסטוי לאנה קארנינה השתנה תוך כדי הכתיבה,” מסבירה ד"ר הלנה טולסטוי, מרצה לספרות רוסית באוניברסיטה העברית (ובת משפחה רחוקה של הסופר הנודע). "הוא התכוון לכתוב ספר על אשה-שטן, שהורסת את חייהם של שני גברים טובים והגונים. זו היתה תקופה שבה דנו בשוויון זכויות לנשים, והיתה ברוסיה קבוצה של נשים פמיניסטיות שנשאו את הסיסמה ‘חופש לאשה’. טולסטוי התנגד, הוא נלחם בהלכי הרוח האופנתיים שנראו לו שטחיים. הוא מנסה לומר: אתן אומרות שיש לאשה זכות לפרק משפחה שלא מעניקה לה סיפוק? בואו נעשה ניסוי. הוא לוקח אשה, עם בעל שמאפשר לה לעשות כרצונה, וזוכה לאהבתו של גבר מקסים, שעוזב למענה את הקריירה הצבאית שלו, ובונה לה אחוזה מודרנית, עם בית־ספר ובית-חולים, כדי שתוכל לעסוק בפילנטרופיה. ואפילו נולדת להם תינוקת. אז מה חסר לה? זה שהחברה הגבוהה לא מזמינה אותה יותר, כי היא אשה חוטאת? מה אנה רוצה, ליהנות משני העולמות? שימשיכו לקבל אותה כאשת שר, ותוכל להיות גם עם המאהב? אנה מתקלקלת, ומתחילה לפלרטט עם אחרים. אשה שעזבה פעם אחת את בעלה, אומר טולסטוי, הופכת לזונה. הוא כתב רומן אנטי ליברלי, להראות איך צריך גבר אמיתי להתנהג: לא להעלים עין, כמו שעשה קארנין, אלא לסלק מייד את כל המחזרים ולחסל את הבעיה בחיתוליה. גבר אמיתי היה אומר לא, וסוגר אותה במפתח. המודל החיובי בספר הוא יחסיהם של קיטי ולווין: כשמישהו מתחיל לחזר קצת אחרי קיטי, לווין נכנס עם בקבוק, וזורק את האיש מהבית.

טולסטוי, שהיה גבר וולגרי, מלוכלך ופונדמנטליסט, עשה אותו דבר לאשתו המסכנה סוניה, וכשהיה לה קשר אפלטוני עם ידיד, המוזיקאי טנייב, הוא ירד לחייה וזרק אותו מהבית. זהו ספר מוסר, על הדרך הטובה ועל הדרך הרעה. והדרך הנכונה, על-פי טולסטוי, היא של חיי משפחה פטריארכליים, עם בית, משפחה ואלוהים."

טולסטוי הלך בדרכו של פלובר, שב-1857 כתב על מאדאם בובארי ועל גורלה הנמהר. כמו אמה בובארי, הפכה גם אנה קארנינה לאיקון, אות אזהרה לנשים. ב-120 שנות קיומה לא נעלמה מעולם מן המדפים, ועשרות מיליוני עותקים, בעשרות שפות, נמכרו. בעברית ראה הספר אור לראשונה ב-1922 בתרגומו של יוסף אליהו טרייווש, ב-1956 התפרסם התרגום השני, של יצחק שנהר, בהוצאת שוקן, וב-1999, של נילי מירסקי בעם עובד.

למי שלוקח לידו את 1,041 העמודים של אנה קארנינה, מובטחת חוויה מרטיטת לב, לא מעט בזכות אבחנותיו הפסיכולוגיות של טולסטוי. למשל, אחרי פגישתה הראשונה של אנה עם ורונסקי, היא חוזרת הביתה:

“כשנעצרה הרכבת ואנה יצאה החוצה, נפלו עיניה קודם כול על פניו של בעלה. ‘אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?’ חשבה אנה בהסתכלה על דמותו האומרת צינה והידור, ובעיקר על סחוסי אוזניו, שתמכו בשולי כובעו העגול ועכשיו הפתיעוה כל־כך… רגש לא נעים צבט את ליבה כשפגשה במבטו העייף והעקשני, כאילו ציפתה שייראה אחרת.”

כיוון שהתאהבה, נראה לה בעלה הקר והקשיש ממנה בעשרים שנה דוחה שבעתיים, ולראשונה היא שמה לב שאוזניו בולטות, ויש לו הרגלים מעצבנים. אפילו בנה מעורר בה,איזה רגש דומה לאכזבה". “האמביוולנטיות של טולסטוי ניכרת כאן,” אומרת נילי מירסקי. “הוא לא אומר, תראו איזה נישואים יפים נהרסים כאן, אלא מתאר משהו מאוד לא מעורר תיאבון. הוא שופך אור על אנה, ועל געגועיה לאושר, ומבטא סלידה מהזיווגים חסרי האהבה. טולסטוי אינו רוצה שאנה תישאר עם בעלה, אבל גם לא רוצה שתפגע במוסר. הוא מציג את מלוא המורכבות האנושית של המצב.”

סיפור חייו של טולסטוי נקרא כיצירה בידיונית שלו עצמו: אמו, הנסיכה מריה וולקונסקי, כבר נחשבה לרווקה זקנה כשפגשה את הרוזן ניקולאי טולסטוי. הוא היה גבר נאה, צעיר ממנה בחמש שנים, בעל תואר אצולה אך דל אמצעים, וכשהביאה הכלה כנדוניה את אחוזת יאסנאיה פוליאנה, בקרבת מוסקבה, בתוספת 800 איכרים צמיתים ממין זכר, נחתם השידוך. לב טולסטוי, בנם הרביעי, נולד ב-1828 וכשהיה בן פחות משנתיים מתה אמו במחלה. היא היתה אהבתו הגדולה, דמות נוכחת ונעדרת בעת ובעונה אחת. “מפני שעדיין לא למדתי לדבר כאשר נפטרה, בעיני היא נשארה ההתגלמות העליונה של אהבה טהורה… כן, אמא, קחי אותי בזרועותייך, פנקיני,” כתב בגעגועים של ילד, כמה שנים לפני מותו. אותם קווים ביוגרפיים העניק לגיבורו לווין באנה קארנינה:

“את אמו זכר לווין אך בקושי. זכרה היה מקודש בעיניו, ואת אשתו לעתיד צייר לו בדמיונו כמין בבואה של אותה דמות איקונין קדושה וזוהרת, כפי שהיתה לו אמו.”

הילדים גדלו באחוזה, עם אומנת ודודות, מורים פרטיים ושלושים משרתים. כשהיה לב בן שמונה, עברו כולם למוסקבה, ובאותה שנה נפטר האב במפתיע. “עד מותו לא ידעתי כמה עזה היתה אהבתי אליו,” כתב בזכרונותיו. מגיל צעיר היה מודע לכיעורו הפיזי: אף רחב ושטוח, עיניים קטנות ושקועות בחוריהן, גבות עבותות שניסה לגזור אותן, אך הן דווקא צמחו פרא וכיערו אותו עוד יותר. הוא אהב אנשים יפים, ו“המשיכה שחש אל ילדוֹת לא מנעה את לב מליפול בשבי קסמם של נערים בני גילו: יופי פיזי כבש את ליבו ללא הבדל מין,” כותב אנרי טרויה, בביוגרפיה הנפלאה טולסטוי (תירגם: מרדכי שניאורסון, הוצאת כתר). “לעיתים קרובות הייתי מאוהב בגבר,” רשם טולסטוי ביומנו. את לחיצת ידה של אנה קארנינה הוא מתאר כגברית ונמרצת.

כשחולקו נכסי המשפחה, ירש הוא את אחוזת יאסנאיה פוליאנה. לימים הנהיג כאן רפורמות חברתיות, שיחרר את צמיתיו, ולילדיהם הקים על חשבונו בית-ספר שבו לימד בעצמו בשיטות שהמציא: חינוך פתוח, שנראה מתקדם מאוד גם היום. כל זאת בא לידי ביטוי ברומן בהשקפותיו ובמעשיו של קונסטנטין לווין, בן דמותו של טולסטוי.

כששירת טולסטוי כקצין בצבא הצאר, כבר פירסם את ספרו האוטוביוגרפי ילדות. “אני בטוח לחלוטין כי חוננתי בגאוניות,” כתב. הוא לא סיים את האוניברסיטה כי העדיף ללמוד לבד, והיה גבר של נשים. הוא נהנה מחסדיהן של איכרות וצועניות, ואצל אהובת נעורים שלו פגש את שלוש בנותיה. הוא חיזר אחרי הבכורה, ליזה, אך היה מאוהב באמצעית, סוניה – נערה יפה, חזקה וברוכת כשרונות. הם נישאו ב-1862, וסוניה בת ה-18 לא סלחה לעולם לחתנה, גבר מנוסה ומבוגר ממנה ב־16 שנה, שדרש ממנה לקרוא את יומנו האישי שבו חשף את פרטי הפרטים של מעלליו המיניים.

סוניה היתה אשת סופר אידיאלית: לא זו בלבד שילדה וחינכה 13 ילדים (שאת חלקם נאלצה לקבור בינקותם), ניהלה בית ואת כל חשבונות האחוזה, בלילות היתה יושבת ומפענחת את טיוטותיו המבולבלות של בעלה, ומעתיקה את הדברים בכתב-יד. את 2,000 עמודי מלחמה ושלום העתיקה שבע פעמים, בכל פעם בגרסאות ובתיקונים אחרים. כשהעתיקה את אנה קארנינה, זיהתה בלא קושי את רגשותיו המסוכסכים של בעלה האהוב, כלפיה וכלפי העולם. הרוזן לב טולסטוי התנגד כל־כך לרכוש פרטי, שרצה להעביר את אחוזתו, ואת כל מה שיש בה, ולחלקה בין מאות איכריו. כאן מתחה סוניה את הקו, וסירבה להיכנע לשיגעון הזה. טולסטוי התעקש לוותר על רכושו, אך ניאות להעבירו לה ולילדים. הרוזן עבד כאיכר בשדות, חטב עצים, תפר לעצמו מגפיים, סירב לאכול בשר, אך התגורר בפאר ובעושר כאורחה של אשתו.

“טולסטוי ודוסטויבסקי הם צמד גדולי הספרות הרוסית של המאה ה־19: טולסטוי נחשב לסופר של הבשר האנושי, בשעה שדוסטויבסקי הוא הסופר של הרוח, והקוראים נחלקים באהדתם, לזה או לזה, כמו מעריצים של אלביס או קליף ריצ’רד,” אומרת נילי מירסקי. “טולסטוי היה אדם חושני וממשי ביותר, ועינה את אשתו ביצר המיני שלו שלא ידע שובעה. היו לו שני בנים לא חוקיים, וביומנה מתלוננת אשתו על שהוא מכריח אותה ללדת שוב ושוב, ובכל פעם היא רושמת, ‘לדאבוני, שוב אני בהריון’. את אנה קארנינה הוא תיאר כאשה שמשתמשת באמצעי מניעה, דבר שהוא התנגד לו. אבל ברגע שנחלש אצלו היצר, הוא כעס על בני־האדם שעוד נהנים מיצריהם.”

בשנת 1888 הודיע טולסטוי שהדרך העדיפה היא התנזרות מינית – נושא שבא לידי ביטוי בספרו סונטת קרויצר, שפורסם שנה אחר־כך. “דחיית המין בידי אדם מיני וייצרי כל-כך, היא אחת הסתירות באישיותו של אדם שהיה מלא ניגודים,” כותב דניאל רנקור־לפרייר בספרו טולסטוי על ספת הפסיכיאטר. "היתה חוצפה מסוימת שהוא, אחרי שחי חיים מלאים, מטיף לבני־האדם שעליהם להתנזר ממיניות, גם במסגרת הנישואים. לבנותיו עשה את המוות ודרש שלא יתחתנו. הוא שנא נשים, ובעיקר את הצד המיני שבהן, ותיעב גם את הצד המיני בו עצמו.

התאבדותה של אנה קארנינה היא ביטוי להשקפתו, שנשים נואפות ראויות לעונש, וביטוי לרצונו להעניש או להרוג את עצמו בגלל מיניותו-שלו." לפעמים לא ברור אם הספרות מחקה את החיים או החיים את הספרות.

מאה שנים אחר-כך, בשנת 1986, קמה הלנה טולסטוי ועזבה את בעלה, פרופסור ידוע באוניברסיטה העברית. אהבתה לגבר אחר הביאה לכך שיפרקו שתי מערכות נישואים, שמהן היו לכל אחד מהם שני ילדים.

“בתקופה ההיא לימדתי באוניברסיטה את אנה קארנינה, והרגשתי שמגנים אותי כמו שגינו את אנה,” אומרת ד"ר הלנה טולסטוי. "הרגשתי את השנאה המכוונת לנשים, שמעיזות להתגרש ומייד נחשבות ליצור לא הגון. הרבה חשבו עלי, כמו שחשבו על אנה קארנינה, נו, טוב, עכשיו היא הולכת לאבדון, הוא יעזוב אותה בעוד חצי שנה, והיא תתחיל לשתות וודקה, תהפוך לאלכוהוליסטית ותתאבד. אנה קארנינה עזרה לי לראות את נקודות התורפה, הנקודות שבהן אני חייבת להיות חזקה: היא ניסתה להיות סופרת, ולעסוק בחינוך של נשים, אבל לא האמינה מספיק בעצמה, ונעשתה אשה תלותית ונרגנת. ראיתי איך היא דירדרה את יחסיה עם ורונסקי, והמאיסה עצמה עליו במריבות אינסופיות: היא חשבה שאם היא הקריבה את כל העולם בשבילו, אז הוא צריך להיות תחליף של העולם כולו בשבילה, וזה בלתי אפשרי. אין לה כוח לומר, זו האהבה שלי, ולא איכפת לי מה חושבים עלי.

לקחתי אותה כמודל שלילי, כדי לעשות בדיוק ההפך. אילו היה לה יותר כוח עמידה, זה היה עוזר לה גם ביחסיה עם ורונסקי." ד“ר מיכאל וייסקופף יושב ומחייך, ומאזין בהערכה לדבריה. אם בסיפור הזה היא יכלה להיות אנה קארנינה, הרי שהוא ורונסקי: גבר נאה, כהה, נעים הליכות, צעיר מהלנה בכמה שנים. הוא ד”ר לספרות רוסית ועורך כתב-עת ספרותי, מפתח הלב. ככל זוג שלקח את גורלו בידיו בנסיבות לא פשוטות, גם הם נאלצו לשלם מחיר כלכלי, חברתי ומשפחתי, אך הם יודעים להעריך את האושר שנפל בחלקם. “ואז, באמצע כל התוהו ובוהו, גיליתי שאני בהריון, בגיל שכבר לא חשבתי שזה יכול לקרות לי,” אומרת הלנה. "זה היה נס משמים, מתנה מאלוהים. כשאני קוראת איך אנה הרתה לוורונסקי, ואחרי המחיר הכבד שנאלצה לשלם כשנותקה מבנה האהוב סריוז’ה, פתאום קיבלה מתנה כזו, תינוקת של אהבה, אני מבינה את זה לגמרי, כי זה מה שקרה לי ולמיכאל. היינו מאושרים בלי גבול כשבננו נולד, אין לך מושג כמה אהבה הילד הזה קיבל. אבל טולסטוי מתאר איך אנה אדישה לבת שלה, מסרבת להניק אותה, וכמעט נותנת לה למות. הוא מבקש להראות שרגשות האשמה שלה כל-כך חזקים, ולכן היא מתנכרת לבת שלה, אבל אני לא מאמינה לטולסטוי.

הוא עשה כאן שקר ספרותי. אם אנה היתה אמא טובה לבנה, שנולד לה מגבר לא אהוב, אז אין ספק שהיתה אמא מצוינת פי אלף לבת, שנולדה לה מתוך יחסי אהבה עזים כל-כך. אין לי ספק שאשה מציאותית בתנאים האלה היתה אוהבת את בתה בלי גבול. טולסטוי לא היה מסוגל לתת לאהבה של אנה לנצח. הוא משליך את רגשותיו שלו, את פחדיו מפני הקידמה."

– למה אתם הצלחתם, ואנה קארנינה וורונסקי נכשלו?

“כי אנחנו נפטרנו מהאמונה בדטרמיניזם, כי אנחנו חיים בעולם שבו הכול פתוח, עולם בלי קלישאות, ומפני שאהבנו מאוד זה את זו,” אומר ד“ר וייסקופף. ספרי הביקורת והמחקר על טולסטוי ותקופתו מראים שגירושין היו תופעה לא רצויה, אבל לא בלתי אפשרית. “היו גירושין במעמד האצולה, שאליו השתייך הענף של משפחת טולסטוי, וגם הענף המשפחתי שלנו,” אומרת ד”ר הלנה טולסטוי. “הסבא שלי, הרוזן אלכסיי טולסטוי, שגם הוא היה סופר, היה נשוי שבע שנים לאשה יהודייה יפה ועשירה, סופיה דימשיץ, ציירת קוביסטית. כל פעם התאהבה במישהו אחר, עד שהוא לא יכול היה לסבול זאת יותר, והיא ברחה עם צייר רוסי יפה-תואר. אחרי שהתגרשו, התחתן עם סבתא שלי: נטאליה, שהיתה משוררת, ועזבה למענו את בעלה, שהיה עורך-דין יהודי. סבא וסבתא חיו באושר, בלי נידוי חברתי. אז איפה היו הנורמות החברתיות? באליטה, במיוחד כזו שנטתה לבוהמה, הנורמות תמיד היו חופשיות. אפילו אחיו של טולסטוי, חי בלי נישואים עם אשה, היו לו שלושה ילדים, ואיש לא גינה זאת.”

“אני אעניש אותו ואימלט מכולם ומעצמי,” חושבת אנה ברגעים לפני שהיא מטילה את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת. “גם ההתאבדות היא הצגה של נקמנות אינפנטילית, המופנית נגד עצמה,” אומרת שולמית הראבן. “‘אתם אינכם יודעים לאהוב אותי – אז אני אמות לכם וכולכם תצטערו,’ היא אומרת.”

התאבדותה של אנה, ובעקבות זאת הליכתו של ורונסקי אל הקרב, למות במלחמה בסרביה, הם ביטוי לדיכאון שייסר את טולסטוי: במהלך שלוש שנות הכתיבה מתו שלושה מילדיו, כולל בנו הקטן איוואן בן השש, שהיה הגאון המשפחתי. מתו גם שתי הדודות שגידלו אותו בהיעדר הוריו, והוא התמלא תחושה של “הבל הבלים הכול הבל”.

“אחרי כתיבת אנה קארנינה, הוא החל להתכחש לכל מה שהאמין בו, והיפנה עורף לעצמו כאמן,” אומרת נילי מירסקי. “זה היה משבר נפשי ואינטלקטואלי, שהיה קשור גם לגילו המתקדם.”

הוא נמלא הרהורי התאבדות. “סילקתי מהחדר את החבל, ובצאתי לציד איני לוקח עמי עוד את הרובה, כדי שלא אתפתה לאבד עצמי לדעת בדרך קלה מדי,” רשם. הוא מצא את הפתרון למכאוביו בהליכה אל הדת, ובוויתור על נכסיו.

בגבור כעסה, רשמה רעייתו סוניה את טענותיה, למען הדורות הבאים: “אלה שיכתבו את הביוגרפיה שלו יספרו ששאב מים מן הבאר במקומו של המשרת, אבל איש לא יידע שמימיו לא נתן לאשתו רגע של מנוחה, לא הגיש לילדו החולה אפילו טיפת מים אחת, ובמשך 32 שנות נישואים לא ישב ולוא חמש דקות למראשותיו של חולה, כדי שאני אוכל לנוח ולישון קצת, לטייל או להתאושש מעייפותי ועמלי.” כשציווה את התמלוגים על כתביו לאנושות ולא למשפחתו, היא טענה, ובצדק, שהמו"לים ואנשי העסקים יתעשרו בזכותו עוד יותר, “בעוד שנכדיו של טולסטוי ימותו ברעב כתוצאה מרשעותו והתרברבותו של סבם.” זה לא הועיל לה. לא פעם איימה, מהרהרת בלי ספק באנה קארנינה, “להיפרד מכולם, לשכב בשלווה על פסי הרכבת.”

ב־28 באוקטובר 1910, ב־4 בבוקר, לבש טולסטוי בן ה-82 חלוק ונעלי בית, וכתב לאשתו מכתב פרידה. “עזיבתי תכאיב לך, ואני מצטער על כך, אך הביני אותי והאמיני לי – איני יכול אחרת.” הוא העיר את הרופא שגר איתם בבית, והם יצאו יחד בכרכרה. כשהתעוררה סוניה וקראה את המכתב, ניסתה להתאבד בבריכה הפרטית שבתוך הגן. “ליובוצ’קה יקירי, חזור הביתה אהובי הצילני מניסיון שני לאבד עצמי לדעת,” כתבה לו. במשך ימים נדד טולסטוי ממקום למקום, וקודח מחום עצר בתחנת רכבת קטנה. בביתו של מנהל התחנה פונה למענו חדר. כשנודע לסוניה, לקחה רכבת מיוחדת ונחפזה לשם, אלא שכמה ממעריציו של טולסטוי שסיכסכו ביניהם, לא הניחו לה להיכנס.

כמה ימים שהתה בקרון הרכבת, מול הצריף שבתוכו היה בעלה. עיתונאים מכל העולם באו ללוות את גסיסת הסופר הדגול, ואת הדרמה המשפחתית. טולסטוי לא היה מודע לכך שסוניה בחוץ.

כשהניחו לה להיכנס לבסוף, הוא כבר לא שמע אותה. סוניה חזרה לקרון ורשמה ביומנה: “7 בנובמבר. לב ניקולאייביץ נפטר בשעה שש בבוקר. לא הִרשו לי להיכנס לחדרו אלא ברגעיו האחרונים. לא הרשו לי לומר שלום לבעלי. אנשים אכזרים.” טולסטוי נקבר באחוזה שבה נולד. סוניה עמדה מאובנת מצער ויגון ולא בכתה. היא נפטרה תשע שנים אחריו.