בארבעה בנובמבר,1995, אחרי מופע קריאת שירה בפסטיבל משוררים בפלורידה ניגש יבגני יבטושנקו אל פינת האולם, וביקש ללגום כוס יין. “ופתאום מישהו צעק שירו בראש ממשלת ישראל,” הוא משחזר. “רצתי אל מסך הטלוויזיה, וראיתי תמונות מהעצרת בתל־אביב. יותר מכול נחרט בי רגע אחד: שפתיו של החייל הוותיק ולמוד הקרבות שלכם, שהורגלו לצוות ולפקד, מנסות למלמל שיר של שלום, ואינן יכולות. רבין היה מסורבל וביישן, מאותם אנשים חזקים שמפחדים להראות סנטימנטים, אף שבתוכם הם רכים וביישנים.” שעות ארוכות ישב יבטושנקו והביט במסך בשתיקה, בעיניים קרועות. “לא ישנתי כל הלילה, ומתוכי התפרצו השורות על החייל שנרצח כששיר השלום על שפתיו: דווקא הוא, כלוחם, הבין בבטנו, במעיו, שאין עתיד במלחמה. כמו שבין גדולי הלוחמים לשלום היו פיזיקאים גרעיניים, שהיו להם ייסורי מצפון. והוא מת ברגע נפלא של חייו. למחרת נסעתי להופעה, עם משורר אמריקני שהיה פעם קצין בכיר. במהלך הנסיעה תירגמנו את השיר לאנגלית, ועוד באותו ערב דקלמתי אותו. תגובה מיידית כזו היתה לי רק ב־1961, כשבבוקר ביקרתי בגיא ההריגה בבאבי יאר, וכבר באותו הערב שמעו אלפים את הפואמה החדשה שחיברתי.”

כדרכו של יבטושנקו, זכה השיר על רצח רבין לפרסום עולמי, והתנוסס על עמודו הראשון של הפראבדה. חודשיים אחר-כך, בינואר 1996, הגיע לביקור בישראל. בערב שהתקיים ב“בית התפוצות” קרא את השיר, כשהוא מישיר מבט אל אלמנת ראש הממשלה. “כעת הוא שוכב לבדו/ מותש למוות מן הנוכרי, מבן עמו/ יצחק רבין, החייל הוותיק שלא ידע לשיר/ גופת שיר מוטלת על שפתיו הנעולות”, חתם יבטושנקו את שירו. למחרת בבוקר, מלון גדול וישן בתל־אביב. אנשי עסקים רוסים מתרוצצים אנה ואנה, מכוניות גדולות ושחורות שמזכירות סרטי גנגסטרים משנות ה־30, ממתינות בחוץ. יבטושנקו יורד אל הלובי, איש ענק, כמעט 1.95, יפה-תואר ורחב כתפיים, עיניו כחולות, אפו חד ופניו נעריות. הוא לבוש בד ססגוני מאוד, אדם שרגיל לבלוט ולהקסים, בעל כאריזמה של כוכב פופ, שהמונים נהרו תמיד לשמוע את קולו התיאטרלי ונערות רדפו אחריו.

“כשאתה עוזב לנצח מולדת, אתה נאלץ להשאיר את רוב חפציך. אני מתרגש כשעולים באים להופעתי, ומביאים לי לחתימה את ספרי שלקחו איתם מרוסיה, וגם כרטיסי הופעות שלי משם. זה נוגע ללב, עד כמה הם קשורים ונאמנים לתרבות הרוסית. יש כאן אנשים מושפלים. אם מדענית מוכרת פרחים או שוטפת רצפות, או נגן ראשי של תזמורת עומד בפינת רחוב עם כינורו, איך אפשר לקחת ברצינות מדינה שבה מתעלמים מכשרונות כאלה? אבל אני מקווה לטוב. הכנר אולי מנגן ברחוב, אבל ילדיו ונכדיו כבר ידברו עברית טובה, ילמדו באוניברסיטה, ויהיו ישראלים. אל תשכחו שהרוח הרוסית טבועה בכם. הרי כל מה שטוב בארץ הזאת, צמח על התרבות והשירים הרוסיים.”

יבגני יבטושנקו נולד ביולי 1933 בכפר זימה שבסיביר, ברחוב שנשא את השם הפיוטי “דממת הים”. אבי סבו, איכר מז’יטומיר גורש לסיביר משום שהעלה באש את ביתו של האדון, “ועד היום מתחשק גם לי להצית משהו כשאני פוגש מישהו בעל תפישה דומה.” שני סביו נעלמו ונרצחו בטיהורים של סטלין. “המהפכה היתה דתה של משפחתי”, כתב יבטושנקו באוטוביוגרפיה בטרם עת, שפירסם בגיל 30. רק סערת המהפכה יכלה להפגיש שני ניגודים כמו אמו הפרולטרית, שהטביעה בו אהבה לעבודת האדמה ולפועלים, ואביו – אינטלקטואל חובב היסטוריה ושירה, שלימד אותו קרוא וכתוב וחיבב עליו, כבר בגיל רך, את יצירות שקספיר ודאנטה, בלזאק וטולסטוי.

ילדותו היתה רצופת אושר וייסורים, והוריו התגרשו כאשר מלאו לו שמונה שנים. הוא כתב שירים בלא הרף ורצה תמיד להיות משורר, אך אמו, שחרדה מכך, היתה שורפת שוב ושוב את מחברותיו. את כוחה של השירה ככלי נשק למד בגיל 11, כשבשירו הראשון הוקיע את הבריון השכונתי. הוא הוכה מכות קשות, אך לא הפסיק. השירים שכתב ושלח לעיתונים, הוחזרו לו – אך הוא לא נואש. ככל ששקע בשירה, התדרדר בלימודים, ונזרק לבית־ספר לקשי חינוך. הוא הצטיין בכדורגל וחשב להפוך למקצועי, ואולם ערב המשחק התפרסם בעיתון שירו הראשון, והוא השתכר משמחה. רק כשהופיע במגרש, מתנודד משכרות, נקטעה למזלו הקריירה הספורטיבית שלו. “אני מתעב לאומנות”, כתב יבטושנקו. “לגבי מכיל העולם רק שתי אומות: הרעה והטובה. אני הנני לאומן של אומת הטוב”. הוא לא שוכח אשה זקנה אחת, שראה במוסקבה במהלך מלחמת העולם השנייה, שהגישה לחייל גרמני שבוי פרוסת לחם, ולימדה אותו פרק בחמלה. לימים יהפוך לאיש בעל זהות מורכבת, שידע לתמרן בין כתיבת שירי הלל למשטר הסובייטי ובין התקפות קשות עליו. את ספר שיריו הראשון פירסם בגיל 19, בשנתו האחרונה של סטלין שאותו העריץ. אך פרסומו הגדול בא לו בשנת 1961, לאחר שביקר באתר הרצח ההמוני בבאבי יאר.

לא דם עברי זורם בתוך דמי.

אולם שנאה קשוחה שנוא אני, כמו

היהודי,

ועל כל אנטישמי.

ועל כן –

רוסי אני ראוי לשמו.

(תירגם מרוסית: שלמה אבן־שושן)

יבגני יבטושנקו: “ביקרתי בבאבי יאר בבוקר, וכשהזדעזעתי שאין יד זיכרון למאה אלף הנרצחים, חשתי שאני חייב להקים מונומנט – אבל לא מאבן או עץ, אלא מנייר. באותו ערב היתה לי הופעה בקייב, ואת כל השיר הארוך הזה כתבתי בשעות הספורות שלפני ההופעה. כשעמדתי וקראתי את השיר, לא ידעתי באותה שעה שמתחת לבמה שעליה עמדתי היו מרתפי הק.ג.ב. האוקראיני. ושם, בתקופת סטלין, עינו ורצחו אנשים. עמדתי על הבמה, כמו רפסודה מעל לדם הזורם, הבלתי נראה, ואני קורא שירה מעל לדם. כמו כריך של סבל.”

הפואמה באבי יאר תורגמה ל־72 שפות, והולחנה בידי המלחין הנודע שוסטקוביץ. כיוון שהוקיע בה את האנטישמיות הרוסית, שבאה לידי ביטוי בטבח ההמוני של יהודים בגיא ההריגה הסמוך, לא הורשה יבטושנקו לחזור אל קייב במשך 24 שנים. אלא שבינתיים הפך לסמל המצפון, תוך שהוא יודע להלך בין הטיפות. אינטלקטואלים אחרים, מתנגדי המשטר, היו כלואים בסיביר, ואילו יבטושנקו היה חופשי לצאת למערב כרצונו, להופיע על בימות ניו־יורק ולקרוא שירי חירות. הוא היה עלה התאנה של השלטון הקומוניסטי, הוכחה כביכול לליברליות. במימונו של מנגנון המפלגה חי חיים נוחים, עם מכונית מפוארת ובית במוסקבה ודאצ’ה כפרית.

“אומרים עלי שהייתי בובה של המשטר,” הוא אומר. “אנשים ספרו כמה נסיעות עשיתי, ואיך שוטטתי בין אירופה וארצות־הברית, אבל רק אני ידעתי כמה נסיעות בוטלו ברגע האחרון. לא קיבלתי שום מתנות. כל חיי החזקתי מעמד בלי לקבל משכורת מהמדינה. אף פעם לא עבדתי בשבילם, ולא הייתי חבר מפלגה. אני לא אנטי-קומוניסט. אני אוהב את הרעיון הקומוניסטי, אבל רק כחלום, כי זה לא מציאותי. הקומוניזם היה שלטון צארי במסווה של סוציאליזם. מרקס ואנגלס נכשלו, כי הם בנו את התיאוריה שלהם על אדם שהוא יצור מושלם וחסר חולשות. אבל אדם כזה אינו קיים, ורק באמצעי דיכוי וענישה אפשר לאלץ אותו להתעלות על דחפיו הטבעיים.”

ב־1972, כשהוזמן להופיע בארצות־הברית, הוטלה פצצה למשרד של סול יורוק, האמרגן היהודי שהביא אותו לניו־יורק, ואיריס ג’ונס בת ה־27 נהרגה. “הפצצה הוטלה בידי יהודים, חברים ב’ליגה להגנה יהודית' של מאיר כהנא. והם רצחו את מזכירתו, בחורה יהודייה. זה היה אבסורד,” אומר יבטושנקו, שעל חורבות משרדו של יורוק כתב שיר, “פצצות ובללייקות”. “אנשי כהנא תקפו אותי, מחבר באבי יאר, על שאני לא מספיק פרו־יהודי, ובאותו ביקור עצמו הותקפתי על-ידי בנים של מהגרים אוקראינים שזרקו אותי מהבמה ושברו לי שתי צלעות, על היותי פרו־יהודי.”

יבטושנקו, גבר של נשים. אשתו הראשונה היתה המשוררת ממוצא טטארי, בלה אחמדולינה. השנייה היתה יהודייה רוסייה, השלישית מתרגמת בריטית, והרביעית, מָאשה, אם שני בניו הקטנים, היא רופאה צעירה ממנו ב־30 שנה, אותה הוא נהנה להציג כ“בתי”.

“תמיד אני הייתי האשם בגירושין, כי אני בעל קשה, ונוסע המון,” הוא אומר. “אני ידיד של כל הנשים שלי לשעבר.” לא במקרה, בשיריו הוא מדבר על “נשים שאהבו אותי” ולא “נשים שאהבתי”, כי חיבתו העיקרית היא לעצמו. “היחסים בין הנשים שלי מצוינים, והן מרבות לדבר ביניהן בטלפון, בענייני הילדים,” הוא אומר. השניים האמצעיים חיים בלונדון עם אמם. “הם דוברי רוסית, ומתכתבים עם אחיהם. כשהופעתי ב’רויאל פסטיבל הול', בלונדון, עמדתי על הבמה עם בני – אני קראתי ברוסית, והוא קרא את התרגום. בקיץ, חמשת הבנים נפגשים בכל שנה לחופשות משותפות. הבית שלנו הוא דוגמה מצוינת לסובלנות הדדית.”

אשתו אינה אוהבת את שיריו הפוליטיים, אבל יבטושנקו חש שהוא חייב תמיד להגיב על המציאות. “טנקים נוסעים על פני פראג/ טנקים נוסעים על פני האמת”, כתב בעקבות פלישת ברית־המועצות לצ’כוסלובקיה ב-1968. כעת הוא מוחה בשיריו על המתרחש בצ’צ’ניה ובבוסניה. “משורר שכותב רק שירים פוליטיים, מחסל את עצמו. אבל מי שנמנע מפוליטיקה וכותב רק על אהבה, אדיש לעצמו. השירים שלי הם כמו יומן שלי, ואני לא יכול להתעלם מהמציאות החיצונית שאני חי בתוכה.”

יחד עם אנדרי סחרוב נעשה יבטושנקו חבר בפרלמנט הרוסי מטעם המפלגה הדמוקרטית של גורבצ’וב. “במו ידי הדפתי את מסך הברזל,” הוא אומר בלשונו הציורית. שלוש שנים וחצי כיהן בפרלמנט, מ-1988 עד 1991, “ובמהלכן הפסקנו את המלחמה באפגניסטן, ביטלנו את הצנזורה, את ההגבלות על יציאה לחו”ל, ועודדנו יוזמה חופשית. זה היה ערש הדמוקרטיה, אבל פוליטיקה אינה המקצוע שלי. כשהציעו לי להיות שר התרבות בממשלתו של בוריס ילצין, סירבתי, כי הבנתי שכחלק מהשלטון ידי יהיו כבולות, ולא אוכל למחות על זוועות. ב-1993, כשביקש ילצין להעניק לי את העיטור הגבוה ביותר ברוסיה, סירבתי לקבלו בגלל התנגדותי למלחמה הנוראה בצ’צ’ניה, וקראתי שיר מחאה, ‘בין בושה לפחד’."

כבר ב-1988, כשביקר יבטושנקו לראשונה בישראל, ראה, לדבריו, את ניצני השנאה, שהתממשו בסופו של דבר ברצח רבין. “בחו”ל טוענים שיהודים מפגינים סולידריות, אבל בישראל אני רואה שאנשים אוכלים זה את זה. הייתי מאוד עצוב כשיצחק רבין נרצח, אבל לא הופתעתי. כשיש מלחמת מילים, אפשר להפוך אותה למלחמה ממש. כל נפש אנושית נמצאת בשדה-קרב מתמיד של רשע, וכל אחד חייב להיאבק עם השטן שבתוכו. הנסיבות מעוררות את ההיטלר שבתוכנו. חיידקי אי-הסובלנות קיימים, ועלינו להדביר אותם כדי שלא יהפכו למגיפה. הסיוט של בוסניה צריך לרדוף את כולנו: איך מדינה טורפת את עצמה ואח רוצח את אחיו בשם הלאומיות. צריך ללמד סובלנות מן העריסה. בבית-הספר כבר מאוחר מדי. הטרור הוא התינוק המפלצתי של האנושות, שנאנסה על־ידי גדודים של גברים מזוהמים. לך תדע מי האבא המדויק של הטרוריסט."

זה 35 שנה שארצות־הברית היא ביתו השני. “לו חייתי בשתי מהדורות, היתה השנייה מתמקדת בארצות־הברית,” אמר פעם. אבל היום הוא רואה בחשש את השתלטות התרבות האמריקנית על רוסיה. “ברית-המועצות השתחררה מעול הקומוניזם, אך נפלה קורבן לדיקטטורה מסוג חדש: תרבות ההמונים. יש מקדונליזציה של התרבות, ורוסיה מוצפת זבל ספרותי אמריקני וסרטים סוג ד'. מחיר הנייר המאמיר מקשה לפרסם שירה, והמו”לים שלנו נהפכו לקפיטליסטים תאבי כסף, שמפרסמים רק לפי שיקול כלכלי. ליום הולדתי ה-60 נאלצתי להדפיס, על חשבוני, ספרון שירה, באלף עותקים. כאות מחאה על מצב השירה אינני מוכר אותם, אלא מחלק לידידים. כשיצרתי סידרת טלוויזיה של 52 פרקים על שירה מודרנית, היא נדחקה לפינה בגלל שיקולי רייטינג. מנסים להפנט את האנשים שלנו שאנחנו לא צריכים שירה אלא יותר מטריאליזם. אבל רוסיה בלי שירה, תהיה כמו לוקסמבורג ענקית. כשפירקנו את ברית-המועצות, השתחררנו מכמה תופעות נוראות, אבל שפכנו את התינוק עם מי האמבטיה. המרנו צנזורה פוליטית בצנזורה של כסף, והיינו לקורבנות האידיאליזציה של החופש."

– האם יש, לדעתך, חשש שהקומוניזם יחזור?

“האופי הרוסי איטי כמו נהר הוולגה, והמהפכה הקפיטליסטית מהירה מדי עבורנו, אבל אין שום סיכוי לסובב את הגלגל אחורה. ביזבזנו בתורים שליש מחיינו. גם אם היום אין מספיק כסף, ובמקום חצי קילו אפשר לקנות רק 200 גרם נקניק, לפחות המבחר גדול יותר, ואיש לא ירצה לוותר על כך.” בתוך חורבות ברית־המועצות, הוא אומר, נחשי השנאה הלאומית מוסיפים להכיש. “כשקראתי את באבי יאר בטקס, במלאת 50 שנה לטבח, ראיתי על האנדרטה כתובות ‘יהודים החוצה’. בגלל הנאציזם איבדנו 26 מיליון בני אדם, ובכל זאת יש נוער רוסי ניאו נאצי, שעונד עגילים של צלב קרס ומדליונים של היטלר. הריקנות האידיאולוגית מצמיחה גידולי פרא.” יש לו קהל אוהדים גדול, והופעותיו הרבות בארץ בשנים האחרונות משכו המונים, רובם עולים. הוא קורא ברוסית ובאנגלית, שירים שאיכותם הדרמטית עולה על איכותם הפואטית. כשחקן מימים רחוקים הוא לרגע לוחש, לרגע רועם, לרגע מלטף. הוא מרתק ומהפנט אלפים. כשהוא קורא, משתררת בקהל דממה מוחלטת, וכל צניחת סיכה נשמעת. “אני קולם של חסרי הקול,” אומר יבטושנקו, “ולכן שירי כתובים כמונולוגים של אנשים אחרים.” כשאני שואלת אותו אם הוא חולם על פרס נובל, הוא חוזר למקרה שקרה לו לפני 30 שנה: "בשנות ה־60, בעקבות שירי המחאה שלי, הוכרזתי ברוסיה כבוגד. ספרי נאסרו להפצה, הופעותי הופסקו, ואני שוטטתי במכונית ‘מוסקוביץ’ ישנה, מנסה להתקיים. הגעתי לחרקוב, שם נאספו 10,000 איש בכיכר העיר, לשמוע אותי קורא. הגיע שוטר, ולקח ממני את המיקרופון, ובגרון ניחר עמדתי על חבית של דגים כבושים, וקראתי משירי. ופתאום, מהמרפסת מעל, ‘בבושקה’ אחת הורידה לי תרמוס תוצרת סין, מעוטר בפרפרים כחולים, ובו חלב חם. ‘זה בשביל הגרון שלך, ז’ניה,’ צעקה.

“את החלב הזה לא שכחתי. כעבור 24 שנים, כשרצתי לפרלמנט, 14 ערים הציעו לי להיות המועמד שלהן. בחרתי בחרקוב, ואף שלא הייתי בן העיר, קיבלתי 78 אחוז מהקולות. כשבאתי לשם לאסיפת בחירות, שוב הוזמנתי לכיכר, הפעם עם מיקרופון, ומאותו חלון נשלח שוב התרמוס הכחול. והם צעקו, ‘ז’ניה, שמרנו לך את החלב חם כל השנים.’ כמובן שהייתי שמח לזכות בפרס נובל לספרות, אבל מבחינתי, אותו חלב הוא פרס הנובל שלי.”