כשיצאנו מהמסעדה, חשתי כיצד עיני העוברים והשבים ברחוב הלונדוני נפקחות בתמיהה לנוכח הגבר ענק-הקומה שפסע לצידי – איש בעל פנים מחוטבות ומפוסלות, אשר יש מוצאים בהן יותר משמץ של הצייד האכזרי. אחרי ככלות הכל, לא בכל יום מגיח ממקום התבודדותו המרוחק טד יוז, המשורר הלאומי של אנגליה, ואחד הגדולים החיים בעולם. באופיו, וגם בגלל נסיבות חייו, הוא מתגורר בכפר קטן בדבון, שלוש שעות נסיעה ברכבת מלונדון, בבית בן תשעה חדרים, בחווה אשר בה גידל עגלים בשנים שחיפש מפלט מנפשו הרדופה.

נגעתי לראשונה בדמותו, כשהתחקיתי אחר קורותיה של אסיה גוטמן, ישראלית לשעבר, שמילאה תפקיד גורלי בחיי טד יוז ואשתו סילביה פלאת'. הצלע שנשארה עלומה במשולש-אהבה זה, היא האיש החי. בוקר אחד אטמה אשתו את פתחי המטבח, ופתחה את ברז הגז. שעות ארוכות דלף הגז ועירפל את חושיה עד מוות. סביב מותה צמח מיתוס, נערת הזהב שהלכה בעקבות כוחות ההרס אשר קראו לה. שש שנים לאחר מכן, לא יכלה אהובתו לעמוד בנטל של מות קודמתה ובאצבעות המאשימות שהופנו לעברה. צעד צעד הלכה אחר האשה הראשונה, ואף לקחה עימה אל האבדון את ילדתם המשותפת.

את האיש החי אני רואה כעת. הוא אדם פרטי מאוד, ביישן אפילו, ולא לרוחו לעמוד בעין הסערה. מ- 1963, כשהתאבדה סילביה פלאת‘, חודשים אחדים לאחר שעזב אותה למען אסיה גוטמן, הוא נרדף בידי התקשורת. מימיו לא העניק ראיון אישי. בביוגרפיות העוסקות בפלאת’, סירב לשתף פעולה עם הכותבים. "מאז שסילביה נעשתה גיבורת-תרבות ואומצה בידי הפמיניסטיות, מציגים אותי כמנוול שבסיפור, ולא יעזור לי מאומה. לכן העדפתי לשתוק, ולא לתת את גרסתי, שלא להוסיף עצים למדורה, "יאמר לי, "לא כתבתי על כך, כי לא רציתי שיחשבו שאני מנצל את האסון כנושא ספרותי. אבל ככל שמיעטתי לספר, אחרים התחילו להמציא, וזה הבסיס להמון ביוגרפיות. כל הזמן מאיימים לעשות עלינו סרטים.

“רק בשנים האחרונות כתבתי על חיינו המשותפים. הכתיבה שיחררה חיי חלום ביזאריים, והבנתי כמה הרבה היה נעול בתוכי. היום אני חושב שהייתי צריך לכתוב, לפחות למען עצמי, ואולי לא להראות לאיש. אבל אז האמנתי שמוטב לתת לטבע להתמודד עם האסון, לטבע לבדו, בלי עט ביד. שמרתי את הדברים לעצמי, כדי למנוע מאחרים לחטט בחיי.”

קצת לפני 12 בצהריים, הגעתי למלון “גרייט ראסל”. ברובע הזה, בלומסברי, התגוררה וירג’יניה וולף, מסעדת המלון נושאת את שמה, והמנות כשמות ספריה: “פשטידת אורלנדו”, “סלט מרת דאלוויי”. את יוז, הממתין לי על כיסא בבאר, שקית ניילון לבנה בידו, אני מזהה מרחוק. פניו עצובות, אבל גם כששׂערו מאפיר אני יכולה להבין למה התכוונה סילביה פלאת' כשכתבה לאמה לאחר שפגשה את טד: “התאהבתי נואשות, באהבה שיכולה להביא רק לכאב גדול. פגשתי את האיש החזק ביותר בעולם, משורר מבריק שאת שירתו אהבתי עוד לפני שפגשתי בו, איש ענק, בריא, קולו כמו רעם האלוהים… כל הדם שנשפך, המילים שנכתבו, הגברים שאהבתי, נועדו להכין אותי לאהבה זו.”

פגישתם הראשונה היתה במסיבה בקיימברידג' בפברואר 1956, לשם הגיעה מארצות-הברית בזכות מילגת “פולברייט” לסטודנטים מצטיינים. הברק היכה בהם ברגע שהביטו זה בזה. טד הדף אותה לחדר אחורי, והדלת נטרקה, “ואז נישק אותי ‘בנג!’ על הפה ותלש את סרט השיער האדום שלי, וכשנישק את צווארי נשכתי אותו נשיכה ארוכה וקשה בלחי, וכשיצאנו מהחדר, דם זרם על פניו.” אני מביטה ביוז, הפרא האציל שבו התאהבה פלאת' בת ה־24 עד כלות נשמתה, מנסה להדחיק את תיאור היחסים הברוטאליים של שני האנשים היצריים האלה. שואלת על ישראל, אשר בה ביקר פעם, ועל קשריו עם ידידו הטוב, יהודה עמיחי. “תירגמתי כרך משיריו. הוא אחד המשוררים הגדולים בעולם, וראוי לפרס נובל. שיריו נראים לי כשירה הטבעית, המושלמת, וכשאני קורא אותם אני חושב, למה לא יכולים כולם לכתוב כמוהו. אלה שירים שכל משורר היה רוצה לכתוב, וכל אדם רואה אותם כאמירה סופית ומדויקת.”

בשיריו הוא משבץ מילים עבריות כ’אורים ותומים' או ‘שיבולת’, והוא מכיר את מפת ישראל מספיק כדי להתפלא על משמעות שמי. “כשהייתי בירושלים ב־1970, היא עלתה על חלומותי הפרועים ביותר. מוזר לראות את מה שהיה מיתולוגי עבורך, חלק מהדמיון, והנה הוא חי וקיים. אני מתעניין בפולחנים קדומים, למדתי קבלה, ואני קורא בספר הזוהר. כל דרך שמנסה להקנות כלים לארגן את הדמיון ומבטאת מציאות אחרת, טובה בעיני. לא במקרה, הסופר האהוב עלי ביותר הוא יצחק בשביס-זינגר.” אני מצטטת לו שורות משיר שלו:

“דמית לקנאי דתי/ שאין לו אלוהים – ולא מסוגל להתפלל./ רצית להיות סופרת./ רצית לכתוב? מה היה בתוכך/ שדרש לספר את סיפורו?/ הסיפור שדורש להיכתב/ הוא אלוהיו של הכותב,/ שקורא מתוך שינה, בלי קול: כתוב!”

הציטטה הזו חולצת את הפקק מהבקבוק, ויוז, שהיה עד אז עצור בתשובותיו, זורם: “כן. בתוך כל יוצר חבוי סיפור, אבל לא תמיד הוא יכול לפענח ולגלות אותו. אני מדבר על סילביה פלאת', אשתי. חיינו יחד שש שנים, ובחמש השנים הראשונות היא היתה תחת הכורח הבלתי נסבל הזה, לכתוב, ולא יכלה. בריקנות נוראה, היתה יושבת ליד שולחנה ובוכה על הסיפור שמסרב להתהוות. כדי לעזור לה, הייתי מכין רשימות של נושאים, כמו תרגילים בתיכון, ולאחר שכתבה על הנושאים שהצעתי החלו להשתחרר דברים אחרים. חלומותיה פרצו מתוך ארון המתים שלהם, ואז נכתבו הרומן פעמון הזכוכית, ועשרות שירי אריאל. כל יצירתה מספרת סיפור אחד ויחיד: אהבתה האדיפלית לאביה, יחסה המורכב לאמה, נסיון ההתאבדות, הטיפול בהלם. עוצמתה האדירה של כתיבתה נובעת מכך שבבסיס הכול נמצאת ילדה חשופה ומעורערת בת שמונה, שרגשותיה רתחו וסערו על אש קטנה 20 שנה.”

סילביה נולדה ב־1932 בבוסטון, בת בכורה לאורליה ופרופ' אוטו פלאת', מומחה עולמי לדבורים. “היא גדלה באווירה של תחרות אינטלקטואלית עזה, וקפדנות גרמנית,” מספר טד יוז. “סילביה היתה התלמידה המושלמת, ולא הירשתה לעצמה להתרשל בשום תחום.” כדי לזכות באהבת אביה, ציירה, כתבה, רקדה וניגנה על פסנתר. כשמלאו לה שמונה, נכרתה רגלו בגלל מחלת הסוכרת, והוא מת כעבור חודש. אמה, שתלטנית ושאפתנית, שנטשה את לימודי הדוקטורט כדי להינשא, שבה לאוניברסיטה, ופירנסה את סילביה ואחיה הצעיר וורן. תלות ואהבה-שנאה לאמה, כעס על אביה שנפטר ונטש, וגעגועים אליו, ייסרו אותה כל חייה. בקיץ 1953, בלעה כמות עצומה של כדורי שינה. טד יוז: “שלושה ימים שכבה במרתף בית אמה, בחושך, בחצי הכרה, עד שהתגלתה במקרה. היא אושפזה, וטופלה בהלם חשמלי.”

“מישהו כבל אותך./ מישהו לחץ על המתג. הם שילחו/ את הרעם אל תוך גולגולתך/ בחלוקיהם הלבנים”.

טד יוז: כל זה צרב בתוך מוחה את המורשת המסוכנת, שממנה נבע הכול. את נסיון ההתאבדות פירשה כניסיון לשוב אל אביה, וייחסה לכך משמעות רבה."

“כאילו ירדת בכל שנת לילה/ לתוך קבר אביך/ נראית כמי שפחדה להביט, או לזכור בבוקר המחרת/ מה ראית. כאשר זכרת,/ חלומותייך היו על ים מלא גופות/ זוועות של מחנה מוות, כריתות אברים המוניות./ שנתך היתה מקדש עקוב מדם, כך נראה”.

את החשבון עם אמה יישבה בפעמון הזכוכית (1962), ספר אוטוביוגרפי לוי ובוטה, שמשום כך בחרה לפרסמו בשם בדוי, “ויקטוריה לוקאס”. רק אחרי מותה, פורסם שוב בשמה האמיתי. בסוף שנות ה־50, היא וטד עשו סיאנסים על לוח אותיות, לחפש נושאים לכתיבה מהמילים ש“הרוחות” שירטטו להם. טד יוז: " ‘הרוחות’ היו מביאות לה דרך קבע הוראות מאחד, ‘הנסיך אוטו’, ששמו כשם אביה. כשסילביה תבעה קשר ישיר איתו, היו מודיעים לה שהנסיך אוטו אינו רשאי לדבר איתה, בפקודת ‘הקולוסוס’, ‘הענק’. סילביה דרשה לדבר עם ‘הקולוסוס’, אבל סירבו לה." ספר שיריה הראשון של פלאת‘, ב־1959, ייקרא הקולוסוס. בגיל 30, שנת חייה האחרונה, ואחרי טיפול נפשי ממושך, השילה פלאת’ את מסיכת “הילדה הטובה והצייתנית”, והפכה לאשה חסרת פחד, שכתבה “אבא, היה עלי להרוג אותך”, או “כל אשה מעריצה פאשיסט, מגף בפרצוף”, בקובץ אריאל, שהקנה לה את שמה. “כל יצירה נובעת מפצע בנפשו של האמן,” אומר טד יוז. "כשאדם נפגע, מערכת החיסון מופעלת, ומתחולל תהליך של ריפוי עצמי, גופני ונפשי. אמנות היא המרכיב החיצוני של מערכת הריפוי הנפשי. לכן יצירות אמנות גדולות גורמות לנו להרגיש טוב. “יש אמנים המתמקדים בביטוי הנזק, הדם, העצמות המרוסקות, פיצוץ הכאב, כדי לעורר את הקורא ולזעזע אותו. וישנם כאלה שאינם נוגעים כמעט בנסיבות הפציעה, אלא עוסקים בריפוי. שיריו של ידידי, יהודה עמיחי, מלאים עדויות של הכאב והניפוץ, אבל יש בהם יכולת ריפוי גדולה. סילביה נטתה להתמקד בכאב ולחטט בפצע.”

– האם יש לכתיבה כוח מרפא בעבור היוצר?

טד יוז: אני מאמין שכן. אילו סילביה היתה משתחררת מהפצע האחד שייסר אותה, ייתכן שהיתה משתנה, חיה חיים נורמליים, ואולי אפילו חשה מספיק בריאה כדי להפסיק לכתוב." בתום ארבע שעות, כשיתעקש יוז ללוות אותי אל הרכבת התחתית, יעצור ליד כנסייה קטנה, סנט ג’ורג'. “כאן, ב־16 ביוני 1956, התחתנתי עם סילביה,” אמר וקולו בקושי נשמע. “אני לבשתי את ז’קט הקורדרוי השחור והישן שלי, והיא לבשה שמלת סריג ורודה. היינו רק שנינו, מלבד אמה, הורי אפילו לא ידעו שאנו מתחתנים. אמה, אורליה, נזעקה מארצות-הברית, אחרי שקראה את מכתביה הנסערים של סילביה, כי נבהלה לשמוע עם איזה פרא אדם מתחתנת בתה היקרה.” ירח דבש ארוך בילו בספרד. השכם בבוקר היו הולכים לשוק, קונים דגים וירקות, אחר-כך יושבים וכותבים יחד. “ספרד הפחידה אותך. אותה ספרד בה הרגשתי בבית”, כתב יוז בשיר. משם נסעו לשנתיים לארצות-הברית. היא חשבה על קריירה של מרצה באוניברסיטה, כהוריה," הוא אומר. "אני הוא שהכרתי בכשרונה הספרותי, ולחצתי עליה לעזוב את ההוראה ולהתמסר לשירה. בארוחת ערב, מישהו הציע לנו משׂרה קבועה באוניברסיטה. זה היה אחד הרגעים האלה, שהתשובה כן או לא, משנה את חייך. אמרתי, ‘לא’, וחזרנו לאנגליה.

“חייה באנגליה בקור, הרחק מחבריה לא היטיבו עימה. מלבד הבדידות, היתה בה רגישות לתרופה מסוימת נגד דיכאון. לאחר שנפרדנו, רופא רשם לה אותה, וזו החריפה את מצבה. פעמים עולים בי הרהורים, שאילו נשארנו בארץ מולדתה, סילביה לא היתה מתאבדת.”

גם לטד יוז צד אפל. הוא נולד ב־1930 ביורקשייר, בכפר קטן אשר רוב הגברים שלו נִספוּ במלחמת העולם הראשונה. “חייתי תחת צל המלחמה,” הוא אומר לי. “אבי היה אחד מ-17 ניצולים מתוך גדוד שלם שנפל, ונפשו היתה מלאה חורים וקרעים. הוא נפטר ב־1979, ושירים עליו כתבתי רק אחרי מותו. היום אני מצטער שלא דיברתי איתו על המלחמה. אולי השירה היא דרך לדבר עם אהוביך כשמאוחר מדי, ולמצוא מעט נחמה.”

“שתיקות היום שלך היו חוסר ההכרה/ ממנו חלומות הלילה שלך הקיצו בצעקה”, כתב יוז.

טד יוז שירת בצבא, ואחר-כך יצא ללמוד בקיימברידג‘. הוא זכה להצלחה מיידית ב-1957, כשספר שיריו נץ בגשם התפרסם, ומייד נחשב לקול צעיר ובולט. פלאת’, לעומת זאת, צברה סירובים ודחיות של שיריה.

– האם היה לה קשה להתמודד עם בעל שהוא משורר מבריק, ושונה ממנה? גזלתם זה ממשאביו של זה?

טד יוז: “להיפך. שנינו היינו בתחילת הדרך, והיה חשוב לנו לדחוף זה את זו. היא רצתה להיות משוררת מפורסמת ומבוקשת, והרגשנו שכדי להצליח, אסור לחסוך במאמץ. אף שהיתה טבחית מצוינת ואם נפלאה, הקפדתי שיהיה לה זמן לכתיבה. בכל בוקר בין תשע לאחת, שימשתי שמרטף, כדי שתתפנה לכתיבה. “כשאתה יוצר יחיד, הכתיבה שלך יכולה לעורר קנאה והתנגדות אצל בני משפחה שלא מבינים למה אתה מסתגר בחדרך עם מחשבותיך ורעיונותיך, מנסה לרדוף אחר המוזה. לעומת זאת, בגלל ששנינו כתבנו, נוצרה אווירה תומכת.” “מתוך שינה שלובה, החליפו ביניהם זרועות, רגליים/ בחלומם לקחו מוחותיהם האחד את השני בני ערובה/ בבוקר קמו והם לובשים זה את פניו של זה”, כתב טד יוז ב”שיר אהבה“. ב-1961, לאחר שרכשו את הבית בדבון, שבו הוא גר כעת, העמידו סילביה וטד את דירתם הלונדונית להשכרה. זוג צעיר, אסיה ודיויד וייויל, מצאו חן בעיני סילביה, וזכו בדירה. אסיה, שהיתה אז בת 34, יפהפייה מדהימה, בתו של ד”ר גוטמן, הגיעה לישראל כילדה, עם הוריה שברחו מאימת הנאצים. כעשר שנים היו כאן ולא נקלטו. אסיה עקרה עם הוריה ואחותה לקנדה, נישאה ועברה ללונדון. היא עבדה כרעיונאית במשרד פרסום והיתה נשואה בשלישית כשפגשה את טד יוז. כמה חודשים חלפו עד שנודע לסילביה שבנסיעותיו ללונדון להקלטות שירה בבי.בי.סי, טד מתראה עם אסיה. היו שערוריות, וסילביה שרפה את השירים שהיו במגירותיו ועל שולחנו. משנפרדו, עקרה ללונדון, משתדלת שלא להיתקל בטד ובאהובתו.

“הגיהינום שמע אותי./ היא נפלה לתוך האדמה/ ואני אוכלתי”, כתב טד יוז בשיר לאחר התאבדותה, ב-11 בפברואר 1963.

כאשר התאבדה פלאת',היתה אסיה, ככל הנראה, הרה ליוז. המומה מאשמה ומגודל האסון, ביצעה אסיה הפלה מלאכותית, והתמסרה לגידול פרידה בת השלוש וניקולאס בן השנה. לילדים לא נאמר מאומה על נסיבות מות אמם. “ניסינו להימלט מהצל, ולחיות כאילו התחלנו מחדש,” אומר יוז. “היום אני חושב ששגיתי כשלא סיפרתי להם שהתאבדה. הדבר התגלה להם במקרה שמונה שנים אחר־כך, כשידיד שלי כתב על כך מאמר בעיתון.”

אסיה וטד ניסו לבנות את חייהם יחד. היא היתה עדיין נשואה לבעלה, כאשר ב־3 במארס 1965 נולדה שורה, בת משותפת לה וליוז. חודשים ספורים אחר-כך התגרשה, ועקרה סופית לדבון.

מכתביה לאחותה היחידה, צילי חייקין, מעידים על רגשי אושר שידעה המשפחה האומללה והמורכבת, בת שלושת הילדים. שורה הקטנה העריצה את פרידה, אחותה-למחצה, וניסתה לחקות אותה. ואולם, המתח היה רב. הוריו של טד סירבו להחליף מילה עם אסיה, אשר בה ראו אחראית לשיבוש חיי בנם. “כמעט ואיני רואה את טד. הוא סועד עם אביו, ואני לבד, עם שורה”, כתבה אסיה לאחותה, בחורף 1967, שנתיים לפני מותה. “הלחץ המתמשך של אמו של טד, הבדידות, העוינות כלפי, הבוז הדק מצד ידידיו של טד, הם לפעמים בלתי נסבלים… אני ממנה אותך כאפוטרופוסיתה של שורה, אם יארע לי אסון”.

היא ארזה בגדים וצעצועים בעבור בתה הפעוטה, והכינה המחאה בסך 1,200 דולר. בלא ידיעתו של יוז, העלימה עשרות כתבי-יד של סילביה פלאת', ושלחה לאחותה שבקנדה. היא קיוותה שמכירתם תסייע להבטיח את עתיד בתה אם היא בעצמה לא תאריך ימים. כל מעשיה מעידים שמעייניה היו נתונים לשלום בתה, ושמעולם לא חשבה לפגוע בה.

בסוף 1968, החיים בקורט-גרין, דבון, היו קשים מנשוא בעבורה. אסיה לקחה את בתה ועקרה לדירה שכורה בלונדון, ממתינה שם לביקוריו הנדירים של יוז. עדיין קיוותה שיוכלו להשלים ולהתגורר יחד, הרחק מהמקום שבו שורר צל קודמתה. כשטילפנה אל טד, צילצל הטלפון פעמים רבות, עד שגווע, ואסיה חשדה שאשה אחרת כבר נכנסה לחייו.

ב־25 במארס לא יכלה אסיה גוטמן להמשיך. אחרי שיחת טלפון, שבה הוברר לה שיוז לא ישוב אליה עוד, יצאה לטייל עם בתה, וחזרה הביתה בהחלטה נחושה. היא גררה מיטה אל המטבח, אטמה את החלונות והדלת, ובדייקנות מזוויעה הלכה צעד צעד אחרי קודמתה, ובתה הקטנה איתה. “שורה הקטנה היתה הנפלאה בילדות, מלאת חיים, ויפה כל־כך”, כתב יוז השבור לאחותה של אסיה, זמן קצר לאחר האסון הכפול. “אני חש שחיי התרוקנו לגמרי… אילו רק הענקתי לה תקווה במילים ברורות יותר, בשיחת הטלפון האחרונה בינינו, הכול היה בא על מקומו בשלום. אבל אני הייתי מותש, והיא פעלה מהר כל-כך… אסיה היתה אשתי האמיתית, והחברה הטובה ביותר שהיתה לי מעודי.”

את ספרו הנודע העורב (1970) הקדיש יוז “לאסיה ולשורה”. באותה שנה נשא לאשה את קרול אורצ’רד, יפהפייה בת 21, בת של חוואי, ידיד טוב שלו. אין להם ילדים. “מספיק קשה היה להיות אם חורגת לפרידה וניקי, והיא עשתה זאת היטב,” אומר לי יוז. הם מתגוררים ב“קורט גרין”, הבית בדבון שרכש עם סילביה פלאת'. קרול יוז מנהלת את החווה. “סילביה חיה בבית ההוא שנתיים, וקרול – יותר מ־25 שנה, ואני לא רוצה שהיא תרגיש במאוזולאום, בבית רדוף רוחות, כמו ברומן רבקה של דפנה דה מורואה,” אומר יוז. “כתיבה על חייך עם נשים קודמות היא מין בגידה, כי אתה מתאר אהבה לאחרת, ואני נזהר שלא לפגוע בקרול.” הוא כתב לאסיה כמה שירים שלא מותירים מקום לספק.

“כשקִברה פער את פיו המכוער,/מדוע לא ברחת?/ מדוע עמדת על פי הקבר,/ כדי שיזהו וירשיעו אותך,/ ויסקלו אותך באבנים?/ דבר לא היה חשוב לך,/ חנויות, מקומות עבודה, בתך התינוקת./ שש שנים תמימות הֵזנת את הלהבות,/ כאילו את מאכילה ילד…”

– אתה אדם פרטי מאוד, אך פירסמת שירים כה חשופים על חייה ומותה של אסיה.

“סמכתי על כך שאיש לא יידע לפענח את מה שכתוב, ואכן, איש לא שם לב לזה, לפנייך. כתבתי שירים גלויים עוד יותר, אך איני מראה אותם. רצונו העמוק ביותר של כל סופר הוא אנונימיות, שלא יצביעו עליו ברחוב, אבל מכיוון שאיני יכול שלא לכתוב, אני במלכוד. כשקורה אסון לאדם מן השורה, הדברים האלה נעלמים לתוך חייך. אבל אם אתה סופר או משורר, היצירות נשארות, נדפסות, ילדים קוראים אותן, והאסון תלוי על צווארך, נלעס שוב ושוב. ואתה מוצא את עצמך חי בתוך תקליט מקולקל, שמסתובב באותה נקודה, ובמקום להיפטר מהעבר ולהביט לעתיד, אתה מוצא שלפניך עומד האתמול.”

יוז, שלמד אנתרופולוגיה וארכיאולוגיה, ידוע בנטייתו למיסטיקה, מיתולוגיה, כישוף. בעיניו, המשורר הוא “שאמאן”, כוהן השבט, ותפקידו לתווך בין התודעה לבין היקום. הוא מיטיב לבטא את הפסיכולוגיה היונגיאנית, ושיריו חוקרים את היצרים האפלים המצויים בנפש האדם. “עורב”, הגיבור המיתולוגי של עשרות משיריו, אינו רק בעל־חיים, אלא מרכיב בתת-ההכרה.

– מדוע בחרת לדבר דרך בעלי-חיים?

“אחי הבכור נהג לקחת אותי איתו לציד, ומגיל צעיר בעלי-החיים היו ידידי הטובים ביותר. היה לי אוסף של 200 או 300 חיות, שכיירתי במו ידי. בכל פעם שחיות נכנסו לכתיבתי, הן הביאו איתן רגשות. זו היתה שפה סימבולית, שנקשרה לרגשותי ונשארה. אילו שיחקתי ברכבות, מטוסים או בחיילי עופרת, הייתי ממלא בהם את שירי.”

ב־1984, קיבל לכל החיים תואר Poet Laureate, משורר חצר המלוכה. “במאה ה־17 שכרו השנתי היה 70 ליש”ט, כשכר רופא המלך, והוא נדרש לכתוב שיר לכל אירוע מלכותי," אומר יוז. “מאז, שכר המשורר נשאר על כנו, ושכר הרופא עלה, כך שמוסרית המחויבות שלי לא גדולה במיוחד. בכל זאת, לקראת כל אירוע מלכותי או לאומי, עורכי העיתונים מצלצלים ומבקשים לפרסם את השיר שבדעתי לכתוב, כך שאין ברירה אלא לציית.” אלה הפחות טובים בכל שיריו. מביך אותו שיר שכתב לנישואי הנסיך אנדרו עם שרה פרגוסון, ובו התייחס לאהבתם העזה, שתתרום ליציבות הממלכה.

רבים התפלאו כשבפרס נובל לספרות ל-1995 זכה לא יוז, אלא המשורר האירי שיימוס היני. אומרים שאחת הסיבות היא האלימות בשירת יוז, והתפקיד השנוי במחלוקת שמילא בחייהן ובמותן של שתי נשים. לעיתים, כשהוא קורא שירים בפומבי, פמיניסטיות מפגינות ונושאות שלטים נגדו: רוצח. “הדברים האלה משפיעים על ספריות וחנויות שמסרבות להחזיק את ספרי, ועל אוניברסיטאות שבוחרות ללמד אותה, ולא אותי. אני יודע שאני אישיות לא רצויה.”

הוא פורה מאוד, כותב עשרות ספרים של שירה, מסות וסיפורי ילדים, וזה 20 שנה הוא הפטרון והשופט הראשי של כל תחרויות הכתיבה היוצרת לילדים באנגליה. “בשנים האחרונות, מאז שילדים כותבים במחשב יש ירידה נוראה באיכות. הכתיבה בעט, ביד, מפעילה את המוח בצורה אחרת לגמרי מאשר הכתיבה במחשב. לדעתי, צריך להקצות משאבים למחקר מה קורה במוח בעת הכתיבה במחשב שנדע מה אנו גורמים. אם לשפוט לפי החומר שמתקבל, אנחנו מגדלים דור משעמם, אטום, רדוד ומנותק, וזה יתבטא לא רק בספרות, אלא בחיים הרגשיים של אותם ילדים, כשיתבגרו.” לכתיבה יש בעיניו כוח מאגי. הוא נחרד לגלות שסיפורים שכתב, על מקרים טראגיים, התגשמו כעבור זמן בחייו. אחד מהם, תסכית לבי.בי.סי על גבר הנוסע למאהבת שלו בלונדון, ובדרך דורס ארנבת, שודר מעט לפני התאבדותה של פלאת'. ובחיוך עצוב הוא אומר, “יש סופרים שלא צריכים דמיון יש להם העתיד של עצמם לכתוב עליו. לכן הפסקתי לכתוב סיפורים, ומאז יש לי אמונה טפלה: כל מה שאני כותב, חייב להסתיים בנימה אופטימית, לתת לגיבור שלי מוצא מן הסבך, כי כל גיבור או גיבורה שלי הם אני. שאם לא כן, אתה מזמן את האסונות. המחשבה שלך גורמת לדברים לקרות.”

הוא מגדל את ירקותיו בעצמו, ומנהל מאבקים משפטיים נגד מפעלים המזהמים את הסביבה. עוד בילדותי ראיתי איך הפסולת התעשייתית מרעילה את הנהרות. כעת התברר לי שהנהר שבו אני נוהג לדוג דגי סלמון, מזוהם זה שנים בפסולת גרעינית, ולא ידעתי. העיסוק באקולוגיה מוציא את כל ההנאה מהחיים, כי יש לי תחושה שהכול סביבי מורעל." בארוחתנו הוא שותה מים מינרליים, מספר לי כמה החסה מזיקה (אי-אפשר לשטוף את הריסוס), ומעיר על החקלאות הרוויה חומרי הדברה. “אם הממשלות לא ישנו מייד את המדיניות, העולם ייהרס תוך 30 שנה. לא רק בגלל ריבוי מקרי הסרטן, אלא משום שהזיהום מפחית את הריבוי הטבעי של הדגים והחיות, כך שאנחנו נגווע ברעב. מאוד מדכא לחשוב על זה, ורוב האנשים מעדיפים להתעלם. כמו על הטיטאניק, נרקוד עד שהאוניה תטבע.” חודשים אחדים לאחר הראיון, במארס 1997, היה טד יוז אמור להגיע לפסטיבל המשוררים בירושלים. ואולם הוא חש ברע, וביטל את ביקורו. “אנא סילחו לי אם אשגיח על עצמי כרגע, ואחר אני מקווה לבוא לישראל”, כתב למזמיניו. הוא לא ידע שסרטן מקנן בגופו.

כשהתפרצה המחלה, נשמרה בסוד מן העולם, אך החדשים שנותרו היו סגירת מעגל. בינואר 1998 סער העולם הספרותי, כשיוז פירסם את מכתבי יום הולדת – 88 שירים חשופים המדברים על יחסיו עם סילביה פלאת'. הספר, שהוקדש לילדיו, התפרש כבקשת מחילה מאמם, אך איש לא הבין מה אירע ליוז, שבגללו הוא מפר את שתיקתו בת עשרות השנים. רק ב־29 באוקטובר 1998, כשהלך לפתע לעולמו, בן 68 שנה, התחוור הכול.