רקע
אילת נגב
לב, אלאונורה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

למחרת היום שבו זכתה בפרס ברנשטיין לרומן מקורי ל־1996, שניתן מטעם התאחדות הוצאות הספרים, התחיל הטלפון בביתה של העיתונאית אלאונורה לב לצלצל. מיטב סופרי ישראל זכו בכבוד, ובהמחאה השמנה בסך 50,000 שקל, בעבור “רומן עברי מקורי מחיי הארץ”. ראשון הזוכים היה יעקב שבתאי על זכרון דברים, ולאחריו חיים באר, יצחק בן נר, עמוס עוז, דויד גרוסמן, דוד שיץ, מאיר שלו, ואלברט סויסה. לב היא האשה הראשונה ב־18 שנות הפרס.

השופטים התרשמו מהרומן שהוגש להם בעילום שם (“כתיבה אפית רחבת יריעה, עם נשימה ארוכה, ותמונת עולם מלאה”, התפעל הפרופ' לספרות עלי יסיף). הם חשדו שמחברו הוא סופר נודע שבחר להתחזות לאלמוני, ואף ניסו לגלות את זהותו אך ללא הצלחה. רק לאחר הבחירה נחשפה לב. “חמש הוצאות ספרים מכובדות פנו אלי והציעו לי חוזים מצוינים. האחת מנסה לעלות על קודמתה ברשימת הפיתויים,”מספרת אלאונורה לב. “הטלפון השישי היה מרם אורן. הופתעתי כי ידעתי שכתיבתו שונה לגמרי משלי, וספריו אשר לא קראתי מעודי, נועדו להפיג שיעמום של טיסה. נתתי לו את כתב־היד והייתי בטוחה שייווכח שזה לא מתאים לו, אבל כעבור יומיים צילצל ואמר שהיה רוצה לפרסמו בבית ההוצאה החדש שהקים למען אות קין. כשנפגשנו אמר שכמו”ל הוא מתכוון להעמיד את הסופר במרכז. הגישה הזאת מאוד מצאה חן בעיני, כי בארץ הסופר הוא האחרון בסדר העדיפויות, ומקבל פרוטות. אחרי 15 שנות עבודה על ספר מהן חמש שנים אינטנסיביות, למה שגם אני לא ארוויח? אני אהיה הסופרת הראשונה בישראל, שמרוויחה על הספר יותר מהמו“ל שלה.”

גיבורת הבוקר הראשון בגן עדן היא רווקה על סף הארבעים,העומדת ללדת ילד ללא נישואין. במונולוג פנימי בן 364 עמודים, היא מגוללת באוזני בנה שלא נולד את סיפור חייה, יחסיה עם הוריה המדכאים, והמאהבים שלה. הספר הוא כל מה שהיא עתידה לספר לילד שלה, כשיגדל, וגם כל מה שקרוב לוודאי תסתיר ממנו. כל פרק עוסק בתקופה אחרת בחייה, ובגבר אחר אשר השפיע על גיבוש זהותה. “זהו סיפור ההוויה הישראלית מנקודת מבטה של אשה ולא מתוך חזהו השעיר של מאצ’ו,” אומרת לב. "הגיבורה שלי לא משחקת אותה פמיניסטית בכלל. להיפך. כמו רוב הנשים, היא יצור סוג ב'. חיילת מנוצלת, מזכירה במערכת עיתון ערב, פילגש ואשת-סוד של העורך שלה, שלא מסתפק בה ובאשתו, אלא ממשיך לזיין מהצד כל נקבה בעיתון. ואף שמעולם לא היה לי מאהב נשוי, אני יודעת בדיוק מה זה להרגיש נחותה.

"רציתי לכתוב על מה שגברים עושים לנו. לא רק איך הם פוגעים בנו ומנצלים אותנו, אלא גם למה הם מקסימים אותנו כל-כך. הרי אנחנו מסתדרות כל-כך טוב זו עם זו, ואנחנו תמימות דעים לגבי החסרונות המפלצתיים של המין הגברי, ובכל זאת הולכות שבי אחריהם. כמו שכתבה רחל, ‘כמוך נדונותי לבוז את אשר אוהב’. הנשים מדוכאות והגברים דופקים אותן, והן משתפות פעולה, ומוכרות את עצמן עבור אהבה, או תחושת שייכות וביטחון. הגברים הם לא סוכני הרשע, אלא שבויים כשם שגם אנחנו שבויות. הם נזרקים לעולם, חייבים להתמודד בתוכו ואין להם דרך נסיגה. אבל כיוון שלגיטימי להיות עקרת בית, אשה יכולה להרשות לעצמה לסגת ולא להתמודד. יש נשים שמרגישות מצוין בתפקיד הזה, אבל רבות יותר משלמות את המחיר: מחנק, חולשה, חוסר ביטחון בכוחותיהן, ובגיל ארבעים, כשהילדים עוזבים את הבית, גם תחושת ריקנות.

“אשה שמתנגדת לפמיניזם, היא כמו אדם שמתנגד לדמוקרטיה. כל אשה, אם היא רוצה להיות בן אדם, צריכה לעמוד על רגליה. יש לזה מחיר: את אחראית לעצמך, את עלולה להיכשל, ואינך יכולה להיתלות בגבר החזק שייתן לך ביטחון.” כחומר-גלם השתמשה לב בעברה כעיתונאית באת ובמעריב, שם עבדה עד שהגיע רוברט מקסוול. לעיתון שבסִפרה קראה ערב-ערב, הוא שוכן בבניין עגול-חזית ברחוב המאספים בתל־אביב, וקטעים מהספר אכן נקראים כרומן מפתח: שאול כפיר, העורך והמאהב של גיבורתה, מורכב משתי דמויות מציאותיות, ידועות מאוד: האחד, עורך נודע ואיש רוח, שמקורביו טישטשו את עובדת מותו במיטת המאהבת; והשני, סופר, אשר במותו נתגלה שהוא אב מחוץ לנישואין. אלמנתו השלימה את יצירתו הלא-גמורה, והעלתה על נס, בראיונות חושפניים לתקשורת, את הקשר המיוחד שלה עם בעלה.

לב אומרת שלא הכירה את יעקב שבתאי, את אשתו עדנה, את אהובתו ואם-בתו דליה גוטמן, וכמובן לא את ד"ר עזריאל קרליבך, העורך האגדי של מעריב, וכל דמיון למי מהדמויות הוא על אחריות המנחש בלבד. ומיהו אותו טייס כחול עיניים, רודף שמלות ושוויצר, שלימים נעשה לא רק מפקד חיל האוויר, אלא גם נשיא? “אין לי שום ידע אישי, וכל הפרטים הרכילותיים שבהם השתמשתי התפרסמו בעיתונים, והם רכוש הכלל,” אומרת לב, המעידה על עצמה שהיא קוראת “פרוסט וג’ויס, וגם ז’ורנלים. אני מתה על עיתוני נשים.”

אביה של לב היה פליט יהודי, כשפגש אשה רוסייה,לא יהודייה. אלאונורה, הצעירה בשלושת ילדיהם, נקראה על שם לאון, אחיו האהוב של אביה, שככל שהיה ידוע להם נספה בשואה והקשר איתו ניתק. כעבור שנים, כשכבר היו בישראל, התברר להם שלאון ניצל ועלה לארץ עוד לפניהם. אלאונורה היתה בת שש וחצי כשעלו לארץ, וקריאות ה“יהודייה מלוכלכת” שספגה בעיר הולדתה, שצ’צ’ין, התחלפו במעברת עתלית ב“פולנייה”. כדי לחסוך צרות לילדיה, החליטה אמה להתגייר. את החוויה הטראומטית תיארה אלאונורה בכתבה באת, לפני 20 שנה.

“חמש שנים תמימות היינו נוסעים לעיתים מזומנות להופיע בפני הרבנים, ואמי אף שיננה הילכות כשרות וטהרת המשפחה כתלמידה חרוצה למופת; באחד מאותם דיונים נצחיים, נחקרתי גם אני. טרם מלאו לי 12 שנה. הפרידוני מהורי, והותירו אותי לבדי בחדר עם שלושה רבנים גבוהים, שחורים ומזוקנים, ואני חגב אומלל לעומתם. השלושה שאלו אותי כל מיני שאלות, כגון אם אמי מדליקה נרות ביום שישי ואם אבי נוסע בשבת. הייתי מתודרכת היטב ושיקרתי בכישרון רב, כך שלא היה יסוד לחששותיה של אמי שמצא יצליחו למושכני בלשוני, ובעטיי יעלה עמלה בתוהו.”

היא לא שוכחת את הטבילה במקווה, ואת הרב שעמד וקרא ברכות, והציץ בחשאי במערומיה של הילדה המתביישת. “אני חושבת שזה מכוער וצבוע ונבזי. מחריד אותי שמסרבים לגייר ילדים מאומצים, אם הוריהם אינם מוכנים לקבל על עצמם אורח חיים חרדי. דברים מפלצתיים קורים במדינה הזאת, וכולם מקבלים את זה כמובן מאליו.” אולי משום כך החליטה שרגלה לא תדרוך יותר ברבנות. בנישואיה הראשונים, שנמשכו שבע שנים והותירו לה בת, אפי, עמדה מתחת לחופה כדת וכדין. אבל לבן-זוגה הנוכחי, נתן בירק, נישאה ב-1985 – כשהיתה בהריון עם בנם המשותף יונתן – רק בהסכם אזרחי אצל עורך־דין. בירק, העוסק בתיעוד בווידאו של עדויות יוצרים וניצולי שואה, הוא הקורא הראשון שלה, האיש שמנסה לחלץ אותה כשהיא נתקעת, “ובספר יש הרבה משפטים שהוא תרם לי, ובדיחות פרטיות. הוא פמיניסט אינסטינקטיבי, שלא מעלה בדעתו שיש הבדל בזכויות ובחובות של גברים ונשים.” יחד עם בתה אפי, נסעו כולם ב-1983 לפולין, ביקרו באתרי חייה של אלאונורה, ובמחנות ההשמדה, שם נספו רבים מבני משפחתה מצד אביה. “כשהייתי שם, רציתי ישר לעשות עוד ילד, ולכתוב ספר. פרויד אמר ששני מרכיבי הבריאות הנפשית הם האהבה והעבודה. מייד כשחזרתי, הפסקתי לקחת גלולות, ויונתן נולד.” סידרת הכתבות על הביקור במחנות, זכתה בפרס ונאספה בספר סוג מסוים של יתמות (עם עובד, 1989).

כבר בגיל ארבע, כשלמדה לכתוב והיתה מאזינה לאמה הקוראת באוזניה את פושקין, רצתה להיות סופרת. “ובאותה צורה גם נטבעה בי תודעת הקיפוח. אני זוכרת את עצמי, ילדה בת שמונה, עומדת ורוחצת כלים. כשהתלוננתי למה רק אני ולא אחי, אמרו הורי כי הוא גבר. והוא היה ילד בן 12. זה הוציא אותי מדעתי. באותו רגע נעשיתי פמיניסטית. אני גם לא שוכחת את המורה הסוטה להתעמלות בכיתה ה', שהיה שולח את הבנים לשחק כדורגל, והיה מעמיד את הבנות מולו ומצווה עלינו לעשות כפיפות לפנים, כל השיעור, כדי שיראה לנו את הציצי. כשהתלוננו למנהל, השתיקו אותנו. אם מישהו היה עושה את זה לבת שלי, הייתי רוצחת אותו.” היא לא זוכרת אפילו יום מאושר אחד בבית־הספר, “מקום משמים, מדכא וחסר הבנה לילדים.” במקום ללמוד, היתה בורחת לקולנוע וזוללת סרטים. בספר היא מתארת את הגברים בתור לקולנוע או לאוטובוס,

“שהיו נצמדים אלי בלי אזהרה מאחור, בזיניהם המעובים כנגד ישבני… או מתיישבים לידי באולם ומנסים ללטף את ירכי או ללכוד את ידי בחושך ולהובילה אל המקום שהציק להם, או לא נוגעים בי ורק שולפים את הזין בעצמם ומקפיצים להם אותו במרץ, ומדי פעם מציצים לעברי, במלוכסן, עם אותו פרצוף תמים. ככה למדתי אותם, את הזכרים, החלקלקים, האופורטוניסטים, הנדבקים והערמומיים… הבנתי את העיקר האחד והבלתי משתנה, והוא שמה שטורד את מנוחתם תמיד, מה שהם משתוקקים אליו בכל מאודם, עד כדי להתאכזר, עד כדי לבזות ולהתבזות, הוא הפרובוקציה המהלכת שלי, הלחמניה היקרה והשעירה המסתתרת בין רגלי.”

“חברים שקראו את הספר אמרו לי שהוא נוטף מיניות,” מספרת אלאונורה לב. “שאלתי, איפה? הרי אין כאן תיאורים מיניים, שום איבר לא נכנס לאחר. אבל נכון שיש רושם של אווירה ארוטית מאוד דחוסה. כשגבר כותב, זה תמיד ‘הוא גהר עליה’, ו’כתש ובטש'. אצלי, אין תיאור של מי רכב על מי ומי חודר למי, אלא של התחושות שזה מעורר, זרימת הרגשות, ההיפתחות, הילדותיות, המשחק.”

– הספר חדור תחושה של כאב וכעס.

“תאמיני לי שלגדול כשכל הזמן מניאקים נטפלים אלייך, ואת שותקת, זה מעורר כעס. זה עבר עלי אישית, וכל מי שאני שואלת אותה, מספרת שגם לה זה קרה. את תמיד מרגישה בארץ אויב, מסתכלת אחורה לראות מי הולך לפגוע בך. לבנים זה כמעט לא קורה. הם גדלים בתחושה של חופש אישי.” כמו הגיבורה שלה, גם אלאונורה לב שירתה בחיל האוויר, והתקוממה מול המסר ש“הטובות לטייסים”. “זימנו אותנו למסיבות שחיתות בבריכת השחייה. היינו קישוט, ומאוד נהניתי לדחות את הטייסים שביקשו את חסדי, ולא הבינו באיזו זכות אני מסרבת לבחירי העם.”

הגיבורה עושה תורנות מטבח בחדר אוכל קצינים, ומבחינה פתאום בבחור שניהלה איתו רומן בתיכון. גם אז לא היו שווים, אבל עכשיו הוא פאר היצירה, קצין מוטס בסיירת מובחרת, והיא חיילת דפוקה. באותו לילה הוא נכנס אליה למגורי החיילות, והם מתנים אהבים. למחרת, נהרג בהתרסקות מסוק. אחר-כך היא נוכחת לדעת שהיא הרה. כשהיא מגלה את הדבר לקצינת הח“ן, זו מתנהגת כלפיה בגסות, מאיימת עליה במשפט צבאי על שפגעה בגופה – רכוש צה”ל – ומודיעה לה שהצבא לא יכיר בתינוק המתרקם כביתום צה"ל, כי הוא יכול להיות של רבים בבסיס, אשר להם חלקה את חסדיה. חלשה, נבוכה ומושפלת, מסכימה הנערה להפלה, המתבצעת בברוטליות. עשרים שנה אחר-כך שוב תהרה שלא מנישואים, והכול ירצו שתפיל את הוולד. הפעם, מבוגרת ובשלה יותר, תעמוד על דעתה.

אלאונורה לב: “הספר שלי הולך ‘הפוך על הפוך’. ספר פמיניסטי על גיבורה לא-פמיניסטית. כביכול, ללדת ילד זה הדבר הכי לא-משוחרר שיכול להיות, כי האשה מכניסה את עצמה ביודעין לתפקידה המסורתי, הכובל. הגיבורה שלי, שהיא אשה לא אסרטיבית, ומקבלת מתוך כניעוּת כל דבר שהוריה, או הגברים שבחייה, ובכלל כל האנשים סביבה, עושים לה, פתאום נעמדת על רגליה האחוריות. להיות אמא זה הדבר הראשון שעליו היא מחליטה להתעקש, ואז היא נותנת למִמסד הגברי בעיטה בביצים. דרך ההחלטה ללדת ילד, היא יולדת את עצמה מחדש. אחרי שניתנה לנו הברירה לשחק ברכבות, מותר לנו גם לשחק בבַּרבּיות ורודות. כמעט כולנו נבחר להיות אמהות, אם זה יהיה דבר חופשי וגאה, אופציה ממשית ולא ברירת מחדל. הילדים זה הדבר הכי מאושר שהחיים מציעים לנו. אני מאוד מרוצה מהקו של אמהות חד-הוריות, וללא ספק הייתי עושה את זה אם לא היתה לי אהבה.”

שופטי הפרס ציינו לשבח את סגנונו של הרומן, את העברית העשירה, את תמונת העולם רחבת ההיקף. “פרופ' דבורה גילולה אמרה לי, ‘את יודעת שאף אחת לא סיפרה את האמת על הנשיות בצורה כזו,’ ופרופ' עלי יסיף אמר שעד שקרא את הספר, לא העלה בדעתו מה זה להיות אשה.” הם החמיאו לכך שאיננה נגררת אחר אופנות ספרותיות, ושהטכניקה של המונולוג הפנימי “מתירה לדמות המספרת לדלג מתקופת חיים אחת לאחרת, ממשבר למשבר, ממפנה למפנה, תוך הסתרת פרטים הנמסרים בהיזכרות נוספת.”

“זה לא ספר פוסט־מודרניסטי, מרוסק ומפוצל, אלא השתמשתי בטכניקה של זרם תודעה, שקיימת כבר 80 שנה” אומרת אלאונורה לב. “יחד עם תיאור חייה של האשה, ממה בנויה זהותה, ומה עבר על הנשים בעשרים השנה שבין הגלולה לבין האיידס, זה גם תיאור של חיי העיר תל-אביב. כשהתחלתי לכתוב, זו היתה התקופה של סוף זוהרו של דיזנגוף, וכשסיימתי אותו, כבר פינה את הבמה לשינקין. הרגשתי שבכתיבה שלי, הענקתי חיים לרחוב שאהבתי. כמו בשירה של רחל, ‘רק אשר אבד לי, קנייני לעד’.”

בראש הספר, שני משפטי מוטו: האחד, מתוך שיר פופולארי, “זכרונות האהבה שלי, יהיו ממך”, מוקדש לנתן, בן-זוגה. “אלמלא הכתיבה שלי, ואלמלא הוא, הייתי צפויה לחיים כמו של הגיבורה שלי,” היא אומרת. את המוטו השני, “הוא גאון. אני אשתו”, תרמה סילביה פלאת‘. "פלאת’ היתה לא פחות גאון מבעלה, המשורר טד יוז, ובכל זאת התייחסו אליה כאל עקרת בית נחמדה, סרח עודף של בעלה המוצלח,"אומרת לב. “היא שיתפה פעולה עם זה, בישלה וסרגה ושלחה סיפורים לעיתוני נשים. פתאום ראיתי שזה הנושא שלי.”

התקווה לעתיד טוב יותר נמצאת אצלה בבית. "הבת שלי לילי, בת תשע, יפהפייה, מקסימה, מאוד נשית, וכדורגלנית. זה הדבר שגורם לי לשקול בדיקת רקמות, כי אני לא בטוחה שאני האמא. נבחרת בית־הספר, כולם בנים, ולילי השוער. היא גם בועטת בצורה מדהימה. אילו בגילה רציתי לשחק כדורגל, היו משתיקים אותי חת-שתיים. גם את לילי הבנים לא רצו לקבל לקבוצה, אבל המחנכת בבית-הספר הפתוח הסבירה להם שגם בנות יכולות. גם ללילי עצמה לא היה קל לקבל את העובדה שאפשר להיות נשית וגם לשחק כדורגל. היה לה קונפליקט, והיא קיבלה מאיתנו חיזוקים שלא לוותר על שום דבר. והיא תלד, ויהיו לה ילדים, והיא יודעת שזה כיף.

“אילו נולדתי עשירה ומוגנת, בתו של רוקפלר, היה נמנע ממני העיקר. הרבה יותר מעניין להיות בצד הדפוק. אתה רואה יותר ומבין יותר. אני שמחה שעברתי את החיים כאשה, כיהודייה, כילדת מעברות. ראיתי את החיים מהצד המעניין שלהם.”



המלצות קוראים
תגיות