רקע
אילת נגב
מוריסון, טוני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

לפני שנים אחדות נתקלה הסופרת טוני מוריסון באלבום יוצא-דופן, ספר המתים של הארלם: תצלומי ילדים, נשים וגברים, שקיפחו את חייהם במיתות חטופות. גוויות יפות, לבושות ומאופרות, שצולמו רגע לפני קבורתן. בני המשפחות נהגו להציב את התמונות האלה בחדר האורחים. ליד כל נפטר רשם הצלם את סיפור חייו ומותו.

תצלום אחד הצית את סקרנותה. “נערה שחומת-עור כבת 18,” היא מספרת, “שבילתה בערב ריקודים בזרועות בחור, כאשר הופיע המאהב שלה, ירה בה באקדח עם משתיק-קול ונעלם. תחילה חשבו שהתעלפה, כי בהמולת המוזיקה איש לא הבחין ביורה, ורק כשהשכיבו אותה על הספה ראו את קילוח הדם. היא סירבה להסגיר את שמו ואמרה, מחר אגיד לכם. למחרת כבר היתה מתה. זה נראה לי רומנטי, מתוק ומטופש, שהנערה הצדיקה את אלימות הגבר שלה ורצתה לגונן עליו. זה היה הגרעין לספר ג’אז.”

זהו סיפור של משולש-אהבה, המתרחש בניו־יורק ב־1926, בין ג’ו, סוכן מדלת לדלת של תמרוקים, כבן 50, לבין אהובתו הצעירה ואשתו ויולט העובדת כספרית. כיוון שאמה התאבדה ואביה נעלם, וכילדה נטושה רעבה ללחם, החליטה ויולט כבר מנערותה שלא תביא ילדים לעולם, כדי ששום פה רעב לא יבכה לה “אמא”. רק בגיל 40, כשמאוחר מדי, היא מפנטזת על הוולדות שהפילה, חומדת תינוקות, ובלילה ישנה עם בובות. החיים לצד ג’ו שחקו את נישואיה. היצור היחיד שאומר לה “אני אוהב אותך”, הוא התוכי שלה. גם ג’ו מתגעגע לסערות שידעו יחד בעבר. אחרי שנות נאמנות הוא מתאהב בנערה בת 18.

הנעורים והמיניות תוססים בגופה של הנערה, דורקאס. כשהיתה בת תשע, נרמס אביה למוות במהומות בין שחורים ללבנים, ואמה נשרפה בתוך ביתם שהוצת. הילדה שחומת-העור ניצלה, כי אותו לילה ישנה אצל חברתה הטובה. היא קברה את שני הוריה ולא אמרה מלה, ואולם הרמץ מביתה הבוער נחת התוך צעקתה וחדר אל חלציה, כשהוא הופך אותה סוערת ולוהטת, יודעת כמה קצרים הם החיים. אין פלא שליבה וירכיה נמשכים אחר מוזיקת הג’אז המתחננת ומתגרה בה, בואי וסורי מדרך-הישר. ג’ו נדלק עליה “במין אהבה תהומית ושדית, שעושה אותו עצוב ושמח”. דורקאס נהנית מחיזוריו. הוא מביא לה גרבי־משי, תקליטים, בושם. אבל התמסרותו המוחלטת מחליאה אותה: היא היתה מעדיפה גבר שיהיה קשוח ויציב לה דרישות, ובוחרת בבחור יהיר וחובב-נשים, שמזלזל בה. בכספו של ג’ו היא קונה לו מתנות, מחזרת אחריו, כפי שלמדה ממאהבה המבוגר.

היא יוצאת עם הצעיר לנשף ריקודים בראש-השנה. ג’ו בא בעקבותיה, אקדח בידו, ללכוד אותה לנצח. בטוח במעשהו, ללא תחושת סכנה או חשש מעונש, הוא משוכנע שדורקאס תשמח שמצא אותה, “מבקשת שאני אעשה את זה. רק אני ולא אחר”. כשהוא רואה אותה בזרועות גבר אחר, הוא יורה בה בכתף. לא כדי להרוג או לנקום, אלא לצוּד ולעשותה שלו. איש לא רואה אותו בשעת מעשה. דורקאס, שלא נפצעה אנושות, אינה מסגירה אותו ומסרבת לקבל עזרה, וכך מדממת את עצמה למוות. בעת טקס האשכבה מתפרצת ויולט עם סכין בידה, ועד שמצליחים לאחוז בה היא חותכת את פני הנערה המתה.

“דורקאס היתה טרף קל, כמו נשים רבות,” אומרת טוני מוריסון. "בקלות רבה הן מוכנות להבין אלימות שמופעלת נגדן, בעיקר כשזה על רקע רומנטי. יותר מדי בקלות הן אומרות: ‘נו טוב, אבל הוא אוהב אותי.’ “רציתי לספר על מין ורומנטיקה ותחושת הבחירה שהשחורים זכו בה, אחרי שנות העבדות. בעבר לא היתה להם בחירה חופשית באהבה. אדוניהם הורו להם עם מי להזדווג ומתי, והילדים שנולדו היו רכוש האדון. והנה, עם החופש, אפשר לאהוב, לבגוד, לעזוב. לחוות את כל זה, זה לחיות. לא פלא שהשחורים המציאו את הבלוז והג’אז כאשר תמה העבדות, כי המוזיקה הזו ביטאה את המיניות ואת החופש שזמן כה רב ייחלו להם. בחיים, וגם בבלוז, לא חשוב אם זוג הנאהבים יחיה יחד באושר או שזה ייגמר ברצח ובמוות: כל מה שקשור באהבה – גם אם אלה ייסורים ולב שבור – יש לו איכות של חגיגה.”

האהבה והצורך בחופש הם נושא מרכזי גם בחייה של הסופרת, שקולה עמוק וחושני, ואנשים מסובבים את ראשם אחריה ברחוב. “לכל אדם יש משאלה לאהוב בלי חשבון ולתת אמון לא מוגבל במישהו. לא תמיד זה מתאפשר, ולא תמיד זה קרה בחיי,” היא אומרת בגילוי-לב.

אחרי הטראומה של גילוי הרומן של בעלה, ואחרי שחתכה את פני האהובה, מנסה הגיבורה שלה – ויולט – להבין מה הוא מצא באחרת, ומאמצת את הנערה המתה אל תוכה. היא מבררת איזה אודם נהגה דורקאס למרוח על שפתיה, איך סידרה את שערה. היא מסוגלת לחזור על צעדי הריקוד שהבחורה המתה נהגה לרקוד. היא כמעט מתאהבת בה, כאילו גילוי סוד נשיותה של יריבתה הצעירה יחזיר לה את אהבת בעלה. היא משיגה תצלום של הנערה ומניחה אותו על כרכוב האח, וכך הופכת המתה למרכז הבית.

טוני מוריסון: “אני מעריכה נשים הנאבקות על הגבר שלהן, ממשיכות לאהוב אותו ונלחמות על אהבתו.” כתוצאה מהטלטלה חלה התקרבות בין ויולט לג’ו, והם מצליחים להחיות את נישואיהם. “אני מקנאה באהבה הפומבית שלהם,” חותמת מוריסון את ג’אז. “אני עצמי ידעתי אהבה רק בסתר, חלקתי אותה בסתר, והשתוקקתי, אוי כמה השתוקקתי להפגין אותה” – ומרמזת על קשר אהבה מחתרתי שהיה לה בחייה.

– גם את התחלת לכתוב רק אחרי גירושייך מבעלך האדריכל הרולד מוריסון. מה הסיבה?

היא פורצת בצחוק גדול. “יקירתי, אילולא התגרשתי לפני 30 שנה, לא הייתי נעשית סופרת, אלא מוסיפה להיות רעיה ומטביעה את תסכולי בקריאת ספרים. כשאתה כותב, אתה לא קיים עבור בן-זוגך, ואני לא הרשיתי זאת לעצמי. כשהתגרשתי, נשארתי עם ילד בן שלוש ותינוק בן שלושה חודשים, וגם הייתי די גאוותנית כדי לסרב לקבל עזרה, אז עבדתי כעורכת בהוצאת ספרים, ובערבים כתבתי כדי לענג את עצמי. רציתי לדעת איך זה לחיות בעולם של מבוגרים בלי להיות סמוכה אל שולחנו של גבר. זה לא היה קל, ואני לא ממליצה על זה כדרך להתקדם בחיים, אבל אני יודעת שהגירושין הביאו אותי אל פרס-נובל בספרות.”

– זו אחת הסיבות שבגללן החלטת לא להינשא שוב?

“עכשיו אני יכולה להתחתן, אפילו מחר, ושום גבר לא יפריע לי ליצור. אבל זה לא היה כך קודם.”

– טוני מוריסון אינו שמך האמיתי.

“נכון, וממש מרגיז אותי שספרי אינם נושאים את שמי. נולדתי כקלואי אנטוני וופורד, וכשלמדתי בקולג' קראו לי כשם חיבה ‘טוני’. כשספרי הראשון עמד להופיע ב-1970, הודעתי לעורך שישתמש בשם ‘קלואי וופורד’, אבל הוא אמר שמאוחר, כי בהגהות מופיע מוריסון, שם נישואי. וכך זה נשאר. התגרשתי מהאיש הזה עוד לפני שהתחלתי לכתוב, אבל שמו דבק בי. נשארתי עם שמו של האויב.” את המשפט האחרון היא אומרת וצוחקת, מנסה לרכך את המילים הקשות.


* * *

ספריה, העין הכחולה ביותר, סולה, שיר השירים אשר לסולומון, תינוק של זפת, חמדת (פרס פוליצר, 1988), ג’אז, נמכרו בכמיליון וחצי עותקים ותורגמו ל-28 שפות. היא רבת מכר ונמצאת על הדוכנים בכל שדה-תעופה. התמלוגים הפכו אותה לעשירה.

כשאני מספרת לה שמלמדים אותה באוניברסיטאות בישראל, היא מחייכת מעל כוס הדיאט-קולה שלה ואומרת: “המערכת האקדמית מגיבה לאט, ונדיר שסופר נכנס לתוכנית הלימודים בחייו. אצלי זה היה אחרת. כמעט 20 שנה מלמדים אותי בארצות-הברית, וכיום גם באיטליה, בצרפת ובגרמניה. זה הישג אדיר. אפילו את פוקנר ואת המינגוויי התחילו ללמד זמן קצר לפני מותם.”

בספריה, הנשים במרכז, יחסי-המין הם הטרוסקסואליים, אבל לא פעם יש אצלה קרבה ארוטית בין הנשים, מעין לסביות בלתי-ממומשת. “גיבורותיה השחורות נתונות בקונפליקט: האם האויב הוא הגזע הלבן, כולל הנשים הלבנות, או המין הגברי, כולל הגברים השחורים,” אומרת פרופ' שלומית רמון-קינן מהאוניברסיטה העברית. “מוריסון נוטה בספריה לתשוקות קיצוניות, להתפרצויות של רגש, אהבה אלימה, רצחנית. היא לא מייפה את השחורים, והנשים אצלה אלימות לא פחות מכל גבר. יצירותיה מבוססות על סיפור, שיכול היה להיות בסיס למלודרמה קיטשית, אבל היא, בכשרונה הנפלא ובמוזיקליות של כתיבתה, הופכת אותו לספרות מופלאה.” “הספר הזה הוא קונצרט של קולות, כמו מוזיקת ג’אז. מישהו אומר משפט, ואחר עונה לו. ושום קול בודד איננו מנצח,” אומרת ד"ר ניצה בן-ארי, מתרגמת הספר.

מוריסון אשה יפה וגדולה, שערה עשוי צמות קטנות אסופות יחד, לבושה גלימת-משי אפורה עם נצנוצי זהב. את טראומת העבדות, המלווה את ההיסטוריה של השחורים בארצות-הברית, היא משווה לשואת העם היהודי.

“בתקופות הקשות שלי חשבתי על סבתי,” אומרת מוריסון, “שברחה עם שבעת ילדיה מהחווה כדי להתאחד עם בעלה, שעבד כנגן באלבמה. בכל פעם שהיה לי קשה לגדל את הילדים לבדי, השוויתי את הקשיים שלי לשלה, שהיו כבדים פי כמה. צימצמתי את חיי לשני הדברים, שבלעדיהם לא הייתי מסוגלת לחיות: הילדים שלי והכתיבה.” פורד בן ה-33, בנה הבכור, הוא אדריכל. באוסלו נשענה על זרועו כשצעדה לקבל את הפרס. הבן הצעיר סלייד בן ה-30, מלחין, כותב מוזיקת ג’אז ורגאיי. היא קרובה אליהם מאוד. “בחמדת, כשתיארתי איך הגיבורה שלי, סת, מנסרת את גרון בתה כדי להצילה מחיי עבדות, ושוכבת עם עושה-המצבות לשלם עבור חריטת שם הילדה על המצבה, ראיתי את עצמי במקומה. בתקופת העבדות נשים ילדו ילדים, שמבחינה חוקית ומעשית לא היו שייכים להן ויכלו להילקח מהן בכל רגע. אולי לכן אנחנו, השחורות, כל-כך אובססיביות באהבתנו לילדינו.”

סבה וסבתה נולדו כעבדים וזכו להשתחרר. מהם שמעה סיפורים שעברו במשפחה. קלואי, השנייה בארבעת ילדיהם של ג’ורג' ורמה וופורד, נולדה ב-1931 בלוריין, אוהיו, עיירה קטנה של מפעלי פלדה. בשנות השפל הכלכלי עבד אביה בשטיפת מכוניות, בסלילת כבישים ובריתוך. כשלא יכלו הוריה לשלם את שכר-הדירה, בסך ארבעה דולר בחודש, הועלתה החורבה באש בידי הלבנים. “כשמישהו מוכן לשרוף אותך בגלל חוב כזה, יש לך ברירה – להפנים את הרוע או לצחוק עליו. כשאתה צוחק, אתה מחזיר לעצמך את השליטה בגורלך,” היא אומרת. בפרוטותיה המעטות חתמה אמה על “מועדון ספר החודש”, והספרים היו להם מפלט. “חרף העוני הרשתי כאריסטוקרטית. פעם סיפר לי אבי שבאותו יום הלחים הלחמה מושלמת וחתם עליה את שמו. אמרתי לו: אבל אבא, איש לא יראה את תפר המתכת. והוא השיב – נכון, אבל אני יודע שזה קיים. וכך, כשעבדתי בניקיון מגיל 13 כעוזרת-בית בבתי עשירים, ניסיתי לעשות עבודה מושלמת. אהבתי את השכלולים, כמו שואב-אבק, שכמובן לא ראיתי בבית. כעוזרת של לבנים זכיתי ליחס של כבוד במכולת, כשהלכתי לקנות עבורם. את החוויות האלה הכנסתי אחר-כך לספרי.” היא היתה סטודנטית מצטיינת, השתתפה כשחקנית בהפקות בקמפוס, ועשתה תואר שני באוניברסיטת קורנל על ההתאבדות ביצירותיהם של וויליאם פוקנר וויר’יניה וולף. ההתאבדות נמצאת גם בבסיס ג’אז. בעיותיה הנפשיות של הגיבורה, ויולט, נובעות מכך שאמה התאבדה. “אני מכירה הרבה ילדים של מתאבדים” אומרת טוני מוריסון. “רובם מרגישים חוסר ערך עצמי. ברור להם שאם ההורה התאבד, סימן שלא אהב אותם מספיק: אחרת, האהבה היתה מחזיקה אותו בחיים. אני מכירה את ההרגשה. כשאבי מת ממחלה ב-1968, היה בי כעס מאוד חזק, שלא הייתי די חשובה לו כדי שיישאר בחיים.”

– בספרייך, למתים יש נוכחות חזקה יותר משל כל אדם חי.

“במשפחתי היה מאוד מקובל לדבר עם המתים. המתים בחיינו הם ההיסטוריה הקבורה של האפרו-אמריקנים, שאינה נכללת בהיסטוריה ובספרות הרשמיות של המדינה הזאת.” אחיה נסעו לאפריקה ואיתרו את שורשי המשפחה. “הם סיפרו לי על תולדות המשפחה והביאו מסמכים, אבל אותי זה לא ממש עניין. המורשת הלאומית הכללית של האפרו-אמריקנים מרתקת אותי יותר מההיסטוריה הפרטית שלי.” לדבריה גדלה בבית גזעני. אביה נהג להטיף לה, כי אסור להאמין לאף מילה שיוצאת מפי אדם לבן, בעוד אמה האמינה שעם הזמן שחורים ולבנים יתקרבו. “בתקופות האופטימיות שלי נוח לי להאמין שאמי צדקה,” אומרת מוריסון, "אבל למעשה, השינוי הוא רק על-פני השטח. בעומקם של דברים הגזענות נשארה כשהיתה ובגלל ה’פוליטיקלי קורקט' מסווים אותה במילים יותר יפות. “40 אחוז מההון במדינה נמצאים בידי אחוז אחד מהאוכלוסיה, אשר עשו כסף על גב העניים, שחורים ולבנים כאחד. אני חושבת שאילו המעמד הבינוני בארצות-הברית ידע את האמת, ש-85 אחוז מהעניים הם לבנים, היתה פורצת מהומה. אבל לממשלה נוח לדבר על עוני ושחורים בנשימה אחת, כי אז זה נשמע פחות נורא. וכך נעשים השחורים השעיר לעזאזל של החברה.”

– רבות מהמשפחות השחורות הן מטריארכליות וחד-הוריות, כמו בתקופת העבדות. גם היום הגברים שם נוטשים.

"יש שלוש דרכים להתבגר: באמצעות לימודים, עבודה, או לידת ילד. ומכיוון שהשכבות העניות אינן מגיעות לאוניברסיטה, ואין די עבודה, המסלול היחיד לבגרות שנותר לנערות האלה הוא להיעשות לאמהות. החברה שלנו רווּית סקס, הנערות על שערי הירחונים הן נשים קטנות בנות 15. פורנוגרפיה של ילדים מוסווית בכל מיני שמות. הדור הזה מגיב על המיניות העצומה שאנו כופים עליו ומקיים יחסי-מין בגיל מוקדם, ואז אנחנו באים אליהם בטענות. הנערות האלה גדלות, כשאינן מחבבות אפילו את ילדיהן, כי החברה מטיפה להן שהילד הזה הוא בושה.

“נכון שלא טוב להיות חד-הורית אבל גם גבר לא צריך לגדל ילד לבדו. לדעתי, ילד צריך סביבו לא רק מבוגר אחד או שניים, אלא שישה או עשרה. לי היה מזל שתמיד היו סביבי הורים, דודים ומורים, שהנחו אותי. תמיד היה מי שיגיד: תורידי את הליפסטיק, או: תסתרקי כמו בן אדם, או: את חייבת לעבוד. היום דור ההורים מפחד לנדנד, אבל חשוב לעשות את זה. אני רואה את הסטודנטים שלי, שאין להם אל מי לפנות בבקשת עצה, מלבד זה אל זה.” העוני המרוד שגדלה בתוכו משמש תמיד תמרור-אזהרה, שהשובע הכלכלי שהיא חיה בו עכשיו אינו מובטח. את 835,000 הדולרים של הפרס הכניסה לבנק, שיהיה לה לעת צרה. “הפרס לא שינה את חיי,” היא אומרת. “אני ממשיכה ללמד באוניברסיטה במשרה מלאה. במושגים שלי, אשה חייבת לעבוד. כתיבת ספרים היא הנאה גדולה מכדי שתיחשב לעבודה.”



המלצות קוראים
תגיות