רקע
אילת נגב
מייל, פיטר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

“אני מקווה שאת לא צמחונית, יקירתי” אמרה ג’ני מייל בדאגה, כשהניחה לפני צלחת חרסינה עמוקה ומעוטרת, אשר בה צפו עדשים כהות ופיסות גזר זעירות. “הכנסתי למרק את שאריות תרנול-ההודו של חג המולד, אירחנו פה את הילדים של פיטר והמון חברים.” בעלת הבית החביבה העמיסה על השולחן גם ערימת לחמניות עטורות גרגירי פרג וחיטה מלאה, וקרש חריצי גבינות צהובות וכתומות, זרועות אניצי עובש כחלחל. פיטר מייל שאל אם אני מעדיפה יין לבן או אדום, ומזג לתוך הכוסית גבוהת הרגל יין סוביניון קליפורני מעמק נאפה, אשר סיחרר מעט את ראשי. מאז פירסם את שנה בפרובאנס ב-1990, ובו הרפתקאותיו עם אשתו בחורבה משופצת שרכשו בחבל הארץ הצרפתי הפורה, הפך מייל לאיש עתיר נכסים. (“אני נמנה עם העשירון העליון,” הוא מודה בצניעות).

בעבר סירב לכל פנייה של עיתונאי ישראלי, אולי בגלל החוויה הטראומטית בתום ביקורו היחיד בישראל ב-1975, הרבה לפני שעלה לגדולה. הוא ביקר בירושלים ובאילת, שכר מכונית וטייל בסיני, וכשעמד להמריא נלקח לחדר צדדי בנמל התעופה בן-גוריון, ונערך עליו חיפוש גופני מדוקדק (הוא חשב שחיפשו אצלו סמים). כששוחרר, גילה שמזוודותיו נעלמו. הוא עזב, ורגלו לא דרכה אצלנו עוד. ניחשתי שאני חבה את הסכמתו לאנה הירש, גיבורת רב-המכר שלו, כל דבר בא בחשבון. הירש, יפהפייה גבוהת קומה, עורה בצבע הזית, גדלה כנסיכה יהודייה בניו־יורק, ובמקום להתחתן עם רופא שיניים מסודר כפי שרצו הוריה, נסעה לישראל והתנדבה לצה"ל.

“בהתחלה זה היה מרגש – סיורי גבול, כל מיני קורסים, אפילו הדרכתי במחלקה של גברים. ‘מאבק בטרור’ היה משהו אמיתי, לא מילים סתם. למדתי שם הרבה. אני מתערבת שאני האשה היחידה בניצה, שיכולה לנהוג בטנק… אבל שנתיים הספיקו לי. בחודשים האחרונים זה התחיל להיות מכוער, בייחוד בשטחים, ואני לא יכולתי לסבול את זה. הייתי מתעוררת בבוקר ושואלת את עצמי כמה אנשים היום אראה מוכים, נורים או מפוצצים.”

(תירגם: יואב הלוי, הוצאת ניר)

וכך מחליטה אנה לעקור לריביירה הצרפתית ולנצל את הכישורים שרכשה בצה"ל. היא נעשית שומרת ראש, ומשתלבת במלחמה בין כנופיות פושעים. “ואז נתתי לו לחיצת יד בנוסח הגדה המערבית,” היא מודה. “נתתי לו בעיטה בביצים והוצאתי אותו מכלל פעולה עם אחת ממנורות הקריאה.” האם הסתקרן מייל לפגוש מקרוב חיילת לשעבר, ולכן הזמין אותי אליו? כשהוא מוזג לי את הכוסית השנייה של היין הקליפורני, אני מעיזה לגלות לו שבניגוד לאנה, הכשרתי הצבאית לא כללה לפיתות חנק כפולות, וגם לא בעיטות בביצים. “מאוד פשוט ללמוד את זה,” הוא מבטיח לי. "לפי מה שקוראים עליכן בעיתונים ורואים בטלוויזיה, אתן תמיד עם ‘עוזי’, עושות הכול, נוהגות טנקים, מטיסות מסוקים ומטוסים.

“האמת היא שחיפשתי לרומן שלי בחורה חסרת פחד, שמסוגלת להילחם במאפיה ולהשכיב גבר בבעיטות על הרצפה. יכולתי לבחור מישהי שהיתה בעבר בבריגדות האדומות באיטליה, או בכנופיית באדר מיינהוף, אבל רציתי דמות חיובית, ויש לי חולשה לבחורות יהודיות. בני הבכור יצא שנתיים עם נערה יהודייה מקסימה.” אנה היא העזר-כנגדו של בנט, פרסומאי הולל, שנקלע אף הוא לאותה מלחמת כנופיות, הנאבקות עד מוות על הנוסחה לגידול כמהין – אותן פטריות שחורות ומכוערות, שמחירן כמעט אלף דולר לקילו. בכל ספריו הקודמים של מייל, פרסומאי לשעבר וחובב תענוגות ידוע, מילאה פטריית העשירים תפקיד מרכזי.

– היא באמת שווה את המחיר האסטרונומי?

“בהחלט כן. אני מצטער שלא אוכל לתת לך לטעום, אבל לפחות אתן לך להריח.”


* * *

לאחר שהוברר לי שמייל מסכים להתראיין, התחלתי לתכנן את הנסיעה לפרובאנס. והנה הפתעה: פיטר לא גר שם יותר. האיש שהיה יקיר משרד התיירות הצרפתי (הוא קיבל עיטור כבוד ממשלתי בזכות מיליוני התיירים שנהרו לשם בעקבות הספר) – נטש את המערכה.

“כשהגענו לצרפת ב-1986, לא שיערנו מה יקרה,” אומרת אשתו. “פיטר תיכנן לכתוב ספר, הוטל פאסטיס, על אנגלי שעוקר לפרובאנס ורוצה להפוך בניין משטרה למלון אורחים. פיטר התחייב על תאריך, אבל בשנה הראשונה שגרנו בפרובאנס, היו לנו המון צרות עם הביוב, עם בעלי המלאכה שהיו אמורים לשפץ את הבית וכו', והוא לא הצליח לכתוב. הסוכן הספרותי שלו בא להתארח עם אשתו, וכששאל למה הספר לא מוכן, פיטר התנצל והתחיל למנות את כל התלאות שפקדו אותו. ‘למה לא לכתוב את כל זה,’ אמר הסוכן. זה היה אמור להיות רק פקק עד שייכתב הספר האמיתי. גם המו”ל לא ממש האמין בספר, והדפיס רק 5,000 עותקים."

אלא שמייד נחטף פרובאנס כלחמניות חמות. בכל יומיים הודפסה מהדורה של 25,000, וכשזה לא הספיק, מהדורה של מיליון. שנה בפרובאנס עבר את חמשת מיליוני העותקים, ב־22 שפות. “ביפן, שם נמכרו 900,000 עותקים בחצי שנה, הזמינו אותי למסע הופעות. דיברתי בפני קהל של רבבות באצטדיון כדורגל. כשראיתי את ההמונים בטוקיו, הבנתי מה משך את אלה, הרחוקים אלפי קילומטרים מצרפת, אל החלום הפרובאנסלי. צפוף ביפן, והמחשבה לפרוש ממירוץ העכברים ולתפוס שקט באזור לא מאוכלס ולחרוג מהחיים הממוסגרים והטכנוקרטיים, היא סם החיים. רוב האנשים לא יעשו את זה אבל זה האסקפיזם של כל אדם מודרני.”

היפנים הציעו לממן לו שנת שהות באחד ממחוזותיהם, כדי שיכתוב ספר דומה. מייל סירב. “זו עבודה של פרסומאי, ואני סופר,” הוא אומר. אלא שהחלום הפרובאנסלי קם על יוצרו. “אין לך מושג מה שהספר הזה גרם לי,” הוא נאנח, מתמתח בחולצת הג’ינס. “אוטובוסים היו נעצרים, ומתוכם בקעו נחילי תיירים, המצלמה שלופה ביד. זוגות ומשפחות היו מגיעים, עם הספר ביד, מצלצלים בדלת, מבקשים כוסית משקה ושואלים אם אפשר לעשות סיבוב. קוראים הודיעו שהחליטו להתפטר מהעבודה, לקחת חופש מהחיים ולקנות ולשפץ איזו חורבה בצרפת, וביקשו כתובות. אנשים שכבר עקרו, צילצלו לברר לאיזה בית-ספר לרשום את ילדיהם, או מה לעשות כשנסתם הביוב או כשהצינורות קפאו. תיירים הגיעו עם הספר למסעדות ולבתי-קפה שהוזכרו, מזמינים את המאכלים שעליהם כתבתי, ואחר-כך מטלפנים להתלונן, או להחליף חוויות. אנשים קנו את ספרי, והבינו בטעות כאילו אני קורא להם ללכת אחרי. אבל לא התכוונתי שיבואו אלי הביתה, בלי הזמנה.”

שׂקים של מכתבים הגיעו. על חלקם נכתב רק, “פיטר מייל, פרובאנס”. בעיקר העיקה עליהם העיתונות האנגלית. “הם שונאים אותי,” אומר מייל. “הרי בין האנגלים והצרפתים שוררים יחסי אהבה ושנאה, והעובדה שאנגלי מהלל את צרפת, נראתה כבגידה. כל הזמן חיפשו לפגוע בי. הם קיוו שיתפסו אותי מכה את אשתי, או שישמעו צעקות בוקעות מהבית, הכול כדי לשבור את המיתוס של החיים הטובים והשקטים, שעלה מהספר. מהיער ממול היו צופים בנו עם מצלמות טלסקופיות. הם תיחקרו את השכנים וחיפשו כאלה שלא אוהבים אותנו, ומצאו אחד, דווקא עיתונאי, ושילמו לו תמורת ראיון נגדנו. הרגשתי כל הזמן שאני במעקב. במסעדות ישבתי עם הגב אל הקיר. אף פעם לא ידעתי מי דופק בדלת, ומי מעברו השני של קו הטלפון.” וכך, כשהיו הזוג מייל במסע הרצאות בארצות־הברית, נשברו, והחליטו שלא לחזור. העיתונים באנגליה חגגו. “פיטר מייל נטש את פרובאנס”, היו הכותרות. את הבית המקסים בפרובאנס נאלצו למכור מתחת לערכו, כי גם לקונים היה ברור שזרם הטרדנים לא ייפסק.


* * *

ב“ואן” שלו הוא אוסף אותי מתחנת האוטובוס של אמגנסיט, עיירונת נופש זעירה ואלגנטית בת כמה אלפי תושבים, בקצה לונג איילנד, שעתיים וארבעים דקות מניו־יורק. שני הכלבים שלו, היושבים ברכב, טועמים אותי. אחד מהם, אלפרד, הוא גיבור ספרו חיי כלב. מייל, איש גבוה וחסון, נוהג כעשר דקות בתוך יער, בנוף מדהים, עד שהוא נעצר מול בית נפלא, עטור חלונות זכוכית רחבים, ממש על שפת הים. “זה היה בית קיץ של זוג מיליונרים, שהיו באים לכאן רק שלושה שבועות בשנה, ונפטרו. כשקנינו את הבית לפני שנתיים, ב 400,000 דולר, זה היה נראה לנו קצת יקר, התמקחנו וביקשנו שישאירו את הרהיטים. ילדיהם מסרו לנו אותו עם כל התכולה, וכשנכנסנו לגור התברר לנו שהשאירו לנו גם את המרצדס, ושתי סירות.” מזל של עשירים.

רוב הזמן הם מתבודדים בביתם, המרוחק מבתי השכנים. כותבים, מבשלים, דגים בים, מטיילים. את אמגנסיט הוא פוקד רק כשמרתף היינות שלו מתרוקן, ובפגישותיה של ג’ני באגודת צער בעלי־חיים המקומית. “בקיץ יש פלישה של תיירים, המקום נעשה אופנתי, וחקלאים כבר החלו למכור את שדותיהם במיליון דולר, כמגרשים לבנייה, כי הילדים לא רוצים להיות עובדי אדמה,” אומר מייל. “התהליך החברתי שעברה פרובאנס חוזר על עצמו גם כאן, ואני מקווה שלא נצטרך לעזוב ולמצוא מקום בראשיתי אחר.”

מייל נולד ב־1939 בעיר הנופש ברייטון שבאנגליה. “היתה לי ילדות אומללה. משום-מה, הורי סברו שלטובתי אני צריך לגדול רחוק מהבית, ומגיל שבע הייתי בפנימייה. סבלתי שם נורא. בגיל ההוא כבר קיבלתי את החינוך המיני שלי. מה שטוב בחינוך הפנימייתי באנגליה, הוא שאחרי מה שעברת שם שום דבר בחיים כבר לא יכול להיות גרוע ממש.” הפנימייה היתה עשר דקות מהבית, אבל בגלל החינוך לקשיחות ראה את הוריו רק בסופי שבוע. אביו היה פקיד במשרד המושבות הבריטי, וכשמלאו לפיטר 15 נסעו כולם לברבאדוס. “היה לאבי תפקיד די חשוב, להכין את החוקה לאיי הודו המערבית. הציעו לו להיות מושל האי ברמודה, אך בגלל חסרון-כיס נאלץ לסרב. כמו היום, שגרירים – כמו מושלים – היו צריכים להיות בעלי אמצעים, כדי לארח כמו שצריך: קצבת האירוח שהממשלה נותנת אינה מספיקה. אמי, שחלמה להיות אשת חברה, חשה כל חייה מתוסכלת ולכודה.”

פיטר חזר לבדו מברבאדוס בגיל 16, ונשר מבית-הספר. “הורי נשארו בחו”ל, וכיוון שמכרו את ביתנו נאלצתי לגור בחדר שכור אצל מישהו. הובלתי כביסה מלוכלכת מבתי-המלון בעיר. כשנשבר לי, נעשיתי מלצר." הוא ערך את העלון הפנימי של חברת הדלק של, ולמד פרסום בבית-ספר ערב. “שום חברת פרסום לא קיבלה אותי, כי כולן נוהלו בידי בוגרי איטון ואוקספורד, שאהבו להקיף עצמם בצעירים אליטיסטיים ואלגנטיים כמוהם. ואני, אפילו לא סיימתי תיכון. בלית ברירה, הפלגתי לארצות-הברית.”

ניו־-יורק של ראשית שנות ה-60 קיבלה אותו בזרועות פתוחות, ודיוויד אוגלבי – לימים אֵיל פרסום נודע – נתן לו עבודה. “האמריקנים, בניגוד לסנובים האנגלים, לא שמו קצוץ על אוקספורד, ועל כך אני אסיר-תודה להם.” תוך זמן קצר המתחרים הכפילו את שכרו. הוא נעתר להם ונשלח לפתוח סניף בלונדון. הוא עבד שם שבע שנים, עד שרכש – יחד עם חבר – את הסניף.

“פרסום זה מקצוע נורא,” הוא אומר. "עשר שנים עבדתי משמונה בבוקר עד שמונה בערב. בהתחלה זה היה כיף, כי הייתי קופירייטר ועשיתי עבודה יצירתית, אבל אז קידמו אותי ונעשיתי מנהל קריאטיבי – אחראי ל-30–40 אנשים, עם כל השגעונות שלהם. “כל הזמן קיפצתי בעולם, והייתי במטוס, במכונית או במלון. הרווחתי הון, אבל לא יכולתי ליהנות מהכסף. הכסף נותן לך אומללות נוחה. אתה לא שייך לעצמך. הלקוח יכול לצלצל באמצע הלילה כי משהו במסע הפרסום לא נראה לו, ואין לך ברירה, אתה חייב ללכת אליו.”

הוא כבר היה נשוי ואב, כשהבכור – סיימון בן השמונה – שאל שאלות מביכות על מין. “אמרתי לו – לך לאמא שלך. אבל זה הציק לי, וניגשתי לחנות. היו אולי מאה ספרים לילדים על מין, אבל כולם היו חמקמקים או טכניים מדי. החלטתי לחבר אחד בעצמי. כמו בפרסום, גם בכתיבה לילדים אתה צריך להיות ברור, ישיר, קולע, משפטים קצרים.” וכך, כהסבר לקטנים מהי אורגזמה, הוא משווה אותה ל“דגדוג ממושך בתוך הנחיריים, ופתאום אתם מתעטשים עיטוש אדיר”. לבנים הנבוכים מזִקפה בלתי-רצויה, דווקא כשהמורה קוראת להם ללוח, הוא ממליץ, “אל תיתפסו לבהלה, נסו לחשוב על משהו אחר. כאשר יתחוור לפין שלכם שאינכם מעוניינים בו, הזקפה תחלוף”.

ילדיו הוקסמו, וישבו וצחקו, “וכשאתה צוחק, זה מרגיע. בסך הכול רציתי שזה ישבור את הקרח, ותתפתח שיחה טבעית. אם אתה מושיב אותם ואומר, בואו נדבר על מין, הם תיכף יברחו ממך וירוצו לשחק כדורגל.” ארבעת ספרי הילדים שכתב תורגמו לעברית: מאין באתי, מה קורה לי, איך תהיה הפעם הראשונה, ואילוף הסוררים. ארגונים דתיים הזדעזעו, והספרים הוחרמו ונשרפו בכמה מדינות בארצות-הברית. “עד היום, נערות בנות 20 עוצרות אותי ברחוב ואומרות – גדלנו על הספרים שלך. החברה קצת השתנתה, אבל עדיין קשה להורים להסביר מין, ואין פלא שהספרים מוסיפים להידפס ולהימכר.” הוא עמל בפרך לשלם מזונות עבור חמשת ילדיו, שגדלו רוב הזמן אצל גרושותיו. “הגיל הטוב של הילדים מתחיל משנת חייהם ה-21. אני ממליץ לאלף אותם בשלושת החודשים הראשונים לחייהם, אחרת נצטער על כך כל חיינו.” הוא נותן לי טיפ מנסיונו: “למדתי שהנבזים הקטנים מנסים להתחמק משינה על-ידי הסתרת החפץ המזוהה עם שינה, כמו בובה או מוצץ. אני הכנתי מבעוד מועד חפץ זהה במקום מבטחים, והיית צריכה לראות את הבעת פניו של התינוק, שהיה משוכנע שנפטר מהשינה, כששלפתי את ההעתק. הוא לא ידע מאיפה זה נפל עליו.”

ב-1974 החליט לקשור את חייו עם אשה שלישית (“ואחרונה!” הוא מדגיש): ג’ני, בעלת חברה מובילה להפקת פרסומות בטלוויזיה. “הבמאים שהיום מפורסמים כל־כך, אלן פארקר (אוויטה) ואדריאן לין (משיכה גורלית), היו עובדים שלה,” מתפאר מייל, ונושף בסיגר שלו. “אבל לשנינו נמאס מהעולם השטחי הזה, ועזבנו את אנגליה.” הם קנו בית בדרום-צרפת, נאלצו למכור אותו כשהבינו שהם זקוקים לאנגליה כדי להתפרנס. כשחזרו, עשו עבודות מזדמנות, ומייל כתב שני ספרי פרסום. עשר שנים קשות עברו עליהם, עד שב-1986 קנו את הבית בפרובאנס והחליטו לנסות שוב. “היה צריך הרבה אומץ לעשות מה שעשינו. אילו נשארתי בפרסום, הייתי היום מולטימיליונר, כי ברמה שהייתי, אתה מקבל אופציות ומניות של 15 מיליון דולר. אבל נשבעתי שלא אענוב יותר עניבה ולא אכנס למשרד.” לא במקרה כל גיבוריו הראשיים של מייל הם פרסומאים תאבי חיים, שמתעבים את המקצוע ומחליטים לפרוש. כזה הוא בנט, מכל דבר בא בחשבון. בנט, ש“החסכנות לא היתה מעולם אחד מחטאיו”, מפרסם מודעה ומציע את שירותיו: “כל דבר בא בחשבון, חוץ מנישואין”. על המודעה עונה מיליונר צרפתי, בהצעה שאי-אפשר לסרב לה: להיכנס לדירת הפאר שלו במונטה קרלו, כולל המיטה המשוכללת וארון הבגדים, ולחיות ככפילו. המטרה: ליצור רושם שאותו מיליונר חי במונקו, המדינה הפטורה ממסים, ולאפשר לו להתחמק ממס ההכנסה הצרפתי הדרקוני. הוא מלמד את בנט לזייף את חתימתו, משאיר לו פנקסי צ’קים וכרטיסי אשראי, ומצווה עליו להרבות בדוחות חנייה עם ה“מרצדס 380”, כדי ליצור רושם שהוא גר שם. בנט לא עומד כמובן בפיתוי, והעלילה מסתבכת.

“אני לא דוסטויבסקי,” מודה מייל. “הכתיבה שלי היא לא ספרות גדולה, ולא צריך אינטלקט של איינשטיין כדי להבין אותה, אבל יש לי כישרון לכתוב בידור קל, ולדעתי זה בסדר גמור. כפרסומאי, אני לא רוצה לאכזב את הלקוח, הקורא שלי, שנכנס לחנות ומשקיע בספר מכספו. אני יודע בדיוק לקלוע לחלומותיו, כי מי לא היה רוצה שיעמוד לרשותו הון עתק, ועוד שיהיה חייב לבזבז אותו בלי נקיפות מצפון?”

מייל, נהנתן סלקטיבי, מכיר לא רק אותנו החולמים, אלא גם את העשירים. “הם גזע לא מאושר באופן כרוני,” הוא ממהר לשמח אותי. “תמיד הם חשדנים, ומחכים שמשהו ישתבש. הציפייה שלהם לשלמות עולה ביחס ישר לכמות הכסף שהם מבזבזים, וכשהם מגלים שהכסף לא קונה הכול – למשל, שגם בלימוזינה הנוחה שלהם הם תקועים כמו כולנו בפקק – הם פשוט אומללים. אפשר לחשוב שלאנשים שיש הכסף הרב ביותר בעולם, גם יהיו החיים הכי טובים, אבל זה ממש לא כך. במסעדות הכי מפוארות ראיתי את הפרצופים הכי חמוצים, מכרסמים עלה חסה ומים מינרליים, ומתעצבנים כשהמלצר לא הגיע בדיוק ברגע שזקפו לעברו את האצבע. וכשהמשרת האישי לא חימם להם את הגרביים בבוקר או לא גיהץ את העיתון, זה הורס להם את כל היום. פגשתי הרבה אנשים שאמרו, היינו הרבה יותר מאושרים כשהיו לנו רק שני כיסאות, וגג מעל לראש.”

הכי גרועים בעיניו הם הבנים שירשו כסף. “יש להם נטייה לקמצנות, כי בניגוד לאבותיהם מעטים מהם יודעים לעשות כסף. הם מבזבזים את חייהם באפס מעשה בבתיהם בני ה-28 חדרים, חוסכים בהסקה, קופאים מקור, משלמים משכורות רעב למשרתים שלהם, וקונים רק יין זול. כספם הולך ואוזל, כי הם אינם מכניסים סנט אחד, וחוששים שמא יאריכו חיים יותר מהכסף שיש להם.” לפני עשר שנים, כשעוד היה עני (כל הכסף שהרוויח הלך למזונות), הפקיר מייל את גופו לטובת האנושות, ועשה סידרת כתבות למגזין לגבר, שם ניסה את התענוגות של העשירים. נסע בלימוזינות, רכש נעליים של 1,300 דולר, טס במטוסים פרטיים. אפילו בחן את ההנאה היקרה מכולן, הפילגש. “חלק מההנאות בהחלט שוות את המחיר,” אומר מייל. “את זוג הנעליים, שנתפרו ממש על רגלי, לפי כל קפל וקמט, אני נועל גם היום, והן יפות משנה לשנה. טווח החיים שלהן 20 שנה, כאילו הוצאתי כל שנה 60 דולר. אחת לשנה היצרן לוקח אותן אליו על חשבונו, לטיפול שנתי. גם סוודרים מצמר קשמיר, שמחירם אלף דולר, הם השקעה כדאית. הם רכים וחמים ויפים, והבעיה היחידה, שלנשים יש דחף בלתי ניתן לריסון לגעת בקשמיר ברגע שהן רואות אותו, והגבר עלול למצוא את עצמו מלוטף כל העת, והקשמיר עלול לצאת קירח.”

לאשתו ג’ני רכש לחג המולד צעיף רחב מצמר מיוחד, הארוג משׂער הזקן של תיישים הודיים. המחיר – 800 דולר – נראה לו מציאה, “כי זה בגד נצחי, מיוחד ונדיר, שלא נמכר בחנויות אלא רק על סמך היכרות אישית עם היצרן ההודי. מטוס פרטי אני לא מחזיק. אבל כשרצינו לטוס לאיי בהאמה עם שני הכלבים שלנו, עשינו חשבון שבמקום להיטלטל מכאן לניו־יורק, ולהחליף מטוסים במשך שלושה ימים, טיסה ישירה מכאן תארך שלוש-ארבע שעות – ולנו ולכלבים זה יעלה רק 7,000 דולר במטוס פרטי, במקום 2,000 בטיסה רגילה. נראה לנו שזה שווה את ההפרש.” לאורחיו הוא מזמין לימוזינה שתיקח אותם אליו מנמל-התעופה קנדי. " המחיר הוא בסך הכול 200 דולר. באוטובוס ללונג איילנד זה היה עולה שליש, אבל מה זה לעומת לשבת במכונית שחורה וארוכה, ליהנות מבר המשקאות והטלפון האלחוטי, ולעשות רושם על כולם? בניו-יורק, לימוזינה משדה-התעופה למרכז מנהטן עולה רק 60 דולר. אם ארבעה אנשים מתאגדים יחד, זה כמעט כמו אוטובוס. ממש מציאה. אני ממליץ להזמין לימוזינה עם חלונות שקופים, כדי שיראו אותך, והמכונית חייבת להיות שחורה, כי לבן זה וולגארי, אפור זה של בנקאים משעממים, וצבע זהב זה לא לג’נטלמנים. ביום הנישואים אני שוכר לימוזינה לניו־יורק, לטייל בעיר. יש גם לימוזינה ובתוכה ג’קוזי, או עם חשפנית שנותנת הופעה, אבל טרם ניסיתי אותן. “בארצות־הברית אתה מצליח אם יש לך שלושה בתים ומטוס פרטי. אני לא מחפש את זה. בעיני, הצלחה היא שקט נפשי ולעסוק במה שאתה אוהב. ואני, שנהנה לכתוב ספרים ואפילו מרוויח מזה לא רע, בהחלט רואה את עצמי כאדם מאושר.”



המלצות קוראים
תגיות