רקע
אילת נגב
מרדוק, אייריס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

זו היתה אחת האהבות הגדולות של המאה העשרים, ושמם נכרך ברשימה אחת עם סימון דה בובואר וז’אן פול סארטר, אליזבת טיילור וריצ’רד ברטון, ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן, ג’ון לנון ויוקו אונו. אייריס מרדוק, הסופרת הבריטית הנודעת, וג’ון ביילי, פרופ' לספרות מאוקספורד, התעוררו יחד, בוקר בוקר, 43 שנים, באהבה שלא דעכה גם לאחר שחייה כבו, ב-8 בפברואר 1999. ניצני ההידרדרות הטראגית התגלו במהלך ביקורם בישראל.

מאי 1995, והשניים הגיעו לכנס בינלאומי באוניברסיטת בן־גוריון. מרדוק, סופרת עטורת פרסים, בעלת תואר הכבוד “דיים” שקיבלה מהמלכה, התעניינה תמיד בשאלות של מוסר. 26 הרומנים שחיברה מאוכלסים בגיבורים מורכבים ובעלילות דרמטיות, כמו התאבדויות, רצח וגילוי עריות. לא הרשע לשמו כי אם האנוכיות והאדישות, הם שזורעים, לפי תפישת עולמה, אסון וסבל. בין ספריה שתורגמו לעברית, מתחת לרשת, הראש הכרות, חלומו של ברונו, הים הים. הרומן הרביעי שלה, הפעמון, נפתח במשפט המכיל הכול:

“דורה גרינפלד עזבה את בעלה משום שפחדה ממנו. שנה לאחר מכן היא חזרה אליו מאותה הסיבה בדיוק.”

אייריס מרדוק ביקשה שלא להרצות, אלא רק להשיב על שאלות קוראים. היא היתה פילוסופית בהכשרתה, בעלת היגיון מזהיר, פעמים אינספור השתתפה בדיונים ובמפגשים כאלה, אך בבאר-שבע משהו השתבש. היא נראתה לא ממוקדת, לפעמים התקשתה לסיים משפט שהתחילה. “הקהל היה מנומס, אבל חיוניות הסקרנות על פניהם נעלמה: הם התחילו להיראות מודאגים ונבוכים. הישראלים הם ישירים בתגובותיהם. כמה אנשים פשוט עזבו את אולם הכינוסים,” כותב ג’ון ביילי בספרו קינה לאייריס (תירגמה: ליטל ידין, הוצאת כנרת). בסוף אותו שבוע פגשתי את אייריס מרדוק לראיון ב“משכנות שאננים” בירושלים. שערה החלק והבהיר היה פזור ברישול על מצחה, בגדיה רפויים. “המאה שלנו היתה אחת הגרועות שידע העולם, אבל אני אופטימית, כי היום אנשים יכולים לעזור זה לזה יותר מאשר בעבר,” אמרה האשה בת ה־76, ודיבורה היה איטי ומהורהר. “אני חושבת הרבה על המאה ה־21. את תהיי שם, אני לא.” כשאני מעיינת ברשימותי מאז, אני נוכחת לדעת שעל רבות מהשאלות שהצגתי למרדוק השיב בעלה. הוא טרח סביבה במהלך הראיון, הקשיב לכל מלה שיוצאת מפיה, וכשחשב שמשהו אינו ברור מיהר להתערב. נדמה היה לי שהוא מגונן עליה מפני משהו בתוך עצמה, אולי מהמוזרות החביבה שלה, שעלולה לא להתקבל היטב בעיני זרים. “ויתרתי על ילדים למען הכתיבה,” היתה הכותרת, אבל את הדברים אמר בעצם בעלה, שקלט שהיא נתקעת, והשיב במקומה: “ידעתי שאייריס רוצה מאוד לכתוב וזה עיקר חייה, ולכן ויתרתי על ילדים. אני חושב שזה היה המצב גם אצל וירג’יניה וולף ובעלה לאונרד, שהתמסר לקריירה הספרותית שלה. השתדלתי לעשות הכול שהיא תצליח.”

חלפו חמש שנים, ואת הטלפון בביתם באוקספורד מרים כעת פרופ' ג’ון ביילי. “אני זוכר שירושלים נראתה לנו יפה להפליא, ושבמהלך הראיון איתך השלמתי את המשפטים של אייריס, אבל באותו שלב עדיין לא הייתי מודע שמשהו לא בסדר אצלה,” הוא אומר. “אחרי 40 שנים יחד אתה כל-כך מתרגל לבן־הזוג שלך, שאתה לא שם לב לדברים האלה. זרים מבחינים בכך הרבה יותר. אחרי ההופעה המביכה בבאר-שבע, עמוס עוז ניגש לדבר איתי. עמדנו בשמש הבוהקת של הנגב, והוא הזמין אותנו להתאכסן בביתו לכל זמן שנרצה. הוא לא אמר דבר על אייריס, אבל מהאופן שבו הביט בי אני מבין היום שהוא ידע הכול.” וכך כותב ביילי על המפגש בספרו:

“לא יכולתי להחליט אם היה זה מתוך טוב לב טהור מצידו, האם באמת התכוון לכך, האם היה בודד, האם אייריס פתאום נשאה חן בעיניו, או שמא היה זה משום שרצה לבחון סופרת-עמיתה שירדה מן הפסים, או עמדה לרדת מהם.”

כשחזרו בני־הזוג לאנגליה, ניגשו לרופא המשפחה שלהם. כששאל הרופא את מרדוק מיהו ראש הממשלה, והיא השיבה שאין לה מושג, ובחיוך צופן-סוד אמרה שזה גם לא חשוב, שלח אותה מייד לגריאטר מומחה, וזה ערך לה סריקת מוח ומבחני לשון. האבחנה, מחלת אלצהיימר, היתה חד-משמעית. “מאותו רגע הרימו הרופאים ידיים והשאירו אותנו לבדנו, כאילו זו כבר לא הבעיה שלהם,” אומר ביילי. הוצעה תרופה נסיונית, שגורמת צלילות זמנית, תוך הבנה נוראה של המצב הבלתי נמנע, וביילי סירב לתת זאת לאשתו. הוא החליט שיתארכו הדברים ככל שיתארכו, הוא יטפל בה ולא יוציאה מן הבית למוסד.

“מחלת אלצהיימר היא כמו ערפל בוגדני, שכמעט לא ניתן להבחין בו, עד שהכול סביב נעלם. אחרי זה כבר אי-אפשר להאמין כי קיים עולם מחוץ לערפל,” אומר ביילי. “אבל האלצהיימר, שיכולה להדגיש את תכונות האופי עד לנקודה של פרודיה שטנית, הצליחה רק להדגיש את טוב הלב הטבעי הטבוע באייריס.” מרדוק ניחנה בזיכרון פנומנלי, ואת ספריה היתה מחברת במוחה, עד הפרט האחרון, ורק אז מתיישבת ומעלה את מאות העמודים על הכתב. את ספרה האחרון, הדילמה של ג’קסון, חתמה במילים הנבואיות, “אני חש שכוחותי נטשו אותי. האם יחזרו אלי? אני לא חושב כך. הגעתי לסוף הדרך,” כך אומר הגיבור, ומחייך חיוך צופן סוד.

הספר ראה אור ב-1995, אך כשהתפרסמו הביקורות הנלהבות, היא כבר לא קלטה אותן. באותה תקופה כבר הפכה האינטלקטואלית המזהירה הזו לצופה נלהבת וקבועה של הטלטאביז ונהנתה מתנועותיהם של היצורים הססגוניים והעגלגלים, אחרי שכל חייה סירבה להחזיק מקלט טלוויזיה בבית. גם אמה של אייריס חלתה באלצהיימר ומתה בבית־חולים לחולי נפש. מודע לכך שאשתו הולכת ונשמטת מעצמה וממנו, החל ביילי כותב הספד-בחיים, שבו גולל את פרשת אהבתם, ותיעד את כל שלבי המחלה שעשתה שמות במוחה המבריק. קינה לאייריס שהוגדר כ“אחד ממכתבי האהבה הארוכים ביותר”, ראה אור באנגלית כחצי שנה לפני מותה, אבל היא כבר היתה טרופה ומבולבלת מכדי שתהיה מודעת לכך. כשהגיעו עיתונאים לראיין את ביילי, נחרדו למראה רעייתו היושבת בסלון המגובב ומחייכת בתמימות ילדותית, מסרבת להרפות מאבנים וענפים וקרעי סמרטוטים שאספה בעת שיטוטיה בחצר שליד הבית. “אייריס מעולם לא יכלה לסבול להשליך משהו. תמיד היתה לה חולשה לרגשות של המעטפות שנפתחו בקריעה, או לבקבוקים חסרי פקק. חולשה שהפכה עכשיו לאובססיה. היא מצילה עלים יבשים, מקלות, אפילו בדלי סיגריה שעושנו ברחוב לא ממש בחשאי על-ידי הבנות בתיכון שלידינו,” כותב ביילי.

שחקנית התיאטרון הבריטית ג’ודי דנץ תגלם את אייריס מרדוק, ומייקל גמבון (הבלש המזמר) יהיה כנראה ג’ון ביילי, בסרט שיספר את אהבתם. “האמת היא, שלא הייתי מודע לכך שאנחנו אחד מסיפורי האהבה הגדולים של המאה,” אומר ביילי. “אהבנו מאוד, אבל מעולם לא אמרתי לה ‘אני אוהב אותך’ או ‘אהובתי’ או אפילו ‘דארלינג, כמה את נפלאה’. מה שהיה בינינו היה כמו קשר של שני ילדים, הרגשנו כמו הנזל וגרטל, כמו אח ואחות, עם שפה פרטית משלנו, וקיום פרטי ומובדל. ילדים יכולים לאהוב מאוד זה את זו, בלי להעמיד דרישות רגשיות. היחסים שלנו לא היו אמוציונאליים. לקחנו זה את זו כמובן מאליו, והיה בינינו משהו פרימיטיבי, קדם-לשוני, כמו שתי חיות שמתחבאות יחד במאורה. אהבנו לחכך ולשפשף את האפים שלנו זה בזה, והיינו מאוד מאושרים יחד.”

אייריס מרדוק נולדה בדבלין ב-1919 וגדלה בלונדון, בת יחידה להורים אירים-אנגלים. היתה לה ילדות מוגנת ומאושרת, והיא גדלה, כדבריה, חסרת אלוהים, “בשילוש מושלם של אהבה” עם הוריה, ובמודעות חברתית ופוליטית. בסוף מלחמת העולם השנייה התנדבה לעבוד מטעם האו"ם במחנות פליטים, והיתה מקורבת לז’אן פול סארטר. התקופה ההיא, שבה ניסתה להביא מעט טוב בתוך הרשע, היתה המאושרת בחייה, חרף כל המצוקה האנושית שהקיפה אותה. רוב בני משפחתה היו אירים שנותקו משורשיהם וממולדתם, והיא הזדהתה באופן אישי עם גורלם של הפליטים חסרי המולדת.

היא למדה פילוסופיה אצל ויטגנשטיין, ונעשתה מרצה לפילוסופיה באוקספורד. היא היתה בת 34, כשג’ון ביילי בן ה-28 ראה אותה לראשונה כשרכבה על אופניה ליד חלונו. למחרת נפגשו במקרה במסיבת-סגל, והוא הוצג בפניה כאחד הצעירים המבטיחים בחוג לאנגלית. היא בקושי התפנתה להביט בו, והמשיכה את שיחתה הערה עם חברתה. לבושה היה מזעזע וחסר טעם, חצאית טוויד מהוהה ומשומשת, גרביוני כותנה חומים, שיער מוזנח: “באותם ימים רישול הלך בד בבד עם רצינות, לפחות בחוגי האוניברסיטה,” מסביר ביילי. מכיוון שכבר היה מאוהב בה עד למעלה מראשו, קיווה שהופעתה החיצונית שאינה מעוררת תיאבון תמנע מאחרים מלהתאהב בה, ותצמצם את התחרות על חסדיה. "תעלומה היא בעיני, מדוע הייתי כה משוכנע בתחילה שאייריס אינה מושכת מבחינה מינית.

אנשים רבים משני המינים ודאי שלא חשבו כך," כותב ביילי, ומרמז שהיתה מושא תשוקתן של כמה מנשות הסגל האקדמי באוניברסיטה שבה לימדה. לאט לאט החל להכיר גם את עדת הגברים המבוגרים והנשואים, שמרדוק ניהלה איתם רומן. רובם היו אנשי רוח יהודים, פליטי מלחמה שמצאו מקלט באנגליה וזכו למשרה באקדמיה. עם אליאס קאנטי (סנוורים), שזכה לימים בפרס נובל לספרות, היתה אייריס מתעלסת, בשעה שאשתו הסבלנית נכחה בחדר הסמוך. אייריס הכירה את פילגשותיו האחרות של איש הרוח, ידעה עליהן הכול, ובדרך מוזרה העריצה אותן.

“האנשים שבהם התאהבה הזכירו את החיפוש אחר החוכמה, הסמכות, האמונה,” מסביר ג’ון ביילי. “היא העניקה את חסדיה מתוך הערצה וכבוד, לדמויות אלוהיות ולאו דווקא לגברים אטרקטיביים או סקסיים. היו לה קשרים עם אנשים רבים, שלא היו מודעים זה לקיומו של זה. גברים שהיו בעיניה אלילים, היו בעיניה גם ארוטיים, אבל יחסה למין היה שולי, לא כאל מטרה בפני עצמה. למורת רוחי, התחיל להתברר לי שהייתי רחוק מלהיות היחיד שאיתו היא התעלסה, אבל חשבתי שזה יהיה וולגרי להפגין סימני קנאה.”

– הייתם זוג מסור ויוצא דופן. למעלה מ־40 שנה. עד כמה הנאמנות והבלעדיות המינית, הן בעיניך תנאי הכרחי לנישואים מוצלחים?

ביילי: “אחד התנאים הראשונים לחיים מוצלחים, זה לתת אמון מוחלט בשני, ולא להתעניין יותר מדי במה שהאחר עושה. אסור שנישואים יהיו קלסטרופוביים. אסור להיות קרובים מדי. אחת ההנאות האמיתיות ביותר של חיי נישואים זה להיות לבד, מתוך ידיעה שמחר תחלוק את החוויה עם בן או בת-הזוג. כשהתחתנתי איתה, ב-1956, אמרתי לה, בחצי בדיחה, ‘אני מניח שימשיכו להיות לך קשרים עם גברים אחרים, כמו קודם.’ והיא ענתה ברצינות רבה, ‘אני אוהבת להיות נשואה לך, כי עכשיו אוכל סוף-סוף להפסיק עם כל הגברים ההם.’ היו לה חיים מאוד הרפתקניים עד שנפגשנו, ואני מאמין שזה הספיק לה. אחר-כך היא שילבה את פרשיות האהבים שלה בספרים, ועקרה את זה לגמרי מתוכה. הרגשתי כאילו היתה צריכה לחוות את היחסים האלה, שחלקם היו מעוותים, כדי שיהיה לה חומר לכתיבה.”

– היית מעורב בכתיבה?

“לא הייתי מעורב בכלל. קראתי את ספריה רק לאחר שהתפרסמו, כמו כולם. לא ראיתי בהם ספרים של אותה אייריס שאיתה אני חי, אלא של אייריס שהיא סופרת גדולה, שחיה בעולם אחר. כשיצאה למסעות הדמיוניים שלה, לצורך הכתיבה, היתה אדם אחד, וכשהיא איתי, היתה אחרת לגמרי.” אולי בהשפעת אמה, שעברה לידה קשה ואיומה והחליטה שאינה רוצה יותר ילדים, גם אייריס לא רצתה ללדת, וביילי השלים עם כך בצער. הוא רכש לעצמו שם כמומחה לספרות אנגלית, התמחה ברומן של המאה ה־19, ואייריס מרדוק נודעה כאחת הסופרות הרציניות והמכובדות ביותר של זמנה. היא אהבה לנהוג במכוניתם הקטנה והעתיקה, היתה שחיינית טובה, ולעיתים תכופות הלכו לשחות בעירום בנהר שליד ביתם. היה בה משהו ילדותי מאוד, היא האמינה בקיומם של עב"מים ואפילו של המפלצת הסקוטית מאגם נס, והיתה מכורה לסיפורי הקומיקס של הרפתקאות טינטין. המזון החביב עליהם היו קופסאות סרדינים ושעועית במיץ עגבניות, מלווים ביין בולגרי זול שקנו בסופרמרקט. הם חיו בבית גדול עם גן בקרבת אוקספורד, שנודע כאחד המבולגנים ביותר בכל אנגליה. בגלל חיבתה של מרדוק לאיסוף גרוטאות, הם חיו בתוך ערימות עיתונים ובקבוקים ישנים. פעם קנו פשטידת בשר, אבל כשהגיעה עת הארוחה, הפשטידה נעלמה ולא נתגלתה שוב. הדבר הפך לחלק מאוצר המושגים הפרטי שלהם, וכשמשהו היה נעלם בבית, הם היו אומרים, “הוא הלך לארץ הפשטידות האבודות.”

אני הייתי הטבח, ואייריס היתה אחראית על הניקיון," אומר פרופ' ביילי בשיא הרצינות, בלי להבחין באירוניה. “לא רצינו עוזרת, שתסתובב לנו בין הרגליים. היה לנו טוב בעולם משל עצמנו, בלי זרים.”

ב-1992, בחופשה באיטליה, ראו פתאום אשה גבוהה ומוזרה. אייריס היתה בטוחה שזו סוחרת סמים, ושיכנעה את בעלה לכתוב עליה סיפור. ביילי, אשר 40 שנה חלפו מאז נסיונותיו הספרותיים הקודמים, המציא תרחיש שהסתיים ברומן מצליח, אליס. “אף שסימני האלצהיימר התגלו בבירור אצל אייריס רק כשנתיים-שלוש מאוחר יותר, תהיתי לעתים שמא היא ידעה כי הקריירה שלה ככותבת רומנים קרובה לסיומה, וניסתה לעודד אותי להתחיל שוב,” חוכך ביילי בדעתו. כשהחל ביילי לראות את הנתיב שבו הולכים חייהם, עשה כעצת ידיד שלו והחל לתעד את חייהם. קינה לאייריס ראה אור בספטמבר 1998, חמישה חודשים לפני מותה. את תקופת ההתדרדרות הקשה ואת המוות תיעד ביילי בספר נוסף, אייריס והידידים, שראה אור באוגוסט 1999. ‘הידידים’ הם הנחמות הקטנות שהמחלה מביאה עמה. “יש כמה יתרונות ותחושות חסד גם במחלה,” אומר ביילי. “איזו שהיא קלילות ושחרור מאחריות. והחסד הגדול הוא, שאתה לא מאבד קשר עם האדם האהוב. התפתח בה אמון חייתי כלפי האדם שהיא נמצאת איתו. אני חושב שבגלל שהיתה אדם טוב כל-כך, היא נעשתה חיה טובה כל-כך. פעם הלכנו למסעדה, אבל במקום לגשת לשירותים החליטה לעשות את זה במקום שבו ישבה, דבר טבעי כשמדובר בחיה, אבל טראומטי למלצרים.”

היא סירבה לתת לו להפשיט אותה, והלכה למיטה במכנסיים וסוודר. היא היתה עוצרת ומדברת עם ילדים ברחוב – דבר שלא עשתה מעולם. פעמים רבות היתה פותחת את הדלת ונעלמת מהבית, חוצה רחובות, ופעם נאלץ ביילי להזעיק את המשטרה, אחרי שלא מצא אותה במשך חמש שעות. אף שלא שכחה לדבר, דיברה בעיקר את ‘שפת הילדים’ שלהם, ונהנתה לשיר עם תוכניות הילדים בטלוויזיה. היא לא יכלה לנקוב בשמות הספרים שכתבה, וגם לא זכרה יותר מי היא היתה.

הוא עשה למענה הכול: רחץ אותה, גזר את ציפורניה, שידל אותה לאכול ולשתות. לפעמים היה מאבד את שלוותו וצורח עליה, ושוקל את האפשרות להרוג אותה ולהתאבד. ובכל זאת הוא אומר: “הרבה יותר קל לטפל בבן-זוג, מאשר באב או באם. היה לי עצוב לטפל באייריס, אבל זה לא היה קשה.”

– מה החזיק אתכם יחד במהלך המחלה?

“אותו משהו לא מילולי, ילדותי, חייתי, בראשיתי. הרבה אחרי שאיבדה את יכולת השיחה ההגיונית, היא המשיכה להגיב לשפה הפרטית שלנו. אחד ממאפייני המחלה הוא חוסר שקט, שאלות מתמידות כמו ‘לאן הולכים?’ ‘מתי הולכים?’ ‘מה זה?’ היא רצתה להיכנס לתוך עורי, ולהתיישב בי כאילו היה לי כיס של קנגורו, כי פחדה להיות לבד. לפעמים הייתי אומר לה, ‘אל תדאגי, מותק, עוד מעט נמות.’ היא היתה משתתקת, ואין לי מושג אם הבינה מה אני אומר.” מדי פעם היתה אומרת משפט בהיר כמו “אני מפליגה לתוך המוות”, או, “היכן המלאכים?”

שלושה שבועות לפני הסוף, נאלץ לשלוח אותה לבית־חולים סיעודי סמוך. “החיוך שלה נשאר עד הסוף,” הוא אומר. “אנשים באו לבקר והיא היתה פוקחת עין אחת ומחייכת בשובבות.” היא מתה כשהוא אוחז בידה. הוא לא יכול היה להיפרד ממנה, וישב לידה עוד שעה ארוכה, פוקח ועוצם את עיניה.

“באופיינו אנחנו אנשים פרטיים, אבל רציתי לחגוג את גדולתה של אייריס, וגם לספר עד כמה אהבתי אותה,” הוא אומר. “אבל יותר מזה, רציתי לעשות משהו למען חולי האלצהיימר, להראות לאנשים איך נראית המחלה, ואיך להתמודד איתה. אני לא חסכתי שום פרט, כולל הקשים והמביכים ביותר.” ביילי שרף את גופתה, אך תרם את מוחה למחקר האלצהיימר. כל חייה תרמה בנדיבותה לארגוני צדקה, ושלחה אליהם ישירות את ההמחאות על ספריה, ולכן הופתע ביילי כשנפתחה צוואתה והתברר כי הורישה לו כמעט 2 מיליון ליש"ט, מתוך חשבון בנק פרטי שלה, שהוא לא ידע אפילו על קיומו.

בתקופה שלאחר מותה היה לובש את חולצותיה, מחזיק את תרופותיה במקרר, ואפילו מדבר איתה, כאילו עודנה נוכחת. “זה לא רק שאני מתגעגע לאייריס – זה מובן מאליו – אבל אני מתגעגע לשגרת הטיפול בה,” אמר. היה להם זוג חברים קרוב, בוריס ואודי ווילרס, אשר מרדוק הורישה להם את אחד מספריה. עשרות שנים יצאו לחופשות, ובגילוי הלב האופייני שלו מודה ביילי שהיה בין הזוגות מתח ארוטי. אלא שדווקא אייריס ובוריס, שלשניהם עבר מתהולל, הקפידו שאיש מהארבעה לא יחצה את הקווים.

ווילרס מת מסרטן לפני כשבע שנים, ואלמנתו אודי, נורווגית יפה וסוכנת נסיעות במקצועה, נשארה בקרבתם. באחד מביקוריהם בבית הנופש של הזוג ווילרס באיים הקנריים, רחצה אודי את דיים אייריס החולה. “אני רואה מלאך. אני חושבת שזו את,” אמרה אייריס לאודי, מבעד לערפילי זכרונה המתפורר. ביוני 2000 נישאו ביילי ואודי ווילרס בכנסייה קטנה בווילס. “תמיד היינו ארבעה, אחר-כך שלושה, וכשנותרנו רק שניים, זה נראה הכי טבעי שאנחנו נתחתן. הקשר שלי עם אודי אינו אהבה חדשה, אלא הרחבה של האהבה הקודמת. האהבה הגדולה והיחידה של חיי.”

המלצות קוראים
תגיות