באחד הימים מצא הוגו מחברת-יומן אדומה. עיון בה אישר את שידע בסתר-ליבו: אנאיס, אשתו היפה, בוגדת בו, ולא עם גבר בלבד, אלא עם זוג: הסופר הנרי מילר ואשתו ג’ון. הוא עימת אותה עם יומנה. “הנרי שיחרר את יצרי הרדומים ביותר”, כתבה. אנאיס נין, הסופרת הארוטית הידועה ביותר במאה העשרים, שריכזה סביבה סלון ספרותי והשפיעה על יוצרים אחרים, שיכנעה את בעלה שהכול בדוי מן הלב. “זה תרגיל ספרותי, ‘יומנה של אשה אחוזת דיבוק’. היומן האמיתי שלי הוא ירוק, בערב אראה לך אותו.”

אחרי שיצא בעלה לעבודתו בבנק, מיהרה לחנות וקנתה יומן בכריכה ירוקה. אחר-כך דהרה הביתה במכוניתה, ובכתב-יד זריז מילאה עשרות עמודים תמימים. בערב הציגה לו את היומן המפוברק. מאוהב עד קצות אצבעותיו וחרד להיעזב, בחר להאמין לה, כפי שיוסיף ויעשה ב-50 שנות נישואיהם. הנרי וג’ון (תירגמה: מיה דבש, זמורה ביתן) הוא לקט מאותו יומן אדום ולא מצונזר מן השנים 1931 ו-1932. סיפורו של משולש האהבה, שבו היה בעלה של אנאיס נין הצלע הרביעית – הטראגית מכולן.

תצלומיה מציגים אשה דקיקה ועדינה, תום נשקף מעיני הקטיפה האפורות-ירוקות שלה העטורות ריסים ארוכים, תמיד בבגדים דרמטיים. הדימוי שלה הוא של סמל מין, המדבר אל גברים ונשים כאחד, ולא במקרה השיקה חברת קאשארל בושם על שמה: “אנאיס אנאיס”, כשבתמונת הפרסומת צמד קלסתרים נשיים חבוקים. אמה, רוזה, זמרת אופרה ובתו של סוחר דני עשיר ומכובד, היתה בת 30 כשנישאה לחואקין נין בן ה־22, פסנתרן קונצרטים יפה-תואר וחסר פרוטה, ממשפחת אצילים קובנית עם דם יהודי. אנאיס נולדה בפריז ב-1903. “היא אהבה מאוד את שמה הנדיר, על שם האלה ‘ענת’, או ‘אנאיטיס’, אלת מלחמה סורית החובשת קסדה ואוחזת גרזן קרב,” מסביר נואל פיץ', בספרו חייה הארוטיים של אנאיס נין. בגיל 11 החלה לכתוב יומן, שהפך למרכז חייה. “חשבתי שהחיים יהיו נסבלים יותר, אם אראה בהם הרפתקה וסיפור,” הסבירה זאת כעבור שנים. “סיפרתי לעצמי את סיפור חיי, וחוויות שבאופן רגיל יכולות להרוס אדם לרסיסים, נדמו לי כהרפתקה.”

“אבי עליז ומקסים לאורחים, אבל בבית מתחוללת תמיד מלחמה”, כתבה ביומנה. אביה היה מוקף מעריצות שנכנסו למיטתו במסעות הקונצרטים שלו, ואמה ערכה סצינות קנאה. האם, הבת ושני הבנים הצעירים גם טעמו מנחת זרועו. “הייתי עושה הכול למנוע אותו מלהרים את שמלתי ולהכות אותי”, שיחזרה אנאיס אירוע מצמרר מילדותה: “אבי לוקח אותי לעליית הגג, להצליף בי. הוא מסיר את תחתוני. הוא מתחיל להכות בכף ידו. אני מרגישה את ידו עלי. אבל הוא חדל להכות אותי, ומלטף אותי. אני מרגישה את איבר המין שלו.”

“כשנפסקו המכות והליטופים, המיר האב את הסאדיזם והקור שלו, בצורה אחרת של השפלה,” כותבת הביוגרפית דירדרי בייר. “הוא נהג לצלם את ילדיו בעירום, והיה מתפרץ לאמבטיה, ומאלץ את הילדים הנבוכים לעמוד חשופים מול המצלמה, בשעה שהחליף וכיוון עדשות. את אנאיס רדף עם מצלמתו גם כשהתלבשה בבוקר וכשהתפשטה בערב. כל חייה זכרה את המשפט הקבוע שנהג להפטיר תוך כדי כך: ‘איזו ילדה מכוערת’.”

הנישואים האומללים הגיעו לקיצם, כשהאב התאהב בנערה בת 16 ועזב את הבית. “מה קרה לברית המקודשת בין גבר ואשה?” תהתה אנאיס בת ה־12, נבונה ובוגרת לגילה. “הנישואים המודרניים… זקנים, צעירים ובני גיל העמידה מתנהגים כילדים, הולכים אחרי דחפיהם. הגירושין הם חרפה… ומה קורה לילדים?!” אולי משום כך לא תתגרש (אף שניהלה רומנים עם עשרות גברים, וחיה תמיד עם שניים במקביל), וגם סירבה להביא ילדים לעולם.

נטושה וחסרת כול, נסעה האם עם שלושת ילדיה ב-1914 לפתוח דף חדש בניו- יורק. תוך זמן לא רב העמידה רוזה נין את משפחתה על הרגליים, כשתמורת 10 אחוז מסכום המכירה, הפכה לקניינית בבתי הכולבו היקרים של ניו-יורק עבור עשירי קובה, שלא יכלו לצאת מארצם בגלל המצב הפוליטי. אנאיס לא התרשמה מהצלחתה הכלכלית של אמה. חרף אכזריותו וסטיותיו של אביה, ראתה בו את הכוח החיובי והמרתק בחייה, ואת אמה החרוצה והיוזמת חשבה לאפורה ומשמימה. “שלא כאמה וכאחיה, היא סירבה לדון אותו לגנאי,” מסביר רופרט פול, בעלה השני של אנאיס והממונה על עזבונה הספרותי. הוא היה צעיר ממנה ב-16 שנה ומתגורר עד היום בלוס-אנג’לס. “בסתר ליבה קיוותה שאם תראה לאביה איזו ילדה טובה יש לו, יחזור הביתה.”

בסוף כיתה י' עזבה את התיכון, כביכול מתוך מרד נעורים, ולמעשה כדי להתמסר לכתיבה. מאז לא שבה ללימודים. “כדי להצדיק איך היא מעבירה את ימיה, המציאה חובות ומילאה את היומן בדיווחים על בישול ארוחות ותיקון גרביים לשני אחיה,” מסבירה הביוגרפית בייר. “במציאות, היו בבית שתי עוזרות. כך שאם אנאיס אכן נקפה אצבע, זה היה משום שבחרה לעשות זאת, או משום שרצתה לכתוב שעשתה כך. המציאות הבדויה היתה בעיניה המציאות הקובעת. היתה לה נטייה לייפות ולהעשיר את החיים. פעם איחרה והמציאה סיפור על שביתת רכבות, כשפועלים זועמים עצרו את הרכבת ושברו חלונות. לימים יהיו 35,000 העמודים שתכתוב ב-200 כרכי היומן, עד יום מותה ב-1977, ליצירתה הספרותית החשובה. זוהי אחת היצירות האוטוביוגרפיות הגדולות ביותר, גם בהיקפן וגם באיכותן, בכל תולדות הספרות.” בגיל 20 נישאה להוגו גילר בן ה-25, שקומתו היתמרה למטר ותשעים. הוא היה יפה תואר, משכיל ורגיש, ממשפחת בנקאים עשירה. בליל הכלולות כרע על ברכיו וקרא לה שיר שכתב. אחר-כך כיבו את האור ונכנסו למיטה. כיוון שהיתה בתולה, סירב להכאיב לה וחשש לגעת בה. חודשים ארוכים ומתסכלים נותרה בבתוליה, עד שתבעה שיתגבר על עדינותו וייקח אותה. הוא סיפר לה על האשמה שנטבעה בו מאז ילדותו, כשדודתו תפסה אותו ואת אחיו בוחנים זה את אבר המין של זה. להוציא את חיי המין הכושלים, כל השאר היה גן של ורדים. הוגו נשלח לפריז, לפתוח שם סניף של “נשיונל סיטי בנק” הניו־יורקי. אמה ואחיה באו בעקבותיהם. הכסף זרם, הוגו שיחק בבורסה, אנאיס לבשה בגדי מעצבים והשתמשה בבשמים יקרים, למדה מחול ספרדי, וחייהם היו רצופי אירועים ומסיבות. היא לחצה עליו לנהל יומן, והם אהבו לשבת בביתם היפה בלובסיין שליד פריז, ולקרוא קטעים נבחרים זה מיומנו של זה. הוא היה שותף לכל מעשיה, וכשעברה פסיכואנליזה, קרא יחד איתה את כתבי פרויד, יונג ואדלר, והלך גם הוא לטיפול. היא נהנתה לפלרטט עם גברים: הדבר גרם לה לחוש חזקה ושולטת. “אולי היתה כאן תגובה לחוסר הישע שלה מול אביה, שלא שכב איתה, אך ניצל אותה מינית בליטופיו ובצילומי העירום,” סבורה הביוגרפית שלה.

שנים רבות אחרי שנטש את אשתו וילדיו, הסתקרן חואקין נין מהצלחתה של בתו. הוא טילפן והזמין אותה, לבדה, לנופש בריביירה. בעלה של אנאיס לא התלהב מהרעיון, אבל נכנע. כשהגיעה, גילתה שאשתו הצעירה של האב איננה. למחרת התלונן האב שגבו כואב, ונשאר במיטה. אנאיס בת ה־30 ישבה בחדרו לבושה רק בקומבניזון משי, והשיחה גלשה לאינטימיות, כאשר שניהם מתוודים על חיי המין המסועפים שלהם. “יכולתי להחליף את כל המאהבים שלך, אילו הייתי בן 40 ולא בן 54,” אמר האב, וסקר את פטמותיה של בתו היפה. “איזו טרגדיה. סוף-סוף פגשתי את האשה של חיי, ואשה זו היא בתי.”

שבועיים רצופים של שכרון חושים עברו עליהם, והיא תיארה אותם לפרטי פרטים בספרה גילוי עריות, שהיה גנוז עד 1992. “ד”ר אלנדי, הפסיכיאטר שלה, תלמידו של פרויד, אמר לה שאם תשכב עם אביה מעמדת כוח ואז תנטוש אותו, כפי שעשה הוא לאמה, תשתחרר ממנו רגשית," מסבירה דירדרי בייר. “עצה כזאת היא עבירה מקצועית, בעיקר אם זוכרים שהיא שכבה עם ד”ר אלנדי עצמו." “היא פיתחה את כל דמויות האב בחייה, וכך הפכה ל’דון ז’ואנה', כמו אביה, אשר לו רצתה להידמות”, מסביר נואל פיץ'. מעולם לא היה בחייה גבר אחד בלבד, וכבר בראשית נישואיה ניהלה רומן עם ג’ון ארסקין, הפרופסור של בעלה באוניברסיטה, ועם דודנה, אדוארדו סאנשז, הומוסקסואל, שהיה אהבתה הראשונה וידיד-הנפש שלה. אף שאפשר לראות בה נימפומנית, הקופצת מגבר לגבר, המין היה גורם משני בכל קשריה. תמיד הרעיפה על בני-זוגה אהבה, חיבה, דאגה, וניהלה איתם שיחות נפש ממושכות. לאחד ממאהביה שכרה דירה, וכשנזקקה אשתו לטיפולים יקרים ומסובכים, שילמה אנאיס את כל החשבונות הרפואיים.

את הסופר האמריקני הנרי מילר פגשה ב-1931. היא היתה בת 28, והוא בן 41. אשתו, ג’ון, רקדנית, מימנה את נסיעתו לפריז, כיוון שהיתה בטוחה בכשרונו, והאמינה שעיר האורות תיטיב עימו, כפי שהיטיבה עם המינגוויי. “בכתיבה שלו הוא ראוותני, גברי, חייתי ונפלא. חשבתי שהוא איש שמשתכר מהחיים, כמוני,” התמוגגה אנאיס. “אני נהנית מן הכוח שלו, כוח מכוער, הרסני, חסר פחד.” בבקרים היתה רצה לחדרו, ואחרי ששכבו היו מראים זה לזה מה שכתבו. כיוון שהעריצה אותו כסופר, הוחמאה כש“הנרי אומר שאני כותבת כמו גבר, בבהירות עצומה ומתוך מודעות.” היא ייסרה את עצמה על בגידותיה בבעלה:

“אני באמת חושבת שאילו לא הייתי יוצרת, אילו לא הייתי זקוקה להתנסויות חדשות, הייתי בעצם אשה נאמנה. אני בעד נאמנות. אבל המזג שלי הוא מזג של סופרת”.

אחת הסיבות לחיפושיה המיניים היתה התסכול על כך שאינה מסוגלת לכתוב רומן. שוב ושוב ניסתה, ולשווא. בהתנסות המינית קיוותה לצבור חוויות, ולאסוף חומר. רק כעבור שנים כתבה סיפורים ארוטיים (חלשים למדי) שכונסו בספרים הדלתה של ונוס וציפורים קטנות, והפכו לרבי-מכר. היא נאבקה עם הכרת הביקורת על ספריה מרגלת בבית האהבה, בית העריות, מתחת לפעמון הזכוכית, ילדי האלבטרוס ועוד. בגיל 30 הרתה לראשונה. היא החליטה שהאב הוא הנרי מילר, למרות שזה יכול היה להיות גם בעלה או אביה. היא החליטה שהילד לא ייוולד, וביצעה הפלה. גם את שני הריונותיה הנוספים, בגיל 37 ו-44, הפילה.

הביוגרפית דירדרי בייר בטוחה שהנרי מילר ניצל את נין. “אנאיס שהוקסמה ממנו, רצתה שיתמסר רק לכתיבה ונתנה לו קיצבה חודשית של 200 דולר – מחצית מהסכום שקיבלה מבעלה להוצאות הבית. היא שכרה לו דירה, הכניסה פטיפון ותקליטים, וכיוון שהוגו הירבה לנסוע לחו”ל לרגל ענייני הבנק, היתה מגיעה בבוקר עם סל מצרכים, מבשלת את ארוחותיהם ושוטפת את הכלים. באותה תקופה ראתה את תפקידה של האשה בלהיות עזר כנגדו של גבר חכם, מבריק ומפורסם. היא חלמה להיות המוזה של גבר כזה, והיתה מאושרת שהודות ליציבות שהכניסה לחייו, כתב מילר בלי הפסקה, וחיבר את ספריו הנודעים ביותר. אבל לא די היה לו שלקח ממנה כסף, הוא גם גנב ממנה משפטים, מילים ונושאים לכתיבה. יום אחד הראתה לו 40 עמודים שכתבה, והוא כל-כך התפעל ששילב אותם כלשונם, בלי לציין את המקור, ברומן שלו חוג הגדי. “פעם, כשהוגו נסע לבריסל וחזר לפני המועד, הפתיע את אשתו עם הנרי. היא שלפה תירוץ קלוש, על גנב שנכנס הביתה והבהיל אותה, ובגללו הזעיקה את הנרי שישמור עליה. מאז, הקפיד הוגו להודיע לה באיזו שעה בדיוק יחזור הביתה. ביומנו כתב: ‘אני אוהב את א. יותר מחיי. המחשבה שלמישהו יהיו איתה יחסים גופניים, נועצת בי סכין’. עם זאת, בכך שפינק אותה ומימן את אהבותיה, הבטיח שתהיה תלויה בו ותמיד תחזור אליו.” כשהגיעה אשתו של הנרי, ג’ון מנספילד, לפריז, הביא אותה לביקור בבית אהובתו. ואנאיס כתבה:

“פנים לבנות מדהימות, עיניים בוערות… לפני שנים ניסיתי לדמיין בעיני רוחי את האשה היפה ביותר בעולם, וכך היא נראתה לי, כמו האשה הזו, תמיד חשבתי שתהיה יהודייה. היופי שלה הציף אותי. ישבתי מולה וחשתי שאני מסוגלת לעשות בשבילה הכול, כל מעשה שהוא, מטורף ככל שיהיה, אם רק תבקש ממני. הנרי דהה לידה. היא היתה מלאה צבע, ברק, מוזרות… בוגדנית, מושכת עד כאב, שואבת אותי אליה כמו אל תוך המוות… בסוף הערב הרגשתי כמו גבר, מאוהבת באופן אנוש בפנים שלה, בגוף שלה המעורר ציפיות… אני רוצה לרוץ אחריה, לנשק את הפנים הנפלאות שלה ולומר, 'אני חלמתי אותך, התאוויתי למישהי כמוך. תמיד תהיי חלק מחיי. אם אני אוהבת אותך זה מפני שחלקנו בזמן מסוים את אותם הדמיונות, אותו הטירוף.”

היתה ביניהן הבנה שלא תיתכן כמעט בין גבר ואשה. “הנרי תיאר אותך, אבל שכח את הפרטים החשובים ביותר. הוא לא קלט אותך בכלל,” אמרה ג’ון לאנאיס. ואנאיס רשמה ביומנה:

“כמו גבר רציתי לכבוש אותה, אבל רציתי גם להיות נאהבת על-ידיה, בעיניים, בידיים, בחושים, בדרך שרק אשה יכולה לאהוב בה. בחדירה רכה ואיטית.”

בהמשך, אנאיס התאכזבה מג’ון כשראתה את צידה האפל: האשה העוגבת בפומבי על גברים ונשים, ומשתמשת במתנותיה של אנאיס כדי לפנק את אהובותיה. פעם, כשג’ון התלוננה שאין לה ולהנרי מה לאכול, נתנה לה אנאיס 400 פרנק. יומיים אחר-כך התברר לה שג’ון קנתה בכסף בושם יקר למאהבת שלה. “היתה לה אובססיה לג’ון,” מסבירה הביוגרפית דירדרי בייר. “סביר שלא הוחלפו ביניהן יותר מאשר נשיקות וליטופים כי נין לא היתה לסבית, אבל ג’ון היתה בעיניה אלילה. הן לא שבו להיפגש אחרי אותה שנה בפריז, אבל כל חייה התגעגעה אליה.” ב־1934 התגרשו הנרי וג’ון, בגלל בגידה מסוג אחר: ג’ון ידעה שהיא הבסיס לספריו של בעלה, והיא הגיבורה “מונה”. כאנאיס, היתה מאושרת להיות המוזה שמאחורי הגאון. והנה, כשקראה את חוג הסרטן, ראתה לראשונה באיזו רשעות מתוארת מונה. “היא בכתה וחזרה שוב ושוב על המילים: זו לא אני! לא אני היא זו שהוא כותב עליה!”

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, עזבו אנאיס, הוגו והנרי את פריז ושבו לניו-יורק. הם גרו בגריניץ' וילג', ולפרנסתם כתבו סיפורים ארוטיים שהזמין אצלם מיליונר אלמוני תמורת דולר לעמוד. ג’ון אושפזה במוסד לחולי רוח, ומתה אלמונית ונשכחת. הרומן בין אנאיס לבין מילר, האיש עם “סלע באבר המין וסלע בלב”, הסתיים ב-1944, כשנעשה זקן לטעמה והיא העדיפה צעירים. הוא מת ב-1980, בן 88, נשוי בחמישית, מתוסכל שלא זכה בפרס נובל לספרות.

* * *

היחסים בין אנאיס נין לבעלה האוהב הוגו, הם חידה. אף שהיו להם שפע סיבות להיפרד, לא עשו כך מעולם. בעידודה התפטר מהבנק, לקח את הפיצויים (היא ביזבזה לו חלק גדול מהם), ועסק באמנות – תחילה בתחריטי נחושת, ואחר-כך החליף את שמו ל“איאן הוגו”, נעשה קולנוען וביים סרטים, ביניהם פעמוני אטלנטיס, שבו מילאה אנאיס תפקיד ראשי, וצוין לשבח בפסטיבל ונציה.

ב-1947 פגשה במעלית בניו־יורק שחקן מובטל ויפה תואר – רופרט פול, בחור קליפורני שדמה שתי טיפות מים לבעלה בצעירותו. “סכנה!” רשמה ביומנה, “הוא ודאי הומוסקסואל!” בעלה היה בקובה, ולכן הזמינה את רופרט בן ה-28 ללון אצלה. למחרת סירבה להזמנות של חמישה גברים, שעם כולם שכבה באותו שבוע, כדי להישאר טהורה עבור אהובה החדש. מבחינה אינטלקטואלית רופרט היה נחות ממנה בהרבה והחיים לצידו שיעממו אותה, אך הוא העניק לה תשומת לב וסיפוק מיני במידה שלא היתה לה מעולם. שלושים שנה חיה עם שני גברים במקביל. לזכותה ייאמר שלפחות כבר לא היו אחרים בחייה. לרופרט, המאהב הצעיר, אמרה שהיא חייבת להיות בניו-יורק לצורכי עבודתה – שם גרה בחדר קטנטן אצל ידידת משפחה. הוא האמין שהיא כבר גרושה, ולא ידע שהיא מוסיפה לחיות עם בעלה, בחדר שינה מפואר ומשרתת שמביאה ארוחת בוקר למיטה. היא מסרה לו מספר טלפון בבית ידידתה, וכשהיה רופרט מצלצל, היתה הידידה שומרת הסוד אומרת שכרגע יצאה, ואז מתקשרת לאנאיס. היא היתה יורדת לטלפון ציבורי ברחוב הניו-יורקי שבו שכן ביתה, ומתקשרת לקליפורניה, מספרת כמה קשה היא עובדת ונופלת מהרגליים. היא שיקרה, כמובן, גם לבעלה: אמרה לו שעליה לנקות את הראש מהלחץ הניו-יורקי, ולשהות בקליפורניה, בחווה מבודדת שאין בה טלפון. הוא נטה להאמין לה. נסיעותיו הרבות לרגל עסקי הקולנוע, איפשרו לה להיעדר חודשים תמימים. דירדרי בייר: “היא ובעלה התכתבו כל יומיים, והיא הסתירה את מכתביו מרופרט, המאהב, בתיק האיפור שלה. כדי שלא יציץ ביומן שלה, החביאה אותו בתיבה נעולה שקראה לה ‘תיבת פנדורה’. כמה ידידים שיתפו פעולה איתה, ועזרו לה לשמור על הסוד. כדי שלא תתבלבל בסיפורים שסיפרה לכל אחד מהגברים, הכינה לעצמה ‘קופסת שקרים’, שם רשמה על כרטיסיות מה אמרה למי.” נטל החיים הכפולים העיק עליה, והיא חיה על אלכוהול וכדורי הרגעה.

היא העדיפה את רופרט, אבל ליבה לא נתן לה להתנתק מבעלה. בכל פעם היתה אומרת לידידיה שהיא חייבת לחתוך, לכאן או לכאן, ובמקום זאת הסתבכה יותר: ב-1955 לא יכלה לעמוד בלחצו של המאהב, ונישאה לו בעיירה נידחת באריזונה, בלי לקבל גט.

היא שמרה על הביגמיה בסוד. הבעיות הקשות היו עם שלטונות מס הכנסה: כל אחד מהבעלים הכליל את הכנסותיה הספרותיות בדו"ח שלו. ב-1966, כדי שלא להסתבך עם החוק, הודתה בפני רופרט שהוגו הוא עדיין בעלה. הוגו עדיין לא ידע מאומה על יריבו.

היא הפכה לגיבורת תרבות, וכשהירצתה באוניברסיטאות על פמיניזם, יצרה רושם כאילו היא אשה בוהמית ועמצאית שהשיגה הכול במו ידיה. היא הצניעה את העובדה שתמיד היתה אשה מוחזקת, ושהגיבוי הכלכלי שהעניק לה בעלה הוא שאיפשר לה לא רק להתפנות וליצור, אלא גם לתמוך בכל ידידיה. כשנשאלה מדוע אין לה ילדים, מילמלה משהו על בעיה רפואית. כעת, הצטערה על חוסר עצמאותה. “הסטטוס של רעיה אינו שווה כלום. אילו עבדתי, הייתי חופשייה כיום, ולא מפחדת לעמוד לבדי.” “גדולתה של אנאיס נין, בכך שעסקה בשלושת הנושאים המרכזיים של המאה העשרים: מיניות, פסיכואנליזה, והאֶגו,” כותבת דירדרי בייר. “היא תיארה את המיניות מנקודת מבטה של אשה, דבר שלא היה קיים עד אז.”

“נין היתה פמיניסטית, אבל לא שורפת חזיות,” מסביר נואל פיץ'. “בבגדיה הארוכים והאלגנטיים, סנדלים מוזהבים וגלימות ורודות, נראתה ההיפך מהדגם הפמיניסטי, אבל הפמיניסטיות סגדו לה. היא סירבה להאשים את הגברים, ואמרה שהמטרה היא שחרור הדדי. היא הריעה לגברים רגישים, המודעים לצרכיה של האשה – כפי שהיו שני בעליה – והציעה לגברים להתחבר אל הצד הנשי שבתוכם. כאשה למודת גברים, ידעה שמה שעושה גבר למאהב טוב, אינו כושרו המיני אלא יכולתו להיות עדין וקשוב.”

לפני פטירתה בינואר 1977, ציוותה אנאיס, בת מזל דגים שאהבה תמיד מים, שיפזרו את אפרה מעל מפרץ סנטה ברברה. בעלה האוהב הוגו, שמימן את כל גחמותיה, הלך לעולמו ב־1985. צחוק הגורל, שהוא מת פושט רגל, בשעה שאת הונה וכתבי-היד שלה הורישה לרופרט. עם זאת, עשה בעל מספר שניים חסד עם בעל מספר אחד וקיים את משאלתו – לפזר את אפרו ממסוק, מעל למקום שבו פוזר אפרה של אנאיס.