כשהקרינה הטלוויזיה את תמונות שני שוטרי מג"ב המשתעשעים בבעיטות באשכיהם של שישה פועלים פלשתינים, סוטרים להם, רוכבים עליהם, משלחים בהם מכות אגרוף, חשבתי על הקצין הצעיר יזהר סמילנסקי. ביום ההוא בקיץ 1948, נתקלו ברועה ערבי כבן 40. מתוך שיעמום, ומשום שהיום היה חם ומעצבן, קשרו החיילים את עיניו וידיו של האיש וגררו אותו איתם, מתפקעים מצחוק בכל פעם שכשל ונפל ארצה. אחר־כך הגיע תור המכות – ישירות, מדויקות.

“פעם אחר פעם היתה נבזקת, יותר ויותר בקלות ובטבעיות, בעיטה אחר בעיטה. בעיטות קרות, בעיטות ללא כעס, רק מאומנות יותר. אל תחוס, הכה. גם עליך לא חסים. הערבי רגיל למכות… אני כבר אגמור איתו, קיבל על עצמו הקירח, והתיז את הסיגריה שלו, חסר סבלנות.”

כשהועמס הרועה על המשאית, היה ברור ליזהר שמן הראוי לעצור באמצע הדרך, ולהעלים עין בשעה שהקורבן התמים יברח אל אשתו וילדיו, ולקוות שימחל, ואולי ישכח. אבל לא קל ללכת נגד הזרם.

“אתה מסתתר מאחורי צחנת ‘מה לעשות – פקודה’, בעוד שהפעם יש ברירה, והיא ברשותך. יום גדול. יום של מרד. יום אשר בו סוף־סוף יש בידיך ברירה. וכוח החלטה. לתת חיים לאדם נעשק. הגע בנפשך. להיות נוהג לפי ליבך. לפי אהבתך, לפי אמת שלך. שחרר. היֵה אדם. שחרר!”

אבל איש לא שיחרר, ואותו חסן אחמד נדון לירייה בראש, ואם התמזל מזלו, רק לעינויים קשים. ואלה שעמדו מנגד זכרו, ואין לאן להוליך את החרפה. ויזהר, שהעלה את המקרה על הכתב בסיפור “השבוי” ב־1949, זכה לכינוי “יפה נפש” ולקיתונות של גינוי ומכתבי איום על חייו, על שחשף את ערוות חיילי צה“ל. אחר־כך, כשפירסם ב־1958 את הרומן הענק שלו ימי ציקלג, בו שבר את המיתוס ההרואי של מלחמת העצמאות, נפסל מלקבל את פרס ביאליק, בהיותו “מלעיז על צה”ל ומשחיר את פני הנוער העברי”.

– אתה מרגיש ש“השבוי” ו“חירבת חיזעה” היו נבואה?

“זו לא היתה נבואה אלא תיאור מציאות, דברים שראיתי במו עיני. אני מזועזע ממה שקורה עכשיו, אבל לא מתפלא על כך, כי זו תוצאה טבעית של יחסי כובש ונכבש. אסור לתת לאדם אפשרות לשליטה אבסולוטית. כל אדם בעל יצרים, בשעה שהוא מופקד על אנשים חסרי הגנה, יכול לפרוק את האגרסיביות שלו, לשפוך את חמתו ואת כל זדון ליבו, כביכול בצורה לגיטימית מכיוון שמדובר באויב. זהו כיסוי לסאדיזם פשוט ולעיוות נפשי, שמקבל צידוק ביטחוני או לאומי. צריך לנטרל את הסיבות, ולהעניש על התוצאות. הייתי מעניש אותם בכל חומרת הדין, כדי שכל חבריהם יידעו לרסן את עצמם.”

– וכשראית את הבעיטות בטלוויזיה?

יזהר מֵישיר אלי מבט אפור וחודר. “לא ראיתי. נסעתי במונית, הרדיו היה פתוח, כך שלא היתה לי ברירה אלא לשמוע. מאז ה־30 במאי 1996, כשהליכוד ניצח בבחירות, הפסקתי לקרוא עיתונים, אני לא רואה טלוויזיה, לא שומע רדיו. לצערי, לפעמים המציאות חודרת אלי, כי יש לי נכד שמשרת בשריון ברמת הגולן ואני דואג לו.”

– לו היית צעיר יותר, מה היית עושה?

“הייתי נוסע לחברון ומפגין יחד עם הערבים, וצועק למתנחלים שיסתלקו משם, וששום דבר שעשוי מאבן ומאדמה לא שווה חיי אדם. לא איכפת לי שעיר האבות תישאר לאבות. אף טיפת דם – לא דם יהודי ולא דם ערבי – לא צריכה להישפך עבור קברי הקדושים האלה. מי שרוצה לבוא ולהתפלל, שיבוא, ועל אחריותו. צריך להוציא את צה”ל מלב חברון ולפנות את היישוב היהודי, בלי סידורי ביטחון ובלי כלום. אין לנו מה לעשות שם. אנשי היישוב היהודי בחברון הוציאו מתוכם רוצח, והם מוקש לשלום. הם אנשים שליליים, העושים מעשים שליליים, מושכים את הקרקע תחת רגליהם של אחרים, תוך שהם מאלצים את המדינה כולה להסתגל לשגיונותיהם."

– אתה מפחד שתהיה בחברון מלחמת אחים?

“לא תהיה מלחמת אחים. כשהאנשים יראו שהם לא יכולים בלי הצבא – הרי רבים מהם לא שולחים את ילדיהם לצבא, כך שלא יוכלו להגן על עצמם – המלחמה תהפוך לצעקות וויכוחים ואט אט יימצא אפיק, סוג של הסכמה.”

– מה צריך לעשות עם ההתנחלויות?

“לייבש אותן כמה שיותר. כמובן, בצורה מוסרית, ולא אגרסיבית. כמו פילפל הם זרעו את מוקשי האי־שלום על פני כל השטח, כך שאי־אפשר ליצור רצף טריטוריאלי. אני לא יכול לסלוח להם את תחושת העליונות והיהירות. בעיניהם, האנשים שהם מנשלים אינם בני אדם כמוהם – עם שמחות ומצוקות וצרכים – אלא עיזים שחורות שצריך לגרש.”

– ורמת הגולן?

“צריך לפנות אותה, אבל אני לא יודע עד איזה קו, ואם מגיע לסורים לקבל אותה. הם דורשים מאה אחוז, ואילו בחיי אדם תמיד יש פשרות. רק באגדות או במיתוסים יש מאה אחוז או אפס. בשעתו כתבתי – אחרי שממשלת בגין פינתה את סיני – שאסור היה לתת למצרים עד הגרגר האחרון, כי בחיי אומות חייבים לתת ולקחת, והסכם כזה, של מאה אחוז, אינו הגיוני ואינו מוסרי.” הוא חרד מכוחם העולה של החרדים: “אסור להרשות להם להשתלט על ירושלים,” ומציע “להיפרד מהם, כי הם לא מייצגים את היהדות, אלא רק אגף ביהדות. הם מפֵרים את המוסר ברגל גסה – כמו ביחסם לאחר, לזר. יש לי רושם שבמצב של שלום, הדתיים ייחלשו, והמורדים הראשונים תהיינה הנשים שלהם, שהן שדודות־זכויות, וכל נשיותן נחשבת ערווה.” הוא מזועזע מהתנאים שבהם עובדים הפועלים הזרים, והיה מעדיף שהעבודה תינתן לפועלים פלשתינים, אחרי מיון ובדיקה. “עבודה יוצרת אפשרות למשא ומתן אנושי, והרעב וההשפלה בשטחים יוצרים פצצת זמן. הפחד מפני הפיגועים מוצדק, אבל הוא נהפך להיסטרי.”

יזהר, פרופסור לחינוך במכללת לוינסקי, התכוון לפרוש ולהתמסר רק לכתיבה. ביום שנודעו תוצאות הבחירות של 1996 הודיע שיוסיף ללמד. “חשבתי שאני לא יכול להיות פנסיונר, כי יש עוד אפשרות להשפיע על אנשים צעירים. בכל השאר, אני במצב של ‘אל תיגע בי’. נכון שיש בי זיק ציבורי שאני נלחם בו, כי הוא מפריע לי להיות איש פרטי, ואפילו דירדר אותי פעם לכנסת…”

– פעם אחת? שש פעמים!

“אני לא מתגאה בתקופה ההיא. שש קדנציות הייתי חבר כנסת, חמש פעמים מטעם מפא”י ופעם מטעם רפ“י. צעקתי כמו חמור, הוצאתי את הקיטור של עצמי, ולא שיניתי כלום בעולם, מלבד להרגיז כמה אנשים. היום אני רוצה לעשות את מה שאני מיטיב לעשות, וזה הכתיבה שלי. בפוליטיקה, שיעסקו האחרים. אני לא יודע כמה זמן נשאר לי, ובזמן הזה, אם יש בתוכי הגחלים, אני רוצה לכתוב.”

* * *

פרחי ציפור גן עדן מעטרים את הכניסה לבית היפהפה במושב מישר, ליד גדרה. גפנים סוככות ועצי אקליפטוס שנטע יזהר במו ידיו. בית גדול, לבן, מודרני מאוד. כאן זכה לנעורים חדשים. על הדלת לא רשום מאומה, ואתה מזהה אותו רק בזכות השלט הקטן שעל הבית השכן, שבו גר בנו הצעיר, ד"ר זאב סמילנסקי.

שנים אחדות התנהל משפט בין יזהר ונעמי סמילנסקי לאחיינם פרופ' עוזי סמילנסקי, שדרש לממש את הזכות החוקית, המגיעה לו בדין, ולמכור את בית המשפחה הישן ברחובות ולהתחלק בכסף. ליזהר, שגדל וגר בבית ההוא מאז ילדותו, ושאמו גרה שם איתו עד מותה בשנת 1977, היה קשה להשלים עם המחשבה שייהרס והמגרש יימכר לקבלן. “כשעלו הדחפורים על בית אבי, עצמתי את עיני,” אומר יזהר. “עכשיו זו תקופה חדשה, הכסף הוא העיקר וכל דור בונה את ביתו לטעמו, לדור אחד. היום על בית הורי עומדות חמש קומות, ובמקום משפחה אחת יושבות שם 16 משפחות. אז אולי יש כאן צדק מסוים. בניגוד לחששותי, הרס הבית לא היה עבורי סוף, אלא התחלה משובבת נפש. כאן אני בכפר, בשקט, ואני רק מקווה שהיום הזה, שהפרדסים יימכרו ויבנו עליהם מגדלים, יידחה לתקופה שכבר לא אהיה כאן.”

כתיבתו אוטוביוגרפית, ומבטאת את הביוגרפיה הקולקטיבית שלנו. הצבעים, הריחות, הקולות הם ארץ ישראל – לא רק זו של יזהר, אלא של כל הילדים שגדלו בארץ הזאת. מותר לנחש שהדחפור שהרס את בית הוריו כה זיעזע אותו, שחילץ ממנו את ספרו מקדמות, העוסק בילדותו המוקדמת, אחרי 30 שנות שתיקה. “פתאום פרצו אצלי דברים, ואז כתבתי בתנאים הכי לא נוחים, על הארגזים הארוזים, בפתקאות על הברכיים, כאחוז בולמוס,” הוא אומר. הבית הנוטה להיהרס היה עבור יזהר מה שעוגיית המדלן היתה עבור מרסל פרוסט: הקרס המחלץ את הפקק מן הבקבוק, שחסם את המסע אל הזמן האבוד. המילים האחרונות של מקדמות הן, “ועל המגרש הזה החדש שעל גבול כל הפרדסים הנה הולך לקום הבית, ששמו ייקרא עליו מעתה פשוט, רחוב מוסקוביץ 14.” מאז זרמו מתוכו עוד ספרים. וכעת, גם אם בית ילדותו נחרב, הרי שילדותו מונצחת לעולמי עד.

– בכל 30 השנים, כשדיברו על “השתיקה של יזהר”, הרגשת לחוץ?

“מאוד. הרי העובדה שאיני מפרסם הכאיבה לי יותר מאשר לכל אדם אחר. הרגשתי כמו אשה ששואלים אותה למה אינה מתחתנת, או למה אינך יולדת עוד ילדים, ואיש אינו יודע שאינה יולדת בגלל בעיות קשות וכואבות. השאלות ‘למה אתה שותק’ ייסרו אותי, הרגשתי נרדף. האמת היא שכתבתי כמה דברים, אבל הם לא היו טובים והיה לי חוש טוב לא להוציא אותם רק כדי שלא יגידו שאני שותק. אילו מתִּי בגיל 55, הייתי גווע בתוך השתיקה, אבל חייתי, ועברה התקופה שהיתה צריכה לעבור, והדברים הבשילו בתוכי עד שנוצרה איזו התבהרות. זה כמו ימים של פוריות, כשהזרע נובט לפתע בתוכך.”

* * *

כשנולד לתוך הכתום העז של ארץ ישראל החקלאית של 1916, העניקו לו הוריו החלוצים מרים וזאב סמילנסקי, שם של זוהר השמש. בכך שהפך זאת לשמו הספרותי, הצליח יזהר – הצבר המיתולוגי – להבטיח שתמיד יקראו לו הכול בשמו הפרטי. מקדמות פותח בתיאור העולם מנקודת מבטו של הפעוט בן השנתיים שאביו לקח איתו אל השדה, הושיבו בטעות על קן צרעות, ואת מסע הייסורים שנמשך שעות רבות בעגלה מיטלטלת – אל הרופא במושבה הסמוכה. “לאמי לא היה קל לגדל אותי,” אומר יזהר, ניגש אל הכוננית ומביא את תצלומה הממוסגר. "הייתי ילד חלוש וחולני, לא כמו אחי, שהיה כמו בעל־חיים שצומח מעצמו, נחמד וטוב ואוהב ושמח ומשמח ובריא. היא היתה יפהפייה בצעירותה. היא הרגישה שחייה עברו עליה לא כמו שרצתה. מאוחר מדי הבינה שאבי, שהיה מבוגר ממנה ב־15 שנה, לא היה האיש שאיתו היתה צריכה להתחתן, ולא זה המקום והעבודה והתנאים שהיתה צריכה לחיות בהם.

היא הבינה שהיתה לה יכולת שפוספסה, לעבודה ציבורית ולביטוי עצמי אישי, והיא נטחנה בתוך הטרדות של ההישרדות היומיומית."

הוא היה ילד בודד, שונה לגמרי מאחיו ישראל, המבוגר ממנו בחמש שנים. “אחי היה הבן האהוב, המוצלח. הוא היה פעלתן, עוזר, נדיב, מתלבש יפה, ספורטאי ושחקן כדורגל ואהוב על נערות. אני הייתי הפוך מזה. קטן וביישן ולא־יפה וקוֵוטש. עד היום אני מרגיש כך. אבל למה אני צריך שכולם יידעו את זה? למה לעמוד על הגג ולצעוק, אני בודד?”

– הרי בעצם כתיבתך אתה עומד על הגג וצועק, אני בודד.

“נכון, אבל אני הוא שמחליט עד כמה אני רוצה להתגלות. את יכולה לגלות את המחשוף הכי עמוק בעולם, אבל את לא רוצה שיראו לך יותר ממה שאת מוכנה להראות.” ביום שלישי, 17 בפברואר 1942, דהר אחיו הבכור ישראל על אופנוע ה“סאנבים” שלו ליד מסילת הרכבת סמוך לאשקלון של היום. הוא עבד ברכישת קרקעות לקרן הקיימת, ועוזרו הערבי חסן ישב מאחוריו, חובק את מותניו. הרכבת צפרה מרחוק, וישראל אמר, נספיק לעבור. “ולא הוסיפו ולא שבו עוד הביתה כי אם הושיבו איש אל רצפת בית אמו לשכב שם עטוף סדין ונר דולק למראשותיו ואמא חנוקה ומטורפת סופקת כפיים”, כך תיאר זאת יזהר ב“סיפור שלא התחיל”. “את אמא זה הרס,” הוא אומר. “אחי היה הדבר היקר ביותר שהיה לה – יותר ממני, יותר מבעלה. הוא היה מה שהיא רצתה להיות ולא הצליחה.”

– כשנהרג, האם היה איזה מסר סמוי של "למה הוא ולא אתה?"

“לא הייתי עד כדי כך קרוב אליה כדי לקרוא עליה תחושה כזו, אם היתה.” האב, זאב סמילנסקי, נפטר מקץ שנתיים, וב־1946 ניחת על יזהר האובדן הקשה מכול. הוא ניגש אל הכוננית, ומביא תצלום של בחור יפה בלורית. יחיעם וייץ, שנהרג עם 13 חבריו ב“ליל הגשרים”. “מותו היה בשבילי רעידת אדמה, שלא התאוששתי ממנה עד היום. מה שהיה לי איתו, אין לי עם אף אחד. אפשרות דיבור שנלקחה. ריק לי, ועכשיו אני צריך לבנות אותו בתוכי, שנמשיך לדבר. חלק מהאגו השני שלי, הוא דמותו של יחיעם. ולא היינו דומים. כפי שאת רואה, הוא היה נאה, מלא הומור, אישיות. במותו, בפעולה מטופשת, כדי ‘להראות לאנגלים’, התחילו בי פקפוקים גדולים בצידקת הציונות, והמלחמה, והאדמה. עד אז, הייתי שלם. זה חיזק בי את התחושה שלא שווה למות בשביל שום אבן.”

הוא עבד כמורה בבן שמן, במלחמת העצמאות שירת כקצין מודיעין, ועם קום המדינה נבחר לכנסת. הנימוק העיקרי ששיכנע אותו היה, שיישארו לו שלושה ימים בשבוע לכתיבה. כחבר כנסת, לחם נגד הממשל הצבאי, בעד איכות הסביבה, למען ביטוח בריאות ממלכתי. “התחזיתי לאיש שמופיע בציבור, אבל לא אהבתי את החיים הפרלמנטריים, וכל הזמן רציתי להתפטר.” הוא עזב ב־1966, בגיל 50 החל ללמוד כסטודנט שנה א', המשיך לדוקטורט והתקדם לתואר פרופסור. בספרו אצל הים מתאר יזהר נער ונערה, והיפתחות אל האהבה על שפת הכינרת:

“עומדת לה חטובה בכל חמוקי האשה נערה שלה, ופתאום היא עושה דברים, לאט ובביטחון שליו ולא תופשים עד שזה ישנו לגמרי פתאום… הולכת לה ועל ראשה שֺערהּ שקלט אור ומאיר זהב ובוקעת לה במים הלוקקים מוקסמים את פני יפי עירום ירכי הנערה שלה ואת מפוקסות קו חריץ אחוריה המעוגלים ואת כל גווה הזוהב שלה הולכת נעה ישר לפניה הולכת לה בכזאת מין, תילאה כל לשון מלספר יופיה וכמה יפה היתה ואיך כל־כך אלוהים גדולים זרח והיה היפה.”

– כתבת את הסיפור הזה בקיץ 1996. אתה זוכר את הנערה הזאת, מלפני שישים ומשהו שנים?

“כן. מאוד חמדתי אותה. אבל כמו פרוסט, אני משחזר את ילדותי וחי שוב את הזיכרון, ומתמודד איתו. הכתיבה היא תיעוד חוויות, שלא יתמוססו, וגם ההשתוקקות לאמור את הבלתי נאמר. הזיכרון נמצא בתוכי שכבות שכבות. קודם השכבה הקונקרטית שאפשר לתאר ולצלם אותה ולחפור, ומתחתיה הרגשות, האגו שלי, וכל מיני כיסויים וסיבות. ואני מחפש את המלה המדויקת, כמו נגנים לפני קונצרט שמכוונים את הכלים ולא מרוצים עד שזה בדיוק הצליל הנכון. ולפעמים אני מוסיף מלה קטנה, כמו שצייר מוסיף נקודה אדומה, ואם זו המלה הנכונה, היא משנה הכול. אני מחפש את הדיבור הנכון, לתאר את ההשתוקקות, ואיך זה להיות נערה, ואיך חלקת הצוואר שלה מחזירה את האור. הדיבור הנכון מונח אצלי מקופל ולא עשוי, כמו עובּר שלא נולד, והוא צריך להיוולד, כדי שמישהו שלא היה שם, יקרא ויאמר: אה, זה בדיוק כך.”

הנשים אצלו הן חלומיות, חזקות ומקסימות, והוא היה ביישן. “הייתי יושב בית, תולעת ספרים. היה לי ברור שאין לי מה להציע, ששום בחורה לא תרצה בי. בנות לא התייחסו אלי. תמיד העדיפו גברים שיש להם כתפיים רחבות, מבוססים, בעלי ביטחון עצמי, שיש להם מספיק כסף לקחת אותן לבילויים.” את אשתו נעמי, ציירת ותחריטאית, הכיר בגיל 16, והם נישאו רק כשמלאו לו 25. יש להם שלושה ילדים: הבכור, ישראל, פרופ' לפיזיקה, מומחה עולמי ללייזרים. בתו, הילה, מנהלת בית־ספר למחוננים בכפר תבור. והצעיר, זאב, ד"ר למתמטיקה. יש להם שבעה נכדים ושני נינים. הוא קשוב מאוד, מראיין לא פחות משהוא מרואיין. “ואת, ביישנית?” הוא מחזיר לי בשאלה. קשה לי לשפוט האם ההתעניינות אמיתית, או שזו דרכו לשלוט במצב. שיחה איתו היא דיאלוג של “אני – אתה”. הוא מרצה מהפנט, ואומרים שתלמידותיו כרוכות אחריו.

– נישואיך ממושכים יותר משל רוב האנשים. מלבד האפשרות הנדירה שזו זוגיות שהצליחה, האם ייתכן שזה ביטוי לחוסר ביטחון עם נשים? לחוסר רצון להמשיך ולהסתכל סביבך?

"להמשיך ולהסתכל קיים תמיד, במידה שלאדם יש חיוניות. אם הוא לא יסתכל, הוא לא יהיה חי. “ישנם בני אדם שנולדו עם פגם גנטי, שעושה אותם מוכרחים לשיר ולנגן,” אומר יזהר. “אדם נולד עם איזה עצב בלב. מיום שהוא תינוק ולאן שהוא יילך, הוא יהיה משורר. כי זה מונח בתוכו ופגום בתוכו. החוויה היא רק ההזדמנות, הביוגרפיה היא רק החומרים שדרכם אתה מדבר את הפצע בלב, כדי שאנשים אחרים יידעו על מה אתה מדבר, כי אחרת תצעק כמו אילם. העלילה היא רק ההזדמנות לתאר את מה שרצית: למשל, את הצבע האפור, או את הגעגועים.” הוא אינו מעריך את הפסיכולוגיה, “לכל אחד יש מצוקה, כאב, אבל אני לא בורח מפניהם. אם ירפאו אותי אהיה שווה כלום, אהיה סריס.” בספרו אצל הים הוא שואל:

“מה עוד יש בשארית דעתו של מי שיודע שזהו זה, רגע לפני שייכבה ולא ידע עוד דבר בעולם. ואיך זה יהיה? זה רק חושך? או זה אור גדול? או רק ריק, ורק אנא, תן לי, תן להיות, אלוהים, תן להיות ודי, כן, רק להיות, וזה הכול.”

– כתיבה כזו היא בשבילך דרך להרהר במוות?

“אני לא חושב על המוות ולא מפחד מפניו, אני רק יכול להצטער על הדברים שלא אראה. על הנוף הזה שמבעד לחלון, על מבט בעיניים. עכשיו, בתקופה הזאת, יש משהו נורא מתוח בתוכי. נורא מתוח. סוג של אינטנסיביות שצריכה לצאת. חשוב לי לזכור את החיים. חשוב לי אפילו לזכור שבאת אלי בחולצת פסים. אני יודע שאחרי המוות אין כלום, כמו שאני יודע שאלוהים איננו, אבל יש בי משהו שמוכרח לבדוק בכל פעם מחדש, אולי בכל זאת הוא קיים. ואולי בכל זאת, יש משהו אחרי המוות.”