רקע
אילת נגב
סלף, ויל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

כמה דקות אחרי שנכנסתי לבית התלת-קומתי בלונדון, ופיניתי לעצמי מקום בין הספרים שנערמו בכל מקום, עוד לפני שהספקתי לשאול אותו על הנושאים שמטרידים אותו – זהות מינית גברית ונשית, ומאין בא לו הרעיון המטורף על אשה שמצמיחה פין וגבר שצומח לו פות – צילצל הטלפון. ויל סלף, שערו פרוע וזיפים מעטרים את פניו, הרים את האפרכסת, הקשיב שנייה בשקט ופלט קללה עסיסית. “זה שקר נתעב שמצצת מהדמיון המזוין שלך, ואם זה יופיע מחר בעיתון, אתה יכול לחכות למכתב מהעורך־דין שלי,” הרעים בכל המטר תשעים וחמישה שלו. “אני טיפוס עצבני, ואם תפרסמו את זה, אתם בצרות צרורות.” הוא היה חיוור כשהניח את הטלפון, ופנה אל חברתו דבורה, שעמדה יחפה במטבח והכינה לנו קפה. “איזה כתב מהדיילי אקספרס טוען שהוגשה תלונה במשטרה על שלקחתי סמים אתמול במטוס של ג’ון מייג’ור, כשהתלוויתי למסע הבחירות שלו. ההוכחה שלו היא שבתחילת הטיסה נראיתי עצבני ומתוח, ואחרי שנכנסתי לשירותים יצאתי משם רגוע.”

הוא הסתובב בבית באי-שקט ולרגע נראה שהוא מתכוון לברוח, מאימת המשטרה או מעיתונאים חטטנים שיצורו על ביתו. “זה המחיר שאני משלם על שהייתי גלוי לב, ולא הסתרתי את העובדה שצרכתי סמים מגיל 12, ומגיל 17 הזזרקתי הרואין. אבל אחרי גמילה, אני שמונה שנים נקי מסמים קשים,” אמר. “נטפלים אלי בגלל שאני שנוי במחלוקת כסופר וכעיתונאי, וגם מקנאה וצרות עין. העיתונות הבריטית אלימה, ורואה עצמה חייבת למצוא בכל סיפור הצלחה את השמחה לאיד. לא חשוב כמה גבוה טיפסת, תמיד יהיה מי שיזכיר למעריציך ששיכשכת בביבים.”

חברתו דבורה חלפה על פנינו, חובקת חבילה קטנה מתחת לזרועה, כמו מנסה לסלק מהבית משהו שעלול להתפרש שלא כהלכה. “אני קורבן של המלחמה המלוכלכת בין העיתונים. האובזרבר, שבו אני עובד, הוקיע את השחיתות במפלגה השמרנית, וחשף שחברי פרלמנט קיבלו שוחד מגופים כלכליים כדי להציג שאילתות שיקדמו את האינטרסים שלהם,” הוא אמר לי, בעודו מחייג בקדחתנות. “הדיילי אקספרס, שתומך בשמרנים, רצה להראות שגם האובזרבר נגוע, והמציא סיפור שהכתב-הכוכב שלו, כלומר אני, מזריק הרואין, ולא סתם, אלא מתחת לאפו של ראש הממשלה ובמטוס שלו. כדי שהאקספרס יוכל לצאת בכותרת סנסציונית בעמוד הראשון, ‘ויל סלף חזר לסמים’, הם סיפרו על כך לראש מטה הבחירות של מייג’ור, כדי שידרוש מהמשטרה לחקור בעניין. הבעיה שלי שאני סובל מפחד טיסה, לכן ישבתי מכווץ עם בטן מתהפכת, וברגע שאפשר היה להתיר את החגורות רצתי לשירותים. ברור שיצאתי משם רגוע. צריך דמיון חולני ומרושע כדי לטוות עלילה כזאת. כיוון שאין כל הוכחה, מה שהם צריכים בשביל הידיעה שלהם זה צילום של שוטרים הבאים לערוך חיפוש. לא ימצאו אצלי כלום, אבל אף פעם אינך יודע מה יכול לקרות כשהופכים לך את הבית.”

בשש שנים, ושישה ספרים, פרץ ככוכב שביט. “ויל סלף הפך לדמות פולחן,” כתב עליו הסופר הנודע סלמאן רושדי, ממקום מחבואו. “שד משחת, שנון, שערורייתי. ויל סלף לא מסוגל להיות משעמם, גם אם יתאמץ,” התפעלה סופרת הבלשים רות רנדל.

הדהים אותי לראות כיצד אדם שהמבקרים הכתירו אותו כ“תקווה הגדולה של הספרות האנגלית”, וזכה בשפע של פרסים ספרותיים, הפך לפתע לחיה נרדפת וחסרת אונים. המלכודת הקפקאית שמצא עצמו בתוכה, דמתה לסיוט שהוא רקם לאחד מגיבוריו.

– זו פעם ראשונה שעברך כמכור לסמים קשים רודף אותך?

“לא מזמן יצאתי למסעדה אופנתית ויקרה עם דבורה, שותפתי לחיים. עד לאחרונה כתבתי את טור ביקורת המסעדות של האובזרבר, ובעבר קטלתי את המקום ההוא. למחרת צילצל עיתונאי, ואמר שסיפרו לו שעם כניסתנו למסעדה ביקשנו משומר הסף שיקנה עבורנו סמים, ושהשתמשנו בהם במהלך הארוחה. זה היה שקר מוחלט, נסיון שפל, כפי הנראה של בעלי המסעדה, לנקום בי. דבורה, שהיא עורכת מוסף סוף השבוע של הגרדיאן, הרימה טלפונים לאנשים המתאימים והצליחה למנוע את פרסום העלילה הזאת. אני לא יודע מה יקרה הפעם. אם זה יתפרסם, זה יהיה הרסני עבורי. תביעת דיבה תעלה הון, תיקח חודשים ארוכים, תמרוט את עצבי. וגם כשאזכה, והשופט יצטרך לפסוק פיצויים על פגיעה בשמי הטוב, הוא עלול לומר שכיוון שהודיתי שבעבר הייתי נרקומן, אין לשמי ערך רב, והפגיעה בו מינימלית, אם בכלל.”

הוא הביט בי, שוקל את צעדיו. הרגשתי שאלמלא הייתי שם, היה ממהר למכונית הוולווֹ השחורה והחבוטה שלו ומסתלק מלונדון עד יעבור זעם. “אני מתבייש שבתקופה של בעיות אמיתיות, אבטלה ועוני והתעללות בילדים, זה מה שמעסיק אצלנו את התקשורת,” אמר, והכין לעצמו כוס תה. ככל שחלפו הדקות, הלך והתעשת.

הוא פינה מקום על שולחן העץ הארוך, גורף הצידה מטבעות ושטרות, וביניהם הבחנתי להפתעתי בשטר של חמישים שקלים. “בסוף דצמבר 1996 היינו אצלכם כמה ימים,” אמר. יש שתי מדינות בעולם שנמנעתי מלנסוע אליהן – גרמניה וישראל – כי ביקור בהן יערער את שיווי המשקל הרעוע של זהותי הכפולה, האנגלו-יהודית. בסופו של דבר הפרתי את נדרי כשהוזמנתי ליריד הספרים בפרנקפורט, ושם, כשהכול היה גרמני כל־כך, וכל גבר מעל 70 נראה לי כאיש ס.ס., פרצה מתוכי יהדותי. וכמו דמות בסרט של וודי אלן, חשתי כאילו באורח פלא צמחו פאות מסולסלות מעל אוזני, ורצועות תפילין נמתחו סביב רקותי. לישראל הביאה אותי האהבה, כשהצטרפתי אל דבורה, שרצתה לבלות את חג המולד באילת, ולספוג שמש באמצע החורף."

אמו, איליין רוזנבלום, נולדה בארצות־הברית. “ממשפחתי היהודית ירשתי חוש הומור מרכז-אירופי, קפקאי ואפל. סבי היה אספן אובססיבי של בדיחות, ולאמי היתה גישה אירונית לחיים, ולשון חדה כתער שהיתה מסמרת אנשים למקומם. את הכבוד העצום לשנינה ולסאטירה, קיבלתי ממנה.”

רוזנבלום, פמיניסטית פעילה, היתה עורכת ב“מועדון ספר החודש” בניו־יורק. היא היתה גרושה ואם לבן כשהתאהבה בגבר אנגלי ובאה אחריו למולדתו. "משפחתו של אבי היתה אנטישמית, כמקובל באנגליה במעמדות הגבוהים, והתנגדה בתוקף לנישואים. אבי היה איש עדין ומבריק, אבל חלש, פרופסור למינהל ציבורי ב’לונדון סקול אוף אקונומיקס', סוציאליסט שהאמין בשוויון ובביטול המעמדות. גם אני, כל חיי עומד בצד השמאלי של המפה. “חיי הנישואים של הוריי היו רוויי מריבות. כשאמי נשאה אותי ברחמה, היתה בעיצומם של הליכי גירושין ורצתה להפיל אותי. מי ששיכנע אותה להמשיך את ההריון היה הפסיכיאטר שלה. כל ילדותי היתה חוזרת ומספרת על ההפלה שכמעט היתה. תארי לך לגדול בצילו של סיפור כזה. לפני כמה שנים איתרתי את הפסיכיאטר והלכתי להודות לו.”

ויל ואחיו הגדול ג’ון נטבלו לנצרות, אך הבית היה אתאיסטי. “אמא הדגישה בגאווה שמרקס, פרויד ואיינשטיין היו יהודים, אבל מצד שני היתה אומרת שלא צריך להזכיר את יהדותנו, וממילא אנחנו לא נראים כמו יהודים. כשהיתה לוקחת אותי לאכול כריך פסטרמה בשכונה היהודית בלונדון, הבטנו עליהם בריחוק מתנשא. אגב, ככל שאני מתבגר, אני נראה לעצמי יותר ויותר יהודי. במלחמת יום כיפור הייתי בן שלוש-עשרה. בר-מצווה כמובן לא חגגו לי, אבל מאוד חרדנו לישראל. לאמא היתה תודעת שואה עמוקה, והיא החדירה בי את התחושה שאם הנאצים יחזרו, הם יקחו אותי ואותה, לפני שיקחו את אבא. כך גדלתי, יצור נדיר, יהודי שלא נימול, בעל זהות כפולה, המורכבת מעליונות ונחיתות, פילושמיות ואנטישמיות בעת ובעונה אחת. חשתי דחוי ודוחה, כאיבר שהושתל בגוף זר.” הוריו התגרשו, התאחדו ונפרדו, במחזור של קטטות ופיוסים. ברומן אוטוביוגרפי, שטרם תורגם לעברית, כתב סלף:

“אבי היה נוכחות מעורפלת בחיי. אני גבר גדול כמוהו, ירשתי את שערו הבהיר ותווי פניו, אני לא יכול להיחשב מכוער, כי התווים שלי, כשלעצמם, מחוטבים למדי… אבל למה אבא עזב אותי ככה? זו שאלת 64,000 הדולר. למה לא אהב אותי? כנראה – אני נאלץ להסיק – הוא היה חלשלוש. סריס נפשי. זה בטוח. הוא זז הצידה, וזרק באדישות שמיכת כיבוי רטובה על השור המשתולל של האבהות. על כך לא אסלח לו לעולם… אמי לא גמלה אותי משדיה לפני גיל שלוש. אני רואה את שדיה, את הפטמות הכהות, עד לנקבובית האחרונה. אה, אמא! זה היה הסקס האמיתי. כל מה שבא אחר-כך, היה רק משחק שאחרי המישגל.”

בהיותו בן זקונים (אמו ילדה אותו בהיותה בת 41), פונק עד הגזמה. “אמי רצתה מאוד בת, ואני הייתי התחליף. היא היתה אמא יהודייה טיפוסית, ועד גיל עשרים עוד בדקה את חום מי האמבטיה שלי במרפק שלה. היה לי קשה להפוך לגבר, והייתי בן מאוד נשי. אמא דיברה תמיד בגנות הפטריארכליות, שליטת הגברים בעולם, ואיך הגברים זורקים את הנשים כשהן מאבדות את נעוריהן ויופיין. לא היו לי דמויות הזדהות גבריות, ואני גדלתי על רעיונותיה הפמיניסטיים, על ההכרה שנשים שוות לגברים מבחינה אינטלקטואלית. גדלתי להיות חשדן כלפי תעשיית האופנה והיופי, שהופכת את הנשים לשפחות נרצעות.” במקביל, היא פיתחה את מוחו. בגיל 12 כבר קרא את פרוסט, טולסטוי ודוסטויבסקי, וכתיבתו עמוסה באזכורים תרבותיים, המעידים על עושר רוחני ולשוני בלתי מצוי. כמו זיקית, הוא מרחף בין סגנונות ותקופות, וכמו שהמבטא שלו נע תוך דקה בין האוקספורדי המלוטש ביותר, ללשון הרחוב הנמוכה ביותר, כך ספריו. “מגיל צעיר שמתי לב למילים, אולי גם בגלל הייחודיות של שמי, ‘ויל סלף’, שפירושו ‘כוח רצון’ ו’עצמיות'.” “כמו איקרוס, הוא עף קרוב מאוד אל השמש עם אלכוהול וסמים,” אומר עליו הסופר ג’ים קרייס, חבר שלו. שרוול החולצה הלא רכוס חושף כתובת קעקע אדומה, המכסה כתובת קעקע קודמת, של דגל אנרכיסטי. סימני דקירות מחטי המזרקים עוד נותרו בזרועו. בשנות העשׂרֵה שלו עבר ממריחואנה ול.ס.ד להרואין: “הייתי ילד אומלל, והסמים כיסו על דברים כואבים שלא רציתי לראות. כשסיפרתי לאמא, היא לא הזדעזעה. מרדנות לא הפחידה אותה.” בלהקת הפאנק שהקים, “ויל סלף והמאוננים”, הוא היה הזמר. עם שערו המחומצן, התקבל ללימודים באוקספורד, אבל העדיף לשרוץ בחדרו, לקרוא ספרים ולהתמסטל. את התשובות למבחנים בפילוסופיה צייר בתור קריקטורות, ואף שלטענתו נכח רק בשיעור אחד בכל הקריירה שלו, היה תלמיד מזהיר. כחבר בארגון אנרכיסטי, “רוב חברי היו פרו פלשתינים, ואירגנו הפגנות ועצרות נגד ישראל, אבל בפעילות הזאת מעולם לא נטלתי חלק.”

כשפרצה המשטרה ותפסה אצלו סמים דווקא בתקופת בחינות הגמר, הועמד למשפט שהרס את עתידו המובטח באקדמיה. הוא עבד כמטאטא רחובות, מנהל מגרש משחקים, ולבסוף ניצל את כשרון הציור שלו ואת עינו המושחזת, כדי להיות קריקטוריסט בניו סטייטסמן. הוא זכור בעיקר בגלל הדמות שהמציא, “סלאמפ” – בטלן שלא יוצא מהמיטה – אך הטור הופסק כי היה מדכא מדי. את הסמים קנה מעבודה (“מעולם לא גנבתי”), וכשחדלו להשפיע ניסה להיגמל בכוחות עצמו. אחרי עשרים נסיונות סרק, וכל טיפול פסיכיאטרי אפשרי, נכנס ב-1986 לקליניקת גמילה בשיטת 12 הצעדים, (“בדומה ל”אלכוהוליסטים אנונימיים"), והפעם הצליח להגיע לשליטה עצמית. “כשהייתי נרקומן, לא יכולתי לכתוב, כי הסמים היו מין מסך הרדמה. סם-הזיה יכול לתת לך הברקה, אבל הביצוע, הכתיבה עצמה, אפשריים רק כשאתה צלול. היתה לי אשליה שהסמים יהפכו אותי לסופר חתרני, וחשתי מרומה כשהתעוררתי בגיל 21, ראש דפוק מסמים, ואלמוני לגמרי ככותב.”

דמיונו הפרוע, ויכולתו לרוץ עם הפנטזיה שלו עד בלי גבול, ניכרים בספריו. “אני רואה את החיים כעולמות מקבילים, מתפצלים. העולם של ספרי הוא מין היפוך של העולם שאנו חיים בו. אני יוצר תסריטים מסויטים, כדי לגרום לעצמי פרובוקציה רגשית ושכלית.” בהומור שנון, הוא כותב על אזורי הדמדומים: הקו הדק בין שפיות וטירוף, זהויות מיניות לא ברורות, סיוטים ופנטזיות. דבר אינו קדוש בעיניו, והוא חושף צביעויות חברתיות. “אולי השפיע עלי העיסוק בסמים, שמעמיד אותך מחוץ לחוק, ודוחף אותך לשוליים, אבל כולם משתמשים בסמים – גם את,” הוא אומר ומצביע על כוס הקפה שלי. “ההבדל הוא בשליטה ובמינון. כל המוזיקה והאמנות שלנו בנויות סביב הסמים.” אין לי ספק שהוא מכיר היטב את המבואות האפלים של ארון התרופות שלו.

בבית-הספר הפרטי שבו למד, “מחצית ממספר המורים היו הומוסקסואלים. אני לא מאמין שמישהו מהם קיים יחסים אינטימיים איתנו, בני ה-12 וה-13, אבל הם אהבו ופינקו אותנו, ולכל מורה היה הפייבוריט הקטן שלו. כשלמדנו לשחק ראגבי, ועמדנו חבוקים במעגל, זקופי אחוריים, היה המורה קופץ עלינו, לבדוק את חוזקה של החומה האנושית. ברור לי שנגרמה לו הנאה מינית מזה. בהרבה מהעיסוקים שהם כביכול סמל הגבריות, יש נימה הומו־ארוטית מוסווה, ואנחנו הגברים פוחדים ממנה. זה אחד הדברים שרציתי להראות במין ובלבול (הוצאת כנרת). אני מקבל את הנשיות שבי, ואף שאני הטרוסקסואל, יש לי את האומץ להכיר גם במשיכתי לבני מיני. יש במין ובלבול כמה וכמה מעשי סדום, וכתבתי אותם כדרך להתמודד עם האימה שלי מפני אונס גברי. אני מאמין שזו חרדה משותפת לכל הגברים, אך היא קבורה ומודחקת עמוק בפנים.”

כל חייו כתב, אבל הרגיש שהוא לא מספיק טוב (“כשאתה כותב על נושאים כל-כך קיצוניים, אתה צריך קול מאוד משכנע, כדי שהקורא ירגיש שזה טבעי ונורמלי”). רק לפני תשע שנים, כשאמו נפטרה מסרטן, משהו השתחרר. “כשהורה מת, אתה עושה חשבון נפש ומרגיש ששום דבר חמור כבר לא יכול לקרות לך. הרי הגרוע מכול כבר קרה, והחשש להיכשל לא מפחיד אותך. אמי חלמה להיות סופרת, והורישה לי את הגשמת שאיפותיה הלא ממומשות. היתה לי אמביציה יחידה: לכתוב ספר אחד, שיתקבל על־ידי המו”ל, גם אם לא יודפס בסופו של דבר. הכתיבה היא בעיני קתרזיס, ניסיון למצוא סדר בתוהו ובוהו של חיי, ויש בה גם משהו ממכר." ספרו הראשון, תורת הקוונטים של האי-שפיות, ראה אור ב-1991, וחולל מייד סערה. הרעיון לספרו השני, מין ובלבול – פנטזיה מצחיקה ומבעיתה גם יחד – צמח בחופשה במרוקו. “הייתי במיטה עם מי שהיתה אז אשתי, ודיברנו על האדישות והשיממון בחיי הנישואים של ידידים שלנו. באותו רגע צצה בתוכי תמונה של זוג מתעלס, והבעל לא מבחין בכלל בפין של אשתו. עשרה ימים תמימים כתבתי את הטיוטה לסיפור, במרוקו, לגמרי תחת השפעת חשיש.”

קרול היא עקרת בית צעירה ומתוסכלת, שהתחתנה עם הגבר הראשון שבמקרה הביא אותה לאורגזמה. עד מהרה הוא מעדיף את חברת הבקבוק על פניה. בתסכולה, היא מגלה את גופה, ואחרי תקופה קצרה של אוננות צומחת לה בליטה, המתפתחת לאיבר מין גברי. התנהגותה של קרול משתנה. היא שותה, מקללת, ומאמצת את ההתנהגויות הגבריות המאוסות ביותר. בסופו של דבר תאנוס את בעלה, ועוד גרוע מזה.

הסיפור השני הוא על ג’ון בול, עיתונאי בידור אנגלי, חובב ראגבי, שמתעורר בבוקר עם גידול מוזר מאחורי הברך. נרעש, הוא רץ לרופא שלו, ד"ר אלן מרגוליס, יהודי כמובן, בן 32, נשוי ואב לתינוקת, נואף מכל עבר, מלא רגשות אשם כלפי אשתו. הרופא מאבחן שבול הצמיח איבר מין נשי מאחורי הברך, ובהיותו רודף של “בשר טרי”, אינו יכול לעמוד בפני הפיתוי, ובועל את האיבר הבתולי. בין שני הגברים מתפתח רומן. בסופו של דבר חוזר הדוקטור הנואף לאשתו, ובול מוצא את עצמו בהריון, והופך לאב חד-הורי.

“זוהי סאטירה על התנהגות מינית, ועל הדימויים החברתיים שיש לנו,” אומר סלף. “הגברים בספר הם כביכול טיפוסי מאצ’ו, אבל בעומק ליבם הם חלשים. ה’גבר' היחיד היא האשה שמצמיחה פין, ואז היא הופכת למפלצת. אני מעדיף את העדינות על פני הברוטליות – את בול, שנעשה נשי, רך ונעים, על פני קרול ה’גברית'.” עם קומתו הענקית וגופו החזק, שמקנה לו חזות של בריון, קצת מוזר לשמוע ממנו ש“אילו נשים אהבו גברים עדינים, היה לי הרבה יותר קל בחיים, אבל אני מגלה שוב ושוב שאפילו הפמיניסטיות המושבעות נמשכות לגבר שיש בו פוטנציאל של אלימות. ‘הגבר החדש’ של ימינו, זה שמבשל ומקשיב ומטפל בילדים, הוא אולי שותף טוב לחיים, אבל לא סקסי. נשים מעדיפות אותנו אלימים, ולי באופן אישי קשה עם המחשבה שכדי להיות סקסי, אני צריך להיות מנצל ושוביניסט. האלימות שגברים מפעילים נגד נשים היא ביטוי לתסכול שהם חשים כלפיהן, כי בתקופתנו, כשאשה יכולה להטיס מטוס בואינג, ולא צריך כוח גופני כדי להגיע לשום הישג, הגברים נעשו אימפוטנטים.”

מין ובלבול, הנוטף הומור שחור וסטיות מיניות שלא כתובות בשום ספר כחול, כבר תורגם ליפנית, פורטוגזית, איטלקית, גרמנית, צרפתית, פולנית, שוודית וספרדית. “כדי לכתוב, אני נוקט ב’שיטת סטניסלבסקי', כלומר, מדמיין לעצמי את התחושות הגופניות, וממשיך משם,” אומר סלף. “הרבה יותר גברים מקנאים בנשים על פוריותן ויכולת ההולדה שלהן, מאשר נשים המקנאות בגבר על הפין שלו, כפי שטוען פרויד. אני הייתי מת להיות אשה, ולחוות אורגזמה. אומרים שיש לזה עוצמות אחרות לגמרי. מבחינה ביולוגית, כולנו נשים בבסיסנו. הגבריות היא רק תוספת.” לדעתו, מה שגורם לגבר להימשך לאשה, הוא אותו מבט בעיניה המשדר לו שאצלו היא תגיע לאורגזמה, ושהיא תעשה הכול להשיג סיפוק מיני. “הנכונות להתמסר לרצונו של גבר חיונית כדי שיחשוב אותה לסקסית. סקסיות היא עניין של אישיות, הרבה יותר מאשר של גיזרה ויופי.”

את הדימוי שלו כילד הרע של הספרות האנגלית המודרנית, רכש בגלל כתיבתו הרהוטה ושפתו הגבוהה והעשירה, שבה הוא מתאר ענייני ביבים כמו סקס ביזארי ואלימות סידרתית. ברומן שהוא מצייד אותי בו, לקראת הדרך הארוכה לישראל, הוא מתאר איך אונן לתוך צווארו הכרות של קבצן מת, ואחר-כך עינה כלב למוות, ומצץ את איבר מינו, ובכל זאת הוא רואה את עצמו כאדם מוסרי. “כמו אנשים רבים, יש לי חלומות חוזרים של אשמה, ופנטזיות של מעשי אלימות. אני מציג אותם לראווה, כדי שאנשים יבחנו את התופעות שנמצאות בתוכם. הרי מי מאתנו, אחוז טינה כלפי מי שדחף אותו ברכבת התחתית או חתך אותו באוטוסטרדה, לא איחל לו מיתות משונות? נכון שאני בוחן את הנאורוזות הקולקטיביות שלנו, אבל זה לא אומר שאני מבצע אותן. אנשים קראו וייחסו את הרוע הזה לי, ולא הבינו שאני מכוון זרקור אל הצדדים האפלים שבתוכנו.”

אביו בן ה־80, המתגורר באוסטרליה ומלמד שם באוניברסיטה, מאוד לא אוהב את מה שהוא כותב. אחיו מסרב לקרוא אותו. מנישואיו, שהסתיימו, יש לו שני ילדים: אלקסיס בן שש, ומדלן בת ארבע. מיטת הקומָתיים בקומה האמצעית של ביתו, מעידה שהוא אבא אחר מכפי שהיה אביו. דבורה חברתו בחודש הרביעי להריונה, והם מחפשים לקנות יחד בית. מהביקור המשותף בישראל, לא רוו נחת. “עמדתי מול הכותל והבטתי בו בעיניים חילוניות, מתרשם אך לא מתפעם. כיפת הסלע הרשימה אותי יותר. תושבי ירושלים, בכל הרבגוניות הפרברטית שלהם – מוסלמים, יהודים, נוצרים – נראו לי כמו שחקנים-מחליפים בהיסטוריה כבדה, מנסים כל העת לעשות את התנועה הנכונה, הכניסה הנכונה, כשהם סבים סביב מובלעה זעירה, שבה הכול מקודש.” הם סבלו מחוצפתם של נהגי המוניות הישראלים. כשידידה שלהם סירבה לשלם תשלום מופקע בעבור נסיעה, נהג המונית צעק עליה שהיא “בחורה עצלנית”, ועליה לעבוד יותר כדי שיהיה לה כסף לבזבז בישראל. הם כעסו כשהמלון באילת העלה את המחירים בחג המולד ב-10 אחוז, וראו בזה אפליה מכוונת.

“כולנו רוצים להשתייך, והייתי שמח אילו הביקור בישראל היה מחזק את תחושת השייכות, ולא את הניכור שלי,” אומר ויל סלף. “באנגליה, אני שמח להרגיש יהודי, וכשאני יושב עם עוד יהודים-למחצה, יש לנו תחושת סולידריות, ואותם תחומי עניין: חשש מהניאו-נאציות באירופה, וחרדה מכך שאפילו בלונדון מחללים בתי-קברות יהודיים. אבל כה רבים נישאים נישואי תערובת, כמוני, ובעוד דור או שניים לא תהיה באנגליה קהילה יהודית.”


* * *

כעבור זמן, כשנדרש ויל סלף להצהיר רשמית שלא נטל סמים קשים באותה טיסה, סירב. הדבר פורש כהודאה.



המלצות קוראים
תגיות