–בפינת החדר שבמרומי מגדל הטירה, היה מונח תיק־עור נעול. מכיוון שלא היה לו מפתח, חתך את העור סביב המנעול. “בפנים היתה מחברת עבה, בכתב־ידה המסודר של אמי, שנפטרה זמן קצר קודם לכן,” משחזר נייג’ל ניקולסון. מכיוון שמינתה אותי למוציא־לפועל של צוואתה, הרשיתי לעצמי לשבת ליד שולחן הכתיבה שלה ולקרוא. הדברים שנגלו לי, גרמו לי הלם."

"מגעה הרך ומלמולי קולה הנהדר הסעירו אותי. היא דיברה אל חושי המנומנמים; היא לבשה, אני זוכרת, שמלת קטיפה אדומה, בצבע ורד אדום ממש, שבשילוב עם עורה הלבן והשיער החום־צהבהב הפך אותה ליצור המפתה ביותר עלי־אדמות. היא משכה אותי אליה ואני נשקתי לה – לא עשיתי זאת שנים רבות. ואז היא היתה חכמה מספיק כדי לקום וללכת לישון; אבל נשקתי לה שוב בחשכה, אחרי שכיביתי את הנורה הבודדת שדלקה. היא הניחה לעצמה להיות פסיבית ורפויה בזרועותי… כן, היא היתה שלי כל הקיץ ההוא, קיץ מטורף ונטול רסן של לילות ירח והרפתקאות ומכתבים לוהטים ומוזיקה, ושירה."

כך תיארה הסופרת ויטה סקוויל־ווסט את קשריה עם חברתה, ויולט קפל־טרפוזיס, ב־1920. ויטה היתה נשואה אז לדיפלומט הרולד ניקולסון, ואם לשניים. בטירה המשפחתית, טירת סיסינגהרסט שבחבל קנט, 30 קילומטר מלונדון, מתגורר בנה נייג’ל ניקולסון, מבעלי הוצאת הספרים האנגלית הידועה “ויידנפלד וניקולסון”. בשעת ערב, בחדר העבודה שלו ספון־הספרים, קולו של ניקולסון עדיין רוטט, כשהוא מספר לי על רגע הגילוי.

– האם ידעת על פרשיית האהבה של אמך עם חברתה?

“לא ידעתי שאמי היתה לסבית, כשם שלא ידעתי שאבי היה הומוסקסואל. הורים אף פעם לא מגלים סודות כאלה לילדיהם. בוודאי לא לפני 70 שנה. חשיפת התנהגות מינית כזאת היתה טאבו – לא רק במשפחה שלנו, אלא גם בחברה האנגלית הגבוהה, שאליה השתייכו.”

– ואנשים אחרים ידעו?

“המבוגרים מסביבם בוודאי ידעו. אבל כשמצאתי את המחברת אחרי מות אמי ב־1962, לא העזתי להראותה לאבי. הוא אהב אותה יותר מדי, ומותה כה זיעזע אותו, שחששתי להחריף את מצוקתו אם יקרא את התשוקות בכל עוצמתן. אולי פחדתי שישמיד את היומן. התלבטתי אם מותר לי, כבן, לחשוף את חיי האהבה של הורי. אבל חשבתי שיש בכך ערך ספרותי וחברתי; אמי עצמה כתבה שהיא מייחלת ליום שבו יתעניינו, בלי התחסדות וצביעות, בפסיכולוגיה של ‘אנשים מסוגי’. ובמילים האלה התכוונה לכאלה האוהבים את בני־מינם, וכי בעתיד לא ייחשבו עוד קשרים מהסוג הזה בלתי טבעיים. “הרגשתי שהדברים כתובים כקטע מאוטוביוגרפיה שאמי התחילה, אך לא העזה לגמור, וברור היה לי שלא אפרסם דבר כל עוד הנוגעים בדבר חיים. רק אחרי מות אבי, ב־1968, ואחרי מות ויולט, אהובתה של אמי, ב־1972, החלטתי שהגיעה השעה. יש לי הרגשה שאמי קיוותה שאמצא את וידויה, וביודעה שאני סופר ומו”ל, תיארה לעצמה שאוציאו לאור. אחרת, יכלה לשרוף אותו.”

וכך נכתב דיוקן נישואים, שבו תיאר ניקולסון את נישואיהם יוצאי־הדופן של הוריו. היא סופרת, הוא דיפלומט, אנשים שנישאו מאהבה, ושאהבתם הלכה והעמיקה ב־49 שנות נישואיהם, אף שבגדו זה בזה בעקביות ומתוך הסכמה הדדית: היא, בעיקר עם נשים, אך גם עם גברים; הוא, בעיקר עם גברים, אך גם עם נשים.

השערוריה סביב פרסום הספר (“רבים התנפלו עלי וטענו נגדי, שאסור היה לי לחלל את שמם הטוב של הורי, ומוטב היה לוּ השמדתי את המחברת ברגע מציאתה,” אומר ניקולסון) התחדשה כשהספר עובּד לסידרת טלוויזיה בת ארבעה פרקים. על המסך הועלו סצינות לסביות ותמונות עירום שהקהל התקשה לעכל, במיוחד שמדובר היה בפרשת חיים סודית של אשה מכובדת, בעלת אחד הגנים היפים בכל אנגליה, אשר בזקנתה היה לה טור קבוע באובזרבר בנושאי גינון.

* * *

ויטה (קיצור של ויקטוריה) סקוויל־ווסט נודלה ב־1892 למשפחת אצולה עתירת־ממון. אמה, ליידי סקוויל, היתה אהובתם של הסופר רודיארד קיפלינג ושל הפסל הצרפתי רודן: פסל של דמותה, מעשה ידיו, מצוי במוזיאון רודן בפריז. ההורים התגוררו בארמון נוֹל הענק והמפואר, שהיו בו שישים משרתים. ויטה היתה בת יחידה, ילדה ארוכת־גפיים, נערית ומוכשרת, שטיפסה על עצים ושיחקה בחרבות וברובים, אך גם שלחה ידה בכתיבה. “מגיל 14 עד 18 כתבה שמונה רומנים וחמישה מחזות,” מספר בנה. “באותן שנים התאהבה בנערה בפעם הראשונה.”

הנערה הזאת, רוזמונד, גרמה לוויטה להיות מודעת בפעם הראשונה למשיכתה לנשים. הקשר הבא היה לגורלי בחייה: ויולט קפל, שלמדה איתה באותו בית־ספר פרטי לבנות. “אני אוהבת אותך, ויטה, מפני שהצצתי לתוך נשמתך,” כתבה לה ויולט. נייג’ל ניקולסון: “ויולט, שנעשתה אף היא לסופרת, היתה מוכשרת, יפהפייה וסוערת, והעובדה שאמה היתה פילגשו של המלך אדוארד השביעי, הוסיפה לה נופך רומנטי בעיני ויטה.” כאשר פגשה ויטה את הרולד ניקולסון, דיפלומט ובנו של שגריר בריטניה ברוסיה, הוא נראה לה מתאים, לא בגלל מעמדו – היא היתה מיוחסת ועשירה ממנו – אלא משום שחיזר אחריה בהתמדה, בלי לבקש לשכב איתה. “אני חושבת שרמזתי כבר שגברים לא משכו אותי, שלא חשבתי עליהם במה שקרוי ‘האופן ההוא’,” כתבה ויטה ביומנה. “הרולד ניצב בקוטב מנוגד לגמרי לזה של הגבר המאהב. דומה כי גברים מסוימים הם מאהבים מלידה, אחרים נועדו להיות בעלים; הוא שייך לקטגוריה השנייה.”

הוא היה גבר נבון, מבין ונאה, והיא אהבה אותו, בדרכה שלה, אם כי הזהירה אותו: “אתה עומד לשאת לך אשה פראית.” “היא חיפשה מקלט, והרולד הציע לה מקלט,” אומר בנם, נייג’ל ניקולסון. הם נישאו ב־1913, וכעבור שנה נולד בכורם, בן. נייג’ל נולד ב־1917. “היא היתה אשה לא שגרתית, בכך שסירבה להיות כינור שני לבעלה,” אומרת חנה אבנת, מהאוניברסיטה העברית, החוקרת את כתביה של ויטה סקוויל־וסט. “כאשר הוצב כיועץ בצירות הבריטית בטהרן, לא נלוותה אליו, אלא הוסיפה לחיות וליצור באנגליה, ורק נסעה לבקר אותו מדי פעם. היא שמרה על שמה, אך לא הגדירה עצמה כפמיניסטית. הבחירה בחיי משפחה, במסגרת הנוחה לה, היתה ברורה בעבורה. היתה לה קריירה יפה, והיא כתבה 19 ספרים – הידוע בהם, האדוארדים. הרומנים שלה מזכירים את ג’ורג' אליוט או את תומאס הארדי: רומנים קלאסיים, בנויים היטב.”

הרומן עם ויולט, שהיה כמעט אפלטוני בתחילה, פרץ במלוא עוזו באפריל 1918, כאשר ויולט באה להתארח באחוזתה. הן סעדו לבדן – הרולד נעדר אז מהבית – אחר־כך שוחחו עד לפנות בוקר. ויטה דיברה בכאב על הכפילות שבה. אחר־כך לקחה אותה ויולט למיטה. “אהבתנו היתה לוהטת. צד אחד בחיי נפתח אלי.” חודשים ארוכים חיו יחד, כאשר שני הילדים מופקדים בידי אמה של ויטה וצוות של אומנות ומשרתות. הנאהבות לא שעו להפצרותיו של הרולד ושל דניס, הארוס של ויולט, ונסעו לפריז, לאיטליה, למונטה־קרלו. כדי שיוכלו להסתובב יחד בחופשיות כזוג חבוק, היתה ויטה מתלבשת כבחור, כורכת רצועה מבד חאקי סביב מצחה, מעשנת סיגריות ברחוב. בקומתה הגבוהה והדקה, לא משכה תשומת־לב. “מצאנו חדר בבית־מלון. בעלת המקום היתה אשה טובה, ואני אמרתי שויולט היא אשתי,” כתבה. את חג־המולד, בדצמבר 1918, חגג הרולד לבדו עם בניו הפעוטים. “הלוואי שוויולט היתה מתה,” כתב הרולד לאשתו, “היא הרעילה את אחד הדברים הזוהרים ביותר שקרו אי־פעם. היא דומה לסחלב פראי – מהבהבת ומעלה צחנה במקומות המסתור של החיים, וממלאת את רוח הבוקר במתיקות מעופשת של פגר.”

את רגשותיה כלפי ויולט הביעה ויטה סקוויל־וסט ברומן אתגר, שכתבה באותה עת. “אתגר הוא כתב־ההגנה של ויטה על ויולט ועליה עצמה,” כותב בנה בדיוקן נישואים. “כשהן היו יחד, רגליהן אך נגעו בקושי באדמה… קשר־הבשרים שלהן היה כה מחייב, עד שהוא נעשה הכרח רוחני, לא גופני. קשר שתאם אינטימיות רוטטת שכזו, עד כי לא היה קיים עבורן דבר מבחוץ. הוא טיאטא מהן והלאה את חינוכן הקפדני, הפרטי והתורשתי, והחליף גאווה בגאווה אחרת. הן אהבו זו את זו אהבה עזה בכל מאודן… נישואים היו כאין וכאפס לעומת זה. נישואים נועדו לבעלים ולרעיות בלבד.”

“היא חשה חיבה מרוחקת ביחס אלינו, ילדיה,” אומר ניקולסון. “תינוקות היו מטרד, תזכורת לחובה, למקומה בבית, תזכורת לתמימותם בהשוואה לרגש־האשמה שלה. תזכורת לאמהוּת, שבה ראתה אז – בהשפעת ויולט – דבר מאוס.” שתי הנשים נאבקו במשיכתן זו לזו ובלחץ המשפחתי שהופעל עליהן. “בואי נחיה, את ואני, כפי שאיש לא חי לפנינו,” הפצירה ויולט בוויטה. כצעד של ייאוש, נענתה ויולט להצעת הנישואים של הארוס שלה, דניס טרפוזיס, בתקווה שבכך תעורר את קנאתה של ויטה, או לפחות תזכה לחופש לעשות כרצונה, כיוון שדניס הסכים לתנאי שהציבה לו: נישואים חסרי־מין. “היינו אמורות לברוח יום לפני חתונתה,” כותבת ויטה, “הרעיון של חיים קבועים לצידי, אחז בה כמו דיבוק.” “לא אכפת לי אם נישאת שש פעמים או אם יש לך ארבעה־עשר ילדים, במצבי הנואש יש לי חזקה עלייך יותר מלכל אדם אחר עלי־אדמות,” כתבה ויולט לוויטה, לאחר שזו הודיעה שתבוא רק בעוד חודש. “ממה קורצת, שכך את רוצה כי אעבור במשך חודש ימים את הגיהינום הזה – גיהינום שעלי לשאת בו את ליטופיו של מישהו שאינני אוהבת?”

בשעת חתונתה של ויולט עם דניס טרפוזיס, ב־16 ביוני 1919, ישבה ויטה בחדרה, מביטה על מחוגי השעון, יודעת שוויולט ממתינה לה שתבוא ותברח איתה. היא לא עשתה זאת, אך יומיים אחר־כך הופיעה לפתע בפריז, שם בילה הזוג את ירח־הדבש, ולקחה את אהובתה. “הייתי פראית אליה, שכבתי איתה, כבשתי אותה, לא היה איכפת לי, רציתי לפגוע בדניס, אף־על־פי שהוא לא ידע כלום,” כתבה ויטה ביומנה. הן לא חזרו לבעליהן, ונדדו באירופה מאתר־נופש למשנהו. ויטה, שלא רצתה שהרולד ידאג, שיגרה לו מדי פעם מברק ובו כתובתה. ב־14 בפברואר 1920, פקעה סבלנותם של הבעלים, והשניים הגיעו לאמיין בטיסה משותפת, והתייצבו במלון של נשיהם. כדי לפגוע בוויטה סיפר הרולד הנבגד, ששמע שנישואיה של אהובתה לא היו אפלטוניים בלבד. ויטה היתה אחוזת־קנאה. “מדוע לא סיפרת לי שבגדת בי עם דניס?” הטיחה באהובתה, וטרקה את הדלת.

החודשים הבאים היו חודשים של פרידות, פגישות ומריבות סוערות, כאשר ויטה מתחרה בדניס, הבעל, על ויולט. אובדן האמון המית את האהבה. ביולי 1920 החלה ויטה בכתיבת היומן, אשר ימצא בנה בעליית־הגג אחרי מותה. הקשר התפוגג בקיץ 1921, אחרי שלוש שנים שערורייתיות וסוערות. נייג’ל ניקולסון: "בילדותנו לא ידענו על כך דבר. חיי הנישואים של הורינו נראו לנו כזיווג שליו ומבורך. אבל נישואיהם לא היו פיקציה בלבד או מסגרת חיצונית, שאיפשרה לשניהם לבגוד. הנוסחה היתה בערך כך: הדבר החשוב ביותר היה אמון הדדי מוחלט. אמון, ברוב קשרי הנישואים, פירושו נאמנות. אצלם פירושו היה, שהם יספרו תמיד זה לזה על בגידותיהם, יזהירו זה את זה מפני משברים רגשיים ויחזרו זה אל זה. לאבי היו קשרים עם גברים שהיו שווי־ערך מבחינה אינטלקטואלית, אך הצד הגופני אצלם היה משני לגמרי. מעולם לא היה מאהב סוער, והמין היה לגביו מקרי ומהנה, כמו ביקור בגלריה. הוא חש שבמשכב עם גברים בהעדרה של אמי, יש פחות בוגדנות מאשר במשכב עם נשים אחרות. “אבל מלבד המין, היו ביניהם אהבה עזה ושטחי עניין משותפים. היא לא הבינה בפוליטיקה ולא התעניינה בעבודתו, אך תפוקת הרומנים המהירה שלה עודדה גם אותו לכתוב, וכך כתב 13 רומנים וביוגרפיות. שניהם צידדו בהקלת הליכי הגירושים, וטענו שכדי להצליח בנישואים, על הבעל לפתח את הצד הנשי באופיו ועל האשה את הצד הגברי באופיה. במקרה שלהם, ההתאמה היתה קלה במיוחד, כי ויטה הצטערה תמיד על שלא נולדה ילד, בעוד הרולד הצטיין בתכונות המיוחסות לנשים, כמו רגשנות וסלחנות.”

* * *

ויולט קפל־טרפוזיס חזרה לבעלה, והוא מת משחפת כעבור שמונה שנים. היא היתה לסופרת מכובדת, מוקד החוגים האינטלקטואליים בפריז. ב־1940, שמונה־עשרה שנים אחרי שנפרדה מוויטה, נמלטה מצרפת לאנגליה בגלל המלחמה והופיעה בביתה. “אינני רוצה להתאהב בך שוב, חיי השלווים יקרים לי, אבל אם את באמת רוצה אותי, אבוא אלייך תמיד, לכל מקום,” כתבה ויטה אחרי לכתה. אחרי ויולט היה לוויטה רומן עם הסופר ג’פרי סקוט, אך הנישואים שוב לא זועזעו. “לעתים קרובות שהו בביתנו לסוף־שבוע ידיד של אבי וידידה של אמי, והכול נראה טבעי לגמרי,” אומר הבן, נייג’ל. “יקירי, אני מאוהבת,” כתבה ויטה לבעלה הרולד בדצמבר 1922, לאחר שפגשה את וירג’יניה וולף. וּוירג’יניה רשמה ביומנה: “הלסביות האלה באמת אוהבות נשים; הידידות לעולם מתגוונת בשמץ טעם של עגבנות. אני מחבבת אותה ואוהבת להיות איתה… היותה אשה אמיתית (מה שאני לא הייתי מימי) וכן, יש בה איזו תאוותנות; הענבים בשלים.”

שתיהן היו שייכות ל’חוג בלומסברי', הבוהמה האינטלקטואלית של אותם ימים, שהיתה הרבה פחות מרובעת גם מימינו־אנו, וקשרים חד־מיניים היו נפוצים שם," אומרת ד"ר שולמית ברזלי מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “הקשר בין ויולט לוויטה, שהיה סוד גלוי, היה מבוסס לא רק על משיכה מינית, אלא גם על אהבה, טעם משותף, שיחות על אמנות וספרות, שיתוף בעולם הפנימי. את הנושא של ידידות בין נשים תפתח אחר־כך וירג’יניה וולף בספרה חדר משלך, כשטענה כי אף שהספרות המקובלת נוהגת להציג אשה רק ביחסיה עם גברים – כרעיה, כפילגש או כאם – הרי שצריך להכיר בכך שאשה יכולה לאהוב או לחבב אשה אחרת, על רקע של הערכה, ידידות ותחומי עניין משותפים.”

וולף היתה המו“לית של ויטה סקוויל־וסט, והקשר ביניהן היה המשמעותי ביותר בחיי שתיהן, מלבד עם בעליהן. “זו היתה ידידות עמוקה, אינטימית, אהבת־נפש, שנמשכה עד התאבדותה של וירג’יניה, ב־1941. הן הראו זו לזו את כתבי־היד שלהן והחליפו רעיונות ונושאים לכתיבה. בעיני, זה חשוב הרבה יותר מהעובדה אם קיימו יחסים לסביים,” אומרת אליס שלווי, פרופסור לספרות אנגלית. “אורלנדו, ספרה המפורסם של וולף, נכתב על ויטה. ויטה היא האשה־איש האנדרוגני, אשר מינו מתחלף כמה פעמים במהלך הספר. ב־1928 שהתה וירג’יניה וולף בארמון נול הנפלא, האחוזה הפרטית הגדולה באנגליה, שהיה בבעלות משפחתה של ויטה זה 400 שנה. לפי חוקי הירושה באנגליה, נשים לא יכלו לרשת, ומכיוון שויטה היתה בת יחידה להוריה, עמד הארמון לעבור לידי דודנה. ויטה, שהארמון היה אהבת חייה, כאבה את האובדן. כדי לפצותה על האי־צדק שנגרם לה בשל היותה אשה, ואולי גם לפצותה על שלא התמסרה לה, כתבה וירג’יניה את אורלנדו, שבו הנציחה את ארמון נול ונתנה לה את כתב־היד במתנה: מכתב האהבה הארוך והמקסים ביותר בתולדות הספרות.” ד”ר שולמית ברזלי: “בחדר משלך וולף מפתחת את נושא הנפש האנדרוגנית. נפשו של יוצר גדול כמו שקספיר, היא אומרת, אינה לגמרי גברית או נשית, אלא נקבובית ומהדהדת, ומעל למיניות המוכתבת לך על־ידי החברה שמסביב. רק גבר שהוא גם אשה ואשה שהיא גם גבר, מסוגלים להבין ולבטא את המין השני. ויטה היתה עבורה דוגמה חיה לרעיון מופשט שהאמינה בו.” “אנו שתי הנשים הנשואות המאושרות ביותר באנגליה,” אמרו זו לזו.

חנה אבנת: “בנישואי כל אחת מהן לא היתה חלוקה חדה של גבר ואשה. לאונרד וולף והרולד ניקולסון העניקו לנשיהם המוכשרות תמיכה, טיפוח וחופש ליצור. באורלנדו מדברת וולף על הנישואים המושלמים, שבהם הגבר־אשה והאשה־גבר מתמזגים, מפרים קודם כול את עצמם, וזה את זה. דבר קרוב לזה ייתכן שהיה להן בחייהן.” כשעמד נייג’ל ניקולסון להתחתן, אמר לו אביו שאל לו לצפות שהמשיכה לאשתו תארך יותר משלוש שנים. “אני באמת מאמין שהאלמנט המיני בנישואים אינו העיקר,” אומר לי ניקולסון. “חשובים רק האהבה שאיננה מינית, וכבוד ותמיכה וערכים משותפים. מהורי למדתי שנישואים יכולים להיות מועשרים בפרשיות שמחוץ לנישואים. נישואים הם נמל, שבו הספינות עוגנות, והרומנים הצדדיים הם טיול מהנה. המוסר הזה התקבל, הוא כבר לא חריג. אבי התפטר ממשרד החוץ ב־1935 ונבחר לפרלמנט מטעם הלייבור. כשאיבד ב־45' את מושבו, הוזמן לכתוב את הביוגרפיה הרשמית של המלך ג’ורג' החמישי, וזכה על כך בתואר אבירות. הוא ואמא חיו יחד וגם לחוד, ונפגשו בסופי־שבוע לעולמם המשותף: ספרים, גינות, שיחות.”

אחיו, בן ניקולסון, נעשה סופר, התחתן, התגרש ונפטר לפני כמה שנים. נייג’ל נבחר לפרלמנט ב־52', ושירת בו עד 1959. נוסף לבעלותו על “ויידנפלד וניקולסון”, כתב בעצמו ספרים רבים. “אף שחיי הנישואים של הורי היו בעיני דוגמה ומופת, אני נכשלתי בהם, לדאבוני,” הוא אומר כעת, באיפוק בריטי. התגרשתי אחרי 16 שנות נישואים." בנו אדם הוא סופר מצליח, שתי בנותיו עוסקות בעריכה ובמו"לות. “מעולם לא הפרענו זה לזה, ובאורח מוזר למדי אף פעם לא קינאנו זה בזה,” כתבה ויטה סקוויל־וסט לבעלה, זמן לא רב לפני מותה. “עכשיו, בגילנו המתקדם, אהבתנו עמוקה יותר מתמיד, וגם כואבת יותר, מפני שאנו רואים את הסוף הבלתי נמנע. קשה לחשוב שאחד מאיתנו חייב למות לפני האחר.” היא מתה ראשונה, ב־1962, מסרטן. בעלה הצטרף אליה ארבע שנים אחר־כך.