רקע
אילת נגב
פיצג'רלד, סקוט
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

ב־1938, כשסיימה בתו היחידה את התיכון, חרד סקוט פיצג’רלד מהרגע שבו כל חברותיה תקבלנה כמתנת בגרות מכונית דו־מושבית או צמידים משובצי יהלומים, וביקש להזמין לה חיקויי־זכוכית מפוארים, שתנפנף בהם ותעמיד פנים שהם יהלומים יקרים. “אחרת, תצטרך לסבול מהבושה של להיות ילדה ענייה בבית־ספר של בנות עשירים,” התוודה במכתב. “זו תמיד היתה החוויה שלי: ילד עני בעיר עשירה, נער עני בתיכון של בני עשירים, בחור עני במועדון בפרינסטון. מעולם לא יכולתי לסלוח לעשירים על עושרם, וזה צבע את כל חיי ויצירותי.”

הקנאה והיחס האמביוולנטי כלפי הממון ייסרו אותו תמיד. אֵילי ההון האמריקנים היו בעיניו הדבר הדומה ביותר לאצולה, והוא שאף להימנות עימהם, להיות חלק מהיפים והאמיצים. מצד שני, גם היה מפוכח וחסר אשליות כלפי החומרנות, וכלפי המחיר הנפשי והאישי הכבד שהיא גובה.

מעולם לא היה לו די כסף לממן את אורח החיים הפזרני שניהל, בבתים שכורים עם מגרש טניס פרטי ובריכת שחייה, והכסף דימם מעורקיו בקצב מפחיד. “הוא מת עם 706 דולר בכיסו, הוצאות הארון וההלוויה הסתכמו ב־613 דולר, וליורשיו נשארו 93 דולר בלבד,” מספר רוברט ווסטברוק, שאמו היתה אהובתו של פיצג’רלד. “היום ספריו נלמדים באוניברסיטאות ומכניסים מיליונים מדי שנה, בשעה שבמותו היה סופר נשכח. הכסף והכבוד ששאף להם, הגיעו רק אחרי מותו.”

במשאלים שנעשו לקראת סוף האלף, נבחר ספרו גטסבי הגדול (1925) כאחד מחמשת הרומנים הטובים של המאה, מהספרים הבודדים שיעברו לאלף הבא. “אין תחושה שחלפו עשרות שנים מאז הכתיבה, כי אנחנו חיים באותו עולם שפיצג’רלד תיאר: סגידה לכסף, בורסה, ספורט, מכוניות מהירות, פרסום, זוהר, קולנוע,” אומרת פרופ' לאונה טוקר, מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “הוא בן ‘דור הג’אז’ של שנות העשרים. אבל גם אם המוזיקה שלנו השתנתה, וכעת אנחנו ב’דור הדיסקו' או ‘הטראנס’, הוא מדבר גם אל הקוראים של ימינו, ומעורר אותם לבחון את עצמם ואת ערכיהם. הספר מקרין את ההתפעלות מהיופי שהכסף יכול לייצר, וגם את ריחו של הכסף שהושג בדרכים לא כשרות, מתוך ניצול, על גבם של אחרים. זה ספר על אובדן ערכים ועל געגועים לערכים שאולי לא היו מעולם.”

גטסבי הגדול מגולל את סיפור אהבתו של קצין צעיר ושמו ג’יי גטסבי אל דייזי היפהפייה, אשר כשמה כן היא: פרח מרגנית לבן, ענוג וחסר תועלת. דייזי אינה מחכה לגטסבי שייצא למלחמה באירופה, ונענית לטום ביוקנן היהיר והעשיר, שנתן לה מחרוזת פנינים ב־350 אלף דולר. יום לפני החתונה, כשבידה מכתב מגטסבי, משליכה דייזי את המחרוזת לסל הניירות, ומחליטה שלא להינשא. ואולם, מספרת חברה שלה, “שמנו לה קרח על המצח ורכסנו אותה מחדש בשמלה, וחצי שעה אחר־כך, כשיצאנו מהחדר, היו הפנינים מסביב לצווארה, והתקרית עברה. למחרת בחמש אחרי־הצהריים היא נישאה לטום ביוקנן בלי שמץ רעד, ויצאה למסע של שלושה חודשים בים הדרומי.” כצפוי, לא נכון לה אושר: בעל נואף ומתנכר, וחיים ריקים מתוכן. המום מהסירוב, מחליט גטסבי להחזיר לעצמו את היתרון. חמש שנים אחר־כך, עם שידרוג יוחסין שסידר לעצמו והון עתק שהושג בדרכים מעורפלות, הוא משתקע באחוזה מול ביתה של דייזי. אין לו שום הנאה מבריכת השחייה שלו, ממטוס הים הקטן שעומד בחצרו, ממברשות השיער שידיותיהן עשויות זהב, מערימות בגדי המעצבים, מנשפי החשק שבהם מסתובבים כל המי ומי. שאיפתו היא להחזיר את הגלגל, לקחת את דייזי מבעלה, ולחיות את חייו מחדש. ואולם, הנרקיסיזם הרדוד של דייזי, ואהבתו חסרת הגבולות אליה, חורצים את גורלו. גטסבי הוא קורבן החלום שלו.

כשפירסם פיצג’רלד בן ה־29 את גטסבי הגדול, כבר ידע היטב שכסף נדבק לכסף. עדיין לא פג הכאב הצורב שחש כשחיזר אחרי ג’ינברה קינג, בת מיליארדרים משיקגו. היא היתה בת 16, הוא בן 20, אך לרומן לא היה סיכוי. “נערים עניים אינם יכולים לחלום לשאת נערות עשירות,” פקח מישהו את עיניו. היא טרחה לשלוח לו הזמנה לחתונתה עם מיליונר, ויליאם מיטשל השלישי, והוא הדביק את ההזמנה באלבומו וכתב, “סופו של סיפור עגום”. הוא לא נגמל ממנה מעולם, ובוודאי הבחין באירוניה כשבתו היתה שולחת לו לפירעון את חשבונות הבגדים שרכשה ברשת חנויות היוקרה שהיו שייכות לג’ינברה ולבעלה. כעבור שנים, כשראה שוב את אהובת־נעוריו, והיא אשת־חברה יפה ופורחת בת 38, היה מתוסכל ומיואש. במשך כמה ימים הפציץ אותה בטלפונים של חיזור, שלא נענו, עד ששקע שוב אל תוך האלכוהוליזם, שייסר אותו כל ימיו והפך אותו למפלצת.

“הוא היה ד”ר ג’קיל ומר הייד, שתי נשמות בגוף אחד," כך זכרה אותו שילה גרהם, רכילאית הוליווד ואהובתו בשנותיו האחרונות, בספרה סקוט פיצג’רלד האמיתי. “סקוט אחד היה טוב־לב – האחר, אכזר. האחד היה בוגר לגמרי – האחר, לא התבגר מעולם. האחד רצה להיות נאהב ונערץ – האחר, שאף שיבוזו לו. האחד ניסה להיטיב עם הסובבים אותו – האחר רמס אותם לגזרים. האחד היה זהיר עד כדי היפוכונדריה – האחר, מזלזל בבריאותו ובבטחונו. היה סקוט הבעל המתחשב, וסקוט הרודן של אשתו. האב הגאה, והאב שהביך את בתו. האלכוהול הוא שחולל את השינוי בו, והפך אותו מג’קיל להייד.”

פרנסיס סקוט פיצג’רלד נולד בסנט פול, מינסוטה, ב־1896, תינוק בלונדיני וכחול עיניים, אהוב ונחשק אחרי שתי בנות שמתו ממחלה. עוד אחות נולדה אחריו ומתה, ורק הרביעית שרדה. הוא זכה בהערצתה המוחלטת של אמו, בת עשירים, אשר טיפשותה, כיעורה וחוסר הטקט שלה הלכו לפניה בכל העיר: “אני תוהה איך תיראי בבגדי אבלות,” אמרה לאשה שבעלה חלה מאוד. סקוט שנא את אמו והשתדל שחבריו לא יפגשו בה. לעומת זאת, העריך את אביו, בעל בית־חרושת שנכשל בכל העסקים שניהל, פשט רגל ונעשה סוכן נוסע למוצרי ניקוי. ממנו ירש את הנטייה לאלכוהוליזם, ויוחסין מפוארים – הדודן פרנסיס סקוט קיי, מלחין ההמנון האמריקני.

סבו היגר מאירלנד, אבל כמו אחדים מגיבוריו, שהתהדרו בשושלת יוחסין לא קיימת, גם פיצג’רלד בדה לעצמו משפחה שורשית – 300 שנה בארצות הברית. “היינו קתולים, ואמי הלכה לכנסיה בכל יום,” סיפר לאהובתו שילה גרהם. “היא האמינה שילדים נוצרים נרצחים בפסחא, והיהודים שותים את הדם. היא היתה גזענית. אבי לא.” “בגטסבי הגדול, פיצג’רלד תיאר דמות סטראוטיפית של יהודי, מָאייר וולפסהיים, איש העולם התחתון, שמדבר אנגלית משובשת, ונחשד שמכר את משחק הסופרבול,” אומרת פרופ' לאונה טוקר. “בעיני קוראים רבים זה ביטוי להשקפתו של פיצג’רלד, שהיהודים הם שהורסים את המדינה ומערערים את הבסיס המוסרי בארצות־הברית.” בעִתות שכרוּת היה מטיח בפני שילה גרהם את מוצאה היהודי, אותו ניסתה לטשטש.

פיצג’רלד ידע שחרף הדימוי הנאצל של אמריקה, אין זו דמוקרטיה שוויונית וחסרת מעמדות, והוא נתקל בכך שוב ושוב, בעיקר כששאף לכבוש את נסיכות החברה. “הוא היה חסר ביטחון, ואף שהחמיאו לו על יפי מראהו, לא היה לו מוקד הערכה פנימי, ולכן היה חייב להתחבר עם העשירים והמוצלחים, כדי להרגיש שאיננו כישלון, ובעיקר אהב בחורות שהכי הרבה גברים חשקו בהן,” פירשה שילה גרהם. הוא לא למד לקח מסירובה של ג’ינברה קינג, והתאהב ביפהפייה נוספת מעל למעמדו. זו היתה זלדה סאייר, בתו של שופט בית־המשפט העליון באלבמה. זלדה, ילידת 1900, שנקראה על שם מלכה צוענייה ברומן רומנטי שאמה קראה, דחתה אותו, (“אני שונאת חיי עוני אפורים ועלובים”, כתבה לו). היא התעלסה עם סקוט במושב האחורי של מכוניות, אך העדיפה לצאת עם טייסים, שהביעו את להיטותם בכך שהיו מנמיכים טוס מעל ביתה. רק ב־1920, כשהתקבל לפרסום הרומן הראשון שלו, צד זה של העדן, נעתרה ונישאה לו. זלדה היתה מפונקת ואקסטרווגנטית, טענה שנישקה “אלפי בחורים”, וכבר כנערה עשתה מעשים חסרי רסן. כדי לזכות בתשומת לב, טילפנה למכבי אש והודיעה שבחורה צעירה תקועה על גג בניין ואינה יכולה לרדת. אחר־כך טיפסה במהירות על סולם גבוה, בעטה בו, והתענגה על צפירות הסירנה של מכוניות הכיבוי, כשהיא עומדת על הגג. סקוט, שלא היה אמיץ במיוחד, התפעל מחוצפתה. הוא לא ידע על מחלות הנפש התורשתיות שעברו במשפחתה, על סבתה שהתאבדה, על אחותה שלקתה בהתמוטטות עצבים. אחרי שזלדה עצמה תאושפז ב־1930, יתמוטט גם אחיה: מתוך פחד שיהרוג את אמו, הקדים תרופה למכה, והתאבד בקפיצה מהחלון. בתם סקוטי נולדה ב־1921. “אני מקווה שתהיה יפה וטיפשה,” אמרה זלדה, וסקוט, שישב בבית־החולים ורשם במחברת כל מה שאמרה אשתו, שם את המשפט הזה בפיה של דייזי, גיבורת גטסבי הגדול: “זה הדבר הכי טוב שבת יכולה להיות בעולם הזה, טיפשה קטנה ויפה.” “דמותה של זלדה היא ההשראה לא רק לדייזי, אלא גם לגיבורות ראשיות נוספות ברומנים אחרים שלו, כמו ניקול בענוג הוא הלילה,” אומרת פרופ' חנה וירט־נשר מאוניברסיטת תל־אביב. “הוא העתיק מכתבים ויומנים שלה אל תוך ספרו – דבר חמור לעשות לאשה שהיו לה שאיפות ספרותיות משל עצמה.” זלדה כתבה, ציירה ורקדה בלט, וכשיצא היפים והארורים פירסמה מאמר ביקורת בניו־יורק טריביון, שבו המליצה לרכוש את הספר שיאפשר לה מסע בזבוזים, כי “אני יודעת איפה נמצאת השמלה הכי חמודה מבד זהב בעד 300 דולר בסך הכול בחנות אחת ברחוב 42,” והמשיכה ש“דומני שבדף מסוים אני מזהה חלק מיומן ישן שלי, שנעלם באורח מסתורי זמן קצר אחרי נישואי… מר פיצג’רלד – אני סבורה שכך הוא מאיית את שמו – נראה כמי שסבור שהפלגיאט מתחיל בבית.” כזוג, הם היו יפים במידה שלא תיאמן, ומשכו תשומת לב כשקפצו בבגדי ערב אל תוך המזרקה, נסעו על גג מונית בלב מנהטן, והתפשטו עירומים במועדונים. כשפרצו ביניהם מריבות, היתה משליכה את התכשיטים שקנה לה מבעד לחלון. זלדה הפריעה לו לכתוב, ובכל פעם שהצליח לסיים סיפור, היו נוסעים לשרוף את הכסף על שתייה ובזבוזים. קשה להאמין כמה שמפניה וויסקי הצליחו לערות אל קירבם, בתקופה שנודעה כ“תקופת היובש” – איסור על מכירת משקאות חריפים – שנמשכה עד 1933.

זלדה היתה מטורפת וסקוט סתם פרוע, אך במקום לרסן אותה, ניסה אף לעלות עליה בהתנהגותו ההוללת. פעם שכב על הכביש ואמר לה לדרוס אותו, מתכוון להתגלגל הצידה ברגע האחרון, והיא אכן ניסתה, ורק במזל המכונית כבתה. שניהם שיחקו רולטה רוסית עם חייהם. “באחת המסיבות, בהוליווד, עברו סקוט וזלדה מאורח לאורח, אספו מהם תכשיטים ושעונים בתואנה שהם עומדים לעשות מעשה קסמים,” מספר רוברט ווסטברוק, בספרו שקרים אינטימיים. “אחר־כך לקחו את השלל למטבח, והרתיחו הכול בתוך סיר מלא רוטב עגבניות, מצחקקים בשמחה. האורחים לא היו משועשעים. המסיבות שבהן השתכר פיצג’רלד, והיה משלשל קוביות קרח או תאנה לתוך מחשוף של נשים, או עומד על ארבע ונובח כמו כלב, הפכו אחר־כך לסצינות ברומנים שלו. ‘אם אינך יכול לעשות מעשה,’ כך הודה, ‘אתה יכול לפחות לספר על כך, זו דרך להתמודד עם המציאות בדלת האחורית’.”

באביב 1924 נסעו לצרפת, והצטרפו שם אל המון אמנים אמריקנים, שניצלו את שערו הגבוה של הדולר כדי לחיות בפריז כמו מלכים. גרטרוד שטיין כינתה אותם ‘הדור האבוד’, אנשים שהיו גולים מרצון באירופה, כי חיפשו משהו שחשבו שנמצא שם, איזה קשר לתרבות העבר, אף שהעבר הזה נראה בעיניהם דקדנטי," אומרת פרופ' אמילי בודק, ראש החוג ללימודים אמריקניים באוניברסיטה העברית. “היה להם געגוע לגן עדן אבוד, שהיה ואיננו, איזה רחם שנעקרו ממנו, למרות שלא ברור אם גן העדן הזה היה קיים אי־פעם. כולם חזרו לארצות־הברית לאחר משבר המניות של 1929, כאשר הכסף שלהם לא היה שווה את הנייר שנדפס עליו.”

בין הגולים בצרפת, פגש סקוט את ארנסט המינגוויי. זלדה תיעבה את המינגוויי, והאשימה את סקוט שיש לו משיכה הומוסקסואלית כלפיו. “סקוט הכחיש, והאשים אותה שהיא רואה בו את משיכתה־שלה כלפי מורתה לבלט, מאדאם אגורובה, ודולי ויילד, אחייניתו של אוסקר ויילד, שהיתה לסבית מוצהרת,” מספר רוברט ווסטברוק. “לא סביר שמשהו גופני קרה, אך הפיצג’רלדים חיפשו סיבות לחיי המין המידלדלים ולריחוק ההולך וגובר ביניהם, וקל היה להם להאשים זה את זה בהומוסקסואליות, מאשר לקבל את האמת כפשוטה. זלדה הכעיסה אותו עוד יותר, כשהטיחה בפניו שאיבר המין שלו קטן מכדי לגרום לה הנאה כלשהי. סקוט המדוכא ביקש מארנסט לבדוק אותו בשירותים של מסעדה פריזאית, בתום ארוחת צהריים. ארנסט בחן מקרוב ואמר לסקוט שהוא נורמלי לגמרי, ושזלדה פשוט מנסה ‘לחסל לו את העסק’. ואז ארנסט לקח את ידידו ללובר, ושם בילו את אחר־הצהריים בהתבוננות באברי מין גבריים מכל צורה וגודל, החל בפסלים היווניים ועד למלאכים הקטנים שצוירו בין העננים.”

ב־1925 הפנה פיצג’רלד את תשומת ליבו של העורך שלו, מקס פרקינס, אל המינגוויי, וראה בחרדה כיצד בן טיפוחיו לשעבר הופך לסופר הנערץ ביותר בזמנו. המינגוויי זכה בתהילה שפיצג’רלד רצה כל־כך, אך נשמטה מבין אצבעותיו. שלוש־עשרה שנים אחר־כך יקנא כשלמי צילצלו הפעמונים נמכר לקולנוע במאה אלף דולר – סכום אגדי באותם ימים – והפך ל“ספר החודש” – רווח של עוד 50,000 דולר, כשהוא עצמו נאבק לגרד מאה או מאתיים דולר לסיפור. “אני מקנא בך על הזמן שהוא מאפשר לך, לעשות כרצונך”, כתב פיצג’רלד להמינגוויי. הוא נהג ללכת עם פנקס ביד, רעב לדמויות חדשות ולדיאלוג. בעבר אף שילם לזרים כדי שיספרו אנקדוטות מחייהם. כל עוד היה מסוגל לדבוק ב“קוקה קולה” – המשקה האהוב עליו בעִתות פיכחון – היה חרוץ מאוד וכתב בלא הרף, אך השתיינות אילצה אותו למחוק ימים שלמים מחייו, שבהם היה חסר הכרה, מתבוסס בקיאו ומשתטה. הביוגרפים חלוקים בדעתם לגבי מי היה הקורבן של מי, והאם זלדה הרסה את סקוט או להיפך. מאז התמוטטה ב־1930 ואושפזה במוסד לחולי נפש, לא הוסיפו לחיות יחד. את רוב שנותיה העבירה במוסדות סגורים, פרטיים ויקרים, בניו־יורק או בשווייץ, ופיצג’רלד ייצר סיפורים כדי לממן אותה.

לשילה גרהם, איתה התרועע בהוליווד בשנותיו האחרונות (אם כי אף פעם לא גרו יחד), אמר שלעולם לא יוכל לנטוש את זלדה, “המסכנה והאבודה שלי,” שזקוקה לו כל־כך. רק אחרי מותו נודע לשילה שכל השנים האלה הוסיף לכתוב לזלדה מכתבי אהבה לוהטים, וזלדה השיבה לו בלי לדעת שבעלה מנהל חיים כפולים. “את האדם הטוב, הנחמד, העדין והיפה ביותר שהכרתי מעודי,” כתב לה באביב 1939, וחתם, “באהבה רבה תמיד, סקוט.” וזלדה השיבה: “אני שלך לנצח, בין אם אתה עדיין רוצה בי, או לא,” והתגעגעה – “הלוואי והיינו שוב על גג של מונית בניו־יורק.” “החלש תמיד הורס את החזק,” כך סבר סקוט פיצג’רלד. במכתב לבתו כתב, כי “אדם חולה תמיד מושך את הבריא כלפי מטה, מדכא, ובסופו של דבר משתק אותו.” הם נשענו זה על זה, ושניהם נפלו. לפעמים ראה את עצמו ואת אשתו כמו זוג נכים, הקשורים זה לזה בהתמוטטות משותפת.

הוא שלח מכתבים תכופים למכללה היוקרתית “ואסאר”, נוזף בבתו על ציונים בינוניים או על התעניינות רבה מדי בבנים. הוא כתב לה ששגה כשהתחתן עם אמה, ושיותר מכול הוא שונא נשים “שגדלו כבטלניות. אחת מתשוקותי העיקריות בחיים היתה למנוע אותך מלהיות אדם כזה, שממיט חורבן על עצמו ועל אחרים. אין מספיק אנרגיה – או תקראי לזה, כסף – כדי לשאת אדם שאינו מרים את עצמו. אנשים כמו אמך זקוקים שיישאו אותם, כי מחלתם הופכת אותם חסרי תועלת. אבל זה סיפור אחר, כשאת ביזבזת שנתיים תמימות בלי ללמוד כמו שצריך.” סקוטי היתה מנערת את מכתבי אביה, שולפת מתוכם את ההמחאות ומתעלמת מהתוכן. “הדרך שלי להתמודד עם הטרגדיות של הורי היתה להתנתק ולהדחיק, בשיטת בת היענה,” כתבה בהקדמה לקובץ מכתבי אביה אליה. “בגלגול הבא, לא הייתי בוחרת להיות בתו של סופר מפורסם. הכסף טוב ויש טובות הנאה, אבל תנאי העבודה קשים מדי.” בהמשך חייה עבדה פה ושם כעיתונאית, ונישאה והתגרשה פעמיים. “בעשור האחרון שלו זהו כבר פיצג’רלד אחר, שבור ומתוסכל,” אומרת פרופ' חנה וירט־נשר. “הוא נסע להוליווד, מקווה להרוויח כסף מכתיבת תסריטים. זו היתה בושה לסופר שמעריך את עצמו, למכור את הנשמה ולכתוב תסריטי זבל, אבל גם את זה לא הצליח לעשות. לא רק בכתיבתו, גם באישיותו ובאירועי חייו הוא היה סמל של חלום אמריקני: בתחילה ריקודים על גג העולם, ואחר־כך נפילה, שבאה – כמו בטרגדיה יוונית – כתוצאה מתחושת הכוח האינסופי, הבזבזנות, היוהרה.” הוא עבד קשה וכתב שעות רבות ביום, תסריטים ששופצו וסורסו בידי האולפנים הגדולים עד שלא נותר בהם זכר מכשרונו. “היו שלום, גארבו המסתורית, דיטריך הזוהרת, שירלי טמפל האקזוטית – לעולם לא תדענה אותי… לא נותר דבר, בנות, זולת להאמין בגלגול נשמות, ולהמשיך,” כך התלוצץ במרירות. להוט ונואש לשנות את מזלו, חשב שהשם “סקוט פיצג’רלד” מעורר התנגדות, וביקש לחתום על רשימותיו בכתב־העת אסקווייר בשם בדוי, “ג’ון דארסי”. העורך ארנולד גינגריץ‘, ידיד טוב שסבל את שגעונותיו ומימן אותו בימיו הקשים, סירב. “אופייני לסקוט שככל שהיה מובס, כל הזדמנות חדשה עוררה בו התלהבות,” נזכרה שילה גרהם. בשלוש וחצי השנים שהיו יחד, ידעו אושר, וכשביקשה שיסביר לה שירה, קפץ על ההזדמנות וייסד עבורה קולג’ לאדם אחד, של סקוט פיצג’רלד", מבטיח לה שבעוד שלוש שנים תקבל ממנו תעודה ותואר. שעות אחדות ביום שימש לה מורה פרטי, קרא איתה ספרים, הטיל עליה שיעורי בית. “זה התאים למזגו הפדנטי, לנסיונותיו ללמד ולעצב את בתו ואשתו, שהתנגדו לו. אני הייתי תלמידה מתמסרת.” לדבריה, הוא היה פוריטן, מעולם לא ראו זה את זה עירומים באור יום, אבל תחת אדי האלכוהול היה סקוט ניגש לגברים ומתפאר בקול רם כמה שילה היא “זיון טוב”, או מכה אותה ומאיים עליה באקדח.

ב־21 בדצמבר 1940, והוא הרוס משתייה ומעבודה קשה, לקה פיצג’רלד בהתקף לב קטלני. “היה מתאים לסקוט ליהרג במכונית ‘בוגאטי’ בדרום צרפת, ולא למות מהזנחה בהוליווד – איש קטן שהזדקן טרם זמנו, משוטט בחנויות ספרים בלי שאיש מזהה אותו,” כתב עליו הסופר ג’ון אוהרה. הבישוף של בולטימור סירב לקבור אותו בקבר המשפחה, כיוון שספריו נחשבו לא מוסריים בעיני הכנסייה הקתולית שאליה השתייך. הוא נקבר בבית־עלמין סמוך. זלדה, שכבר היתה משוחררת מהמוסד ומתגוררת בבית אמה במונטגומרי, אלבמה, לא באה להלוויה. היא היתה מהלכת ברחובות, ספר תנ"ך בידה, בשמלה שחורה ובכובע רחב שוליים, לפעמים עלתה על חשמלית ונסעה מצד זה של העיר לצידה האחר, כדי להעביר את הזמן. ב־1947 לא יכלה עוד זלדה פיצג’רלד לשרוד בעולם החיצון וחזרה לבית־החולים הפסיכיאטרי. ב־10 במארס 1948 פרצה דליקה במטבח, שהבעירה את כל בית־החולים, וזלדה היתה בין תשעת הקורבנות.

מאז 1950 החל מעמדו של פיצג’רלד לעלות, בזכות ביוגרפיה שכתב עליו החוקר ארתור מיזנר, והדפסה מחודשת של כתביו. “אנשים התחילו להבין שפיצג’רלד מבטא את המודרניזם, את הנושאים של האדם הבודד, התפוררות החברה, וגם ידעו להעריך את הפרוזה שלו, הצרופה והמזוקקת, שבה כל מלה מעבירה חוויה רבת פנים,” אומרת פרופ' אמילי בודיק. ב־1975 עתרה הבת להעביר את עצמות הוריה לאחוזת הקבר המשפחתית. 35 שנים אחרי שדחתה הכנסייה את סקוט, עשתה ההצלחה את שלה. הבישוף הסכים למחול לחוטא, כי “גיבוריו שרויים בדרמה הגדולה, של חיפוש אלוהים ואהבה.” סקוטי נפטרה מסרטן ב־1986 ונקברה לצד הוריה. במאמר הספד באסקווייר, כתב העורך: “גטסבי הגדול ייקרא בלא ספק ויילמד גם בעוד מאה שנים, בעוד שחלף עם הרוח כבר מזמן יחלוף עם הרוח.”



המלצות קוראים
תגיות