רקע
אילת נגב
פראצ'ט, טרי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

ירד גשם זלעפות, וכל מי שיכול נמלט לתוך החנויות המחוממות. אבל בפינת טוטנהם קורט רוד השתרך תור ענק של מאות רבות של אנשים, שהקיף את הבניין ונעלם ברחוב הסמוך. חלקם עמדו שם משעת בוקר מוקדמת. במבט ראשון המכנה המשותף ביניהם לא היה ברור, כי היו שם בני 15 וגם סבתות בנות 70, גברים מעונבים וצעירות דקיקות במעילים שחורים וארוכים. רק מקרוב אפשר היה להבחין שכולם נושאים בידיהם ערימות ספרים, מגוננים עליהם מפני המבול בעזרת שקית ניילון או שולי המעיל. בשעה אחת בדיוק הורה השומר בפתח חנות “פורבידן פלאנט” (“כוכב־הלכת האסור”), לפתוח את הדלתות. במעמקי החנות, ליד ערימה ענקית של עטים, המתין טרי פראצ’ט, סופר הפנטזיה האנגלי רב־המכר. בסבלנות רבה ניהל שיחות חולין עם מעריציו, ביקש שיאייתו את שמותיהם ושירטט חתימה שדמתה לציור קטן. אשה כבת 40 הניחה לפניו ארבעה עותקים מספרו האחרון ג’ינגו, שיצא אותו יום בכריכה קשה, במחיר 16.99 ליש"ט – כ־110 שקלים לעותק. הוא פיטפט איתה שעה ארוכה, שאל למי נועד כל ספר ורשם הקדשה מיוחדת. כשסיימה, שאלתי אותה מדוע קנתה ארבעה ספרים זהים. “אחד לי ואחד לבעלי, כדי שאם ניפרד לא נריב על הספרים החתומים של טרי. הוא הסופר הנערץ עלינו, ולא היינו רוצים לערב אותו במריבת גירושין מכוערת. בבית יש לנו כל 21 הספרים שלו, בעותקים כפולים, לכל מקרה שלא יהיה. שני הספרים האחרים נועדו לחמותי ולבוס שלה, כמתנות חג מולד.”

– מי קורא אצלכם את הספרים, אתם או הילדים שלכם?

“אנחנו, כמובן. אין לנו ילדים. אנחנו אנשי מחשבים, בעלי מרצה באוניברסיטה, ואת כל שעות הפנאי אנחנו מקדישים לעולם הפנטזיה של פראצ’ט. קוראים את כל ספריו, הולכים למפגשי מעריצים ומתכתבים איתם באינטרנט, כך שלא נותר לנו זמן לגדל ילדים.” זוג אחר, שלושה ילדים קטנים בזרועותיהם, ניגש אל פראצ’ט. “בזכותך אנחנו עומדים להתחתן,” אמרו לו אחרי שהגישו לו את ספריו לחתימה. הוא הופתע, והם הסבירו: היא גרושה אוסטרלית בת 32, שבאה לפני שנה לכינוס עולמי של מעריצי טרי פראצ’ט שהתקיים במנצ’סטר. שם פגשה את מרק, רווק אנגלי בן 27. העולם המשותף של “דיסקוורלד”, יציר רוחו של פראצ’ט, מחק את כל מה שיכול היה להפריד ביניהם: פער הגילים, ארץ אחרת, מצבם המשפחתי והיותה אם לשלושה. גבר כבן 50, עם חמישה עגילים באוזן, פותח את מחשבו הנייד ומקבל חתימה בשולי המסך. אשה מבקשת שיחתום בתוך הטלפון הסלולרי שלה, ומישהו אפילו מרים את חולצתו, ופראצ’ט לוקח טוש שחור עבה ומשרבט את חתימתו על הגב החשוף. נדמה היה שהוא חותם לא על ספרים, אלא על שטרות כסף שנשאו את שמו והוגשו לו בזה אחר זה אלפי פעמים. פלא שהוא נראה עליז ומאושר, מוכן לעמוד שעות ארוכות על רגליו, לשוחח עם מעריציו ולכתוב להם הקדשות אישיות מפותלות? “בסוף יום כזה אני גומר עשרות עטים והיד מאוד כואבת לי, עד שאני נאלץ להניח אותה על שקית אפונה קפואה,” הודה באוזני, “אבל כשאני חושב על עבודות הפרך שאנשים עושים בשביל מאית או אלפית מהכסף שאני מקבל, אז זו תהיה חוצפה להתלונן. עדיין לא התרגלתי להצלחה. אני תמיד נכנס לחנות כפקעת עצבים, מפחד שאף אחד לא יבוא.”

החתימה החלה בשעה אחת בצהריים, אבל כשחילצתי את עצמי משם בשעה ארבע, התור עדיין השתרך אל שולי הרחוב. כמה שעות קודם, כשישבנו אותו בוקר במלון “לנגהאם הילטון” (280 ליש"ט ללילה, כ־1,500 שקל), שם הוא מתאכסן, שאלתי אותו איך זה להיות ברשימת 500 האנשים העשירים בבריטניה. הוא נראה נבוך, כאילו עליו להתנצל על הצלחתו. “זו הגזמה פראית. אולי אני ברשימת האלף, אבל לא ה־500. לו הייתי עשיר באמת, הייתי בעל המלון הזה, ולא רק גר בו.”

– אבל בוודאי יכולת להפסיק לעבוד, ולחיות מרווחיך.

“זה מובן מאליו. תתפלאי לדעת כמה לא יקר בעצם לחיות. אבל את חושבת שבטהובן היה מסכים להפסיק ולחבר מוזיקה רק משום שבגיל 65 מקבלים שעון זהב וקיצבת זיקנה? אני עשיר, עשיר הרבה יותר משחשבתי שאהיה אי־פעם, אבל הכתיבה היא החמצן שלי – תחביב שלמזלי לפני עשר שנים התחיל להשתלם. ואז יכולתי לעזוב את עבודתי, כיחצ”ן וכעיתונאי, ולהתמסר למה שאני אוהב באמת."

טרי פראצ’ט המציא עולם בדיוני, “דיסקוורלד”, עולם הדיסק. זהו עולם שבנוי כצלחת שטוחה – דיסקית – המונחת על גב ארבעה פילים עצומים, העומדים מעל שריון צב. לכאורה זהו עולם שונה לגמרי מעולמנו, אבל נקודות הדמיון רבות ומאפשרות לפראצ’ט מבט סאטירי נוקב על הדת, השלטון, בית המלוכה, אפליה גזעית, תקינות פוליטית וכו'.

כבר מזמן חדל להיות רק סופר, והפך לתופעה. כל ספר שלו מזנק מייד לראש רשימת רבי־המכר ושוהה שם שבועות ארוכים. גם תעשייה שלמה צמחה סביבו. סבונים ותכשיטים, קלטות וידאו ומשחקי מחשב, חולצות טריקו ומיניאטורות. המוות, כמובן, הוא הדמות הכי פופולארית, וגם שלוש המכשפות החביבות. אנשים עושים כתובות קעקע על גבם לפי ציורי העטיפה של ספריו, המאוירים כולם בידי האמן ג’וש קירבי. בכל שנה מוכר פראצ’ט למעלה ממיליון עותקים: כשלושת אלפים ספרים בכל יום מימות השנה. “כשאת מעריצה סופר, את רוצה לא רק לקרוא אותו אלא לראות אותו סביבך בכל המובנים,” אומרת מאדג' בת ה־25. “למה זה נורמלי ללבוש צעיף של מנצ’סטר יונייטד, ונחשב מוזר ללבוש צעיף של דיסקוורלד? הבית שלי מלא במיניאטורות של גיבוריו, הפוסטרים תלויים על הקירות, ואני משוחחת כל יום באינטרנט על הספרים שלו, שזה בעצם כמו לדבר על החיים. הוא מאוד עמוק. כשאני משוטטת בדיסקוורלד וחוזרת לעולם המגעיל שלנו, אני אומרת, תודה לאל שיש גם מקום כזה. טרי הוא גאון, אבל לצערי החבר שלי לא אוהב אותו, ולא מבין על מה הרעש.”

מאה מכתבים מגיעים לתיבת הדואר האלקטרונית שלו בכל יום, ואשתו לין אחראית לתשובות. המעריצים נהגו להציף אותו באהבתם, לשלוח לו מאכלים ומשקאות שהוזכרו בספריו, ואפילו הגיעו אל מפתן דלתו, עד שלפני שנתיים החליטה משפחת פראצ’ט לעקור לאחוזה כפרית רחבת ידיים ליד סליסבורי, ואת הכתובת החדשה הם עדיין מצליחים לשמור בסוד.

סמלו המסחרי – כובע שחור ורחב שוליים. “יש לי שלושה כובעים זהים שאני מחליף כל הזמן. אני אוהב כובעים ממילא, אז אם הם הפכו לסימן ההיכר שלי, למה לי לוותר על זה? כל פרסומאי מתחיל יגיד לך שכל מותג זקוק לסמל ויזואלי.” על אצבעו הוא עונד טבעת זהב עבה, ועליה דמות המוות – הגיבור הקומי של ספריו. בתו היחידה ריאנה, יפהפייה אדמונית וארוכת רגליים בת 20, שרועה על מיטתו הסדורה של אביה בבית־המלון. ריאנה, הקרויה על שם אלה קלטית, (“טוב לתת לילד שם מיוחד. זה מחייב אותו לבלוט,” מעיר פראצ’ט) לומדת עיתונאות באוניברסיטת לונדון, וכל גיחה של אביה אל העיר הגדולה היא הזדמנות להיות יחד. “אני לא קראתי את כל הספרים שלו,” היא מודה. “והתחלתי להעריך את אבא שלי רק כשהתלמידים בכיתה התפעלו.” “זה נגד חוקי הטבע שבת תעריץ את אביה. יש פתגם, ‘שום אדם אינו גיבור בעיני אמו’,” מצטט האב הנבוך את הגרסה הבריטית ל“אין נביא בעירו”.

הוא נולד ב־1948 בכפר קטן ואידיאלי, בגיא שטוף שמש ומוקף יערות. אביו היה מכונאי רכב, ואמו פקידה. “אני הדור האחרון של ילדים שהוריהם יכלו להניח להם לשוטט בחופשיות, בלי לחרוד לשלומם. היה לי הרקע הכי לא מתאים לסופר, כי היתה לי ילדות מאושרת ומאוד בטוחה. הורי לא הרביצו לי ולא התעללו בי, ונתנו לי רק אהבה. העולם שבראתי, ‘עולם הדיסק’ – פלאנטה סגורה עם כללים מוסריים קפדניים משלה – זו שאיפה לחזור אל הביטחון והחום של ילדותי.” הוא לא אהב לקרוא, עד שחייו השתנו לנצח כשבגיל עשר נסע לבקר את סבו וסבתו בלונדון, וקיבל מהם את הרוח בערבי הנחל של קנת גרהם. הוא קרא את הספר במהלך הנסיעה הביתה, לאור פנסי הרחוב החולפים. בִּן־לילה התאהב בקריאה והתנדב לעבוד בספרייה, כדי שיוכל לשאול ספרים חינם אין כסף ובלא הגבלה. “קראתי המון מיתולוגיה ופולקלור. בשבילי זה היה כמו מדע בדיוני, המנגנונים ודרכי החשיבה של האנושות.” סיפור שכתב בגיל 13 ושלח לעיתון, הביא לו את שכרו הראשון. בכסף – 14 ליש“ט – רכש מכונת כתיבה, ואמו כה התרשמה מהישגו הספרותי עד שמימנה את שיעורי ההדפסה שלו. בגיל 17 כתב ופירסם רומן ראשון, אנשי השטיח, על שבט של ננסים המתגוררים בתוך שטיח, אך לא עורר עניין מיוחד. כעבור שנים, כשהתפרסם פראצ’ט, שיכתב אותו, והפעם זה היה להיט. כיוון שרוחו קצרה להיות עיתונאי, עזב את בית־הספר בכיתה י' והחל לעבוד במקומון. “וצחוק הגורל הוא שאני, שלא למדתי אפילו יום אחד באוניברסיטה, משמש נושא לחוקרים שכותבים עבודות דוקטור של יצירתי,” אומר פראצ’ט. הוא לא היה עיתונאי בולט, ומתוך דאגה לעתידו חיפש משׂרה בטוחה יותר והפך לדובר תחנות הכוח הגרעיניות לייצור חשמל. בחמש שנותיו כאיש יחסי ציבור, כך הוא אומר, הקפיד לא לשקר מעולם, אך אחרי שספריו נעשו רבי־מכר, ב־1986, שמח לפרוש. “דווקא העובדה שבאתי ממקומון, עזרה לי,” הוא אומר. “כשאתה כותב בעיתון מקומי, אתה מאוד מודע לקוראים. אתה שותף להנחת היסוד שלהם – שהמקום הקטן שלהם הוא הכי מעניין עלי אדמות. עיתונאי יודע מה שסופר לא תמיד יודע: מלה שלא נקראה, כאילו לא נכתבה. אני כותב פנטזיה, אבל כל הספרות היא פנטזיה. כשאתה קורא בתנ”ך את ספר בראשית, אתה רואה איך המחבר ישב וחשב איזה קטעים לכלול, ואיך לספר אותם. לדעתי, אין שום סיבה שאדם אינטליגנטי לא יוכל לכתוב ספר, בינוני לפחות. חשוב שיהיה לך עיסוק אחר שתוכל להתפרנס ממנו, עד שספריך יתפסו תאוצה.”

עד לאחרונה פירסם שניים־שלושה ספרים בשנה. אבל כיום, כשהפופולאריות שלו גואה באמת, הוא בקושי עומד בקצב של ספר אחד, כי שלושה חודשים הוא מקדיש למסעי הופעות באנגליה ובעולם. גם שם אינו נפרד מהמחשב הנייד שלו. “באוסטרליה לקחו אותי לראות את הזריחה מעל למדבר,” הוא משחזר. “כולם שלפו את מצלמותיהם, ואילו אני פתחתי את המחשב הנייד והתחלתי להקיש במהירות את תיאור השמש העולה והצללים הנסים במהירות, מכסים את המדבר כמו שמיכה. באחד הספרים שאכתוב בעתיד, התיאור הזה ייכנס. היה פעם סרט קולנוע, אני מצלמה. אני מעבד תמלילים.” הוא לא פופולארי בארצות־הברית, “כי ההמלצות על ספרי עוברות מפה לאוזן, ובאמריקה, הגדולה כל־כך, הפה רחוק מדי מהאוזן, אז זה לא עובר. אבל אין דבר. לפחות חסכתי לעצמי ארץ אחת שאני לא חייב לנסוע אליה, לקדם מכירות.” את סבתא שלו – עוזרת בית, “אשה אינטליגנטית מאוד, שבנסיבות אחרות היתה נעשית מורה באוניברסיטה” – הנציח בספריו בדמות מכשפה חביבה ששמה “גראני אוג”. אף שיש לו דימוי של סופר נוער, רוב קוראיו מבוגרים, והוא חביב במיוחד על אנשים שעוסקים במדעים המדויקים. “יש לו הרבה ידע פיזיקלי, ותמונת העולם שהוא מתאר משקפת תיאוריות מדעיות מאוד עכשוויות,” אומר יואב גורדין בן ה־25, מעריץ ישראלי וסטודנט לפיזיקה. “ספריו של טרי פראצ’ט הם אגדות מודרניות, עם מלכים ומכשפות. כתיבתו שנונה מאוד, מה שלא תמיד עובר בתרגום, והוא מצחיק עד דמעות.”

המוות – דמות מרכזית החוזרת בכל ספריו – מסתובב כמובן כשחרמש ושעון־חול בידו, ופולט אמירות בנליות כמו “אפילו האהבה אינה משמשת הגנה מפני”. בספר תרועת מוות מככב מורט, בחור שלומיאל שלא התאים לשום מקצוע, ולכן הפך לנושא כליו של המוות. כשהתבקש מורט להחליף את המוות שהתעייף, ולהרוג נסיכה צעירה ויפהפייה, היא מתעוררת, הוא מתאהב בה, ושוכח את משימתו. בספריו האלים משחקים בחיי האדם. “אני מתעניין בדת,” הוא אומר, “אבל על מישור אישי, שבו אלוהים ואדם נפגשים על בסיס כמעט שווה, כי הם זקוקים זה לזה. כי מהו אל בלי מאמינים? זה כמו סופר בלי קוראים. אין לו קיום. אני רואה את עצמי כמין יהודי אתאיסטי, בן לעם הלא־נבחר. היהודים נמצאים במצב של דיון וויכוח מתמיד עם אלוהים, וזה מוצא חן בעיני. הייתי מת לחטוף איזה חצי שעה שיחה עם אלוהים.”

– מה היית אומר לו?

“שאני חושב שהוא לא בסדר. קראתי הרבה בתנ”ך כשהייתי ילד, ונראה לי שלהשמיד עיר שלמה רק משום שאתה לא יכול למצוא בה צדיק אחד, זה קצת מוגזם. אולי הצדיק היחיד של סדום בדיוק הלך לספרייה, או לבקר חבר? אולי באותה שעה עשה איזה מעשה טוב? אפילו חברת חשמל, לפני שהם מנתקים את הזרם, משאירים פתק, כמו ‘היינו אצלך בשעה 10 ולא היה אף אחד בבית’. אלים צריכים להרוויח את אמונתך בהם. לא מספיק ליצור פלאנטות, חייבים גם לנהל אותן כמו שצריך."

– ולכן יצרת לעצמך עולם משלך, עולם הדיסק, שבו אתה האלוהים?

“אולי, ואני יותר הגון ממנו כלפי היקום שאני בונה. אמי סיפרה לי שברחוב שבו גרה במלחמת העולם, נער ונערה גרו דלת מול דלת ועמדו להינשא. הקרובים מכל הצדדים באו מכל הארץ, ודווקא ערב לפני החתונה נפלה פצצה על שתי הדירות והרגה את כולם – הזוג הצעיר והוריהם וכל המשפחה – ואילו שאר בתי הרחוב נשארו שלמים. למחרת הגיע אח של החתן, שהיה ימאי וקיבל חופשה מיוחדת, וכל שנותר לו לעשות היה לעזור בפינוי הגופות מבין ההריסות. לפי הקריטריונים זהו נס, כי שאר הבתים נשארו שלמים. אבל אם אלוהים עשה דבר כזה, זה מעיד על חוש הומור מעוות, שלא חביב עלי. אני גם לא חושב שעשרת הדיברות מסודרים בסדר הנכון. זו קצת יהירות להתחיל ב’אנוכי ה' אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני', במקום דיבר חשוב באמת, כמו ‘לא תרצח’, למשל.” “יש לו דרך מיוחדת להעמיד דברים באור שלא חשבת עליו. אבל אחרי שהוא העמיד זאת כך, אתה לא יכול לראות זאת אחרת,” אומר ד“ר עמנואל לוטם, יו”ר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה, המונה 300 איש. “בארץ מאוד אוהבים אותו, כי יש לו הומור בריטי מיוחד במינו, והוא יודע לספר סיפור.” זה זמן רב שמעריציו הישראלים מזמינים אותו לקפוץ ליומיים־שלושה, אבל היומן שלו מלא.

– כשתבוא אלינו, איפה תבקר? תל־אביב? ירושלים? אילת?

פראצ’ט מתפתל. “אני לא חושב שאסע לטייל בירושלים או במקום כלשהו. ברוב מסעותי בעולם, אני רואה רק את פנים המטוס, המונית לשדה־התעופה ובחזרה, חדר המלון, וחנויות הספרים שבהן אני יושב וחותם. תאמיני לי שמשיחה עם מעריצים אני יכול ללמוד על המקום שאני נמצא בו, יותר מאשר מסיור במקום. ממש לא מעניין אותי לבקר במוזיאון. אני גר עשרים דקות מסטונהנג'. נהגי המוניות מביאים את התיירים, אלה משוטטים שם כמה דקות כדי לצאת ידי חובה, ותיכף רצים חזרה לקניות בעיר.”

– והעולם לא מסקרן אותך?! אתה לא רוצה לנצל את האפשרות הנדירה שנפתחה בפניך, שיש לך זמן וכסף ואפשרות לראות אותו?

“כשאת באה לקאפלה הסיסטינית, מה את רואה? תיירים יפנים שולפים מצלמות, ואיטלקים צועקים על תיירים גרמנים שיהיו בשקט. זה נשמע אולי נורא, ואני חושב איך לנסח את זה שלא לפגוע, אבל אני מעדיף לקרוא ספר טוב על ירושלים או על רומא, מאשר לסייר שם. אתה לא חייב ללכת פיזית למקומות כדי לחוות את העולם, ולהבין את היראה, את היפעה. ירושלים היא בכל מקום. אני לא מאמין בקדושה של מקומות. זה סתם גלי אבנים. אם יותר אנשים היו חושבים כמוני, היו פחות מלחמות כיבוש בעולם.”

בכל זאת, התרשם מאוד כשביקר בפראג. “המקום שבו באמת הרגשתי קדושה היה חדר קטן מעל לבית־הכנסת, ובו ציורים של ילדים ממחנה הריכוז טרזנשטט. על כל ציור היה השם ותאריך לידה ומוות, וזה זיעזע אותי. היה שם תייר אמריקני, שהתלונן בקול רם למה דרשו תשלום בכניסה. כל־כך כעסתי עליו שאילו היה לי אקדח, הייתי יורה בו.” גישה אגרסיבית למדי מפי אדם שספריו מציגים עולם שליו הרבה יותר מאשר המציאות שלנו.

כמטאורולוג חובב, הקים בחצרו מיתקנים לחיזוי מזג האוויר. הוא אוהב סערות, מנסה למדוד בעצמו את איתני הטבע. ספרי ההיסטוריה הם החביבים עליו, ואת המתח שבייצור ספרים הוא מפיג בהשמדת אויבים במשחקי מחשב. “אחר שבע שעות של ישיבה מול מעבד התמלילים, אתה מוכרח לרצוח מישהו.” הוא מגדל צבי ענק – הדבר הכי קרוב לדינוזאורים – וגם צמחים טורפים. “אני מעריץ את הצמחים היפים והמוזרים האלה, כי מבחינה אבולוציונית ממלכת הצמחים מושמדת בידי האדם ובעלי־החיים, ואילו הצמחים הטורפים הם היחידים שמשיבים מלחמה. אני תמיד בעד החלש, והצמחים הם הקורבן של כולם בשרשרת הבריאה.”

– מה יקרה אם אחרי מותך, יתברר לך ש“עולם הדיסק” אכן קיים, ונגזר עליך לנסוע לשם?

טרי פראצ’ט מתחלחל. “תארי לעצמך מה יקרה אם אלוהים יגיע במקרה לכדור הארץ. הרי כולנו נזרוק עליו אבנים ונבוא בתלונות על כל הדברים הפגומים בעולמנו. אני מאוד מקווה שלא לשם ישלחו אותי. הרי כל הגיבורים שלי יעמדו בשורה, ויסקלו אותי באבנים.”



המלצות קוראים
תגיות