רקע
אילת נגב
קאמי, אלבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

קתרין היתה בת 14 כשהמכונית התרסקה לתוך העץ, ועדיין – עשרות שנים אחר־כך – אינה מסוגלת לחזור ליום ההוא. “בתאונה חדר המוות בצורה ברוטאלית לחיי, אבל קשה לי לדבר על כך. אולי אצלכם, בישראל, בגלל ריבוי המלחמות, אתם רגילים לדבר על המוות ולהחצין רגשות. עבורי, מות אבי הוא עניין אינטימי לגמרי.”

בינואר 1960 שהתה קתרין עם אחיה התאום ז’אן ועם הוריה – פרנסין ואלבר קאמי – בבית הנופש בלורמארי. את הבית רכש הסופר הנודע מכספי פרס־נובל, שבו זכה שנתיים קודם לכן. מישל גאלימר, המו“ל של קאמי, התארח אצלם עם אשתו ובתו. בתום החופשה התכוונה משפחת קאמי לגמוא את הדרך הארוכה לפאריז ברכבת, אלא שגאלימר הציע לידידו הסופר להצטרף אליו במכוניתו. קאמי הסכים. שתי המשפחות אכלו יחד צהריים, ואז הסיע קאמי את ילדיו ואת אשתו לתחנה ונופף להם לשלום בפעם האחרונה. ארבעה נוסעים היו במכונית הספורט ‘פאסט־וגה’ שדהרה צפונה: גאלימר, נהג מהיר, ישב ליד ההגה. קאמי, נהג זהיר, ישב לידו. מאחור היו אשתו ובתו בת ה־18 של גאלימר. כמה דקות לפני שתיים בלילה, ב־4 בינואר 1960, הורה מד־המהירות 130 קמ”ש, כאשר סטה הרכב ממסלולו ונמחץ לתוך עץ. מישל גאלימר נפצע אנושות. אשתו ובתו נפצעו קל. מפרקתו של קאמי נשברה, והוא מת במקום. על תעודת הפטירה חתם רופא צעיר, שנשא את השם – צחוק הגורל – ד"ר אלבר קאמי.

בכיסו של הסופר נמצא כרטיס הרכבת הלא־מנוצל לפריז. ליד גופתו נמצא תיק־מסמכים מגואל בדם, ובו 144 עמודים כתובים בכתב־יד צפוף וקטן. זה היה אדם הראשון, הספר שקאמי התכוון לכתוב במשך שנים, ורק בשנת חייו האחרונה החל לעבוד עליו במרץ," אומרת ד"ר אילנה המרמן, עורכת הספרייה לעם של עם עובד. “זהו רומן אוטוביוגרפי, העוסק בילדותו בשכונת עוני באלג’יריה, כיתום־מלחמה שלא הכיר את אביו. כיוון שקאמי נהרג במהלך הכתיבה, סירבה אלמנתו להוציא את הספר לאור, כי הכירה את קפדנות בעלה, שנהג לכתוב שש או שבע טיוטות, והסתייג מאלמנות הסופרים שהיו ממהרות להוציא לאור כל פיסת־נייר שמצאו.”

לאחר שנפטרה אמה, קיבלה קתרין קאמי לידיה את עזבונו הספרותי של אביה. במשך שנים עיכבה אף היא את הפרסום, אבל כשהחלו להופיע קטעי גרסאות של הספר ממקורות מפוקפקים, הבינה שמוטב שתעשה זאת היא, ובצורה האמינה ביותר. שלוש שנים לקח לה לפענח את כתב־היד הלא־קריא, לצרף את הערותיו של אביה ולהרכיב ספר המעיד על הטכניקה של הסופר הקלאסי, אשר את יצירת־המופת שלו הזר, כתב בטרם מלאו לו שלושים. אדם הראשון פורסם בצרפת ב־1994, והפך מייד לרב מכר: 130,000 תוך חודש אחד. בעברית הופיע בהוצאת עם עובד, בתרגומה של אילנה המרמן.

השעה עשר בבוקר כשמצלצל הטלפון בבית קאמי. זו השעה שתואמה לראיון. קול גברי עונה מצידו השני של הקו. “קתרין יצאה,” הוא אומר. הוא מזדהה כרובר גאלימר ומתנצל על שאיננה בבית בשעה המובטחת: “היא קפצה למכולת, תיכף אצא לקרוא לה, תצלצלו שוב בעוד עשר דקות.” נסגר מעגל. קתרין, עורכת־דין במקצועה ואם לשניים, התגרשה מבעלה ושבה לשם נעוריה. מותם המשותף של המו"ל והסופר לפני 35 שנה, איחד בקשר דם את שתי המשפחות, שהיו עוד קודם מיודדות זו עם זו. קתרין קאמי ורובר גאלימר הם זוג נאהבים, מקדישים יחד את ימיהם לטיפול במהדורות החוזרות של כתבי קאמי, בתרגומים, בזכויות ההפקה של מחזותיו.

– האם עריכת הספר השיבה לך את מגע האב, שנלקח ממך בגיל כה צעיר?

"העיסוק בספר הזה, האישי ביותר שכתב אבי, היה עבורי מפגש חוזר איתו, והפעם כאדם בוגר. אנשים מכירים את מראהו המסוגף, הגבר הקשוח ויפה־התואר שדומה להמפרי בוגארט, וחושבים שהיה סגור ושתקן כמו הגיבורים שלו. אבל אבי היה אדם חם ומשעשע, שקרא לי ולאחי סיפורים לפני השינה ושיחק איתנו על הרצפה. הדמות הזו, של האיש האוהב והפשוט, שלא התנתק מעולם מהילד שבו, היא שעולה מוך הספר. “כילדה, לא ידעתי שהוא סופר מפורסם. להיפך, חשתי נחיתות מול ילדים אחרים, שאבותיהם יצאו לעבודה, והיה להם משרד, ואילו אבא שלי לא עשה כלום, רק ישב בבית וכתב. גם כשבגיל 44 זכה בפרס־נובל, זה לא אמר לנו כלום. הוא לא הסביר לנו בכלל מה הפרס הזה. רק אחרי מותו, לפי תגובות האנשים, נודע לי שאני הבת של קאמי הגדול.”


* * *

אלבר קאמי נולד בנובמבר 1913. אביו היה איכר צרפתי עני, שלמד קרוא וכתוב בכוחות עצמו. “ממשלת צרפת עודדה את בואם של אזרחיה הלבנים אל המושבה האפריקנית אלג’יריה, כדי לאזן את האוכלוסייה הערבית שם, ואלבר נולד בעיר הבירה אלג’יר,” מסביר ד"ר דוד אוחנה ממכון ון־ליר בירושלים. “אביו וסבו היו יתומי מלחמה, והנה, ב־1914, התייתם גם אלבר התינוק. הוא גדל בוואקום היסטורי ותרבותי, לא ידע את מקורותיו, ואמו וסבתו האנאלפביתיות לא היו מסוגלות לשחזר לו את האב שאיננו. חיפוש האב הוא חוויית־היסוד של חייו, וכך גם קרא לחלקו הראשון של אדם הראשון: בעקבות האב. לגיבור הספר קרא ז’אק קורמרי: שם משפחת סבתו, מצד אביו. עוד הוכחה לכך שהספר אוטוביוגרפי.” באחת הסצינות המרגשות באדם הראשון עומד הבן הבוגר מול קבר אביו, לאחר שהצליח סוף־סוף לאתרו באחד משדות־הקטל של צרפת:

"הוא קרא על קבר אביו את תאריך הולדתו, שרק כרגע התברר לו שלא ידע אותו כלל. אחר־כך קרא את שני התאריכים: 1914–1885, וחישב מכנית: 29 שנים. פתאום היכתה בו מחשבה, שזיעזעה אותו עד תוך גופו ממש. הוא בן 40 עכשיו. האיש שקבור תחת לוח האבן הזה, והיה פעם אביו, צעיר ממנו. וגל העדנה והחמלה, שהציף את ליבו פתאום, לא היה ממין ההתרגשויות המעוררות בן להיזכר באביו המת, אלא אותה חמלה מזועזעת, שאיש במיטב שנותיו חש כלפי נער שנרצח שלא בצדק: משהו פה חרג מן הסדר הטבעי, ובעצם, כשבן מבוגר מאביו, אין שום סדר כלל, אלא רק תוהו־ובוהו וטירוף."

אמו של אלבר קאמי, יפה ובעלת שיער ערמוני, כבדת־שמיעה ודיבור בגלל מחלת ילדות, פירנסה אותו ואת אחיו בעבודת־פרך כעוזרת־בית. הם חיו בבית הסבתא יחד עם אחיה החירש־אילם של האם, אשר נצר את צעדיה. פעם, כאשר ניסתה להתנחם בזרועות מחזר, הפליא בו האח הקנאי את מכותיו והשליכו מכל המדרגות. האלמנה הצעירה “סבלה בשקט ימים על ימים ושנים על שנים, סבלה גם את המכות שספגו ילדיה וגם את יום העבודה הקשה שלה עצמה בשירותם של זרים, את שטיפת הרצפות בכריעה על ברכיים, את החיים בלי גבר ובלי נחמה בתוך שיירי האוכל השמנוניים והכבסים המלוכלכים של זרים,” כתב קאמי על אמו. הוא ואחיו ישנו באותה מיטה, וחמש נפשות גרו במצוקה קשה, בבית ללא ספרים. “דלות עירומה כמו המוות”, כתב על נזקו הנפשי של העוני.

“הלב נשחק ביגיעה ובעבודה, שוכח מהר יותר תחת משא התלאות. רק אצל העשירים הזמן האבוד שב ונמצא. לעניים אין הוא מסמן אלא את נתיבה המעורפל של דרך המוות.”

“הספר הוא מחווה לאמו האנאלפביתית, שהוא אהב אהבת נפש, אף שהיה מודע למגבלותיה ולבורותה,” אומרת קתרין קאמי. "הכרתי אותה, כי בילדותי הייתי נוסעת אליה לאלג’יריה בחופשות הקיץ, והיא באה אלינו. אשה חרישית ועדינה, שאהבנו וכיבדנו. הוא הקדיש את הספר לה, וכתב, ‘לך, שלא תוכלי לקרוא את הספר לעולם’. הוא חש אשמה על שפעם כתב בטופס בבית־הספר שהיא עקרת־בית, כיוון שהתבייש להודות שהיא עובדת בבתי זרים.

“סבתו היתה בעלת־הבית ושלטה בכל המשפחה. אבא אהב מאוד ספורט ונהנה לשחק כדורגל. מכיוון שהיה לו רק זוג נעליים אחד, אסרה עליו הסבתא לשחק כדי לא לשחוק אותן, והיתה נועצת מסמרים בולטים בסוליות. היא ידעה שאם ישחק כדורגל על משטח הבטון בבית־הספר, תבחין בכך לפי ברק המסמרים. הוא ניסה להערים עליה, אבל היא היתה בודקת אותו בכל יום, ואם המרה את פיה, היתה מצליפה בו בשוט. כששמעתי את הסיפורים בילדותי, חשבתי שהיא סמל האכזריות. כמבוגרת, אני מבינה שהיא לא היתה אכזרית סתם, אלא היתה חייבת להחזיק את משפחתה ביד־ברזל. אחרת ילדיה הנכים ושני נכדיה היו גוועים ברעב. נראה לי שגם אבא לא כעס עליה. פעם לא החזיר עודף בסך שני פרנקים, וטען שהמטבע נפל לתוך בית־השימוש החפור בחצר. סבתו, שניחשה שהוא משקר, הכניסה את ידה לתוך הצואה, חיטטה בתוך הבור, וכמובן לא מצאה דבר. אבי היה בוש ונכלם שגנב את כסף־העוני הזה, אך לא הודה במעשה. מעולם לא שכח את המצוקה שבה גדל, תמיד תמך בעניים, בחלשים, בנדכאים. הרי לא במקרה נעשה חבר במפלגה הקומוניסטית, וגם כשפרש ממנה נשאר בשורות השמאל. היה לו מאוד חשוב שנדע מה זה עוני, שנדע שאנו בני־מזל שיש לנו לחם לאכול, ושלא נתייחס לשפע שאנו גדלים בו כמובן מאליו.”

קאמי כתב את אדם הראשון על רקע מלחמת האזרחים הנוראה והעקובה מדם, שפרצה באלג’יריה ב־1954, אחרי 120 שנות כיבוש צרפתי. “כאינטלקטואל סבר כחבריו מהשמאל, ובראשם סארטר וסימון זה בובואר, שמגיעה לאלג’יראים מדינה עצמאית,” אומר ד"ר דוד אוחנה. “אבל כאלג’יראי ממוצא צרפתי, רצה שתוסיף להתקיים מדינה מעורבת, פלורליסטית, עם שוויון־זכויות לכולם. לכן כשהשמאל נתן קולו בעד אלג’יריה חופשית, הוא שתק. ועל השתיקה הזאת הם לא סלחו לו. אמרו שלא היה מסוגל להינתק מהאינטרסים המשפחתיים הצרים שלו.”

קתרין קאמי: “הספר הזה הוא ויכוח עם ‘משפחתו’ הפוליטית, ובעיקר עם סארטר. אבי ביקש להפריך את הדימוי, שלפיו האדם הלבן הוא תמיד קולוניאליסט, המדכא את התושבים המקומיים. הלבנים שהוא מתאר – אמו, סבתו, חבריו ללימודים, השכנים – היו מדוכאים ודפוקים באותה המידה כמו הערבים. כמי שנאבק נגד כל קיפוח, בלי קשר למוצא הלאומי, זו היתה מטרתו העיקרית בכתיבת אדם הראשון: לתאר את חיי העוני, אבל גם את התמימות והיופי של גן־עדן אבוד זה, שבו חיים יחד שחורים ולבנים, נוצרים, מוסלמים ויהודים. לתאר את יפי הטבע, החופים הזהובים, השמים הכחולים של ילדותו. הוא נהרג לפני שהשלים את המלאכה, וכמובן לא הספיק לראות כיצד ב־1962 קמה מדינה עצמאית, והלבנים שהוא הכיר גורשו.”

כשלמד בבית־הספר העממי, לכד קאמי את עינו של אחד ממוריו. “בצרפת ובמושבותיה הונהג מפעל מלגות, לטיפוח בני עניים,” מסביר ד"ר דניס שרביט, מהחוג לצרפתית באוניברסיטת תל־אביב. "המצטיינים זכו לחינוך תיכוני ואוניברסיטאי על חשבון האומה, והתבקשו לתרום את חלקם כמורים או כעיתונאים. לימים, כשקיבל קאמי את פרס־נובל, יקדיש את נאומו באוסלו למורה שלו, מר ז’רמן, אשר בזכותו חולץ מחיי הדלות החומרית והרגשית.

“כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו, אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן העני שהייתי, לא היה קורה דבר מכל אלה” – כתב לו קאמי מייד לאחר קבלת הפרס. המורה הזה, אשר היה תחליף אב, הפעיל את כובד משקלו כדי לשנות את גורלו של קאמי הילד, ושיכנע את אמו וסבתו לוותר על זוג ידיים עובדות ולאפשר לו ללמוד.

קאמי טבע את המושג ‘אבסורד’, חיים בלי משמעות והיגיון. הוא לא הטיף לייאוש, אלא לצלילות־דעת של האדם לגבי קיומו. בעולם של קאמי שולטים מוות, בדידות וניכור, אבל האדם מוצא בו יופי. הוא קורא למרד, שמשמעותו היא התעוררות האדם להתנגד לגורלו. הניסיון לשנות את הגורל הוא המעט – והמירב – שלפי דעת קאמי אפשר לעשות. מגיל 16 היה חולה בשחפת. “הוא לא הניח למחלה לשבש את חייו, והתייחס אליה כמו לשפעת,” אומרת בתו קתרין. “אני הייתי ילדה־בן, שמטפסת על עצים ומחליקה על סקטים, והוא עודד אותי לעשות הכול, גם אם זה מסוכן. הוא לא גילה שום דאגנות או פחד, שאפשר היה לצפות מאדם חולה.” מאחר שלא גויס לצבא בגלל מחלתו, אמר קאמי: “אם אינם רוצים שאלחם, אצטרך תמיד לעמוד מן הצד,” ורתם את עטו, כעיתונאי וכסופר, למאבק בפאשיזם ובדיכוי. כיתום־מלחמה היה מודע מאוד לזוועות הקרב. באדם הראשון הוא מפרט איך חבר של אביו נשחט בידי האויב, ואיבר־מינו נכרת והוכנס לפיו. המאבק בעונש־המוות היה תמיד קרוב לליבו. ברומן הראשון שלו הזר, על האיש שאינו בוכה בהלוויית אמו, ומוצא את עצמו נשפט על־ידי החברה ונידון למוות, ביטא קאמי את החיים בעולם חסר משמעות, בצל המוות.

כחבר המפלגה הקומוניסטית פעל בקרב המוסלמים, אך עזב את המפלגה בתיעוב ב־1935 בגלל שינוי ביחסה לרעתם. הוא הקים להקת שחקנים, לבדר ולהשכיל את מעמד הפועלים. בגלל מאמריו השמאלניים והפרו־ערביים לא יכול היה להמשיך לכתוב באלג’יריה, ועבר לפריז. הוא נודע כרודף־שמלות, גבר שרמנטי ובעל כריזמה, ולא חדל ממנהגיו גם לאחר שנשא לאשה את פרנסין פור, בת לאב צרפתי ולאם יהודייה, וחזר איתה לאלג’יריה. ב־1942 שב לפריז, ועד סוף המלחמה הופרד מאשתו. הפירוד של משפחות וזוגות נאהבים היה לנושא מרכזי בהדבר, הרומן הגדול שלו, שהוא אלגוריה על הכיבוש הנאצי. ב־1943 הצטרף לתנועת הרזיסטנס וערך את העיתון קומבה, (מאבק), שחתר לא רק לסלק את שלטון וישי והנאצים, אלא גם להקים חברה סוציאליסטית צודקת אחרי המלחמה.

“בתקופת הכיבוש שיחק קאמי במחזה של סארטר,” אומר ד"ר דוד אוחנה. “הגסטפו התרה בהם להפסיק להעסיק שחקנית יהודייה, שהיתה חברה בלהקתם. הם סירבו, והפסיקו להופיע. כעבור זמן אמר סארטר: ‘אין ברירה, ההצגה חייבת להימשך.’ קאמי עזב במחאה את הלהקה, אבל סארטר המשיך בהצגה באין מפריע, למרות שהיהודייה נעצרה בידי הגסטפו.” “אני בעצם יהודייה,” מפתיעה אותי בתו של קאמי. “אמי היא בת למשפחת טובול באלג’יריה. אני זוכרת היטב את סבתי ואת הדודות שלי. בתקופת המרשל פטאן מחתה סבתי כנגד החוקים האנטי־יהודיים, וישבה בכלא. אמי ואחת מאחיותיה, שהיו מורות, אספו ילדים יהודים שסולקו מבתי־הספר, ולימדו אותם בבית. הן עצמן לא היו בסכנה בגלל יהדותן, כי היו נשואות לצרפתים.”

– היתה בבית מסורת יהודית? את זוכרת חגים?

“לא. הרי בעולמו של אבי האלוהים מת, ולא קיימנו שום מסורת – לא יהודית ולא נוצרית. אני חילונית מובהקת – וגדלתי בלי דת, מתוך סובלנות לכל הדעות והאמונות. אני תערובת של צרפתייה ואלג’יראית, ספרדייה וברטונית, והדבר החשוב לי הוא התחושה הפלורליסטית, שאני שייכת להרבה מקורות. הזהות שלי היא ים־תיכונית. משפחתה של אמי יהודייה ממש, לפי כל הכללים. נדמה לי שלפי היהדות יש לי זכות שיבה לישראל.”

– וחשבת לנסות לחיות כאן?

“לא. אני כמו חתולה, שונאת נסיעות. אבל אני חשה קרבה מאוד חזקה לישראל וליהודים. עליית לה־פן מחרידה אותי. לדאבוני, הפאשיזם חוגג בצרפת. צריך להיות ערים לסכנה.”


* * *

“קאמי אמר: יש לנו שתי עיניים – האחת כדי לראות את סבלו של האדם, והשנייה את יופיו של הטבע,” אומר ד"ר דניס שרביט מאוניברסיטת תל־אביב. הוא היה הומניסט, והעדיף תמיד את האדם על־פני האידיאולוגיות. הוא קומם עליו את חבריו האינטלקטואלים, ובעיקר את סארטר, כשגינה את מחנות־העבודה והכפייה בברית־המועצות. שנים אחרי מותו, כשנחשפו זוועות ה’גולאג', הודה השמאל הצרפתי, שקאמי צדק.

“הוא שנא מסגרות. תמיד שמר על קנה־המידה האנושי. סארטר אמר שכוחות הקידמה רשאים, למען הקידמה, לשבור כמה ביצים. אצל קאמי, המטרה לא מקדשת את האמצעים, ושום תנועה ואידיאולוגיה אינן מצדיקות גרימת סבל, אפילו לאדם אחד. קאמי טען שתפקידו של האינטלקטואל הוא לנגח את מחנהו, ולא רק את הצד השני. הספרות העברית, ובעיקר א.ב. יהושע ועמוס עוז, הושפעו מאוד מדרכו של קאמי בעניין זה.”

קאמי, חילוני ומפוכח, היה קול המצפון, מורה־דרך רוחני, בעיקר לצעירים בצרפת שאחרי המלחמה. ברומנים הזר והדבר, במחזותיו קליגולה ואי־הבנה וביצירתו הפילוסופית המיתוס של סיזיפוס ביטא את השאיפה למוסר בעולם חסר סדר ומשמעות. שנותיו האחרונות של קאמי היו שנים של אכזבה. “אחרי שזכה בפרס־נובל ב־1957, הרגיש ששמו אותו במוזיאון, כי אחרי שזכית בנובל בגיל 44, אתה יכול רק לרדת מהשיא הזה,” אומר ד“ר דניס שרביט. “הוא גם היה מזועזע מהטרגדיה שמתרחשת לנגד עיניו באלג’יריה, וכאבו לו ההתקפות המרושעות שסארטר וחבריו התקיפו אותו, על עמדתו לגבי המשבר בארץ מולדתו. לכן החל לכתוב את אדם הראשון – האוטוביוגרפי יותר מכל יצירותיו הקודמות – כרומן של חשבון־נפש, של גיל המעבר. הרי איזה אדם שלא כתב מעולם על עצמו, מתחיל לתאר לפרטי־פרטים את ילדותו?” לפי הרשימות שמצאה קתרין בבית, התברר שקאמי השלים רק את שני חלקיו הראשונים של אדם הראשון. החלק השלישי היה אמור להיקרא “האם”. “מלבד כמה נקודות טכניות, 144 העמודים הקיימים הם מושלמים, לדעתי,” אומר ד”ר דוד אוחנה. "אילו היה כותב שש־שבע טיוטות, כמנהגו, יכול היה רק לקלקל את הניקיון והאותנטיות. אינני מתפלא שכשיצא סוף־סוף אדם הראשון בצרפת, זכה להצלחה כה אדירה, וגם מתנגדיו הודו שאסור היה לגנוז ספר כזה.

“מאז שקאמי מת, יש געגוע למורה רוחני כמוהו, אדם שמבטא את רוח האנשים הפשוטים, בלי ההבל התקשורתי של הפילוסופים החדשים, שנועדו לעשירים ולמאושרים. בעולם של היום, עם מיליוני מובטלים ושחיתות בחיים הציבוריים, חסר קול מוסרי של אדם, שבא מהעוני ומבין את החיים כהווייתם.” “הייתי צעירה כשאבי מת, אבל הוא היה תמיד נוכח, גם בחיי וגם בחיים הציבוריים בצרפת,” אומרת קתרין קאמי. “לא נתנו לי לשכוח שיש לי אב מפורסם. אהבתי ספרים, ונרשמתי ללימודי ספרות באוניברסיטה, אבל בכל מקום ראיתי שמתייחסים אלי כאל הבת של קאמי. לכן עזבתי את הלימודים, ועברתי ללמוד משפטים, כאחי התאום. אחרי מות אמי ב־1979, היה ברור שאחד משנינו – אחי או אני – נצטרך להתמסר לעזבונו הספרותי של אבינו, לטיפול בזכויות יוצרים, ואז נטשתי את המקצוע. אחי עובד כעורך־דין עד היום.” והמלה האחרונה לקאמי:

“עכשיו עלתה החשכה עצמה מן האדמה והתחילה בולעת הכול, את המתים ואת החיים, תחת השמים הנפלאים הנוכחים תמיד. לא, הוא לא יכיר את אביו לעולם, אביו שיוסיף לישון את שנתו שם, פניו טמונות בעפר לנצח. היתה איזו תעלומה באיש הזה, תעלומה שהוא רצה לפענחה. אבל בסופו של דבר אין היא אלא תעלומת העוני, שבורא אנשים בלי שם ובלי עבר, שמטמיע אותם בערב־רב הענקי של מתים בני־בלי־שם, שבנו את העולם ובתוך כך החריבו את עצמם לתמיד.”



המלצות קוראים
תגיות