רקע
אילת נגב
קוואפיס, קונסטנטינוס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

בשעות הערב המאוחרות, אחרי שאמו הדאוגה עלתה על משכבה, היה פורע את מיטתו וקונה בכסף את שתיקתו של המשרת, כך שבבוקר, כאשר תראה האם את המיטה הסתורה, תחשוב שבנה המסור ישן בבית בלילה, ורק הקדים לצאת. כשהיכה השעון חצות, היה חומק אל הסמטאות האפלות של אלכסנדריה, ונבלע בפתחם של בתי ההימורים והזונות.

“השפלתו מוחלטת. נטייתו הארוטית/ האסורה בתכלית, המבזה כל־כך/ (ועם זאת מהותית לו) היא הסיבה לכך./ החברה היתה צרת מוחין מאוד”, כך כתב באחר משיריו.

הוא חי חיים כפולים: בבוקר היה מתייצב, בחליפה ועניבה ובמגבעת קש שמרנית, במשרד קטן – פקיד אפרורי אך בכיר למדי במשרד ההשקיה שבמיניסטריון לעבודות ציבוריות. למעלה מ־30 שנה – מגיל 29 ועד שיצא לגמלאות – החתים טפסים ונתן אישורים. הצד השני שלו היה רווי סקס ביזארי ותאוות בשרים, אשר לא רק סביבתו, אילו ידעה על מעלליו, היתה מזדעזעת, אפילו הוא עצמו ראה את התנסויותיו כארורות, מסוכנות, משפילות. “תמיד דחיתי את ההנאות של האהבה השגרתית,” העיד על עצמו. “יש לאהוב אף ביתר שאת את העונג המושג באורח חולני, סוטה.” אולי הירידה אל הביבים והעלייה משם, הקנו לקוואפיס את תחושת האושר השברירי, את עוצמתו של הרגע, את המים הגנובים שמתקו כל־כך.

"החדר היה עלוב ומזוהם/ חבוי מעל בית מרזח מפוקפק…/ שם על המיטה הבלויה, הבזויה,/ היה לי גוף של אהבה, היו שפתיים/ שפתי ורד חשוקות, שפתי חדווה,/ שפתי ורד של חדווה כה גדולה שגם עכשיו/ כשאני כותב אחרי שנים רבות כל־כך! – / בביתי המבודד – אני שוב שיכור". (“לילה אחד”, תירגם: יורם ברובונובסקי)

תיאור של מתיקות ותשוקה, ושפתיים שיכלו להיות באותה מידה גם שפתי הוורד של נערה, אלמלא היה קוואפיס הומוסקסואל, והשיר נכתב על אחד ממאהביו המזדמנים. “כל שירי קוואפיס יכלו להיקרא כשירי אהבה בין גבר ואשה, שתי נשים או שני גברים,” אומר המשורר והמתרגם רמי סערי. “ההומוסקסואליות אינה העיקר בשירתו. בעיני, הוא משורר כל האהבות האסורות. לאו דווקא כאלה שאסורות על־ידי החברה, אלא אהבות שאדם גוזר על עצמו שבצורה זו או אחרת תהיינה אסורות: למשל, צל גילוי עריות שגבר חש כלפי אהובה המזכירה לו את אחותו. ברגע שאנו עצמנו מציבים סייגים, זה הרבה יותר קובע ממה שהחברה תתיר או לא תתיר לנו. הוא עוסק באהבה הבלתי מושגת, הארעית, הזמנית, שאין לה עתיד ויש לה רק הווה. הוא משורר התענוג, ההנאה, ולא משנה מי גורם למי את העונג הזה, ובאיזו צורה זה מתבצע. בכך הוא ממשיך של ההדוניזם היווני הקלאסי.”

קונסטנטינוס קוואפיס נולד ב־29 באפריל 1863, למשפחה אריסטוקרטית מבוססת באלכסנדריה שבמצרים, ומת בעיר הולדתו בדיוק 70 שנה אחר־כך. שמונה שנים לפני לידתו, מתה אחותו הפעוטה הלן. אמו, בת לסוחרי יהלומים, הוסיפה להרות שנה אחר שנה. בחודשי ההריון היתה קוראת לעובר שבבטנה התופחת, “הלן”, מייחלת לבת שתחליף את ילדתה המתה. בכל פעם מחדש היתה מתאכזבת כשהרך הנולד היה בן זכר. קונסטנטינוס היה הילד התשיעי, וכיוון שהיה ברור לה שהוא האחרון, גידלה אותו כילדה. “היא הלבישה אותו בשמלות, צימחה את תלתליו, והוא היה היקר לה מכל ילדיה, ה’בנימין' שלה,” מסביר הביוגרף רוברט לידל. הוא גר יחד איתה עד שמתה, כאשר מלא לו 36. עם זאת, אין לתלות בחינוכה של אמו את הסיבות לנטייתו המינית. אחיו המבוגר פול היה אף הוא הומוסקסואל, בלי שזכה לפינוק מופרז, ובלי שהיה חביב במיוחד על האם.

עסקי המשפחה – מסחר בדגנים ובכותנה – השתרעו על פני אירופה, עם סניפים באנגליה ובתורכיה. ששת הבנים והבת (עוד שניים נפטרו בילדותם) גדלו בבית מפואר, עם משרתים יוונים, נהג איטלקי, שומר סף מצרי, אומנת אנגלייה ומורה פרטי צרפתי. בקיץ היו נוסעים לחופשות בריביירה. אף שגר רוב חייו במצרים, מעולם לא היטיב לדבר ערבית.

ב־1870 נפטר האב במפתיע. בשל פזרנותו לא נותר רכוש רב, ואת המעט שנותר הצליחו הבנים הגדולים לבזבז בעיסקאות לא מוצלחות. קוואפיס הצעיר היה רק בן שבע כאשר ירדה המשפחה מנכסיה, אך תמיד ראה את עצמו כמי שנולד לאיש עשיר. “זה היה האסון הראשון שהוא ידע, השבר שלימד אותו את מהות הכישלון. זה הנושא העובר בכל שיריו: הכישלון, וההתייצבות מולו. לעמוד בקומה זקופה ולהֵישיר מבט אל האסון,” אומר יורם ברונובסקי, שתירגם מיוונית את כל שירי קוואפיס, וכתב מבוא, לספר יפהפה בהוצאת כרמל, כולל שירים גנוזים אשר לא ראו אור בחיי המשורר.

“קוואפיס הוא צידה לדרך לכל אדם,” אומר ברונובסקי. “שיריו הם המשך של הפילוסופיה הקלאסית, אשר לימדה את האדם איך להיות מאושר. היום, טורי הייעוץ בעיתונים תפסו את המקום הזה, והפילוסופיה המודרנית כבר לא עוסקת באדם ובאושרו, אלא במהות, ביקום, בדברים הגדולים באמת. אצל קוואפיס, נשארה המסורת העתיקה של ‘מורה דרך לחיים’. אולי זו אחת הסיבות שתורגם ללשונות רבות כל־כך ושהוא הכוכב הבינלאומי הגדול של הספרות היוונית: הוא מרומם את הקורא וגורם לו לזקוף את קומתו, אף שהוא כותב על ייסורי היומיום. וכהומוסקסואל, ודאי שהיה מודע לייסורים האלה.”

“על מר גורלך, על מפעליך שכשלו/ על כל תוכניותיך שהושמו לאל, אל תקונן לשווא…/ מעל לכול, אל תשלה את עצמך, אל תאמר/ שזה היה חלום או שהטעו אותך אוזניך…”

(“האל זונח את אנטוניוס”)

לאחר פשיטת הרגל ומות האב, עקרו האם וילדיה לאנגליה, שם היה סניף לעסקי המשפחה. הוא חי באנגליה מגיל 9 עד 17, ודיבר אנגלית רהוטה. את היוונית, שפת אמו, הגה במבטא אוקספורדי. תמיד התבלט בכשרונו, ובהיותו הצעיר, עשו אחיו הכול כדי שלא יידע מחסור. במשך שנים תמכו בו כלכלית, כדי שיוכל להתמסר לשירתו. הוא היה טיפוס מסוגר, בקושי חייך. את עצמו תיאר כמי שחומות מקיפות אותו. הוא התחבב על הנשים במסיבות, מגיש להן באבירות קפה וגלידות, אך מה שמשך אותו לאותם נשפים היו לא שמלות הערב של הנערות, אלא מדיהם המגוהצים של הקצינים הבריטים שנכחו שם. בגיל 20, כשגר בקונסטנטינופול אצל משפחת אמו, התנסה בקשר האהבה הראשון שלו, עם בן דודו. בגיל 22, אחרי כל נדודיו, השתקע סופית באלכסנדריה, עיר הולדתו, וב־48 השנים עד מותו לא עזב אותה.

אתה אומר: אלך לארץ אחרת, אלך לים אחר. / אמצא לי עיר אחרת יותר יפה מזאת / לכישלון מועד כאן כל שארצה לעשות / כמו מת בתוך קברו כאן ליבי נרקב /… לא תגלה מקום חדש, כל חלופה היא מדומה/ העיר תלך בעקבותיך. לעולם תיסוב / באותם הרחובות, באותן שכונות הזיקנה תארוב / שׂער ראשך ילבין באותן דירות. / תמיד תהיה בעיר הזאת”.

(“העיר”)

יורם ברונובסקי: “קוואפיס הוא איש של ניגודים, ויש לו קול מיוחד, קול קצת מתנכר, תערובת של אירוניה והתפעמות. הוא קרא לעצמו ‘משורר־היסטוריון’, ושפת הכתיבה שלו היא מיזוג של השפה היוונית המדוברת ושפה טהרנית, ספרותית. הוא משוררה של היוונות בת אלפי השנים, התרבות העצומה והנפתלת המתחילה במאה ה־8 לפני הספירה, עם הומרוס, ועודנה מתקיימת. תמיד התנגד להיקרא ‘יווני’ וביקש להיקרא ‘הלני’, בנה של ציוויליזציה יותר מאשר בנה של אומה מסוימת. כמשורר ים־תיכוני ורב תרבותי, רצה למצוא דרך בבליל ההלניסטי הנפלא אשר עולמו היה מורכב ממנו. הניגודים הם גם בתכנים. וכל שיר שלו הוא רומן פסיכולוגי מעמיק. בשיר ‘העיר’ הוא מדבר על חוסר הטעם לנדוד, כשתמיד תחזור למקום שממנו יצאת. ‘איתקה’, לעומת זאת – אולי הידוע בשיריו – מבטא את הצורך להסתכן ולמצות את החיים, בלי לחשוש מהסכנות. הוא העריך את העורמה, את הפשרה, את האפשרויות הסותרות.”

"כי תצא בדרך אל איתקה / שאל כי תארך דרכך מאוד / מלאה בהרפתקאות, מלאה בדעת…/ וכל הזמן חשוב על איתקה / כי ייעודך הוא להגיע שמה. / אך אל לך להחיש את מסעך / מוטב שיימשך שנים רבות. / שתגיע אל האי שלך זקן / עשיר בכל מה שרכשת בדרך. / אל תצפה שאיתקה תעניק לך עושר. / איתקה העניקה לך מסע יפה / אלמלא היא, לא היית כלל יוצא לדרך. / יותר מזה היא לא תוכל לתת."

(“איתקה”)


* * *

קוואפיס גר לבדו באלכסנדריה, בדירה בורגנית ברחוב לפסיוס

  1. דירה ספונת עץ ומרופדת בשטיחים ובמדפי ספרים עד התקרה. מול ביתו היתה כנסייה ולצידה בית זונות, והוא הדגיש שהוא חי בין שני המוסדות האלה ומיטלטל בין שני הקצוות. הוא שיחק בבורסה בהצלחה מרובה, והשלים כך את הכנסתו. “הוא טישטש את עקבותיו, ואין שום אדם שאפשר היה לגשת ולשאול אותו, ‘האם היית עם קוואפיס’,” אומר רמי סערי. "כשהזכיר בשיריו שהיה עם חבר בטוורנה או בבית־קפה, לא ציין את שמות המקומות. הוא מקפיד לציין בשיריו ‘בן 22’, או ‘שני צעירים בגילים בין 23 ל־24’, אך שום פרט מזהה אחר. הבחורים היפים בשיריו מתים תמיד בנעוריהם, וזה לא מאיידס. אני תמה אם לא היה לו צורך פיוטי ‘להרוג’ אותם צעירים, כשהיופי עוד איתם. “מטבעו היה אדם ביישן, סגור ומופנם, ובנפשו כל הזמן התנהל מאבק. לא היה לו קל לחשוף את עצמו. עובדה היא שלא פירסם את שיריו בימי חייו, וכל קוראיו היו בני חוג סגור. כשהגיע לעבודה בבוקר, איש לא ידע איפה הסתובב בלילה. החברים שקראו את שיריו היו צריכים להיות מטומטמים כדי לא להבין מה עבר עליו, אבל הבוס שלו, בטוח שלא קרא אותו.”

את שיריו היה מדפיס בעשרים עותקים, ומחלק בין חבריו. הוא לא סמך על חשאיות הדואר, וכדי שאיש באלכסנדריה לא יידע מי הנמענים הקבועים של שיריו, היה מניח את השירים במעטפות חתומות, ועל מעטפה נוספת היה רושם את שמו של שכן או קרוב של הבחור. עם השנים, נעשו שיריו משוחררים יותר ויותר, ושיא פריחתו כמשורר חל ב־1911, כשהיה בן 48. “זה נוגד את רוב הביוגרפיות של המשוררים שפורצים בנעוריהם ואחר־כך דועכים,” אומר יורם ברונובסקי. “החוכמה שלו היא חוכמת זקנים שראו הכול, והוא נחשב ל’המשורר הזקן' של העיר הנצחית הזאת, אלכסנדריה. הוא ניהל יומנים סודיים באנגלית, בראשי תיבות, וגם השאיר גניזה גדולה של שירים, אשר סירב לפרסמם ולהראותם לחבריו. מקצתם בגלל פתיחותם המינית, אחרים משום שלא היה מרוצה מאיכותם.” היה לו חוש ביקורת קפדני. בכל שנה כתב כ־70 שירים, אך השמיד את כולם מלבד שלושה או ארבעה. ספר שיריו הראשון יצא לאור שנתיים אחרי מותו. ידידיו היו אנשי ספרות, אבל לא אלה היו המאהבים שלו. “העולם הארוטי שהוא מתאר הוא של מפגשים מיניים חד־פעמיים ורומנים קצרי ימים,” התרשם אז המשורר האנגלי אודן, הומוסקסואל אף הוא, שהכיר אותו במצרים. “הוא נמשך לפשוטי עם, פחחים, מסגרים, הוא מצא את אהבותיו בשוק, בדוכני הרוכלים, או בבתי הזונות של הגברים,” אומר רמי סערי. “מיצוי האהבה, קשר נפשי בין שתי נשמות, לזה הוא לא זכה. באחד השירים הוא כותב – ‘היינו חודש ביחד’. חודש, וזה הכול. לחיות עם בן־זוג קבוע, זה לא היה בר־יישום בחברה שלו, ואולי גם לא התאים לו אישית.”

"עכשיו נח על הספה / מנמנם למחצה. הוא מסור לספרים לגמרי – / אך הוא בן 23 והוא יפה מאוד. / והיום אחרי הצהריים חדר ארוס / אל גופו האידיאלי, אל שפתיו. / לתוך גופו שאין מושלו ליופי / חדר להט האהבה. / בלא כל בושה מגוחכת באשר לצורת התענוג".

(“בא כדי לקרוא”)

יורם ברונובסקי: “קוואפיס לא עשה שום אידיאליזציה של המשכב הזכרי. הוא לא ההומוסקסואל העכשווי, הלוחם לזכויות. להיפך, הוא כאילו מתבייש בסטייה שלו, ומהבושה הזאת הפיק עוצמה. הוא התחנך באנגליה בתקופה הוויקטוריאנית, ואימץ את תחושת החטא שנטייתו עוררה בו. ‘העונג הארור’, זה הכינוי הקבוע שלו להנאה המינית ההומוסקסואלית. מאידך, גם ידע שהוא איש טהור, וכך גם הנערים־הזונות, כי נפשם נקייה. קוואפיס הוא המשורר הדקאדנטי, הסגור והנחנק, החריג שאינו מוצא את מקומו בחברה. כאמן, היה מודע שמן התחתיות הוא מפיק את הפנינים. הוא תוהה על העליבות והרפש שבמשכב ההומוסקסואלי, שמעניק לו השראה והופך לשירה גדולה. גישתו המבוישת סותרת את הפעילות הגאה של ההומוסקסואלים כיום, ולכן הם לא אימצו אותו כמשורר שלהם, אף כי הוא המשורר ההומוסקסואל הגדול של המאה ה־20.”

היה לו חדר קבוע באחד מבתי הזונות. “מדי פעם היה שוכב שם עם אחד הנערים היוונים, אחרי שהשתכרו בבאר סמוך,” כותב הביוגרף רוברט לידל. “בוקר אחד לקח פיסת גיר וכתב על החלון המלוכלך, ‘אסור לך לבוא לכאן יותר, אסור לך לבוא לכאן יותר’. אבל כמה ימים אחר־כך, שוב ראו אותו עושה את דרכו לעבר הבית, מכורבל בצעיף.” נער אחד, שוליית מוסכים, היה חביב עליו. הוא היה נכנס לבית־הקפה שאותו נהג הנער לפקוד, והאורחים הקבועים היו מגחכים לעצמם כאשר ראו את המשורר המכובד מציץ פנימה, ושב על עקבותיו כאשר הנער לא נמצא.

"סיפוק תענוגם האסור בא לקִצו. / הם קמים בחופזה מן המזרן / ומתלבשים מהר בלי לומר מלה. / חומקים מן הבית בנפרד, בחשאי. בלכתם ברחוב / מתוך אי נוחות מסוימת של פסיעותיהם / ניכר החשש שמשהו עליהם מגלה / אל איזה סוג משכב נפלו רק לפני רגע./ אך חיי האמן – כמה התעשרו. / מחר או מחרתיים, או מקץ שנים רבות / יתחברו שירים שכאן היתה ראשיתם".

("ראשיתם")

רמי סערי: “קוואפיס לא היה מאותם המשוררים, אשר קמים מן המיטה ורצים אל שולחן הכתיבה. הכתיבה אצלו נעשתה רק לאחר זמן, וכפי שהוא מעיד בשיריו, לפעמים שנים רבות לאחר ההתנסות, בגלל תצלום תועבה שנמכר בפינת הרחוב, ומזכיר לו את פניו של אהוב נושן, או בחור אקראי בבית־קפה, אשר ‘מתחת לבגדיו אני שב ורואה את אברי האהוב העירומים’. הזיכרון היה עבורו נחמה, מאחר שנגזר עליו לחיות בבדידותו. אבל כתיבתו אינה סנטימנטלית. הוא משתמש לפעמים בביטויים תיאטרליים כמו ‘סכין בתוך ליבו’, כי הוא אהב את הדרמטיות. לדעתי, לא רק שקוואפיס לא היה מייסד ארגון לשוויון זכויות להומוסקסואלים, ספק אם היה נעשה חבר בארגון כזה. הוא היה זקוק לתחושת הריגוש, המתח, ההתנגשות.”

,קוואפיס היה משורר בעל חזון תרבותי, ובשירתו יש פן פוליטי," אומר יורם ברונובסקי. “ב־1899 נכתב שירו המפורסם ‘מחכים לברברים’, על עיר קטנה במצור, הברברים מתקרבים, תרבות המערב מאוימת. היום זה ההמנון של אירופה: מפחדים מהאפריקאים. בשירו האירוני אומר קוואפיס כי התרבות המערבית הגיעה למיצוי, והיא מחפשת את האַנָס שלה, שייתן לה את מכת החסד. הרצון להיאנס הוא נושא החוזר אצלו.” אחיו מתו בטרם עת, והוא נשאר כמעט בודד מכל משפחתו. היה לו זוג ידידים קרובים, בני־הזוג סינגופולוס, שכניו לבית שטיפלו באהבה במשורר הנערץ עליהם. הוא הפך אותם ליורשי עזבונו הספרותי, והעניק להם את כל הזכויות על יצירותיו. בשנה האחרונה לחייו חלה בסרטן הגרון, תוצאה מהסיגריות שעישן כל ימיו, וקולו העמוק והנפלא אבד לו. את זמנו, בעת מחלתו, העביר בקריאת ספרי מתח, בעיקר ז’ורז' סימנון. עד ימיו האחרונים כתב, ועל ערש מותו עוד ביקש מגב' סינגופולוס לבדוק עבורו מושג בספרייה העירונית. הוא מת בשתיים לפנות בוקר, ביום הולדתו השבעים, ב־29 באפריל 1933.

בין ניירותיו נמצא שיר אחד, “נסתרות”:

"מכל אשר עשיתי ומכל אשר אמרתי / אל ינסה איש להסיק מי הייתי. / היה מכשול שבעטיו שובשו / מעשיי ואורחות חיי כולם. / היה מכשול שלעיתים קרובות / ציווה עלי לידום כשהחילותי לדבר. / רק מן הנסתרים שבין מעשי / ומכתבי היותר גנוזים / יוכל אדם להבינני מה. / אך ייתכן שאין כל טעם לטרוח / במאמץ לדעת מה הייתי באמת. / בעוד שנים – בחברה נאותה יותר – / יופיע מישהו העשוי בצלמי / שיוכל לפעול ולהופיע בגלוי".



המלצות קוראים
תגיות