כשהסתיים הראיון וירדנו אל הפז’ו 309 הלבנה והקטנה שלו, מודל 1987, הוא אמר באנחה עמוקה, “אילו הייתי עירית לינור, הייתי יכול סוף־סוף להחליף את הטראנטה שלי. משגע אותי לחשוב שהבחורה הזו הרוויחה בחודש ימים יותר ממה שאני ארוויח מכל הספרים שלי יחד בעשר שנים. אני נכנס לחנות ושומע אנשים אומרים, ‘תן לי עירית לינור’, אף אחד לא אומר ‘אני רוצה איזה קניוק’. להגיד שאני מקנא? בוודאי שאני מקנא. אני אומר לעצמי, 'אם היא מצליחה יותר ממני, סימן שהיא סופרת יותר טובה, הרי לא ייתכן שכל־כך הרבה אנשים טועים. והיא זוכה לא רק בכסף, אלא גם בעמודי מוספים, ותוכניות טלוויזיה, ומתראיינת כמו מלכה שיושבת על שפת הבריכה הפרטית שלה. כשקראתי את ספרה הראשון, טילפנתי להחמיא לה, כפי שאני נוהג לעשות, אבל כבר אז היתה עם האף בעננים והיתה לי הרגשה שהיא אומרת לעצמה, מי זה בכלל הקניוק הזה שחושב שמחמאה ממנו שווה משהו.” ולא תרגיע אותו העובדה שהוא מתורגם לכ־20 שפות, כולל סינית ויוונית, גם לא התשבחות שהורעפו עליו בחו“ל כ”שקספיר הכותב מימין לשמאל", כפי שכתב לה־מונד הצרפתי, או, כדברי המבקרת והוגת הדעות האמריקנית סוזן זונטאג, “אחד משלושת בכירי הסופרים המתורגמים לאנגלית”, לצד גבריאל גרסיה מרקס ופיטר הנדקה.

“לפעמים אני אומר לעצמי, מה אני בסך הכול עושה? מתעסק במילים מחורבנות. אני כותב את עצמי, במקום לחיות את עצמי. כשסיימתי את סוסעץ, נסענו כל המשפחה לאכזיב. לא היה אז מחשב, ופחדתי שאם הבית יישרף, יקרה משהו לכתב־היד, ולקחתי אותו איתי. בלילה שמתי אותו מתחת לראש, וביום לקחתי אותו לכל מקום. בשירותים, הייתי מחזיק אותו ביד – על כל 400 העמודים שלו – וביד השנייה מנסה להוריד את המכנסיים. אשתי והילדות התרחצו בים ונהנו, אבל אני לא נכנסתי למים, כי פחדתי על הספר. אלה היו היומיים הכי מסויטים שלי. רק כשחזרנו לבית בתל־אביב, נרגעתי. אחר־כך חשבתי, איזה אידיוט אני, מה זה הספר הזה שכל־כך חשוב לי? ואילו הילדות שלי היו נשרפות?”

כל חייו מרבה קניוק לדבר על מותו. “אני כל הזמן בטוח שזה תיכף קורה לי. כשהייתי בן 28 הלכתי להלוויה באמריקה, וכשזה נגמר אמרתי, למה אני צריך לצאת מבית־הקברות, אני יכול לשבת ולחכות, הרי תורי יגיע. כשהייתי ילד הייתי נוסע עם אבי למנזר בלטרון, וכל הזמן הנזירים היו ממלמלים בלטינית, ‘ממנטו מורי’: ‘זכור את המוות’. אני מסתובב עם ההרגשה הזו יומם ולילה.”

הוא נולד בתל־אביב ב־2 במאי, 1930. “לא רציתי להיוולד, ונלחמתי מתוך חנק נורא, 38 שעות, כדי לא לבוא לעולם,” כך כתב בסוסעץ. “הזיכרון שיש לי מהעולם הקודם, זה איזשהו פסימיזם כזה. בשביל מה להיוולד?” תצלומי הינקות שלו מראים ילד בלונדיני בעל פני מלאך.

"בגיל שלוש אהבתי את הגרמופון של אבי. נהגתי לשבת כמו כלבלב מאולף על השידה הצהובה הגדולה, לכוון את המנואלה ולהאזין. על חלק מהתקליטים היה מוטבע הצילום המפורסם של הכלב המאזין למוזיקה, לקול אדוניו. זה הייתי אני. הרגשתי שאני כלב של אבא שלי שיושב שם. הוא אימן אותי שעות ארוכות. הייתי כלבלב מדבר, היודע שמות יצירות, מלחינים, אופוסים, מי מנצח, מי מנגן. הייתי מציג לחברים של אבא שלי. הם היו גרמנים, אינטליגנטים, לבושים יפה, וזו היתה הדרך שלי לקבל את האהבה שלו. אחרי זמן־מה, הם לא אהבו לראות ילד חרד ומושפל. גני חיות וכלבים מאולפים היו להם גם בגרמניה. ואבי, כשראה לאן נושבת הרוח, זנח אותי בלי להניד עפעף, והחל ללעוג לידע המופגן שלי. הרגשתי מרומה. ואיש לא שם לב, ולא היתה לי שום אחיזה."

כשאני יושבת בסלון של קניוק, אני יכולה לראות בו ללא קושי את הילד־כלבלב, יפהפה ומוצלח ונלעג. ואין זה מקרה שידידו הטוב ביותר עלי אדמות הוא פייר, כלבו האהוב. (“בנותי לא נשואות, ופייר הוא הנכד שלי, למרות שלפי מניין שנותיהם של הכלבים הוא ישיש, זקן בן 98”). כלבים ממלאים תפקיד מרכזי בספריו, וספרו הטוב ביותר נושא את השם אדם בן כלב. כשפייר, עם כל הצחנה הכבדה שנודפת ממנו, נדחק לידי על הספה, ומשיר עלי שערות באופן חופשי לגמרי, ברור לי לגמרי מי בעל הבית. “הורי היו שני אנשים קשים מאוד, שהגורל הפגיש אותם בגלל סיבה שקשה להבין,” אומר קניוק. “שניהם היו מורים. אמי, שרה ברוורמן, היתה חלוצה של החינוך המודרני בארץ וכתבה ספרי קריאה לילדים. אבי, משה קניוק, היה מזכירו של דיזנגוף והקים את מוזיאון תל־אביב. כל אחד מהם בתחומו היה קאנון, אבל היחד שלהם, האישיות שלהם, היו כישלון. אין לי מושג למה נשארו יחד כל השנים. אחותי הצעירה ואני, גדלנו בבית שהזרות היא טריטוריה. אצל ההורים שלי לא היתה אהבה, היה קור, לא היתה קירבה, הם לא ישנו באותה מיטה, אלא בשני חדרים נפרדים. מתי נפגשו אינני יודע. הדברים נתנו בי את אותותיהם.” את השם ‘יהורם’ הציע חיים נחמן ביאליק, שהיה סנדקו של הרך הנולד. השם הזה, כשם המלך שעשה את הרע בעיני ה', ייצג דור שלם של צברים, שנולדו בשנות ה־30, והוענקו להם שמות מרדניים כמו נמרוד, גדעון או רחבעם – דור שאמור היה להצמיח ישראלי חדש ואמיץ. קניוק שירת בפלמ"ח, אך חרף היותו אחד מאותם “יפי־הבלורית והתואר” של שיר “הרעות”, חש זר וחריג והזדהה עם התרבות האירופית, הגרמנית, שאביו הנחיל לו. ילד רגיש, שאף פעם לא הרגיש ממש בבית בשום מקום, ואת החשבון האכזרי שהיה לו עם הוריו יישב בספר פוסט מורטם, שפירסם ב־1992.

אביו היה אב מנוכר, שמעולם לא ידע באיזו כיתה לומד בנו, ולא זכר את ימי ההולדת שלו. “אמא היתה מזכירה לו שיש לי יום הולדת וצריך מתנה, ושנה אחרי שנה הוא היה הולך לאותה חנות וקונה אותו גלובוס, בלי לזכור שקנה אותה מתנה בשנה שעברה. הוא היה אב, אבל לא היו לו ילדים. כל חייו היו מוזיאון תל־אביב,” אומר קניוק. כילד שאף להיות כמו כולם, ולא הצליח. “החלום הגדול של חיי היה להיות מסגר מכאני, ולחצתי על הורי שירשו לי ללמוד בתיכון מקצועי. שנתיים למדתי ב’בסמת' בחיפה, אבל גירשו אותי כי הייתי כישלון מוחלט. אילו סיימתי, הייתי מקבל גם תעודת בגרות, וגם את התעודה הנכספת של מסגר מכאני. אין לך מושג כמה חלמתי על זה. בגלל החינוך המחורבן של הדור שלי, שצריך לבנות ארץ, להיות מהנדסים, להיות גנרלים, הכתיבה בעיני היא כישלון. במקום להיות אדם שבונה גשרים או מתכנן בתים, אני כותב סיפורים. זוהי נכות.”

תמיד הוא לוקח את הדברים הכי כואבים ומסויטים, הופך אותם לסיפורים, למיתוסים, וכך משתחרר מהם. החל באי־רצונו לצאת לאוויר העולם – פרשנות שמבוססת על היממה וחצי שבהן התייסרה אמו בצירי לידה – דרך יחסיו עם בנותיו, אשתו, הכלב שלו. “יש סופרים שמתארים את המציאות כפי שהם רואים אותה, ויש שבוראים אותה מחדש, כמוני, ובצורה שונה ומעוותת. אני סופר שדרך השקר אומר אמת, כמו עיט שאוכל את הגוויות. לא רק משפחתי סובלת, הסברתי להם שהגוויות זה לא רק הם, אלא גם אני. אני כל הזמן בוגד בהם. כשאני כותב, אני מתאר את הדברים כפי שאני רואה אותם, ותמיד גורם כאב למישהו. בבחירה בין להיות סופר לבין להיות בן אדם אני בחרתי להיות סופר.”

הוא לא חס על בתו איה, כשפירסם את הספר בתו ב־1987. “איה היתה חולה מאוד, חמש שנים בבית־החולים, ועברה את כל מה שעברה, במצב קשה מאד, ופתאום יש לך בת ואתה לא מבין מה קרה לה,” אומר קניוק. “היא היתה כמו עלה נידף. ומירנדה ישבה, עם העקשנות שלה, חמש שנים, יום יום, בבית החולים. וחשבו שלעולם לא תצא מזה. היום, איה זה נס. נס.” החוויה הטראומטית של חייו אירעה ב־1948. “הייתי בן 17 וחצי ושכבנו 21 אנשים ליד נבי־סמואל, בקרב שנכשל. הנשק אזל, והמפקד שלנו – כיום איש בכיר בעמותת דור הפלמ”ח – ברח. בלית ברירה, כל אחד מאיתנו נשכב על הטראסות והתחפש למת. הערבים חששו להתקרב, כי חשבו שיש שם פצצה, ומרוב שעמום ירו אולי אלף כדורים בטיווח מדויק. במשך שעתיים נהרגו 18 מאיתנו. עם כל כדור ששרק לעברנו, חשבתי שזה הרגע האחרון שלי. אלף פעמים הרגשתי שמוציאים אותי להורג.

“תארי לעצמך, תיכוניסט, בן של מנהל מוזיאון, גדל על באך ובטהובן ושוכב שם מול הערבים, מריח את הקפה שהם מבשלים בפינג’אן, ומחכה למוות. לידי שכב חבר שלי, מנחם. הרגשתי את ידו רועדת, ודמו ניגר עלי. מעלינו הופיע עיט, שנראה לי כמו אלוהים, מרחף מלמעלה ולא מבחין בין ערבים ליהודים. קראתי באיזה ספר שעיט לא אוכל אנשים חיים, אבל לא הייתי בטוח שהעיט קרא את הספר. מאז אין שבוע שאין לי סיוט, שבו אני שוכב שם, הכדור מתקרב ומתקרב, ואז אני מתעורר וקופץ מהמיטה. כל חיי אני כותב על הנושא הזה. ההזדהות עם הסבל, הטירוף. גם טייגרהיל, שבו צעירים נהרגים בגלל קללה עתיקת־יומין, הוא הד לחוויות המלחמה.”

הוא הביא מעפילים באונייה “פאן יורק”. “בכל נסיעה היינו מביאים 3,000 פליטים. אני הייתי פלמ”חניק, צבר, גאה וחזק, ופתאום פגשתי אנשים שיצאו ממחנות השמדה. פגשתי שם נער, שהיה ילד קטן בטרבלינקה. הוא היה מחטט בפי־הטבעת של המתים, מוצא יהלומים ומוכר אותם וכך שורד. כתבתי עליו בהיהודי האחרון.

“המפגש עם ניצולי השואה שינה אותי. הסבל שאני עברתי התגמד, והרגשתי שאין לי זכות להתלונן. הרגשתי נחיתות כלפיהם, שהם הגיבורים האמיתיים, ואני – עם כל חוויות המלחמה שלי – ממש חגב לידם. לכן כתבתי כל־כך הרבה על השואה. מאז יש לי תחושה של זהות כפולה, ובהרבה מספרי מופיעים אנשים שהם כפולים. חשבתי שאולי יש שני ‘אני’: אחד שהיה בשואה ואחד שהיה כאן. האחד ניצל, השני הושמד. אני גם יורם הצבר וגם ילד־שואה. אני תמיד צל של מישהו אחר. בכל הספרים שלי יש גיבורים שגדולים מהחיים. אני אוהב אנשים שיש להם קסם, שקרים להם דברים. כי בניגוד לסופרים אחרים, שחייהם היו משמימים, חיי היו עתירי הרפתקאות.”

בין הסיפורים שהוא מספר על עצמו, כיצד פרץ לעיר העתיקה, ב־26 במאי 1948. "לבשתי מדים לבנים של מלח בריטי, כי אלה המדים היחידים שמצאתי. על החומה ראיתי אדם בכפייה אדומה, מכוון אלי. הוא פצע אותי פעם אחת ברגלי, ואני לא יכולתי לזוז, ציפיתי לירייה השנייה, הקוטלת. אבל הוא לא ירה. נותרתי שרוע על הקרקע, ידי פרושות, כמו צלוב. “אחרי שהסתיימו הקרבות, קיבלתי ממנו מכתבים וטלפונים בכל מיני מקומות בעולם. בדרכים מסתוריות תמיד ידע איפה אני. איך ידע שאני מגיע למלון אסקורט בקופנהאגן בלילה, וכבר בבוקר טילפן לחדרי? אינני יודע. הבנתי ממנו שהוא היה בריטי, שלחם עם הליגיון. הוא הציל אותי, כי באור הלבן והמסנוור, ובמדים הלבנים ובידי הפרושות, נראיתי לו כמו ישו. אמרתי לו, אתה המלאך שלי – וגם השטן. פגעת בי, וגם חסת עלי. הוא היה אחת האהבות הגדולות של חיי. היינו זה לזה גם מלאך המוות וגם מלאך חבלה וגם מלאך שומר וגם מלאך נופל.” יום אחד, ב־1951, כששהה בפריז, שוב הגיע אליו מכתב, והזר הדריך אותו לנסוע לניו־יורק, להיכנס לבית־חולים “הר סיני”, לומר שהוא חייל ישראלי, ולהראות את רגלו הפגועה. וכך היה. “הרופאים היו שם יהודים, והם אימצו אותי. שמו אותי בחדר עם אחות צמודה יפהפייה, ניתחו אותי חינם אין כסף, והחזיקו אותי עד שהחלמתי.” כשקניוק מספר לי את סיפור הצלתו הפלאית, וכיצד עשרים שנה שמר הזר את צעדיו וכיוון את דרכו, איני יודעת אם להאמין לו. (“גם אני כבר לא יודע אם המצאתי את זה או לא,” הוא אומר. “לפני עשר שנים הפסיק להתקשר. כנראה מת.”)

בניו־יורק, אחרי הניתוח, היה קניוק כל־כך בודד וגלמוד, שלפעמים היה מטלפן למרכזנית ושואל אם אפשר לקבל את הטלפון של יורם קניוק, כדי לחוש שאכן הוא קיים. הוא היה מהמר בנבאדה, שומר בבתי זונות, מנהל תיאטרון. שיחק בסרט, והיה חבר טוב של מרלון ברנדו, עד שזה נפרד ממנו בכעס גדול, כי קניוק ניהל רומן עם אחותו האהובה. הוא התחתן, התגרש ושוב התחתן, וחזר לארץ מקץ 11 שנים, אחרי פרסום ספרו היורד למעלה.

בחדר חולפת מירנדה, אשתו השנייה, דקיקה וחרישית, בעלת פני מדונה וקול מלחש. בת למשפחה מיוחסת מניו אינגלנד, אביה היה מעורכי השבועון טיים. “היא הדבק שמאחה את כל השברים. אנחנו משלימים זה את זה – אני עם הטירופים שלי, והיא נותנת לי תחושה שאני אעבור את זה, שהכול יהיה בסדר. היא אדם שיש בו תכונות מלאכיות.” קניוק מעיד על עצמו שהוא איש לא קל, עם דיכאונות ומצבי רוח. “עד לפני עשר שנים, הייתי שותה כל היום, מהבוקר עד הערב. ברנדי 777. למשהו טוב מזה לא היה לי כסף. והייתי מאבד שליטה ומשתולל. היום נרגעתי, וגם היחסים עם המשפחה יותר טובים מכפי שמגיע לי. בלי המשפחה שלי, הייתי לגמרי מפורק. זה העוגן שלי. הן טובות אלי, אשתי והבנות שלי. מה כבר יכולתי לתת להן? דירות? מכוניות? כשאמות, הירושה שלהן תהיה רק הספרים שלי.”

כשמתה אמו, לפני כמה שנים, שהה בשטוקהולם. “עשו לי שם חגיגות לכבוד תרגום היהודי האחרון לשוודית. המשפחה הודיעה לי על מות אמי, אבל חבל היה לי לוותר על החגיגות. עד היום לא סלחו לי על כך.”

“כשהוא מספר איך לא הופיע להלוויה של אמא שלו, בשבילו זה סיפור, אבל לנו זו היתה מציאות שהיינו צריכים להתמודד איתה, והיה לנו קשה,” אומרת בתו איה. “דיברנו איתו בטלפון, אבל לא היה לו מספיק חשוב לבוא,” אומרת בתו נעמי. “הוא צריך את המשפחה כדי לבעוט בה, אבל הוא לא יכול בלעדיה,” מוסיפה אחותו, מירה קניוק־שפיר, אסטרולוגית.

קניוק מכין לי קפה נמס, ומגיש פירות יבשים. ברקע נשמעת מוזיקה כנסייתית, מאת המלחין האיטלקי פרגולזי, בן המאה ה־18. על השולחן ספר של הפילוסוף הדני קירקגור. אם זה המזון הרוחני של קניוק, וזו השמורה אשר בה הוא מעביר את ימיו, איזה סיכוי יש לו להיות מלך הרייטינג? “יכולתי לחיות חיים נורא יפים אלמלא הפחד מהעתיד, שלא אוכל להמשיך לכתוב,” הוא אומר. “בברלין הציעו לי דירה לכל ימי חיי וחיי אשתי, דירה פנטסטית, אבל אני לא מסוגל לחיות בגרמניה. הלוואי שמדינת ישראל היתה מממנת לי שכר דירה, אם אחלה ולא אוכל לעבוד. כל ספר שאני כותב, מגביר את הסיכוי שאתורגם, וכיוון שתרגומים ומאמרים בעיתון הם הכנסתי היחידה, אני חרד שאם יקרה לי משהו, לא תהיה לי פת לחם.”

בתו איה, כותבת, מציירת ועוסקת בתיאטרון. הצעירה, נעמי, מלמדת טאי־צ’י. שתי בנות עדינות ומיוחדות. “כשכל הכיתה שלהן קיבלה צו גיוס, עליהן פסחו, כי אמא שלהן לא יהודייה. שתיהן התנדבו לצה”ל. איה היתה מ“כית, ונעמי יודעת טוב מאוד שפות, חומר מצוין למודיעין, אבל לא קיבלו אותה בגלל אמה, והיא הלכה לנח”ל. בארצות־הברית, קיסינג’ר היה שר חוץ, ראש המועצה לביטחון לאומי. גם באנגליה היה שר חוץ יהודי. ורק אצלנו אי־אפשר לקחת את הבת שלי למודיעין. מה חושבים, שתמכור סודות לאויב?"

הוא אוהב לקרוא בתנ"ך ובספר הזוהר. יש לו ספרייה ענקית על יהדות, מה שאינו מונע בעדו להיות לוחם נחרץ בכפייה הדתית. הוא מאוד פסימי, וצופה מלחמת אחים. "יש לידי בית־כנסת וישיבה, ואני רואה איך שני העמים האלה – הישראלים והיהודים – מסתכלים אחד על השני. אנחנו מביטים בתיעוב על התלבושת השחורה שלהם, והם על הבחורות והכלבים שלנו. כאילו שאנחנו ‘פריצים’, והכלבים שלנו ינשכו אותם. הילדות שלהם צורחות ‘אמא’ כשאני עובר עם הכלב הקטן והלא־מזיק שלי. “מצידי, שהחרדים יקימו לעצמם סנהדרין ויחיו בתוך עצמם ביהודה ושומרון, ויעזבו אותנו לנפשנו לחיות כראות עינינו באשדוד, בתל־אביב. שידונו את עצמם, ויאספו אבנים כדי לסקול את נשותיהם הנואפות. בכסף שנחסוך מאי־שמירה על אלפי הבטלנים שלהם, נוריד בשני שלישים את את מס ההכנסה ונעלה את משכורות המורים. הם רוצים לכלוא ילדים בתלמודי תורה כדי שיגדלו בורים? זכותם. אבל שיתנו לנו לחיות. תרבות יהודית היא יותר קפקא מאשר עובדיה יוסף. הם יושבים בממשלה בלי שהם מכירים במדינת ישראל, ומחליטים על עתידי ועל חיי. והם מחלישים את העם היהודי, כי חותכים החוצה שלושה וחצי מיליון יהודים רפורמים בארצות־הברית, ובלעדיהם נאבד את תמיכת ממשלתם. אנחנו במלחמת תרבות, אבל אני חושש שזו לא תהיה רק מלחמת מילים.”