רקע
אילת נגב
קרטלנד, ברברה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

בשעה ארבע ושלושים בדיוק קמה דיים ברברה קרטלנד ממקומה, עיפעפה בריסיה המלאכותיים אמרה: “עכשיו, יקירתי, נשתה תה.” זה היה אחרי שכבר ניהלנו שיחה ארוכה על החיים ועל הספרות, שבמהלכה העירה כמה וכמה הערות לא מחמיאות על נישואיה המתמוטטים של נכדתה־החורגת, הנסיכה דיאנה. זה היה בחורף 1995, לא הזמן הכי טוב בתולדות המשפחה המלכותית, כיוון שבאותו יום זכתה קאמילה פרקר־באולס, אהובתו הנשואה של הנסיך צ’ארלס, בגט המיוחל מבעלה, והעיתונים חגגו בתמונת ענק שלה, תמונות קטנות של דיאנה המבוישת, והכותרת, “האם יישא צ’ארלס את קאמילה לאשה?” היא מדהימה, ושום סופרלטיבים אינם מוגזמים כאשר באים לתאר את ברברה קרטלנד. המילה “ישישה” נשמעת שלא במקומה לגבי הגבירה הבלונדינית והאקסטרווגנטית הזאת, הלבושה ומאופרת בהגזמה, בת 94. זה שנים רבות שהיא תופסת את המקום הראשון בספר־השיאים של גינס, כסופרת רבת המכר הפורה ביותר בעולם: כ־650 ספרים, רובם רומנים רומנטיים, אבל גם ביוגרפיות, ספרי נימוסים, בריאות ויופי. היא מכרה הרבה, 700 מיליון עותקים מכל ספריה. דיים קרטלנד הרימה את אפרכסת הטלפון, לחצה על כפתור, ובאחד החדרים המרוחקים בבית־האחוזה אישר מישהו שהכול ערוך ומוכן. היא קמה ממקומה, ובחליפה ורודה ובנעלי עקב דקיקות ותואמות, הובילה בצעד נמרץ אל חדר־האוכל – אולם ענק שעל כתליו ציורי־שמן עתיקים ויקרים במסגרות מוזהבות. “לא לצלם בחדר הזה,” פקדה בקול תקיף. “רק לפני שבועיים פרצו לאחוזה השכנה. אני לא רוצה שהגנבים יידעו מה יש לי בבית.”

בסכין כסף פרסה את עוגת השכבות (שוקולד ומארנג), הניחה פרוסה אחת על צלחת חרסינה מעודנת, חתכה אותה לרבעים והורידה אותה אל הרצפה. “בבית הזה, הכלבים אוכלים תחילה,” העירה, וכלב־ציד ענק ואימתני חשף שיניים וטרף את העוגה כהרף־עין, מקנח בנהימות. אחר־כך פרסה מן העוגה גם לי, הרימה את קומקום הכסף חד־הזרבובית, וביד עדוית־יהלומים כבדים מזגה תה ציילוני משובח. דיים קרטלנד מתגוררת זה 45 שנה באחוזת “קמפילד פלייס”, בחבל הרטפורדשייר שבמרכז אנגליה. אחוזה רחבת ידיים, אשר מספר פעמים בשנה יוצאים בה לציד שועלים. בשנים עברו היתה שולחת את הרולס־רויס הלבן שלה, עם הנהג, לאסוף את אורחיה מתחנת הרכבת בעיר הסמוכה, כדי שלא יתעו בדרך. ימי הזוהר חלפו, באנגליה שורר מיתון, והרולס־רויס הוחלפה במכונית אחרת. בית־האחוזה הענק שלה, השוכן בין כרי־דשא רחבי־ידיים, מוקף גדרות טורקיז, מזרקות מים, פסלי מלאכים עירומים, ולידו מגרשי טניס ובריכת שחייה. הצבעים המתוקים יחזרו שוב ושוב בדקורציה של הבית, בצבעי הטפטים, בסידורי הפרחים האינסופיים (מרביתם מלאכותיים, משעווה, מבד, ואפילו, אוי לעיניים שכך רואות, מפלסטיק) ובתלבושתה של קרטלנד. “ב־1927 נסעתי למצרים, לקברי הפרעונים,” מסבירה הגברת הוורודה. “ארכיאולוג בריטי ראה אותי יושבת ליד קברו של תות־אנח־אמון. מכיוון שהייתי צעירה ויפה מאוד, הוא לקח אותי לסייר במקום. התפעלתי מהצבעים של ציורי הקיר המצריים, ומאז אני לובשת ורוד ומקיפה את עצמי בטורקיז. הרגשתי את הזרמים החיוביים של הצבעים האלה. מסתבר שצדקתי. עכשיו האמריקנים גילו שזה טוב למוח, וצבעו כלא שלם בקולורדו בוורוד, כי נוכחו לדעת שיש לזה השפעה חיובית על האסירים.”

טלוויזיה קטנה סגורה בארון בפינת החדר. “אני לא צופה. זה רע למוח. אני פותחת אותה רק כשמשדרים ראיון או סרט שלי. רוב האנשים בגילי או מתים או סנילים. והסיבה לכך היא שהם לא משתמשים במוחם, אלא בוהים מול הטלוויזיה. חייבים להשתמש במוח: לקרוא, לשחק ברידג'. אחרת הוא מתייבש.” אחד מקירות הבית מכוסה מהרצפה עד התקרה בתמונות של כריכות הרומנים שלה. השמות גזורים מעור אחד: נשיקה של זר, אש בדם, סודות מהלב, שלושה ימי אהבה, בתולה בפריז. “הבוקר כתבתי 7,000 מלה,” היא מתגאה. “יש לי חדר מיוחד, שבו אני שוכבת על ספת הברוקאד הוורודה, כשעיני עצומות והכלבים בחיקי, אני מכתיבה למזכירות שלי, בשטף, כמו שאני מדברת איתך. כשהספר גמור, קוראים לי אותו בקול, ואני עורכת תיקונים קלים.” היא מסיימת ספר בשבועיים. רובם מתרחשים במאה ה־18 או ה־19, כשהנערות היו בתולות והגברים אביריים. העלילה בדיונית, אבל קרטלנד מקפידה על אמינות היסטורית. רק הבוקר, כך היא מספרת, טילפנה במיוחד למשרד המלחמה, לברר מה היה שכרו של חייל בקרב ווטרלו. "לא במקרה אני הסופרת הכי פופולארית בעולם. אני כותבת על טוהר ואהבה.

“היום זה רק סקס־סקס־סקס. משהו גופני, בלי שום רגש. זה נורא, מה שקורה היום. ילדים בני תשע רואים סרטים כחולים, ואחר־כך רוצים לנסות. אני פופולארית כי אנשים מחפשים אהבה. נמאס להם מהפורנוגרפיה. צריך להחזיר את המוסר לחברה שלנו, וזה מה שאני עושה. רומנטיקה, ולא סקס. נערה יוצאת עם גבר ומרגישה שהיא חייבת להיכנס איתו למיטה רק משום ששילם עבורה במסעדה. זו בעיני צורה איומה של זנות.” קרטלנד כתבה ספרי הדרכה כמו בעלים ונשים, גברים הם דבר נפלא ועוד. היא מוצפת מכתבי קוראים המבקשים ממנה עצות. “השאלה הנפוצה ביותר היא איך לשמור על האהבה. העצה הכי טובה היא, בכל שנה של נישואים לצאת לירח־דבש שני, במקום שבו ביליתם את ירח־הדבש הראשון. לא חשוב אם אתם עשירים או עניים, ואם אתם יכולים לשהות במלון־פאר או באוהל. צאו למסעדה, אכלו ארוחה טובה, ואחר־כך תיכנסו למיטה ותתעלסו כל אחר־הצהריים. הגבר אז בשיאו, והוא מרגיש הכי חזק והכי גברי. תתרכזו באהבה. זה עובד כמו כישוף.”

– האם יעצת גם לנכדתך, הנסיכה דיאנה, איך לשמור על נישואיה?

היא מחייכת. “הנסיכה די משוגעת על הספרים שלי, היא לא קוראת שום דבר אחר. יש לי תצלום, שבו היא שוכבת על המיטה עם שלושה מהרומנים שלי. יכול להיות שהיו לה ציפיות לא מציאותיות, שחשבה שהחיים יתנהלו כמו בספרים. היא ילדה מאוד מתוקה, אבל הבעיה שלה שהיא באה מבית הרוס.” הרוזן ג’וני ספנסר, בעל טירת אלתורפ, אחת היפות באנגליה, התאכזב כשנולדה לו בת ראשונה, שרה, ואחריה עוד בת, ג’יין. כיוון שרצה כל־כך בן, לא היסס לשלוח את אשתו לבדיקות גינקולוגיות מקיפות, לברר מה הפגם שבגללו היא יולדת רק בנות. הולדתה של הבת השלישית, דיאנה, ב־1961, היתה מכה קשה, ורק הולדתו של בן זכר מקץ שלוש שנים, ריככה אותה.

אמה של דיאנה, פרנסס, אף היא בת־אצולה, היתה אומללה ומשועממת. כשמלאו לבנה הקטן שנתיים, החלה לנהל חיי חברה עצמאיים. באחת המסיבות פגשה את פיטר שאנד־קיד, “מלך הטאפטים” של בריטניה, נשוי ואב לשלושה. הם התאהבו, ושערורייה פרצה כאשר ביקש כל אחד מהם להתגרש מבן־זוגו. חודש אחרי הגירושין, ב־1969, נישאו. נישואיהם החזיקו מעמד 19 שנה. ג’וני ספנסר היה פגוע מעזיבת אשתו, ולא היסס להשתמש בניאופה כדי למנוע ממנה חזקה על הילדים. הוא זכה. הילדים גדלו בידי אומנות, לא כולן מוצלחות. אחת האומנות, כך מספרת הביוגרפית אנג’לה לוין, היתה משקה את הבנות הגדולות סם משלשל בכל פעם שהתנהגו שלא כשורה. אומנת אחרת היתה מטיחה את ראשיהם של דיאנה ושל אחיה הקטן צ’ארלס, זה בזה, או בקיר. דיאנה היתה משענתו של אחיה, וחרף גילה הרך ניסתה להיות לו תחליף אם. נגמרו להם נזקים נפשיים והם סבלו מהפרעות אכילה. שרה, הבכורה, נעשתה אנורקטית, ודיאנה סבלה מבולימיה, התקפי זלילה והקאות יזומות.

“פעם היה מקובל שלגברים יש רומנים מהצד, ואיש לא אמר מילה. היום הנשים רוצות שוויון־זכויות, וגם הן החלו לבגוד,” מקוננת קרטלנד. “הילדים נזרקים, ולאף אחד לא אכפת מהם. איש לא אוהב אותם, והם לוקחים סמים. את יודעת למה דיאנה מחבקת תינוקות כל הזמן? כי היא, בעצם, רוצה שיחבקו אותה.” ב־1976 נשא אביה של דיאנה את ריין, בתה היפהפייה ששל ברברה קרטלנד. ריין היתה נשואה ואם לארבעה ילדים בוגרים, כאשר פגשה את הרוזן ספנסר. היא התאהבה בו ובטירתו המופלאה, והתגרשה מבעלה למענו. וכך הפכה ברברה קרטלנד לסבתה החורגת של דיאנה. עם זאת, דיאנה ושלושת אחיה לא הסתירו את סלידתם מהאם החורגת, ויצאו נגדה ונגד אביהם, כשהשניים פתחו לתיירים את ביתם (3 ליש"ט לסיור), וניהלו שם חנות מזכרות, שבה מכרו העתקים זולים של טבעת האירוסין של הנסיכה דיאנה. בעיקר כעסו הילדים על שאביהם ואשתו העמידו למכירה חלק ניכר משכיות־החמדה, הציורים המשובחים (ביניהם עשר יצירות של ואן־דייק), ומכרו כמה מהבתים שבבעלות המשפחה. כאשר נפטר הרוזן ספנסר ב־1992, ירשו ילדיו 89 מיליון ליש"ט. דיאנה שילמה את מחיר גירושי הוריה, אבל גם צ’ארלס לא ליקק דבש. “אומנם הוריו לא התגרשו, אבל הוא לא קיבל חמימות בבית,” אומרת ברברה קרטלנד, אשר קיבלה בשנת 1991 את תואר־הכבוד “דיים” ממלכת בריטניה, על תרומתה לחברה. "הנסיך גדל בפנימיות, וחבריו ללימודים ממש התעללו בו. ואם לא די בזה, הוריו העמידו אותו במבחנים קשים, שלחו אותו לאוסטרליה, ובמשך שבועיים עבד כחוטב־עצים עד שידיו התכסו יבלות. איזו סיבה יש להעביד כחוטב עצים את האיש שיהיה פעם מלך בריטניה? “הנסיך צ’ארלס יכול היה לקבל ניחומים רק אצל הלורד מאונטבאטן, שהיה עבורו דמות אב. הוא אהב אותו והעניק לו תחושת ערך עצמי. אבל אחרי שהלורד נרצח ב־1979 על היאכטה שלו, לא נשאר איש בארמון בקינגהאם שידע להדריך את הנסיך צ’ארלס ולעזור לו.”

– אביו לא יכול היה למלא את התפקיד?

“צ’ארלס לא אוהב את אביו. הנסיך פיליפ הוא אדם מאוד קר. הוא גרמני, ואת יודעת איך הם. הוא היה גבר מאוד נאה כשראיתי אותו לראשונה – גבר מקסים, אבל מאוד קשה עם משפחתו.”

– איך קרה ששלושה מבין ארבעת ילדי משפחת המלוכה – אן, צ’ארלס ואנדרו – נכשלו בנישואיהם?

“בימים עברו התחתנו בני מלוכה בינם לבין עצמם, והיתה יותר אחריות. האשה וגם הגבר הרגישו שהם מייצגים את ארצם, ונאבקו על שלמות מסגרת הנישואין. אדוארד השביעי, בנה של המלכה ויקטוריה, היה מאוד הולל, ניהל רומנים עם כל אשה שנתקל בה, אבל הוא ואשתו תמיד הופיעו בציבור כאילו הם מסורים זה לזה. כשהוא גסס, הזעיקה אשתו אל מיטתו את פילגשו האחרונה, ושתיהן עמדו יחד לצידו. הבעיה היא שהיום מתחתנים עם פשוטי־עם, ולא שומרים על הכבוד והמסגרת. עדיף היה שהנסיך צ’ארלס יתחתן עם נסיכה אמיתית. אסור לנו לאבד את בית־המלוכה. התיירים באים לאנגליה במיוחד לראות את ארמון בקינגהאם. בלי מלוכה, כל הקסם שלנו יאבד.” אני קוראת לה קטע, ומתרגמת לאנגלית:

"ברברה קסלמן נראתה כציור יפה. מנסיונה האישי המר למדה שבחייו של כל אדם היה דבר־מה אותו הוא ביקש להסתיר, או אשר בו הוא נכלם… אולי זכרונות ילדותה הם שגרמו לברברה להיות האשה התאוותנית, רודפת הבצע והשערורייתית שהיתה. אביה נפטר כשהיתה רכה בשנים, היא גדלה עם אב חורג, שלא העניק לה אהבה כלל, ועם אם שהיתה מלאת טרוניות כלפיה. כילדה היא הרגישה לא רצויה וחסרת חשיבות. היתה לה תחושה שהיא נולדה בטעות. בזכות יופיה היא טיפסה במעלה הסולם המלכותי ופיצתה את עצמה על כל אשר נחסך ממנה, אך בשל חסכים אלה אי־אפשר היה אף פעם לספק אותה."

(הליידי ושודד הדרכים, תירגמה: סיגל גורן, הוצאת שלגי, 1994)

כשלוחצים אותה, היא מודה שהיא עצמה המודל לגיבורותיה, הבתולות דקות־המותן וכחולות־העין (“הגיבורה שלי תמיד היתה אני, בגיל 18”). קרטלנד נולדה ב־1901, סבה היה מיליונר, אך בגלל הסתבכות כספית התאבד, והמשפחה ירדה מנכסיה. כמו ברברה, הדמות בסיפור, גם קרטלנד התייתמה בנערותה – אביה נפל במלחמת־העולם הראשונה – והיא טיפסה בזכות יופיה וכשרונה. היא היתה מסמר החברה הלונדונית, התפרנסה ככתבת־רכילות, אך סירבה ללורד ביוורברוק, בעל הדיילי אקספרס, כשהציע לעשות ממנה עיתונאית־כוכבת, אם תהפוך לפילגשו.

הבתולין של ברברה, ערך שהדגישה בספריה, היו חשובים לה יותר. היא רצתה לשמור עליהם למען הבעל אשר יעניק לה כסף ומעמד. הלורד היה כה המום מהסירוב, שבכל זאת נתן לה עצה איך להצליח בכתיבה: להשתמש במשפטים קצרים ובלשון פשוטה. “ואני מקפידה על כך עד היום,” היא אומרת. בגיל 25, אחרי שסירבה ל־49 מחזרים, נעתרה למחזר ה־50. אלכסנדר מק’קורקדייל קנה לה רולס־רויס כמתנת כלולות, והפך לאבי בתה, ריין. שתיינותו ואי־נאמנותו לימדו אותה שהחיים אינם כה רומנטיים כפי שחשבה, והם התגרשו אחרי חמש שנות נישואין. ב־1936 נישאה ליו מק’קורקדייל, דודנו של בעלה־לשעבר, ונולדו להם שני בנים – איאן וגלן. בני־הזוג חיו יחד באושר רב עד מותו של יו ב־1963. מאז היא לבדה.

הטלפון בבית קרטלנד מצלצל. “גבירתי, מיסטר איאן על הקו, שואל אם יוכל לסעוד בחברתך הערב,” אומרת מזכירתה האישית. “ספלנדיד,” משיבה קרטלנד. בניה מצלצלים כמה פעמים ביום, אוכלים אצל אמא כל סופשבוע. “הם בנים נפלאים, אלוהיים,” אומרת קרטלנד. “איאן איבד לאחרונה את ביתו, אחרי 20 שנות נישואין. חוקי הגירושין בארץ הזאת ממש מזעזעים. אם בעלך עוזב אותך עם הילדים, הוא חייב לתת לך חצי מהרכוש. אבל אם את הולכת אל גבר אחר, למה בעלך צריך לתת לחצי מהרכוש לגבר האחר?! לבן שלי היתה אשה איומה, נכנסה למיטה עם כל מי שיכלה להניח עליו את ידיה. התחננתי אליו שלא יתחתן איתה, אבל הוא התעקש. ועכשיו, הילדים כבר גדולים, ובכל זאת נאלץ לתת לה חצי מהכול! חייבים לשנות את חוקי הגירושין!”

יחסיה עם בתה היפה פחות לבביים. שנה אחרי מות אביה של דיאנה, נישאה ריין לרוזן הצרפתי ז’אן דה־שמברון, הצעיר ממנה בשבע שנים. “הצרפתים האלה,” נאנחת קרטלנד, “תמיד יש להם מאהבת מן הצד. אמרתי את זה לבתי. האנגלים בוגדים בנשותיהם רק אם לא טוב להם בבית. הצרפתים הם נואפים בדם. אסור להתחתן איתם.” מגיל צעיר פירנסה קרטלנד את עצמה כעיתונאית וכסופרת. דחפה ומימנה את הקריירה הפוליטית של אחיה האהוב רולנד, ועזרה לו להיבחר לפרלמנט. באוזניה היה משנן את נאומיו. כשפרצה מלחמת־העולם השנייה, התגייס יחד עם האח השני, טוני. בצירוף מקרים נורא, נפלו שניהם בקרב ב־1940. את שנות המלחמה עשתה כקצינת־רווחה בחיל־הנשים הבריטי. היא גאה לספר שרכשה אלף שמלות־חופה משומשות והשכירה אותן לחיילות במחיר לירה ליום, כדי שתוכלנה להגשים את חלומה של כל כלה להינשא בלבן ולא במדים. היא בלתי נלאית. נוסעת פעמים אחדות בשנה לחו"ל כדי לחתום על ספריה (תמורת 4,000 ליש"ט להופעה, פלוס הוצאות). בכל יום רביעי היא נוסעת ללונדון לקבל טיפול בראייתה שנחלשת אצל הִילֶר נודע, ג’וזף קורבו, המטפל גם במשפחת המלוכה.

עם כל הישגיה, וחרף העובדה שהיא משתמשת בשם נעוריה, היא אנטי פמיניסטית. “אשה צריכה להגשים את עצמה דרך הגבר שלה: בעלה, אחיה או בנה,” היא אומרת. “הנשים היום יותר מדי נדחפות. זה כל־כך טיפשי! הנשים המטומטמות האלה, שאומרות ‘גם אני רוצה קריירה’. זה טירוף. ואם יש לך קריירה, אין לך זמן לילדים.”

– אבל הרי את פיתחת קריירה משגשגת.

“רק אחרי שבעלי נפטר. עד מותו כתבתי רק 50 ספרים. את כל מאות הספרים כתבתי בשנים שאחר־כך. בעת נישואי כתבתי במשך היום, ובחמש אחר־הצהריים, כשבעלי חזר מעבודתו, הפסקתי. מעולם לא דיברתי על עבודתי. כשגבר בא הביתה, הוא רוצה לדבר על עצמו ולא לשמוע אותך מקטרת. אם לא תקשיבי לו, הוא ילך לשכב עם המזכירה שלו. הרי היא תתלה בו עיניים מעריצות ותגיד, ‘אתה נפלא’. אפשר להאשים אותו? לא. אם את נשואה, הדבר הכי גדול ונפלא שאת יכולה לעשות זה לרפד את הבית לבעלך ולילדייך. אני מעולם לא רציתי להיות ראש הממשלה. רציתי להיות אשתו ולנהל את המדינה דרך המיטה. זה מה שנשים צריכות לעשות. במקום להידחף, תדחפי את בעלך או את הבנים שלך.”

כשמדובר בבנות משפחת קרטלנד, זה לא ממש נכון. אמה האגדית, פולי, היתה אשה חזקה שנהגה במכונית עד גיל 93. ברברה עשתה קריירה גדולה פי כמה משני בעליה, וגם בתה ריין עשתה קריירה ציבורית כיו"ר של אגודות שונות, ונודעה כנואמת גדולה וכאשה שדבר אינו עומד בדרכה. עורה של דיים ברברה קרטלנד חלק ומתוח, וגם אם עברה כמה ניתוחי פייס־ליפטינג, כפי שיכולים להצביע הפלסטרים השקופים הדבוקים ליד אוזניה, אין בזה כדי להסביר את זרועותיה החלקות, רגליה המוצקות, גופה החזק וקולה התקיף. במהלך כל שעות הראיון מחשבתה בהירה, והיא נראית ונשמעת צעירה ב־20 שנה לפחות מגילה. היא כתבה ספרים רבים על תזונה ובריאות. בעבר נהגה לבלוע 90 גלולות ויטמינים ביום ודאגה להלעיט בהן גם את אמה, שהאריכה ימים עד גיל 98. מדעני החברה שלה פיתחו נוסחה מיוחדת – שתי גלולות המכילות את כל מה שדרוש לשמירה על רעננות הגוף והמחשבה. היא לא מאמינה במוות. "אני מאמינה בגלגול־נשמות. בעלי האהוב, יו, נפצע קשה במלחמת־העולם הראשונה, ריאה אחת שלו התרסקה. חמש שנים היה מאושפז, ופעמים רבות עמד על סף המוות. והוא אמר לי, ‘אין חיים אחרי המוות, אני הייתי שם, ואין כלום.’ לא התווכחתי איתו. כמה ימים אחרי מותו התמלא הבית פתאום ריח עז של פרחי ציפורן. זה מוזר, כי החורף היה בעיצומו, והבית היה ריק מפרחים. “שלושה חודשים תמימים נשאר הריח, ואז הבנתי. כל שנה, בתאריך הנישואין שלנו, נסענו לפריז, שם חגגנו את ירח־הדבש בפעם הראשונה. ותמיד הלכנו לכנסיית ‘מדלן’, להתפלל להצלחת אהבתנו. הרי אהבה היא דבר קדוש, חלק מהאלוהות. ואחרי התפילה היינו יושבים על מדרגות הכנסייה, ובעלי היה קונה לי זר ציפורנים מאחת הרוכלות שישבה שם. כשהרחתי את ריח הציפורן, ידעתי. זו היתה דרכו של בעלי לאותת לי מהעולם הבא, ‘את צדקת, ברברה. יש חיים אחרי המוות’.”

במאי 2000, חודשיים לפני יום־הולדתה ה־99, הלכה קרטלנד לעולמה.



המלצות קוראים
תגיות