רקע
תקוה שריג
ה"סדר" האדום
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית השיטה; 1990

“מספרת” רות


 

אנחנו מחליטים החלטה המשנה את חיינו לזמן מה

כשפרצה מלחמת־השחרור, נקרא אבא שלנו לשוב מחופשתו לנגב, אל גדודו (הגדוד הראשון בפלמ"ח). לאחר זמן, הקים שם את “חטיבת־הנגב”, שעתידה הייתה להילחם במצרים, שפלשו לארץ מן הדרום. את חופשתו מן הפלמ“ח קיבל, כשנה לפני כן, לרגל צאתה של אמא שלי ללימודים, ב”סמינר הקיבוצים", בתל־אביב.

אבא שב אז הביתה, כדי שלא נישאר לבדנו בבית.


הייתה זו שבת קרה וגשומה. באותו חורף ירד גשם רב. בליל־שבת לנו כולנו בחדר־ההורים. “כולנו” היינו אז – אחי הגדול, רן, אני, רות, ואחינו הקטן, יוסף.

איל וצחקי, האחים הקטנים שלי עוד לא נולדו.

אבא היה רחוק, בנגב, והיינו מתגעגעים ועצובים.

בבוקר, מזגה לנו אמא קקאו חם ומתוק ואחר־כך, אספה אותנו למיטתה, ועטפה אותנו היטב בכסת־הנוצות הרכה והחמה שלה.

החדר היה אפלולי וקר.

הפתילייה והקומקום הרותח שעל גבה השתדלו מאוד לחמם את החדר, אך לשווא.

תנור – עוד לא היה לנו אז.

פניה של אמא היו חתומות־סוד.

אמא לא סיפרה לנו הפעם סיפורים, לא שיחקה איתנו, כבכל בוקר־שבת אחר.

היא לא אמרה דבר, רק היביטה בפנינו, בזה אחר זה, מהורהרת.

כך ישבנו לנו ארבעתנו, שותקים רגעים אחדים, מרגישים כולנו, שעומדים אנחנו לשמוע מפי אמא, דבר מפתיע, ואולי אפילו1 דבר מבהיל.

אני זוכרת היטב שרעדתי מקור, שיני נקשו. התבוננתי בפני אמא, מפוחדת. ראיתי שגם אחי הגדול, רן, מתוח. הוא כבר היה אז בן אחת־עשרה ואני – רק בת שש. אחי הקטן, יוסף, בן השלוש היה עסוק כל הזמן ב“להידחק” אל אמא, אבל גם הוא שתק.

סוף סוף פתחה אמא את פיה ואמרה:

– ילדים, אנחנו צריכים להחליט עכשיו על משהו, כולנו יחד, החלטה חשובה שתשנה לגמרי את חיינו.

ליבי דפק. אולי קרה משהו לאבא?

בכל יום מאותם ימים, נהרגו יהודים בכל פינות הארץ. החדר חשך פתאום מאוד. החלון בכה בדמעות גדולות.

– אבא נלחם בנגב – אמרה אמא בקול שקט.

– מה קרה לו? – נזעק רן. גם אני התכוננתי לשאול, אבל הוא הקדים, כמו תמיד. אמא הרגישה בזה.

– לא קרה לו כלום, בת – ליטפה את ראשי

(כמה אהבתי כשכינתה אותי אמא “בת”! זה היה סימן שאני “ילדה טובה ונבונה” וגם “גדולה”)

– לא, באמת לא קרה לו כל דבר רע,

אבל הוא ואנשיו נלחמים בערבים המתקיפים את היישובים ואת צינור־המים בנגב.

ואני – המשיכה אמא ואמרה – מוכרחה להמשיך ללמוד, על־מנת להיות המורה והמחנכת של כיתת “אורן”, של רן, ואינני רוצה להשאיר אתכם לבדכם… האם אתם רוצים לגור יחד איתי בתל־אביב, עד שאגמור ללמוד שם?

– נהדר! יופי! אמא, זה פנטאס־טאסטי! (כך היינו מתפעלים באותו זמן) קמתי ממקומי וקפצתי על המיטה, עד שלא נשאר זכר לשתי צמותי ה“ירושלמיות”, שקלעה לי אמא קודם לכן.

אחי, רן, שתק.

הוא היביט עלי, המשתוללת משמחה, בעיניו היפות ואמר:

– שתקי, תינוקת! את יודעת בכלל מה זה להחליף כיתה וחברה ולהיות “ילדים עירוניים”?

יוסף, אחי הקטן, פשוט נדבק אל אמא והתחיל לבכות. יותר מכל שנא לנסוע למקומות זרים.

– אז מה? – אמרתי לרן, נעלבת עד לעמקי נפשי, הלא שמעת מה שאמא אמרה! אתה מוכן שנישאר כאן בלי הורים בכלל? תישאר לך אתה לבד! אני לא! אמא שתקה וחיבקה את הקטן, עד שנשתתק.

אני נדחקתי בחזרה אל כולם, מתחת לכסת. השתדלתי שרן לא ירגיש בדמעות בעיני. כל כך נעלבתי מזה שאמר לי “תינוקת”.

הוא חשב את עצמו לגדול, מי יודע מה… ואז אמר רן במין שקטן כזה, בקול חנוק, ואני חושבת שגם הוא בכה קצת, בתוכו:

– אם מוכרחים אז מוכרחים, אמא.

– אני חושבת שבאמת מוכרחים – אמרה אמא.

והצלחת הדבר תלויה הרבה ובעיקר בך, בן… (וכשאמרה לו “בן”, קינאתי בו מאוד).

– אמא, את יודעת שאני לא רוצה להיות “עירוני” אמר רן –ואני לא יודע מה יהיה עם המשק שלנו,

(רן וחברו הטוב עובד, הקימו להם “משק־ילדים”, שהיו בו גדייה ואתון ועוד כל־מיני)

– אבל אם אין ברירה – המשיך כן – ניסע. ואני אעזור, כי אני כבר גדול.

– ואת תעזרי לי, בת? – שאלה אותי אמא.

– בטח שאני אעזור לך, אמא!

אני יודעת לעשות הכול בעצמי! ואני גם אשמור לך על יוסף! כששמע אחי הקטן את שמו, פרץ הפעם בבכי נורא:

– לא רוצה לנסוע. לא רוצה תל־אביב, רוצה רק בית־השיטה!

– אני אעשה כל מה שצריך – חזר רן ואמר

ועיניו היפות נראו לי פתאום, בדיוק כעיני אבא. סלחתי לו בליבי על העלבון והתגעגעתי כל כך אל אבא…

– אל תבכה, ספסילי, ליטפתי את ראש אחי הקטן המבוהל.

(לא מבינה איך קראתי לו פתאום בשם שקראה לו אך ורק אמא,ואני בכלל לא אהבתי שקראה לו כך…)

– יהיה לנו נורא טוב – המשכתי ללטף אותו –

נגור לנו בתל־אביב בבית קטן, כולנו יחד! אבל למשמע דברי, רק התגבר בכיו של יוסף.

רק כשרן התחיל לדגדג אותו, מתחת לכסת, התחיל יוסף לצחוק בתוך הבכי, והיה אחוז ממש בולמוס של בכי, וצחוק, בערבוביה, עד שנרגע וצחק בלבד.

עכשיו אמרה, אמא:

– ובכן, ילדים, החלטנו! אנחנו עוברים לתל־אביב, עד הקיץ, עד “החופש הגדול”. נקווה שאבא ישוב בשלום הביתה, עוד הרבה לפני זה! והחלטנו – המשיכה ואמרה – לעזור זה לזה ולהיות נבונים!

ופתאום חיבקה את שלושתנו ביחד. כל כך חם וטוב היה הרגע ההוא.

היינו חזקים ובטוחים שם, בתוך זרועותיה.

רן אמר: – נורא חבל שאבא איננו כאן איתנו!

ואמא השיבה לו: – הוא כן, איתנו, אבא.

הוא תמיד חושב עלינו ואוהב אותנו. ותמונה שלנו שומרת עליו בכיס חולצתו…

וכשנהיה בתל־אביב, אולי גם נראה אותו לעיתים יותר קרובות!


 

אנחנו נוסעים לתל־אביב


כעבור זמן מה, בבוקר קר וגשום אחד, בחודש שבט, קמנו יום אחד, עם עלות השחר.

רעדנו כולנו מפני הקור העז ומפני הגשמים ומפני ההתרגשות והפחד, הזר והחדש.

נסענו במרומי משאית, שעליה נקשרו רהיטינו וכוסו בברזנט לבן.

איתנו למעלה ישבה בלהה, שעזרה לנו בכל הסידורים, ואמא ישבה בתא הנהג עם יוסף.

נסענו שעות רבות, דרך חיפה, על כביש גרוע, מלא מהמורות ואגמי מים.

היינו ממש לנציבי קרח ולא הרגשנו באברינו פרט לרעב, לצמא ול – פחד.

שום מקום בארץ לא היה בטוח אז, מפני מוקשים ויריות מן המארב…

בתל־אביב חיכתה לנו דירה קטנה וחמודה, ברחוב גדול והומה מכוניות, רחוב דיזנגוף.

אמא, בלהה ורן ויותר מכולם פלח הנהג, ידיד משפחתנו, סידרו, תוך שעות מספר, את הרהיטים בדירה.

רן הכין משהו לאכול, ואני הייתי אחראית כל היום על יוסף הקטן.

הוא לא בכה, אבל עמד עצוב והסתכל מבעד לחלון על הרחוב המוצף מים ועל המכוניות הרבות שנסעו בו לרוב.

עמדתי שם יחד איתו. גם אני לא הייתי עליזה.

כלל וכלל לא. כבר התגעגעתי הביתה לחדר שלנו שם, לילדי הכיתה שלי…


 

אנחנו “מתאזרחים” בתל־אביב


בתום השבוע הראשון לשהותנו בתל־אביב, כבר למד רן בכיתה ו' של “בית־חינוך צפון”, אני – בכיתה א' באותו בית־ספר, ויוסף – ב“מעון לילדי אמהות עובדות”, שהיה על יד בית־הספר.

אני הייתי אחראית להביא את יוסף מן המעון הביתה, בכל יום אחרי־הצהריים; רן היה אחראי לקניות בצרכנייה והשגיח על הכול, כשאמא לא הייתה בבית; הוא היה בעל מפתח הדירה ובכיסו היה תמיד קצת כסף, על כל צרה שלא תבוא.

למדנו מהר מאוד מהו כסף ומה היו המחירים של כל מצרך, ובכלל – התרגלנו שנינו – רן ואני.

מי שלא התרגל כלל וכלל, היה יוסף. הוא לא אכל ב“מעון”, לא שיחק וכמעט לא דיבר.

תמיד הסתכל בחלון ופניו היפות תמיד עצובות. ימים טובים ומאירים היו לרן ולי אותם ימים, אבל ליוסף הקטן – ימים קשים ומרים.

פעם אפילו ברח מהמעון הביתה, לבדו.

איזה נס היה, שהייתי קצת חולה, ונשארתי לבדי בבית.

וישבתי על אדן החלון והתבוננתי ברחוב.

פתאום ראיתי את יוסף על המדרכה שמול הבית, מעבר לרחוב, ממרר בבכי!

קפצתי החוצה בפיז’מה וממש היצלתי אותו!

כמה שבחים ותהילות קיבלתי מאמא באותו יום! אפילו רן אמר לי, שאני ממש חברמנית…


אבא היה מופיע מדי פעם לשעה קלה, כשבא לרגל ענייני הלחימה בנגב.

ביקוריו היו כל כך קצרים, כל כך עליזים. כל כך עצובים…

קשים מאוד היו הימים לאנשי הפלמח בנגב הנצור.

תושבי הכפרים והעיירות הערביים בדרך, היו ממטירים אש צולבת על שיירות המזון, הנשק והתחמושת…

המחסור היה גדול ועדיין היו החיילים שלנו כל כך מעטים… צה"ל עוד לא היה, המדינה עוד לא קמה.

אני זוכרת שעות נהדרות, כשהיו מופיעים אצלנו פתאום, חברים מהבית! הגזבר, נהגי המשאיות,

ו“סתם” חברים, שהיו נאלצים להגיע לענייניהם בתל־אביב.

ביתנו היה ממש מרכז לכולם.

פעם שלחה לנו רות, מחסנאית־הילדים, בגדים חדשים.

איך ידעה להתאים לכל אחד מאיתנו בגדים, לפי מידותינו?

אפילו פרחי־שדה קיבלנו מהילדים: כלניות, רקפות, שן־ארי מ“האמפיתיאטרון” שלנו, בבית־השיטה, והנהגים הביאו לנו כדון מלא חלב, ביצים טריות, ירקות ופירות.

פעם שלחו אפילו תרנגולת! רק מי שזוכר איזה מחסור היה אז בארץ, יכול להבין, כמה עזרו לנו כל אלה לחיות!

ויוס’קה, אפסנאי החטיבה, הביא לנו מכתבים מאבא וקמח, ואורז, וקופסאות־בשר משומר ואת המשכורת של אבא.

אמא סיפרה לנו הכול, ושיתפה אותנו בכל הבעיות, בכל הקשיים.

היא ממש התייעצה איתנו. בעיקר עם רן, כמובן, אבל גם איתי.

כשאמרה לנו אמא “אין” – או “לא”, הבנו וידענו, שזה בדיוק כך ולא התווכחנו.

לאט לאט, רכשנו לנו עמדה וחברים טובים בכיתות שלנו וגם אחדים מילדי החברים התל־אביבייים של אבא ושל אמא, נעשו לחברינו.

בלילות ישנו לנו בחדר־הילדים שלנו ואמא הייתה יושבת על הספרים שלה כל הלילה… פעם לקח אותנו רן לסרט בקולנוע “שדרות”, שהיה בקצה השני של העיר.

אמא חשבה שכבר הלכנו לאיבוד. היה כבר חושך ועדיין לא חזרנו! זה היה אחרי שיוסף חלה בשעלת ונהג האוטובוס סירב להעלות אותו, כששמע איך השתעל, אף כי באמת כבר לא היה מדביק כלל. וכך, הלכנו ברגל, וכשיוסף התעייף, לקח אותו רן על הכתפיים…

אמא רצה מבוהלת לקופת הקולנוע.

הקופאי אמר, שהוא באמת זוכר ילד אחד שקנה כרטיסים והיו על ידו ילדה בינונית וילד קטן, אבל זה היה כבר לפני שעות…

אמא קיבלה את פנינו, כששבנו סוף־סוף הביתה, בוכה ונבוכה, צוחקת ומחבקת.


 

מעשה “מיכל ודוד”; גם אני הולכת ל“צריף”


כעבור כמה שבועות, נכנס רן לתנועה, ל“מחנות־העולים”.

אותי לא רצו לקבל. הייתי קטנה מדי בשבילם! חצופים!

קינאתי בו מאוד. רציתי להיסחב אחריו ל“פעולות”.

הוא היה הולך וחוזר לו, מאוחר בלילה.

אמא לא כעסה עליו אף פעם, הוא היה בעיניה ממש בוגר.

אני זוכרת ליל־שבת אחד ומיוחד, מצחיק.

אחרי שסיימנו לאכול ארוחת־שבת לאור נרות, על מפה צחה, מרק עוף זך עם “שקדים” ו“קוגל” נהדר שהכינה לנו אמא (“כמו של סבתא”, אמא שלה).

אבא, נעדר, כרגיל ואנחנו, עצובים כרגיל.

והינה, לפתע פתאום, רומזת לי אמא שאכנס איתה לחדר־הילדים, מבלי שאחי הקטן ירגיש.

אמא חזרה למטבח, ואני הסתתרתי במרפסת הקטנה, יחד עם רן.

אז לקחה את ספסילי למקלחת, לרחוץ אותו, ולפי התרועות והצהלות שנשמעו מהמקלחת, הבנתי שמייד תצא אמא, עם הקטן על ידיה, ותשכיב אותו במיטתו, לישון.

מה שראיתי שם, הדהים אותי: במיטה שלי, למראשותיה, הציצה הפרווה של אמא, הפרווה החומה, מתחת לשמיכה, וזה דמה מאוד לראש שלי עצמי…

– מה זה, אמא?

– ש.ש.ש. – השיטה אותי אמא.

– את רוצה ללכת הערב עם רן לצריף?

קפצת קפיצה גדולה2 לגובה, סותמת את פי באגרוף:

כ־ן, אמא!

– את זוכרת את סיפור מיכל ודוד, איך ששמה כבר־עיזים במיטה, כדי שאביה, שאול המלך, יחשוב שזה הוא דויד ובאמת, שילשלה אותו בחבל מבעד לחלון, שיברח?

(את הסיפור הזה על מיכל ודויד הכרתי היטב ואהבתי אותו!)

אז זהו – אמרה לי אמא בלחש.

– הקטן יחשוב שזו את – ואת – תלכי עם רן לצריף!

קפצתי אל אמא שלי ונתתי לה נשיקה חמה. איזו אמא נהדרת!

ובאמת, בדיוק כעבור דקה, יצאה אמא עם יוסף

וכשרצתה להשכיב אותו במיטתו, אמר מייד:

– אֶה! מה פתאום?!

אנ’לא רוצה ללכת לישון בלי רות!

– ש.ש.ש., מה אתה שח? הסתכל במיטה שלה,

הלא רות כבר ישנה מזמ־ן! ואל תעיר אותה – אמרה לו אמא.

לחצתי את ידו של רן מרוב התרגשות ולחשתי לו:

– הוא לא הרגיש!

– ש.ש.ש. – השתיק אותי רן – וניער את ידי מידו

(רן תמיד שנא סימני התרגשות גלויים. גבר!)

שמענו, שאמא סיפרה את כל הסיפורים שהוא היה רגיל לשמוע, על הנמלה, ועל האפרוח, ועל הגדיה של רן, זעירה, ושרה את כל השירים על הגמדים ועל “יונתן הקטן”, עד שהיגיעה3 סוף סוף לשיר “נומה־נומה”… עכשו לא נשאר לו כבר שום סיפור ושום שיר ושום־כלום לבקש, והוא שכב שקט ואמא – יצאה אלינו למרפסת והיידה – טסנו לצריף.


 

עייזר מטיס אותנו מעל לתל־אביב

על ה“סידור” הבא ש“סידרנו” את אחינו הקטן, יוסף, הצטערנו כולנו שנים רבות… לאחר מעשה, התברר שזו הייתה טעות.

זה כאב לנו ואנחנו התחרטנו.

בוקר אחד, בהיר וצח של סוף חורף, בא אלינו עייזר, טייס הפייפר, שהיה מטיס את אבא, מהנגב לתל־אביב וחזרה, כשהיה בא למטכ"ל, ניצל בהזדמנות זו וקופץ גם הביתה.

הפעם הייתה לו ישיבת לילה והוא אפילו לן בבית! ובכן, עייזר בא בבוקר, והשעה הייתה מוקדמת במקצת.

הוא ישב לו בנחת, במטבח שלנו, אמא היגישה לו קפה ואנחנו, (כלומר בעצם רק אני, כי רן היה כבר “עצור” ו“סגור”.

ואמא אמרה שהוא כבר “בגיל ההתבגרות”) פיזזתי מסביב לעייזר שאהבנו אותו מאוד והוא, גם הוא אהב אותנו מאוד.

אבא התעסק לו במקלחת ופיזם לו מנגינה ופתאום עייזר אומר, לא פחות ולא יותר מאשר:

– ילדים, רוצים לטוס איתי בפייפר מעל כל תל־אביב?!

מה שהתחולל באותו רגע עובר כל דימיון! התחלנו לקפוץ (רן בכלל שכח הוא “בגיל ההתבגרות”.

הוא קפץ בדיוק כמוני ואפילו יותר!) על עייזר.

אני על ברכיו, ורן על כתפיו, עד שכמעט חנקנו אותו, אלמלא אמא שנחלצה לעזרתו…

אבא שכנראה רקם את “המזימה” עם עייזר עוד אתמול – הופיע, בקצף על פניו, והשתיק אותנו:

– ש.ש.ש.! אל תעירו את הקטן.

– מה, לא ניקח אותו? – שאלנו, שנינו כאחד.

– לא – אמרה אמא, הוא גם מצונן וגם אולי יעשה “עניינים”

– פעם אחרת – אולי יחד איתי – וכך הדחיקה אמא רמז קל,

שהרי גם היא עוד לא טסה, עד אז, אף לא פעם אחת בחייה) בקיצור, אמא הבטיחה, שכאשר תביא את יוסף הקטן למעון, תיגש למחנכי הכיתות שלנו ותסביר להם את סיבת איחורנו.


אנחנו עזבנו את הבית, עייזר הושיט לי ידיים אמיצות להקפיץ אותי על הג’יפ, על ידי, מאחור, ישב אבא, לשמור עלי, ורן ישב לו, כמו בן־מלך, מלפנים, על־יד עייזר.

כשהיגענו לשדה־התעופה הקטן, הקפיץ אותנו עייזר לתוך ה“פייפר” שלו, איזה חמוד היה. לא הספקנו להגיד “ג’ק רובינסון”, עד שהיינו ממריאים, מתנדנדים, מלאי אימה ופחד, והוא, וכל יתר האנשים בשדה4־התעופה הולכים וקטנים, הולכים ונהפכים למין לוח־שחמט, או דף מספר ציורים, ואנחנו במרומים, דואים כציפורים…

הים היה כל כך גדול וכחול והעולם היה כל מקסים ועגול! ועייזר, זורק לנו מדי־פעם מלות עידוד.

כעבור דקות אחדות, אולי עשר, כבר שבנו ונחתנו ונפלנו אל זרועות אבא, הצוחק אלינו בצחוקו החם והרחב, מאירים ומאושרים – – –

לא. שמחתנו לא הייתה שלמה… דווקא כן היה מקום ליוסף בפייפר! ואולי לא היה “עושה עניינים” בכלל?

היה לנו מצפון לא נקי, ביחוד כשבאנו הביתה וראינו אותו, הוא היה דווקא עליז ושמח, ולא ידע כלל ש“סידרנו” אותו, אבל אנחנו הרגשנו את עצמנו כשקרנים, כגנבים…


 

הסדר האדום


והינה היגיע סוף סוף ערב פסח.

אפילו לא העלינו על דעתנו, שלא נחוג אותו בבית, בבית־השיטה.

כבר ידענו, שאבא יסב ל“סדר” עם אנשיו בקיבוץ “ניר־עם”.

איש לא יצא לחופשות באותם ימים.

הפלישה המצרית עמדה על הסף.

היו על כך ידיעות מודיעיניות ברורות.

בחמישה־עשר במאי עמד הצבא הבריטי לעזוב את הארץ ועמדו להכריז על הקמת המדינה.

שיערו, כמעט בוודאות, שתפרוץ מלחמה ממש.

לא עוד “פורעים” ו“כנופיות”, הפעם יהיו אלה צבאות ארצות ערב…


אבא השאיר את ההחלטה הביטחונית על נסיעתנו בידי חברו יגאל, ממטה הפלמ"ח, בתל־אביב.

באותם ימים הומטרה אש מן הגלבוע, על הכביש שהוביל הביתה, למשק.

בקרב על ההר, נפלו ממארב שבעה חברים, מתוכם שלושה מחברינו: עקיבא, אברהם ואריק..

למה להסתכן בגלל “סדר” בבית? הלא אין זה חיוני, עד כדי לסכן את החיים!

את כל הדברים שמענו בבית, בכל הימים והלילות.

אני לא הבנתי בדיוק כל מה שאמרו, אבל הבנתי היטב, שמתכוונים להגיד בזה, שלא ניסע ל“סדר” הביתה.

ואנחנו כל כך התגעגענו! בכל פעם שבא מישהו אלינו ודפק על הדלת, רצנו לקראתו כמטורפים.

אולי בא המבשר את נסיעתנו לעמק?

פעם בא אלינו לתומו, יוסוף.

אני רצתי לקראתו כל כך מהר, עד שנפלתי ושברתי את שתי החותכות שלי, העליונות, שכבר היו “שיני־בשר”, ולא שיני־חלב… בקיצור, נסוע לא נסענו.

מאוכזבים וממורמרים ישבנו לבדנו ל“סדר”.

אמא כל כך השתדלה לקשט את הבית ולערוך את השולחן בכל מה שהיה בהישג ידה.

אבל אנחנו דחינו הכול, אפילו את הלפתן!

יוסף הכריז שלבשר (אותה תרנגולת מן הבית…) יש “טעם של אדמה”. אמא הייתה חיוורת ועצובה.

ונדמה לי, שאפילו ניגבה את דמעתה על לחייה…


פתאום; ואני זוכרת זאת כל כך ברור,

התבוננה בנו היטב, קודם ביוסף, אחר־כך בי, ולבסוף ברן, ואמרה:

– בואו בבקשה אלי, אני רוצה לבדוק משהו.

ניגשנו אליה על פי הסדר, מקטן ועד גדול,

היא עיינה בפנינו, גילתה את בטנינו, מיששה את מצחינו והכריזה:

– ילדים יקרים, יש לכם כולכם חום גבוה ואם אינני טועה, חצבת, או אדמת… הלא אתם אדומים ממש כסלקים!

איך לא הבחנתי בכך! איזה מזל שלא נסענו – הוסיפה תארו לכם, גם לנסוע הביתה וגם לא להיות ב“סדר”…


מאז קראנו לסדר ההוא “הסדר האדום”.

בארץ חגגו באותו לילה את שחרור חיפה, ואת שחרור בית־שאן, ואת שחרורם של מקומות רבים אחרים.

מבתי השכנים נשמעה שירה עליזה, נשמע גם קול המקלט, המבשר על מקצת ישועות ומקצת נחמות ואנחנו שכבנו לוהטים על מיטותינו, כואבים, מתגרדים, נשרפים בצמא, ואמא נעה ונדה בין שלושתנו, מחליפה מטליות רטובות, משקה, מנחמת.


“הסדר האדום” ההוא, איזה זיכרון עצוב הוא כיום, עצוב ומבדח, מדמיע דמעות מלוחות, מתוקות.



  1. “אילו” במקור, צ“ל: ”אפילו“ – הערת פב”י.  ↩

  2. “קדולה” במקור, צ“ל: ”גדולה“ – הערת פב”י  ↩

  3. “היגיע” במקור, צ“ל:”היגיעה“ – הערת פב”י.  ↩

  4. “לשדה” במקור, צ“ל: ”בשדה“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות