רקע
אילת נגב
מבוא לספר "שיחות אינטימיות"
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

היצירה הספרותית היא בעיניי מפת־נפשו של היוצר. ככל שינסה להרחיק את עדותו, להיתלות ב“חירות הפואטית”, להמציא ולטוות עלילות, בכל־זאת יבקעו ויפרצו ממנה עורקיו האישיים, התת־קרקעיים, בעוצמה שאיננה ניתנת להכחשה.

רוב גיבוריו שלעמוס עוז התייתמו מאִמם, שמתה מיתה חטופה ונוראה. לכאורה אפשר היה לטעון שמדובר בבדיון ספרותי, לו ניתן היה לשכוח את עובדת מותה הטראגי של אמו כאשר לבנה מלאו רק 12 וחצי. יתמותם המוקדמת של גיבורי עוז היא תמיד המנוע הפנימי של חייהם, לטוב ולרע.

יצחק אורפז הועף בגיל שבע ממִזחלת־שלג, רגלו הימנית רוסקה, וחוברה מחדש כשהיא קצרה בשני סנטימטרים. “אצלי הכול אוטוביוגרפיה”, אמר לי אורפז. “הוכחה? כמעט אין אצלי טקסט, שאין בו מישהו עם מום ברגל”.

“היי המשוררת של חייך. מישהו יבכה איתך בדפים האלה”, כתבה אמי, רחל נגב, באחד משיריה. ואמנם, ברגע חסד, היצירה הספרותית היא גם מפת־נפשם של הקוראים, החולמים והוזים עם דמות, אשר מצאו בה השתקפות של עצמם. בדקוּת ההבחנה שלו, מעניק היוצר מלים מדויקות ומפורשות לתחושות עמומות המלוות אותנו, ולא ידענו להגדירן. ומבחינה זו, “שיחות אינטימיות” אינן רק השיחות שניהלתי עם הסופרים והמשוררים לצורך שרטוט דיוקנם, אלא יותר מזה, אלה שיחות אינטימיות אשר כל אדם מנהל עם עצמו, כאשר הוא בוחן את חייו. כפי שקיווה מרסל פרוסט, ש“בעקבות הזמן האבוד” יהיה עבור כל קורא, זכוכית מגדלת לחייו־שלו.

היצירה היא העיקר, אבל אי־אפשר להפריד את אישיותו של הסופר מן העשייה הספרותית. טבעי שנרצה לדעת יותר על ילדותו, אהבותיו וחייו של אדם, שהצליח לרתק ולרגש אותנו. בתקופה אשר בה התקשורת מכתירה כוכבי קולנוע, דוגמניות ואפילו פושעים כ“גיבורי תרבות” המשתפים אותנו בהגיגיהם ובתפיסת־העולם שלהם, הגיע הזמן שהיוצר ישוב ויהיה גיבור התרבות האמיתי.

יש מקרים שבהם הביוגרפיה של היוצר עולה על ערך יצירתו. ספריה של זורז' סנד היו משמעותיים למאה ה־19, אך לא עמדו במבחן הזמן. למרות זאת, היא מוסיפה לרתק אותנו כדמות, פורצת דרך, שהיטיבה להשתמש באסטרטגיות הישרדוּת ‘גבריות’, בלי לוותר על זהותה הנשית. וירג’יניה וולף תרמה תרומה עצומה לרומן של המאה ה־20, ואולם תרומתה אינה פחותה בעיצוב הפמיניזם, באישור שהעניקה לנו, הנשים, כי אכן אנו זקוקות – וזכאיות – ל’חדר משלנו' ולהכנסה עצמאית וקבועה, כדי ליצור. זהותה המינית העמומה, או יחסי האהבה שלה עם נשים, אינם ניתנים להפרדה מתפיסתה הספרותית, שהיוצר אינו גבר בלבד או אשה בלבד, אלא אנדרוגינוס, בעל נפש דו־מינית.

50 הדיוקנאות הספרותיים המובאים כאן פורסמו ברובם במוסף “7 ימים” של “ידיעות אחרונות”, בין השנים 1988 ל־1994, והם משקפים חלק גדול מהמתרחש בספרות בישראל באותן שנים.

בספר ארבעה שערים:

בראשון, דיוקנאותיהם של סופרים ומשוררים “קלאסיים”, מאבות הספרות העברית, שהחלו לפרסם במחצית הראשונה של המאה. מטבע הדברים, לא יכולתי לראיין אותם (מלבד ש. שלום בן ה־85, אשר נפטר שבועות אחדים לאחר הראיון). לפיכך דיברתי עם הקרובים להם ביותר: אלמנות, בנות וידידים.

בשער השני והשלישי, דיוקנאות של סופרים עבריים בני־זמננו. תחילה, דור הביניים, אנשים שהחלו לפרסם בשנות ה־50, ה־60 או ה־70, ואחריהם, יוצרים שספריהם יצאו לאור משנות ה־80 ואילך.

בשער הרביעי, סופרים קלאסיים מספרות העולם, שתורגמו באחרונה לעברית. לשרטוט דיוקנם, נעזרתי באנשי אקדמיה ובביוגרפיות. בכמה מקרים גם איתרתי וראיינתי מכרים אישיים, כגון אריה לבבי, שגריר ישראל בשוויץ, שהיה ידידו של ולדימיר נאבוקוב (“לוליטה”), או יהודה עמיחי, ידידם של המשורר האנגלי טד יוז ואהובתו אסיה גוטמן, שהיתה הצלע השלישית בנישואיהם של יוז והמשוררת סילביה פלאת.

אני מאמינה במלה הכתובה והמדוברת, והדיוקנאות מבוססים על קריאה קפדנית ביצירות, ועל שיחות ממושכות. אבל לא פחות חשובים בעיניי הם המסרים הלא־מילוליים שספגתי במהלך הראיונות. הספרים שראיתי בארון כשישבתי אצלם בסלון או בחדר העבודה, המוסיקה שנוגנה התמונות שעל הקיר, לפעמים אפילו כוס הקפה שקיבלתי (או לא קיבלתי). את אריה אקשטיין, למשל, ראיינתי בחצר החורבה שהוא מתגורר בה בראש פינה. כשהגיעה שעת צהריים, קטף בידיים מיוזעות חופן מחטי רוזמרין ועלי לענה מהשיחים שבחצר, הכניס אותם לפינג’ן שמנוני ובישל מהם תה, אותו יצק למעני לתוך ספל קרמיקה שבור־ידית. הוא עצמו שתה את התה המאולתר מתוך צנצנת ריקה של ריבת אוכמניות. נדמה היהה שלא חלפו 55 שנה מהימים שבהם התגלגל אקשטיין הילד ביערות פולין בין ילדי רחוב, גנבים וזונות, וכך נשאר בחיים. אותו רקע, אשר עליו נסב ספרו “דודה אסתר”, שבגללו באתי לראיין אותו. רשמים מסוג זה הכללתי בכתבה, רק אם השתכנעתי שאינם שוליים ומקריים, אלא שיתרמו להבנת אישיותו של היוצר, ולגילוי המפתחות של כתיבתו.

מאז ומעולם הפריעה לי “נדיפותו” וארעיותו של נייר העיתון, אשר כותרותיו נשכחות עוד בטרם חלף היום. הקריאה הספרותית, לעומת זאת, היא בעיניי חיפוש משמעות, ניסיון להשליט סדר בתוהו של החיים, בעזרת רישומיו המדויקים והפרספקטיביים של היוצר המתבונן.

אני מודה לעורכיי ב“ידיעות אחרונות”, למשה ורדי, רם אורן, אילנה תורן ופנינה ולן שהיו מעורבים בפרסום הכתבות האלה, על האמון והנכונות לקבל נושאים ודרך טיפול, אשר בעיני, הם מהדברים המעטים ששווים את המאמץ.

אילת נגב ירושלים, 1995

המלצות קוראים
תגיות