1888–1949

מבית-ההחלמה לחולי־שחפת בצפת כתבה ב־22.8.25 רחל המשוררת לאחותה שושנה בלובשטיין: “להיות, כדברי טשרניחובסקי, בעלת כשרון, לא דבר גדול הוא (בלי צביעות יתרה), כי חוץ ממני, עוד שלוש נשים כותבות שירים בשפת הקודש. והן: אלישבע, בת־מרים, ואסתר ראב. לפי דעתי, אני הנני עולה על בת־מרים, משתווה עם אלישבע, ונופלת מאסתר ראב”.

24 שנים לאחר־מכן, חשה המשוררת אלישבע ביחובסקי ברע, ונסעה להתאושש בחמי טבריה. בבדיקות בבית־החולים של טבריה נתגלה סרטן בגופה. כשנפטרה ב־27.3.49, והגיעה לקבורה אל אנשי חברה קדישא, נודע מה שאלישבע עצמה לא טרחה במיוחד להסתיר: שהיא נוצרייה, ולא התגיירה. אחרי דיון סוער מה לעשות בנוכרייה, הוחלט להקצות לה מקום של כלימה בחלקת עניי הקהילה של טבריה.

“כשהגיעה הידיעה אלינו”, סיפר אברהם ברוידס, אז מזכיר אגודת הסופרים, “יצאתי באופן דחוף לטבריה, ובידי מכתב רשמי מטעם אגודת הסופרים בחתימתם של יעקב פיכמן, דוד שמעונוביץ ואשר ברש, המעידים שהנפטרת היתה משוררת עברייה חשובה, וחלילה לחברה קדישא לגרום לביזיון המת. מחובתה למנוע שערורייה ציבורית. שליחותי הצליחה, וההתערבות הועילה. ראשי חברה קדישא נסוגו ואמרו לי: אתם יכולים לקחת את הגופה ולהעביר אותה לכל בית־קברות”.

קבוצת כינרת התנדבה לשמש מקלט ופתחה את שערי בית־העלמין שלה לרוסייה הפרבוסלבית, שחיה בארץ־ישראל, היתה נשואה ליהודי וכתבה עברית.

* * *

מעברו של קו הטלפון בעיירה פנזאנס שבדרום־מערב אנגליה, מרימה את השפופרת מירה ליטל, בתה היחידה של אלישבע: “אני נורא מתגעגעת לשפה, אני חיה פה כבר 44 שנים ואין עם מי לדבר עברית”, היא מתרגשת, בראיון העיתונאי הראשון שלה על אמה.

את הלכות “מיהו יהודי”, שבגללן כמעט נקברה אלישבע מחוץ לגדר, למדה הבת מירה על בשרה. כשעמדה להינשא בחורף 1946 – אז תלמידה מצטיינת בגימנסיה הרצליה, שגדלה כצברית לכל דבר – ביררה בתמימות אצל הרב, אם צפוי קושי בנישואין עם חייל אנגלי. “ממילא את יכולה להינשא רק לנוצרי, אַת גויה, רק אביך יהודי”, נאמר לה. מירה ובחיר־לבה נישאו בנישואים אזרחיים, ועקרו לאנגליה.

רק מבטא אנגלי קל מעטר את העברית הצחה של מירה ליטל: “בעלי לא אהב את העבר הארצישראלי שלי והשפיע על שתי הבנות הגדולות לכיוון הזה. לא מעניין אותן מי היתה סבתן. לפני 10 שנים התגרשתי, והתחלתי לחזור אל עצמי. בתי הצעירה, הילארי, העוסקת קצת בעיתונות, כבר הרבה יותר קרובה אלי ויותר מעוניינת לשמוע על סבתה אלישבע, המשוררת העברייה. היום יש לי תלמידה פרטית אחת, שלומדת אצלי עברית. זו הדרך היחידה שלי לשמור קשר שוטף עם השפה. אני גם מתרגמת מעברית לאנגלית את שיריהם של אלישבע, רחל וביאליק. אבל מובן, שאהיה תמיד חצויה”.

* * *

אלישבע נולדה כייליזבטה ז’ירקובה ב־1888, ברוסיה. אביה, איוואן ז’ירקוב, פרבוסלבי בדתו, היה מורה וסוחר ספרים. אמה, אומנת אנגלייה שמשפחתה הגיעה לרוסיה, מתה כשמלאו לה שלוש. היא חונכה בבית דודתה האנגלייה במוסקבה, למדה בגימנסיה לבנות ובקורסים לפדגוגיה, ונמשכה לצד האנגלי בביוגרפיה שלה.

ליהדות התקרבה באמצעות חברה ללימודים, שבביתה הרבתה לשהות. התפעלה מנרות השבת, מהמשפחתיות ההדוקה. בשירים שכתבה באותה תקופה, הביעה את געגועיה ליפה ולנאצל שביהדות.

מירה, הבת: “אמא התקרבה ליהדות דרך השפה העברית. זה נראה לה מאוד אקזוטי ומיסטי ששפה, שהיתה כמעט מתה במשך 2000 שנה, מתעוררת לחיים בזכות אליעזר בן־יהודה שכזה. היהדות נראתה לה ככת־סתרים. אחיה היה בלשן, שלמד ולימד את לשונות המזרח, ורק טבעי היה, שב־1913 הלכה ללמוד עברית בארגון שנשא את השם ‘אגודת חובבי לשון עבר’. שם פגשה את אבא”.

זמן קצר אחר־כך כבר תרגמה לרוסית את “ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך” של יהודה הלוי וסיפורים של ברנר. התאהבותה בשפה העברית היתה מיידית. כמהופנטת, נטשה את התרבות הרוסית מאחוריה.

שמעון ביחובסקי, עסקן ספרותי ומו“ל, כבש את מקומו בלקסיקונים של הספרות העברית כבעלה של אלישבע, וכידידם של גנסין וברנר. “אח יקר, אח חביב, אחי היושב בקירות לבבי”, מכנה אותו י”ח ברנר במכתביו. צפרירה גנסין־ספקטור, בתו של מנחם גנסין, ממייסדי“הבימה”, זוכרת את ביחובסקי כאינטלקטואל רוסי חמור־סבר, עם משקפיים עגולים והבעה נמרצת.

“אהבתם ידעה תהפוכות”, אומרת המשוררת אורנה רב־הון, שכתבה עבודת מוסמך באוניברסיטת תל־אביב על שירתה של אלישבע, ושקועה בכתיבת רומן על חייה. “הם היו יחד ונפרדו לסירוגין, ושנים חלפו עד שנישאו בנישואים אזרחיים ב־1920. היא לא התגיירה. הדת לא מילאה תפקיד בחיי אף אחד משניהם. שיריה ומכתביה מגלים רמזים של אהבות אחרות. היא היתה מתאהבת בכל פעם, היו לה כל מיני רומנים, אבל בעלה השלים עם כך. היא היתה נפש מיוסרת, שלא השתלבה בשום מקום, גם לא במסגרת הנישואים”.

“אתה מקנא בי?” כתבה אלישבע לידיד, כשכבר היתה נשואה שבע שנים, ואם לבת. “הנאתי נמצאת תמיד בדברים שאינם ברשותי. מהאנשים שאני אוהבת – אחד יש במוסקבה, שלא אוכל לעולם לגעת בקצה ידו, והשני בפאריז, שראיתיו במשך יום וחצי אחרי הפסקה של 10 שנים, והשלישי… וכן הלאה”.

ב־1921 פרסמה שיר ראשון בעברית וחתמה עליו “אלישבע”. אחר־כך סיפורים קצרים ורומן סוער ומרתק מחיי הבוהמה הרוסית, “סמטאות”.

פרופסור הלל ברזל, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן: “‘סמטאות’ הוא הישג בלתי־מעורער של אלישבע, כמספרת בעלת שיעור קומה בלשון העברית. השליטה בשפה היא של סופרת עברייה לכל דבר. היא מתארת ללא מעצור גוונים וגוני־גוונים של רגשות והתלבטויות. ברומן, בסיפורים וגם בשירים, האהבה היא המוטיב המרכזי אצל אלישבע. אהבה המשאירה את האוהבת על הסף, ללא מילוי הכיסופים, תוך שהייה מתמדת בתחומי הכמיהה והחלום. הלב הוא מלת־המפתח בכל יצירתה”.

אלישבע, כמספרת, מזדהה עם הצעירות היהודיות, המושפלות בידי מאהבים רוסיים חסרי־מצפון, חרדה לגורל העם היהודי, ורואה בציונות את הפתרון. ברוב יצירותיה, הגיבורה הראשית היא יהודייה בחברה רוסית, שאיננה מצליחה למצוא את מקומה. חירות מינית גדולה מאפיינת את התנהגות הנשים.

הבת מרים (מירה) נולדה ב־1924. “והנה התקווה, שתגדל אצלי ילדה טובה ובריאה, ותהיה בת־ישראל כשרה”, כתבה אלישבע לאבי־בעלה, והוסיפה: “ועוד מקווה אני ומתפללת לה' מקרב לב”. מקץ שנה עלו לארץ־ישראל והתיישבו בתל־אביב.

הקהילה התרבותית בארץ התלהבה מהנוכרייה, שאימצה לעצמה את גורל העם היהודי. במחברת חומה של בית־ספר הדביק שמעון ביחובסקי, הבעל המעריץ, את כל גזירי העיתונות, שליוו את הקריירה של רעייתו האהובה.

“אף היא מן הנסים של תקופתנו האחרונה, תקופת האפשרויות הבלתי־מוגבלות, אלישבע בת הגזע הארי, אשר הלכה ודבקה בעם השמי העתיק ביותר ובאלוהיו ובלשונו”, התמוגג עיתונאי אחד. “היא גיורת־הצדק האמיתית בתקופת נושאי צלב־הקרס והקו־קלוקס־קלאן”. ובעיתון “הארץ”: “ברוך מחיֵה המתים! אלישבע, משוררת ענוגה זו, כלטיפתה של רוח אביב תעבור על פנינו מדי שירה, באה לחג הפסחא לא”י…".

כתב המבקר חיים תורן: “שירת אלישבע, כשירת רחל, השלימה משהו שהיה חסר בשירת משוררינו הגברים – הנגינה הקלה, החוש הדק לקליטת רשמים אינטימיים, צלילי הלך־רוח פשוטים, טהורים”.

אורנה רב־הון: "שבע שנים עברו עליהם בשמחה ובריקודים. שמעון ביחובסקי התמסר לחלוטין לקריירה של אשתו. נראה לי, שהוא היה הדמות הטראגית בסיפור. הוא ביטל את עצמו. היו לו כשרונות ספרותיים, אבל הוא לא פיתח אותם כלל. הוא היה טיפוס של מאחורי הקלעים, שמטפח אחרים, אך לא מעז להתמודד בעצמו עם יצירה. בשלבים הראשונים, הוא דִרבן אותה לכתוב, וייעץ לה לאיזה עיתון לשלוח את שיריה.

“כאשר התפרסמה, הפך לאמרגן שלה, וארגן לה ערבי־קריאה בארץ ובאירופה. אנשים קנו כרטיסים ל’נשף אלישבע' כדי לשמוע אותה קוראת משיריה. לביחובסקי היו מהלכים בחוגי הספרות, והוא הזמין נכבדים כטשרניחובסקי וקלויזנר להרצות בנשפים האלה על שירי רעייתו. בהוצאת הספרים שלו, ‘תומר’, הוציא לאור את שיריה ואת סיפוריה. שניהם התפרנסו רק מעבודתה הספרותית והיו תלויים מאוד זה בזה. היא היתה זקוקה לדחיפה שלו, והוא היה תלוי ביצירה שלה”.

בארכיון אלישבע במכון “גנזים” בתל־אביב נתקלתי בדף מצהיב, פיסת חיי יומיום של משפחת ביחובסקי.

“תזכיר למרים בת אלישבע, מאת אמא”, רשום בראש העמוד. באותיות של מכונת־כתיבה מדגם שאיננו עוד, הדפיסה האם הוראות לבתה בת השש. בטור א‘, רשימה ארוכה של איסורים: “אסור להתהלך בבוקר בכתונת־לילה; אסור לבקש כסף כדי לקנות סוכריות על מקל. אסור בדרך מבית־הספר לסור לאיזה מקום”. ובטור ב’, רשימה של “צריך”: “צריך להזכיר לאבא, שאת הראש רוחצים פעמיים בחודש. צריך להזכיר לאבא, שיגזוז לך את הציפורניים, אם הן גדולות מאוד”. ובטור ג', הקצר מכולם, “מותר”: “מותר לבקש את אבא שיילך אתך פעם לראינוע, אבל לא יותר מפעם אחת בחודש, ובתנאי שאבא בעצמו ירצה ללכת ויסכים שתראי את הסרט הזה. להתווכח עם אבא אסור!”

מירה ליטל צוחקת, כשאני קוראת לה מהדף שמצאתי בעיזבונה של אמה, וצחוקה סוגר פער של 60 שנות חיים. “אני זוכרת, איך אמא תקתקה את הרשימה הזו, אני שומרת אצלי בבית עותק מזה. אמא רצתה, שאהיה ילדה טובה ואקל על אבא, שנשאר אתי בתל־אביב,כשהיא נסעה להופעות באירופה. פעם־פעמיים הצטרפתי אליהם. הייתי קטנה, אבל אני זוכרת שורה אינסופית של חדרי מלון. כשהיו יוצאים בערב להופעה, היו משאירים אותי לבד במלון”.

מירה גדלה בבית, שיהדות ונצרות מעורבים בו בטבעיות. אלישבע, שהיתה כמעט אתאיסטית, הציבה בבית גם חנוכייה וגם עץ אשוח לחג המולד. הם גרו בדירה שכורה בת שלושה חדרים, בבית אבן ליד גימנסיה הרצליה. “למדתי בבית־ספר ‘לדוגמה’, ואחר־כך – בגימנסיה הרצליה, ולא הרגשתי הבדל ביני לבין שאר הילדים. לפעמים אני מהרהרת, מה היה קורה אילו נשארתי בישראל”.

הפופולריות של אלישבע היתה לצנינים בעיני רבים. “נשף אלישבע! בוקר אלישבע! אלישבע פה ואלישבע שם!” התלונן מ. שלנגר מוהר בעיתון “כתובים” ב־1927. “הערכות עפות מכל עבר. דברי ביקורת שכולם אומרים כבוד נשמעים מפי אנשים, שמשום־מה כבשו את ביקורתם עד היום…”

המשורר אברהם שלונסקי פרסם ב־1930 שיר־פלסתר ששמו “נאום אלישבע”, ובו קטרג על הפרסומת המוגזמת, לדעתו, של אלישבע, ועל יחסי־הציבור מעוררי־הקנאה של בעלה. במתקפה בת שבעה בתים כתב בין השאר: “וזה הסוד: צריך ארגון!/ וריקלמיאל בעל!/ ואז ממילא ייארגון/ קורי פרסומת על כל שעל…”

אורנה רב־הון: "היתה כאן קנאת סופרים, עינם היתה צרה בפופולריות שלה. אבל נוסף לכך, אלישבע נקלעה לפולמוס, שהסעיר את העולם הספרותי של אותם ימים, בין אנשי ‘כתובים’ ובראשם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי, ובין אנשי אגודת הסופרים, שביאליק עמד בראשם, ואלישבע נמנתה עם המחנה שלהם.

“את כל מה שלא העז שלונסקי להטיח בביאליק, הטיח ב’גרורי־ביאליק', כמו אלישבע. היא היתה מטרה קלה יותר. שלונסקי, כנציג הפוטוריזם, משורר שביטא את המהפכה, חשב שאין מקום בתקופה כזאת לשירה אישית ולירית כמו של אלישבע, וניהל נגדה מאבק שלבש אופי אישי. היא ספגה אש, שלא היתה מיועדת לה”.

באחד משיריה, תחת הכותרת “לכולכם”, תהתה אלישבע מה הסיבה:

כלפי חוץ, היא לא הגיבה, רק לקחה את הדברים עמוק ללב. לא הבינה מדוע זכתה קודם לאהבה שופעת, וכעת – להתנכרות מוחלטת.

* * *

מכה קשה ניחתה עליה ב־1932. באביב נסעה לאירופה עם בעלה ובתם להופעות בקהילות היהודיות. “ואז, כשהיינו בקישינב, לקה אבא בהתקף־לב ומת”, נזכרת מירה, אז בת שמונה. “אני זוכרת רק את הטקס בבית־הקברות, קברו אותו שם. אחרי זה, אמא התמוטטה”.

השתיים חזרו לתל־אביב. אלישבע, אז בת 44, חסרת גב כלכלי, לא יכלה עוד להחזיק בדירתה הקודמת. אחד מעשירי העיר, בעל בניין בשכונת מונטיפיורי, אִפשר לה להתגורר בצריף קטן ורעוע בחצר הבית. “מובן שאני מרגישה את עצמי בודדה מאוד כאן ובחיי בכלל”, כתבה לגרשון שופמן חודש אחרי מות בעלה, “אבל אם אתה רוצה לדעת את האמת, זה היה ככה גם קודם, כבר במשך כל השנים שגרנו כאן בארץ. ישנם אנשים, אשר ביום־הדין האחרון ודאי יצטרכו לתת דין וחשבון בעד כל זה”.

הפעם, היתה הצניחה מוחלטת ובלי כל ריכוך. “לא היו לה חברים, לא היה גבר בחייה אחרי מות אבא, בחייה המקצועיים היא הופקרה, וגם לא היו לה מקורות הכנסה”, אומרת מירה.

אלישבע ביקשה להיות ספרנית בספרייה העירונית “שער ציון”, אך משום־מה, הדבר לא ניתן לה. “לא היה לה מקצוע מוגדר, גם לא היו לה מרפקים, היא היתה אשה אוורירית כזו, לא מעשית”, אומרת אורנה רב־הון.

כששמע ביאליק על מצבה הכלכלי, המליץ שתקבל קצבה מ“קרןישראל מץ” בניו־יורק. אלישבע התקיימה מקצבה של 15 דולר לחודש, ואחת לחודש היה אברהם ברוידס מביא לה את ההמחאה.

“בהיכנסי אל אלישבע, קידמני נחיל זבובים”, תיאר ברוידס ביקור בקיץ 1933. “הנה עששית נפט, פרימוס וקומקום מפויח. מגבת על מסמר, פמוט ומחצית נר תקועה בו. באמצע החדר, הדומה לתיבה גדולה, עומד שולחן, שעליו צלחת ופרוסות לחם יבש, פירורי גבינה קשה ובקבוק חלב ריק. בפינה תלוי וילון־פרגוד, המסתיר מיטת ברזל מכוסה שמיכה, וסמוך לו ספת־עץ ואצטבה נמוכה. פה מגוּבּבות כמה מזוודות מרופטות. עיני מבחינות בספרים מאת אנה אחמטובה, אלכסנדר בלוק, קובץ סיפורי גנסין ושופמן”.

פעם באה אלישבע אל ידידתה, המשוררת אנדה עמיר־פינקרפלד, וזו התעקשה “לתחוב לידי שישה תפוחי־עץ גדולים ומצוינים, וגם קצה של לחם לבן. את התפוחים האלה אכלתי אחר־כך שבוע שלם, ועוד היום אני גומרת את המנה האחרונה שלהם. היא ודאי לא תיארה לעצמה, שבן־אדם יכול ‘למשוך’ כל כך את המתנה שלה ולהסתמך בעיקר עליה כמעט לאוכל של שבוע שלם, כמו שעשיתי אני”, כתבה אלישבע לבתה.

היא היתה חוסכת לחם מפיה כדי לבקר בקולנוע. בעיקר אהבה סרטים אנגליים. היא נשמה עם הגיבורות, התאהבה בגברי הצלולויד. כמו בסיפור קצר, החביב עליה מכל הסיפורים שכתבה, על רווקה זקנה ולא־יפה המתאהבת בשחקן קולנוע ומניחה לחייה לחלוף לריק:

גם אלישבע, כגיבורת סיפורה, חיה נתח גדול מחייה בתחום האשליה והחלום.

וכך כתבה בשיר “שארית”:

מירה ליטל: “היו אנשים, שניסו לעזור לאמא, אבל היא היתה אשה גאה וקשה, עם פרינציפים. למשל, סירבה לקבל ביצים, אם הן נקנו בשוק השחור. היא היתה ביקורתית מאד עם אחרים. הרגיז אותה, שיש שחיתות, וכל אדם דואג רק לעצמו. אין פלא, שהתרחקו ממנה. גם באהבה נעשתה צינית. כנערה מתבגרת, שאלתי אותה פעם על אהבה בין גבר לאשה, אם באמת זה נפלא כל־כך. והיא, שהיתה משוררת האהבה, הסתכלה עלי ואמרה: אהבה? זו הגזמה פראית”.

את שׂמלותיה תפרה אלישבע משׂקים ישנים. בצריף הדל שלה לא היה מקלט־רדיו, והיא היתה מצמידה את אוזניה אל הקירות הדקים ומנסה להאזין. במכתביה התלוננה, שהשכנים שומעים רק חדשות, ג’ז ופרקי חזנות, בשעה שהיא מתגעגעת לקונצרטים.

* * *

מירה סיימה ב־1942 את התיכון בהצטיינות, יצאה להכשרה בקיבוץ איילת־השחר (“משם יש לי המון זיכרונות יפים. עבדתי בלול ובכרם, בערב היינו יושבים על הדשא ליד חדר האוכל ושרים”). התגייסה לחיל־הנשים הבריטי, ושירתה במצרים. שם הכירה, כאמור, חייל אנגלי, נישאה לו ב־1946, והלכה אחריו לארצו. "אמא מאוד שמחה שאני עוזבת. תמיד הרגישה את עצמה אנגלייה־למחצה. כעת אמרה לי, ‘סוף סוף אַת חוזרת הביתה’ ".

מאז מות בעלה לא פרסמה אלישבע שום שיר. גם הנשפים הספרותיים תמו. ב־1938, אגודת הסופרים ערכה לה מסיבה, כשמלאו לה 50. הפרסומים היחידים שלה באותן 17 שנים היו מאמרי ביקורת ותרגומים. היא תרגמה את “בדד” מאת ר"א בירד, “מכתבים מבית הכלא” של נהרו ועוד. ניסתה להתפרנס. “לפי העדויות, אלישבע כתבה שירים באותן שנים”, אומרת אורנה רב־הון, “אך השירים האלה לא נתגלו בשום מקום”.

אכזבתה ומרירותה של אלישבע הרעילו אותה. “פעם אכתוב חיבור שלם”, כתבה לבתה מירה שבצבא, "על תולדות 20 שנות חיי ביישוב הזה, שדחפני השד להתמסר לרעיונו ולהתגלגל אליו ממש בכל הנאיביות הגויית שלי. ועל כמה ולמה ידעו ורצו כאן לנצל אותי לאיזה דבר שהוא, וכיצד נמצאת נחוצה למישהו כ’עוף כפרות‘, והתגלגלתי למעמד הקבוע, שאין לו תקנה, של ‘אנשים מיותרים’, ‘בטלנים’, ‘חסרי מרץ ויוזמה’, שאינם מתאימים לאופי ולטמפו של היישוב ‘החדש’ ההולך ונוצר. בקיצור, מה שהם מגדירים בביטחון כזה כ’אדם שאינו יודע לעזור לעצמו’ ".

אורנה רב־הון: “עם השנים, בגבור האכזבה, הדגישה אלישבע יותר את אי־שייכותה לעם היהודי. למשל, ביקשה לתקן ערך, שנכתב עליה באנציקלופדיה לספרות, שבו צוין שהתגיירה, ודרשה מהעורך, ברוך קרוא, להעמיד דברים על דיוקם”.

בין האחיות, שסעדו אותה על ערש־דווי, היתה אחות רוסייה. לפני שמתה, אומרות השמועות, ביקשה אלישבע מהאחות, שתדבר אתה לא עברית, אלא רוסית, כי רוצה היא למות, כששׂפת עמה ומולדתה בפיה. מירה לא הספיקה לראות את אמה לפני מותה. ב־1948 רצתה לבקרה, אך בעלה לא הרשה לה לשוב לארץ הנתונה במלחמה. להלוויה ב־1949 לא הגיעה.

*

שבעה ספרים פרסמה אלישבע: “כוס קטנה” (שירים, 1925), “חרוזים” (שירים, 1928), “מקרה טפל” (סיפורים, 1929), “משורר ואדם – על שירתו של אלכסנדר בלוק” (1929), “סמטאות” (רומן, 1929), “שירים” (1945).

יש הסבורים, כי שיריה לא נפלו ברמתם משירי רחל. ואולם, כאשר נפטרה רחל, ב־1931, עזובה ונשכחת, נתקפו ידידיה – ראשי תנועת העבודה דאז – רגשות־אשם, והם דאגו לפרסם את שיריה, לאמץ את דמותה כמשוררת לאומית ולהנציח את זכרה. לאלישבע הנוצרייה, שהיתה המשוררת והמתרגמת העברית הראשונה בתקופתנו, לא היה המזל הזה.

1887–1956

בקיץ 1956, הובהלה דבורה בארון לבית־החולים “תל־השומר” כשהיא קודחת מחום. רופאה, פרופ' חיים שיבא, כתב בגיליון הרפואי שלה: “בת 68, ידועת־שם, אשר כפתה עלעצמה הרגלי חיים בשכיבה במיטה, באפלה, וגרמה לניוון שרירים”. ב־20 באוגוסט נפטרה סופית הסופרת העברית הגדולה, כלת “פרס ביאליק”, “פרס רופין” ו“פרס ברנר”. לא רבים היו בהלווייתה.

“עד גיל 35 ניהלה דבורה בארון חיים פעילים ועצמאיים בצורה לא רגילה לאשה בזמנה”, אומרת הפסיכולוגית פרופ' עמיה ליבליך, “והנה היא סובבה את הגלגל ובחרה להסתגר בביתה, להיעשות פסיבית ולהתנזר מכל הנאה חומרית. היא טענה שהיא חולה, מחלה שטיבה לא הוברר מעולם, ואולי היתה מדומה, ובוודאי פסיכוסומטית. אפשר לראות זאת כביטוי חריף למשבר אמצע חיים, אבל יותר מכך, לדעתי, זה קשור בהיותה אשה יוצרת. מידה מסוימת של התרחקות מן ההמון הסואן היא תנאי הכרחי לחשיבה יוצרת. אורח־חייה המסתגף־מתנזר של דבורה בארון, אפשר להבינו כבריחה מפני התפקיד הנשי או כמרד נגדו, משגברו דרישותיו של תפקיד זה בחייה. בארון השיגה בחולשתה הפיסית עוצמה בלתי־רגילה, וכפפה אליה את בתה, כמו רבים ממכריה, והם שירתו אותה לקיומה. היא היתה די נרקיסיסטית, אהבה אהבה מיוסרת את עצמה ואת הגיבורים המתים של ילדותה”.

מיום שנולדה דבורה בארון בעיירה קטנה ליד מינסק ב־1887, האמצעית בין חמישה ילדים, נחשבה למיוחדת. בגיל שבע כבר כתבה מחזה באידיש, מגיל 12 כתבה סיפורים בעברית. כאשר התפרסמו לראשונה, והיא רק בת 15, נעשתה סופרת מבוקשת ביותר. קוראים רבים רצו להתכתב איתה ולפוגשה פנים אל פנים, ועורכי עיתונים חזרו והפצירו בה לשלוח עוד ועוד חומר. “יודעת את לכתוב, אחותי”, החמיא לה יוסף חיים ברנר במכתב ששלח מלונדון ב־1906,שבו ביקש ממנה חומר לעיתונו “המעורר”: “ואם עוד יש תחת ידך מכיוצא בזה, אנא זכי את ‘המעורר’ בו, ותברכך נפשי”.

“אביה, הרב שבתאי־אליעזר בארון, הכיר מקטנותה בכשרונותיה, והעניק לה השכלה, אשר באותם ימים היתה שמורה רק לבנים”, אומרת פרופ' נורית גוברין מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, שספרה “המחצית הראשונה” על חייה ויצירתה של דבורה בארון יצא לאור ב“מוסד ביאליק”. “בארון לא חונכה להיות עקרת־בית, אלא לתורה ומצוות. למדה מדרשים ותלמוד והיתה בקיאה בשפה העברית”.

בכל־זאת, הרגישה את הנחיתות החברתית של היותה בת, והנציחה זאת בסיפורי נערותה. בסיפור מנוקד, שהקדישה לשתי אחיותיה הקטנות, סיפרה על ילדה, אשר סבא שלה מלמד אותה לומר עליו “קדיש”, כיוון שאין לו בן זכר.

אל בית אביה הרב היו מתנקזות כל בעיות העיירה: זוגות מסוכסכים, בקשות לשלום־בית, חשׂוכות פרי־בטן, שבעליהן ביקשו לגרשן, נשים שספגו את נחת־זרועם של בעליהן. ביום שלפני עריכת הגט, סיפרה דבורה בארון, לא היה אביה מכניס דבר מאכל לפיו, וכל הלילה לא היה עוצם עין.

לימים, כשהיתה כבר סופרת מפורסמת, ואחת מידידותיה באה בברית־הנישואין, הציע אחד ממכריה של דבורה בארון לשגר מברק ברכה לכלה הטרייה. “להיפך”, אמרה הסופרת בציניות, “עלינו לשלוח לה מכתב תנחומים, לאות השתתפות בצער”. ופעם אחרת, כאשר ראתה בארון מודעת פרסומת בעיתון לסרט קולנוע, ששמו “רצחתי את אשתי”, העירה בארסיות: “כל בעל יכול להגיד את הדברים האלה”.

פרופ' גוברין: “הפסימיות שלה לגבי הנישואין עוצבה אז, כשהיתה עדה לכל הסכסוכים שבינו לבינה. ילדים של רופא רואים חולים, וילדים של עורך־דין פוגשים עבריינים, ואם הם רגישים, כך מתעצבת תפיסת העולם שלהם. כך קרה לה, כבת של רב העיירה”.

כך נולד גם הנושא, שיעסיק אותה יותר מכול, כאשה וכסופרת: חיי משפחה, בפנים המכוערות שלהם. הזיווג שאינו מתאים, כמו הצעירה היפה והענייה, שנישאת לגבר שהיא סולדת ממגע־ידו, ועושה את כל המאמצים להתחמק מקיום יחסי־מין איתו. כאשר היא מרגישה שאין לה עוד ברירה, היא מנסה לתלות את עצמה, ולא מצליחה. הגירושים ממנו נדמים לה לשחרור עצום, ליום של חג. (בסיפור “בשחוק ההוויה”). או הבעל הנכה, אשר אשתו בוגדת בו לנגד עיניו, והוא אינו יכול לעשות מאומה. (“על יד החלון”).

או סיפורה של סוניה, אשה צעירה הנשואה שלוש שנים בלבד לבעל תאוותן ואלים. כאשר נכנס הבעל הביתה: “הוא העביר את ידו המקושטה בטבעות על ראשה של סוניה, ובעיניו הכחולות והתאוותניות התחיל מסתכל בשערותיה… נו, מה? הנאכל, בובתי? שאל יקוב וישב על הספה ושילב את רגליו זו בזו והתחיל מסתכל בצפורן קוטנו המגודלת”. כאשר היא מגישה את המנה העיקרית, הוא נוהם וצורח" עוד פעם קציצות?! כאשר היא מזכירה לו, שאתמול אכל את הקציצות בתיאבון רב, הוא צורח עליה שהיא כפוית טובה, “איננה עובדת, איננה משתכרת, אינה עושה כלום, ועכשיו קשה לה להיות בעלת בית!”. היא מטיחה בפניו, שהוא “בעל תאווה מכוער”, והוויכוח מסתיים במטר הדדי של צלחות, מזלגות וסכינים. שתי זקנות יושבות בחוץ וסורגות. האחת מהן קמה ממקומה ומבקשת להתערב. עזבי, אומרת לה השנייה, זה רק זוג מתקוטט.

על סיפורה זה, “זוג מתקוטט”, חתמה בארון בת ה־17 וחצי בכינוי “אשה נביאה”. “יש כאן, כמובן, רמז לשמה הפרטי של הכותבת”, אומרת פרופ' גוברין, “אבל יותר מזה, זוהי רמיזה לגבי מה שצפוי, לדעת דבורה בארון, לכל אשה בחיי הנישואין שלה: אחרי שנים מעטות, גורלה יהיה עלבונות, השפלות, תסכול מיני”.

* * *

שני גברים היו בחייה: אביה, שאותו העריצה, ואשר נפטר משחפת כשמלאו לה 20, ואחיה בנימין. בהסכמת הוריה, אשר חשו כי אין לקצץ את כנפיה של הילדה הכשרונית, עזבה בגיל 15 את ביתם ונסעה עם בנימין לעיר הגדולה, למינסק. הם גרו יחד בחדר שכור. בנימין הכין את עצמו ללימודי רפואה, דבורה למדה בגימנסיה רוסית ורכשה בקיאות בספרות הרוסית והצרפתית, כשהיא מתפרנסת משיעורים פרטיים.

“אח היה לה; ויהי אחיה זה דומה לה בטבעו, באופיו, בתכונותיו”, כתבה דבורה על בנימין, המבוגר ממנה בארבע שנים, “רק עיניה היו יותר שחורות ויותר יפות מעיניו. ואת אחיה זה אהבה, ויאהבה אף הוא, ואל המקום אשר הלך הוא, הלכה גם היא”. פרופ' גוברין: “הם גרו יחד, כאשר הוא פורש חסותו עליה. בין השיטין, עולים יחסים מורכבים: הוא, שהיה בקי בספרות, ועודד אותה להצליח, גם קינא לה, וקינא בשמה ובפרסומה. קרא תחילה את המכתבים, שהיא כתבה, לפעמים ענה על מכתבים שכתבו לה. תקופה מסוימת חשבה ללמוד רפואה, בהשפעתו”.

המשורר והמבקר ישורון קשת ניתח את יחסיה של דבורה בארון עם אביה ואחיה: “דמות האב הנערץ, שנעשה לה אידיאל של הגבר, תיהפך לה לרועץ ולחיץ העומד אחר־כך בינה ובין עולם הגברים”. אחיה היה בשבילה, לדברי קשת, “כל מה שגברים אחרים לא יכלו להיות לה: הגבר הטהור, סמל הגברות הצרופה, בלא סייגי המיניות”.

פרופ' עמיה ליבליך, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, עשתה מסע אישי אל דבורה בארון. ספרה “רקמות” (הוצאת “שוקן”), הוא סדרת שיחות דמיוניות בינה לבין הסופרת המתה. “בארון”, אומרת ליבליך, “עשתה אידיאליזציה עצומה של בנימין, השוותה אליו כל גבר, שניסה להתקרב אליה, ומובן שאיש לא יכול היה להיכנס לנעליו. כסופרת צעירה, פיקחית, יפהפייה ומפורסמת, היתה מוקפת תמיד גברים, והיא נתנה להם להעריץ ולפלרטט איתה, כאשר השליטה נתונה בידיה. היה בה מתח בין הנזירי לאירוטי”.

על רקע כזה, אין פלא שפרשת אירוסיה הממושכים לסופר משה בן־אליעזר, הסתיימה בלא־כלום. הקשר ביניהם החל כאשר היתה דבורה בת 17, והוא בן 25, ונמשך חמש שנים. פרופ' גוברין: “זו היתה פרשת יחסים רבת־תהפוכות. מצב־רוחו של בן־אליעזר הנרגש נע מקיצוניות לקיצוניות: מאהבה לוהטת לתהייה קודרת על טיבה של אהבה זו ועל אמיתותה”.

על אף גילו היה בן־אליעזר חסר ניסיון עם נשים, והנשיקה הראשונה שלו, כפי שהעיד ביומנו, היתה לדבורה: “ובלי אומר נגעו שפתותיה בשפתותי, ונשיקה ארוכה צמדה את פיה אל פי… התפלאתי על עצמי מאין בא אלי, הצנוע, שלא נגע באשה, אומץ־רוח כזה”. שבוע אחר־כך הוא מתוודה ביומנו, שהפעם היא מיאנה להתנשק. למחרת היא מפתיעה אותו בהכרזה: “גמרתי אומר להישאר נזירה”.

אלא שרכילות, ששמע על אהובת־לבו, העכירה את רוחו. “אין כל ספק כי כבר ידעה איש”, אמר לו אחד ממכריו. וכאשר בן־אליעזר הנדהם אמר שהדבר לא ייתכן, הוסיף ידידו י.ד. ברקוביץ', חתנו של שלום עליכם: “זה אות, כי אינך מבין בנשים”.

– פרופ' גוברין, מה יסוד הרכילות הזאת?

“אין לכך שום בסיס עובדתי. אבל מכיוון שבארון כתבה על חיי־מין ועל מתחים אירוטיים במשפחה, הניחו חבריה הסופרים, שהיא התנסתה בכגון אלה. ייתכן שזה היה חלק מהמחיר, שהיה על אשה צעירה ועצמאית לשלם בעד העזתה לחרוג מן המוסכמות ולפלוש לעולם הספרות העברית שעד כה היתה בו דריסת רגל לגברים בלבד. בן־אליעזר הִרבה לשמוע דברים לא מחמיאים על אהובתו, והתנודד דרך־קבע בין אלה שהוציאו את דיבתה רעה, לבין רצונו שלא להאמין בכך ולראות בה אשה טהורה ותמה. אבל אם בכלל הלך לשמוע רכילות, סימן שלא היה בטוח באהבתו. אדם אוהב לא מתחשב בכגון אלה”.

הם נפרדו ב־1909. בדצמבר 1910 עלתה דבורה בארון לארץ ישראל, והתקבלה בכבוד גדול. מיד החלה לעבוד בעיתון “הפועל הצעיר”. אחרי עשרה חודשים נישאה ליוסף אהרונוביץ‘, עורך העיתון, סופר ואיש־ציבור ידוע, אחד ממנהיגי המפלגה שתהפוך לימים למפא"י. “אדם מצפוני, אליטיסט, שלא פחד ללכת נגד הזרם”, אומרת נורית גוברין. הוא היה מבוגר מבארון בעשר שנים. "ייתכן שבזכות דמיונו של אהרונוביץ’, כטיפוס רבני ומוסרי, לאביה הרב, גם בחרה בו לבן־זוג לה", האמין המבקר ישורון קשת.

בארון ואהרונוביץ', זוג נשוי, עבדו יחד במערכת העיתון. בהיותה כבר מפורסמת, לא עלה על דעתה להחליף את שם משפחתה. היא ערכה את המדור הספרותי והוסיפה לכתוב ולתרגם. בתם ציפורה נולדה ב־1914, כשבארון היתה בת 27.

* * *

הסופר אשר ברש זכר את אהרונוביץ' עומד ומרתיח חלב לציפורה התינוקת. אחרים ציינו, שהיה עוזר לאשתו למזוג תה לאורחים. אבל היא הרגישה, שחובותיה כאם וכאשתו של פעיל־ציבור מכבידים עליה ומקשים עליה ליצור. באחד הסיפורים שכתבה (“הגולים”), שמה את תחושותיה בפי גיבורתה, חנה רבין, המסבירה לנערה צעירה, רוניה ברן, מדוע אסור לה להינשא לחיים ברמן, המתעתד להיות עסקן. דמיון כל האותיות לשם ‘בארון’ אינו מקרי:

“בתחילה, בראשית דרככם, יהיה זה אמנם כאילו אתם הולכים בצוותא, אבלעד מהרה יפנה הוא לענייניו ויפליג וירחק ממך, והמשא, אשר נשאתם עד עתה בשניים, יפול כולו עלייך. או אז תדעי, כי את עזובה, בודדת כאלמנה, וילד אם יוולד לך יהיה כיתום”.

ב־1915, עם גזירות הגירוש של ג’מאל פחה על תושבי תל־אביב, נאלצו יוסף אהרונוביץ‘, דבורה בארון וציפורה בת השנה לנדוד לאלכסנדריה. עד מהרה נעשה אהרונוביץ’ פעיל בארגון חיי הפליטים שם, אך לדבורה בארון זה היה הלם. מעולם לא היתה חזקה בגופה, ותמיד נטתה לשכב במיטה, אבל עכשיו נשברה. כמעט לא כתבה ורק טיפלה בבתה.

הדפוס הזה, של צמידות האם ובתה, יישאר: ציפורה לא תישלח לעולם לבית־הספר. לא תבוא בחברת ילדים אחרים. כל אשר תלמד, יהיה מפי אמה, אשר היתה מורה פרטית מוכשרת. הסוד, שציפורה חולהבמחלת הנפילה, נשמר בקפדנות במשפחה: דבורה בארון פחדה שציפורה תקבל התקף כאשר היא מחוץ לבית.

ב־1919 שבו לתל־אביב. מאז היתה בריאותה של בארון מעורערת. זמן קצר אחר־כך, זועזעה לשמוע, שאחיה האהוב בנימין מת ברוסיה ממגיפת טיפוס הבהרות, כאשר טיפל בחולים. עד יומה האחרון לא התנחמה על מותו. פרופ' ליבליך: “גם כשהזדקנה, אמרה שאילו בנימין חי, היה מצליח לרפאה ממחלותיה”.

בדצמבר 1922 פרשו היא ובעלה מעריכת “הפועל הצעיר”. אהרונוביץ' התמנה כמנהל “בנק הפועלים”, ואילו בארון הסתגרה מאז בביתה עד סוף ימיה, כמעט 35 שנה אחר־כך, ולא יצאה משם אלא פעם אחת, לניתוח בעיניה, חודשיים לפני מותה. ביום שבו נפטר אהרונוביץ', בחודש מארס 1937, ניצבה האלמנה בת ה־49 בפתח ביתם, ירדה שלוש מדרגות ללוותו, ושבה אל חדרה.

רחוב אוליפנט 4, תל־אביב, אוגוסט 1991. בחצר דקל ועץ לימונים. לקומה השנייה מוליכות 25 מדרגות מצהיבות, המדרגות שרגליה של דבורה בארון לא עלו ולא ירדו בהן. בדירה שבה גרה פעם עם בתה, מתגוררת עכשיו משפחת זוסמן. בקומה שמעליהם מתגוררת לאה מרגלית. כאשר נכנסה מרגלית לגור בבית, לפני 50 שנה, כבר יצא שמעהּ של השכנה מלמטה, דבורה בארון, כסופרת הנודעת, המסוגרת בדירתה עם בתה היחידה.

לאה מרגלית היתה פעם שחקנית ב“הבימה” וקריינית שירה, וגם היום קולה נשמע דרמטי מאוד, כאשר היא מתארת את שתי הנשים: "דבורה היתה גבוהה, כהה, עם שיער ארוך. אשה יפה, מרתקת, עם עיניים בוערות, אשה מלאת־יצרים, רומנטית. מנין לי שהיתה מלאת־יצרים? כי היא היתה מבקשת ממני לשיר לה רומנסות צועניות. תמיד ראיתיה בחולצות רקומות ובשמלה כהה, ארוכה.

“וככל שהיתה צבעונית ודרמטית, כך היתה בתה ציפורה ההיפך ממנה, קטנה ועלובה, אפורה כמו עכברה. קיץ וחורף וכל ימות השנה היתה הולכת במטפחת ראש הדוקה, בנעליים גבוהות, ובאפודה חסרת צורה וצבע. ציפורה היתה אשה אינטליגנטית, אבל מאד אומללה ומפוחדת. היא דיברה עם אנשים בגוף שלישי – כל־כך היתה חסרת־ביטחון. בלילות הייתי שומעת תקתוק של מכונת כתיבה, ודאי הדפיסה משהו של דבורה”.

אף שדבורה בארון לא יצאה אל העולם, העולם בא אליה. הביקורים בביתה התקיימו בשעות אחר־הצהריים, לפי הזמנה מראש. כשהיא שוכבת לבושה במיטתה, מכוסה בשמיכה, היתה מקבלת את אורחיה: יעקב פיכמן, אשר ברש, אברהם ברוידס, נחום גוטמן ואחרים. בין הנשים היו חברות מדגניה: חיותה בוסל, רבקה גובר. ציפורה היתה פותחת את הדלת ומכניסה את האורחים. לפעמי ניכר היה בבת, שהיא מחכה שיילכו, כדי שתוכל לשוב ולקבל את אמה לעצמה.

“בארון לא היתה מנותקת מהחיים”, אומרת פרופ' נורית גוברין, "היא קראה עיתון יומי, האזינה לרדיו, היתה בקיאה בכל הרכילויות בקהיליה הספרותית הקטנה. ההתנתקות שלה היתה לצורך יצירה. כל אותן שנים, שלא יצאה מביתה, המשיכה לכתוב ללא־לאות, ואז כתבה את היצירות הטובות ביותר שלה. אז גם תרגמה את ‘מאדאם בובארי’ של פלובר, והיתה תחושה שלא במקרה בחרה לתרגם ספר על נישואין לא מאושרים. סגנונה הזדכך, נעשה תמציתי ורזה, לכן הוא מדבר אלינו עד היום: העברית שלה מדויקת ונקייה. היא הסופרת היחידה בחבורת גברים, אשר בישרו את הסיפור העברי המודרני: ברנר, שופמן,עגנון, אשר ברש, גנסין.

“היא סופרת בעלת תודעה פמיניסטית מובהקת, אך בסיפוריה המאוחרים, המסר פחות בוטה. אף שחיה בארץ ישראל, גיבוריה הוסיפו להיות אותם גברים ונשים מיוסרים מהעיירה, עם כל מה שקרה להם: אהבה, קנאה, שכול. היא לא כתבה על חלוצות. החיים המתחדשים בארץ לא העסיקו אותה. ייעודה כסופרת, כך אמרה, הוא להיות כמצלמה, ‘זכוכית נגאטיבית’, בלשונה, ‘שנשארה רק היא היחידה, לאחר שאבד העצם המצולם’. אחרי השואה התחזקה התחושה הזאת ביתר־שׂאת. כאילו אמרה למבקריה, שנזפו בה על שאינה כותבת על תקומת ישראל: אתם רואים שצדקתי? אלמלא אני, לא היה לעיירה זכר”.

* * *

הבת ציפורה היתה מבוגרת ורצינית שלא לפי גילה. היא היתה כשרונית מאוד, ידעה ערבית ואנגלית על בוריין, בגיל 20 תרגמה מאנגלית את הרומן בן שני הכרכים של סיגריד אונגסט “כריסטין בת לברנס”, ושירה ערבית. את החיים הכירה רק מתוך ספרים. מטולסטוי ומגורדון למדה, כי אכילת בשר היא שפיכות־דמים, והתנזרה מכך כל ימיה. היא מיעטה לאכול, במשך שנים סבלה מאנמיה ומסחרחורות בגלל תת־תזונה. כאשר נלקחה פעם לבית־החולים, והרופאים ביקשו להזריק לה זריקות כבד, סירבה, בהצהירה שהיא צמחונית.

בארון ובתה ציפורה אכלו לפי תפריט טבעוני, שלא קל היה להשיגו: ביצים טריות שהובאו מהכפר, אורז מלא, סולת בחלב, דייסת קוואקר, מיץ גזר. לאה מרגלית: “בכל בוקר היה תימני אחד משוק הכרמל מביא להן דלי מים, אשר שאב מאיזו באר מיוחדת. דבורה האמינה, שהמים בברז אינם נקיים מספיק, ושתתה רק את המים מהדלי. אני לא יכולה להישבע, שהוא לא מילא את הדלי באיזה ברז בחוץ”.

מאז מות יוסף אהרונוביץ', מנהלו הראשון של “בנק הפועלים”, לקח על עצמו הבנק לדאוג לאלמנתו ולבתו. על הפקידה רבקה פרויס הוטל להביא להן תלושי מזון נוספים על הקיצוב שהונהג, עבור המזון המיוחד שאכלו. כך החל קשר של עשרות שנים.

פרויס: “היו שני חדרים. דבורה גרה בחדר הפנימי. ידעתי שהיא רתוקה למיטתה, והבית הזה הוא טאבו לזרים. פעם נתבקשתי לנסוע לירושלים וללוות חזרה את ציפורה, שהיתה מאושפזת ב’הדסה הר־הצופים'. כשהגענו לדירה כמעט התעלפתי. את הדלת פתחה דבורה בארון בעצמה. גבוהה, מרשימה, שׂערה מסורק למשעי כתמיד, עיניה השחורות עטורות עיגולים כהים. עד אז לא ידעתי שהיא מסוגלת ללכת. סבה על עקביה, ונשכבה במיטה”.

לאחר שאמה נפטרה, נשארה ציפורה, יתומה בת 42, בודדה כעלה נידף. “בנק הפועלים” העביר אליה את הפנסיה של אביה, אבל היא סירבה לקחת כסף, שלא עבדה עבורו. “מצאנו לה עבודה בסניף המרכזי של הבנק”, נזכרת רבקה פרויס, “לא עם קהל, כי היא לא חשה בנוח בין אנשים, וגם פחדנו שתקבל התקף אפילפסיה; אלא בקומה השנייה, בהנהלת חשבונות”.

ציפורה לא החזיקה שם מעמד. אחר־כך לקחה אותה רבקה גובר, ידידת אמה, להיות ספרנית במושב נהורה, בחבל לכיש. אבל אחרי כחצי שנה שבה ציפורה לתל־אביב. רבקה גובר פנתה לפנינה ברזילי, שהעתיקה בהתנדבות ספרים לעיוורים, וביקשה שתלמד את ציפורה כתב ברייל. ואז עבדה בבית־הספר “הנרייטה סולד”, העתיקה ספרי לימוד לילדים עיוורים. את שכרה קיבלה, בלי ידיעתה, מ“בנק הפועלים”.

פנינה ברזילי: “כולנו עבדנו בהתנדבות, אבל ציפורה לא ידעה זאת. רצינו שתחשוב שהיא מרוויחה. בחופש הגדול פגשתי אותה. סיפרה שהיא מחפשת עבודה, כי עכשיו בית־הספר סגור, והיא לא תאכל לחם חסד. מיד מצאנו לה כמה ילדים עיוורים, שתלמד אותם תנ”ך בבתיהם. זו היתה הדרך היחידה לתת לה שכר בקיץ ולמנוע ממנה לגווע ברעב. אם היתה חולה יומיים, דרשה לנכות את הסכום משכרה. היא מכרה את דירת הוריה, בהכריזה שהיא גדולה מדי לאדם אחד, עברה בהתחלה לאיזה חורבה ישנה, ואחר־כך קנתה בדמי־מפתח חדר כביסה על הגג, ש־80 מדרגות מוליכות אליו. בהפרש הכספים השתמשה כדי להדפיס את כתבי אמה בכתב ברייל, כי רצתה שגם העיוורים יוכלו לקרוא את דבורה בארון".

– האם דבורה בארון סירסה את בתה והפכה אותה בלתי־כשירה לחברת אנשים?

פרופ' עמיה ליבליך: “יש תופעה נדירה ומרתקת בפסיכולוגיה, ‘שיגעון בשניים’. שני אנשים קרובים, המפתחים יחד עולם לא מציאותי של הזיה משותפת. כך היה, לדעתי, לדבורה ולציפורה. שתיהן היו סגפניות ומתנזרות, שסלדו מהבלי העולם הזה. הן חיו באופן סימביוטי: דבורה לא יכלה להתקיים בלי ציפורה, וציפורה לא רצתה לעשות דבר פרט לטיפול באמה. באמצעות הגנת־היתר יצרו לעצמן מין בית־משוגעים כזה, וחיזקו זו את שיגעונה של זו. ציפורה, שהיתה בפירוש א־מינית, ולא היתה מסוגלת ליצור קשר עם גבר, קיבלה חיזוק מאמה, שהכפישה עוד יותר את חיי הנישואין בעיניה”.

פרופ' נורית גוברין: “ציפורה השתעבדה לאמה מרצון. הרי הדלת היתה פתוחה, והיא יכלה לעזוב. אבל היה מעניין להיות במחיצתה של דבורה בארון. בחייה ובמותה היא העניקה משמעות לחיי בתה. ציפורה היתה מאושרת לעבוד עם אמה. ייתכן, שבלי ההשתעבדות הזאת חייה היו חסרי־משמעות”.

בכוך העלוב שלה על הגג ב־23.9.71, שלושה ימים אחרי ראש השנה, נמצאה גופתה של ציפורה אהרונוביץ' בת ה־57. ככל הנראה, מעדה בבית ונפלה. ימים אחדים היתה מוטלת שם, עד שנתגלתה.

1911–1970

בבוקר, יום לפני שאיבדה את הכרתה ושקעה בתרדמה שממנה לא הקיצה עוד, פקחה לאה גולדברג זוג עיניים מבוהלות ושאלה בקול רפה: אבל אמא! מה יהיה על אמא? “לא יכולתי לומר לה שאנחנו נשמור על אמה. זה היה כמו להודות שהיא הולכת למות”, משחזרת מזכירתה וידידתה, יהודית פרייס. “כאשר הורתה לנו האחות לסיים את הביקור, הקפדתי להניח את ידי על כתף האם, ויחד יצאנו מהחדר. קיוויתי שלאה רואה אותנו ומאמינה, שאמה לא נשארת לבדה בעולם”.

עוד 12 שנים חיה צילה גולדברג אחרי ה־15 בינואר 1970, היום שבו נפטרה בתה. כאשר הלכה לעולמה, והיא בת למעלה מ־90, נקברה לידה מתחת לעצי האורן, ב“חלקת האוניברסיטה” שבהר המנוחות בירושלים. לבקשתה, נחקקה עלמצבתה הכתובת, “אמה של המשוררת לאה גולדברג”.

זה היה הקשר האחד, היציב והמשמעותי ביותר בחיי שתיהן. צילה גולדברג, אשר נפרדה מבעל חולה נפש, ובתה היחידה לאה, אשר לא נישאה מעולם. כל חייהן התגוררו השתיים בדירה אחת. יחסים עמוקים, סימביוטיים, קרובים מאוד. אפשר רק לתהות אם לא היה בנוכחותה המתמדת של האם בחדר הסמוך, גם כשמלאו לבת 30, 40 ו־50, מחסום בפני חיי נישואין ואימהות.

* * *

לאה גולדברג נולדה במאי 1911, בעיר קניגסברג, וגדלה בקובנה שבליטא. ימים סוערים, ימי מלחמת־העולם הראשונה, עקרו את המשפחה ממקומה.

“אחרי מות לאה, היתה צילה גולדברג מרבה לספר לנו, חברותיה של לאה, על ילדותה”, נזכרת יהודית פרייס. "פעם, כאשר שטו בספינה על הוולגה, שמעה את לאה הפעוטה מדקלמת שורות שהמציאה, ברוסית רהוטה, ‘ציפורים ציפורים, אנה אתן עפות?’ האם נבהלה, חשה שזו שירה.

“זה מעיד על לאה, שהיתה ילדת פלא, אבל גם משהו על צילה גולדברג. כאשר באנו לנחמה באבלה על בתה, מצאנו אותה יושבת לבדה, קוראת את הרקוויאם של אנה אחמטובה, לאור מנורה. דמות קטנה בתוך החדר החשוך. האם המקוננת בדרך לא שגרתית על בתה המיוחדת”.

מינה לנדאו, חברת ילדות של לאה גולדברג: “עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה גלתה המשפחה אל מעמקי רוסיה, שם נולד אחיה, עמנואל. טרם מלאו לו שנה, חלה בדלקת קרום המוח ונפטר. ‘הם חוזרים מלוויה. צעדי היגון מתונים, הדלת תחרוק מיד. על עיני הילדה שראו את המוות פנים אל פנים, האהילה היד’, כךתיעדה לאה גולדברג את התמונה שנטבעה בה”.

האח המת הוסיף ללוותה כל חייה, והיה שב ומופיע בצורות שונות. “עמנואל”, כך כינתה את אהוב לבה שהכזיב, בספר “מכתבים מנסיעה מדומה”.

כאשר שבו ברכבת מרוסיה, בתום המלחמה, אירעה הטרגדיה הגדולה של חייה. האב, שהיה מומחה כלכלי והקים את מערכת הביטוח הלאומי של ליטא, נעצר בגבול. בזיכרונותיה רשמה לאה גולדברג: “לרגליו היו נעליים צהבהבות אדמדמות. חיל הספר הליטאי הודיע, כי נעליים כאלה סימן מובהק הן להשתייכות למפלגה הקומוניסטית. אסרוהו. אמא הלכה להתחנן בפני הקצינים. אני נשארתי לשמור על המזוודות, לבדי בשדה. היה קר מאוד. ידי קפאו. איש לא היה בסביבה. שדות קירחים. עברו כמה שעות והיום החל להחשיך. קפאו גם הרגליים. פחד איום הגיח מן השדות, ולא בכיתי. לא פחדתי מחיות רעות. כבר מלאו לי שמונה שנים, וידעתי כי הרעה באה מן האדם”.

עשרה ימים רצופים היו החיילים מוציאים אותו מתא הכלא, קושרים את עיניו ומעמידים אותו אל הקיר, מול כיתת יורים. במאמצים גדולים הביאה צילה גולדברג לשחרורו של בעלה. הם שבו לבית שעזבו בקובנה. ואולם החוויה ערערה את עצביו והביאה להתפרצותה של מחלת רוח תורשתית. האב, אדם אוהב ומשכיל, שכיוון את צעדי בתו, הפך לאיש אחר. פרוע, משתולל, מאמין שהוא אלוהים או המשיח, עם תקופות ביניים של צלילות דעת.

“בהתחלה החזיקו אותו בבית”, נזכרת מינה לנדאו. “אחר־כך, נעשתה התנהגותו מסוכנת מדי, והוא עבר להתגורר בבית גדול על ההר הירוק של קובנה. לאה ואני היינו הולכות לבקר אצלו. כאשר היה רגוע, היה משוחח ומטייל איתנו”.

תמונת ילדות, המופיעה ברומן האוטוביוגרפי “והוא האור”: לאה, המכונה בספר “נורה”, על שם גיבורתו של איבסן, בכיתה ג'. בהפסקה מביא לה אביה את ארוחת העשר, ששכחה בבית.

בגיל ההתבגרות גילתה לאה במקרה, כי גם אחי האב היה חולה נפש, וכי המשפחה נגועה. הדבר החריד אותה. ביומנה רשמה הילדה בת ה־15:

“יראה אני מאוד, כי אבי מסר לי את מחלתו. אם ככה זה, אין צורך לרמות את עצמי. לחולי עצבים אסור לחשוב על אושר פרטי. אסור להם להתחתן, כי ממררים הם את חיי האשה או הבעל. אסור להם להוליד ילדים, כי מוסרים הם להם את מחלתם ועושים אותם לאומלללים”.

האם היה זה מקרה, שבסופו של דבר, לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם, או אולי רצון סמוי למנוע מאחרים את גורלה שלה וגורל אמה?

המשורר טוביה ריבנר, ידיד טוב במשך עשרות שנים, ועורך כתביה לאחר מותה: “זיכרון האב ופחד האב ליוו אותה גם כאשה מבוגרת. אני משער, שמשהו מן הפנייה שלה אל הצורות השיריות המחמירות דווקא, כמו סונטה, עם 14 שורות, חריזה קפדנית ומשקל קצוב, נובע מתוך צורך חזק לשלוט בעצמה. היא נשמרה מפני משקלים חופשיים מדי, ודבקה תמיד במסורת. בכל שיר שלה יש יסוד רציונאלי, ששומר על השיר ושומר עליה”.

בית־הספר של קובנה התנהל בשפה העברית. מינה לנדאו: “שתינו למדנו באותה כיתה. ללאה, אשר עד אז שהתה ברוסיה, זה היה סיוט. היא קראה רוסית, חלמה רוסית ודיברה רוסית. לא ידעה אות עברית, ואף לא מלה אחת ביידיש. הילדים התנכלו לה והיכו אותה, בטענה שהיא מסרבת לדבר יידיש מתוך התנשאות. כיוון שהיתה ילדה בכיינית, שלא ידעה לרוץ ולקפוץ, היתה טרף קל. כעבור זמן, למדה את השפה והדביקה את הפער, אבל מעולם לא התערתה בחברת הילדים”.

מגיל 10, ניהלה יומן נעורים. “ואם למשל פתאום היו מתקיימים כל חלומותי, הייתי מאושרת?” שאלה את יומנה. “מובן שלא, הייתי מוצאת לי צרות אחרות, ואילו לא היו צרות ריאליות, הייתי בודה מהנפש. אצלי כבר טבע כזה, לא להיות שבעת רצון. מאושר יכול להיות רק מי שנושא בתוך עצמו את האושר, וכל אדם שמחפש אותו מבחוץ, לא ימצאו לעולם. ואני שייכת לסוג האחרון”.

מחלת האב הורידה את המשפחה מנכסיה. צילה גולדברג התגרשה מבעלה, ועבדה בבנק. לאה עבדה כמטפלת ולימדה שיעורים פרטיים. בגיל 15 רשמה ביומנה: “אני רוצה להיות סופרת, בזה אני תולה את עתידי ואת חיי. זו מטרתי היחידה, ואם אני לא אגיע אליה, אז אחת היא לי מה שהחיים יעשו ממני”.

מינה לנדאו: “היינו קוראות את ניטשה, צ’כוב ודוסטויבסקי ומנהלות דיונים ספרותיים. ללאה היתה דעה עצמאית מאוד. באותה תקופה היתה סופרת אחת, צ’רסקאיה, אלילת הנערות. יום אחד,עמדה לאה מול הספרייה בביתי, העבירה אצבע על ספריה של צ’רסקאיה ואמרה: ‘כולה זיוף. נוציא אותה מהספרייה ולא נקרא אותה יותר’. דרוש היה הרבה אומץ לעשות זאת”.

את לימודיה באוניברסיטה מימנה בכוחות עצמה. היא הרחיקה מבית אמה לגרמניה, ושם, באוניברסיטה של ברלין, סיימה בהצטיינות לימודי בלשנות. אחר־כך נסעה לבון ובגיל 22 קיבלה תואר דוקטור. נושא עבודתה – “התרגום השומרוני: בדיקת המקורות הקיימים”.

פרופ' נתן רוטנשטרייך, לשעבר דיקן האוניברסיטה העברית, היה מיודד עם לאה גולדברג: “שנים אחר־כך, כאשר לאה כבר היתה משוררת ועיתונאית בארץ ישראל, ניסה המנחה שלה, פרופ' קאהלה, למשוך אותה חזרה לתחום הבלשנות, אשר בו, כך האמין, כישרונה האמיתי. אבל היא החליטה מכבר, שעיסוקה יהיה בספרות”.

את כישרונה לשפות ניצלה כעבור שנים, כשלמדה נורווגית, כדי לתרגם את “פר גינט”, ואיטלקית כדי לתרגם את הסונטות של פטררקה.

גולדברג נמנתה עם החבורה הספרותית “פתח”, ומאז 1932, התפרסמו שיריה בעיתונים עבריים. בעזרת סרטיפיקט ששלח לה שלונסקי, עלתה לארץ ישראל באביב 1935, עם בן־זוגה הפיקטיבי, הסופר שמעון גנס, לימים שמעון גן. דרכיהם נפרדו מיד עם עלותם ארצה, אך כאשר פתחו החברות את תעודת־הזהות של לאה אחרי מותה, ראו להפתעתן שבסעיף “מצב משפחתי” רשומה המלה “גרושה”. בעיניהן, זו הוכחה ליושר לבה של גולדברג: אף שהיו הנישואים מדומים, לא רצתה לשקר ולהצהיר שלא נישאה מעולם. ואולי, הן אומרות, הייתה בכך משאלת לב כמוסה להיות אשת איש.

כמתנת עלייה, הכין שלונסקי קובץ משירי גולדברג. לשם כך פנה אל אחד מעשירי תל־אביב, איש נבער בענייני רוח, וקיבל ממנו את ההון הדרוש להוצאת ספר. “הבאתי לפניה את הספר (‘טבעות עשן’) ואורו פניה, פשוטו כמשמעו. יצאתי למקום שיצאתי וכשאני חוזר, אני שומע התייפחות גדולה. לאה גולדברג בוכה. על מה הבכי? הספר מלא שגיאות דפוס”, סיפר שלונסקי.

היא חיה את חיי הבוהמה. בתי־קפה תל־אביביים, שירים במוספים הספרותיים. עם חבורת “יחדיו” – אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, יעקב הורוביץ, ישראל זמורה – חיברה סיסמאות פרסומת, כדי לממן את הוצאת השירים הרציניים. בספטמבר 1938, כתבה הפרסומאית גולדברג את הג’ינגל הבא: “עקרת הבית איננה דואגת:/ מה קל הבישול אם בבית יש מגד!/ הבעל יטעם ויתמה על הטיב:/ זה שמן של’שמן', מיד הכרתיו!”

היא לימדה בשני בתי־ספר, וגרה ברחוב ארנון, בדירה אחת עם אמה, שעלתה שנה אחריה. “אלא שלפני תום שנת הלימודים הראשונה, חליתי בדלקת ריאות ונפלתי למשכב”, סיפרה, “ובשל חוצפתי לחלות יותר מהמותר, זרקו אותי מהעבודה”.

אחר־כך התפרנסה מכתיבה עיתונאית ב“דבר” וב“משמר”, והיתה עורכת ספרי הילדים ב“ספריית הפועלים”. תרגמה ספרים ממיטב הקלאסיקה העולמית, וכתבה ביקורת ספרים ותיאטרון. כאשר הרגישה כעבור שנים אחדות, שביקורת התיאטרון הקטלנית עולה לה באובדן חברים, חדלה לכתוב ביקורת.

יחד עם יצחק יציב ערכה את “דבר לילדים”, וחיברה חרוזים לציוריו של הצייר אריה נבון, ידידה הקרוב. בילדותה, גילתה כישרון אמנותי ניכר, אך בחרה בקאריירה ספרותית. כאשר שבה לציור ולקולאג’ים בשנות ה־60, היה נבון אחד ממדריכיה העיקריים. “הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות אל עולם אחר, ממשי יותר”, אמרה. “התמונה מוחשית יותר מהמלה”.

המשורר ט. כרמי: “בתקופות של יובש בשירתה, פנתה לציור. לעתים קרובות היתה רושמת את הדמויות הספרותיות, שריהטו את חייה, כפי שהצטיירו בדמיונה”.

* * *

נערות רבות גדלו על אהבתה הכאובה. והיא, שוב ושוב חוותה קשרי אהבה אומללים, בלתי־אפשריים, חד־צדדיים, עם גברים שגילם כגיל אביה.

בגיל 14 וחצי התאהבה במשה פראנק, בן 35, המורה שלה להיסטוריה עברית, ובגיל 16 התייסרה שלוש שנים באהבתה למורה לספרות. ביומנה כתבה: “אינני מסוגלת לאהוב איש שיאהב גם אותי”.

כך פתחה את “שיר אהבה מספר עתיק”, שנכתב בתקופת אהבתה למשורר אברהם בן יצחק, ד"ר אברהם סונה, בשמו המלא.

היו לה אהבות נוספות, ואולם שמות הגברים האחרים נשמרים בסוד. “לא שאלנו והיא מעולם לא סיפרה”, אומרים ידידיה, והודפים כל מה שנראה להם כרכילות. כל ימיה שמרה לאה בקנאות על פרטיותה, הם אומרים, והעובדה שזה שנים היא שוכנת עפר, אינה מתירה את נדר השתיקה.

אהבתה לסונה נמשכה 11 שנים בהפסקות, עד מותו, ב־1950. הוא היה מבוגר ממנה ב־28 שנים. “הרעל של ס. בעצמותי”, כתבה ביומנה ב־4 בינואר 1941. “אני יודעת, כי בעצם אין האינטלקט שלי מגיע לתבונתו של ס., אבל נחוץ לי אדם כזה לצדי. אדם שמפחדים מפניו במקצת ומכבדים (מלה גימנזיסטית – מעריצים) אותו”.

המלחינה רבקה גווילי־ברוידא, ידידתה של לאה גולדברג: “יום אחד, ב־1941, אמרה לי לאה, ‘אכיר לך את סונה’. ידעתי שזה האיש שהיא מעריצה, אבל הודיתי שלא שמעתי עליו. ‘הוא משורר גדול’, אמרה, וקנתה לי ספר של שיריו. נדברנו בבית־קפה בתל־אביב. לאה ואני הופענו. הוא כבר ישב ליד שולחן בפינה, והמתין לה. אדם סגור, רציני, מסוגף, מרתק”.

ד"ר אברהם בן־יצחק סונה היה פקיד בכיר בסוכנות, איש אנין־דעת, אשר פרסם בימי חייו 11 שירים בלבד, הנחשבים למעולים. השפעתו הרוחנית עליה היתה רבה מאוד. לא היתה בחייו אשה אחרת, ובכל־זאת, הקשר ביניהם לא התממש. הסיבות לכך לא ידועות.

“מה שאינני יכולה לסלוח לו הוא זה, שנטל ממני את כל הטעם לפגישות עם בני־אדם אחרים, כי כולם נראים טיפשים לעומתו. ומה שמוזר ביותר, לא חסרי מוח בלבד, אלא גם חסרי לב”, כתבה לאה גולדברג ביומנה. “הזכות הזאת, להכיר אדם זה, היתה גם לאסון… נכונה אני להיות על־ידו קטנה מאוד, לא רק משום שאני מתייחסת אליו אחרת, לא רק משום שאני אשה ויש כאן משהו להתאהבות. אבל פשוט משום שאני יודעת תמיד, כי יש גדולים הרבה ממני ונכונה להרכין ראש בפניהם…”

אחרי הפסקה ארוכה ביחסים, והוא כבר חולה מאוד, שבו ונפגשו מספר פעמים בשנה האחרונה לחייו. הוא בן 67, והיא בת 39.

“ביום הולדתי, מת סונה. מאז, בעצם, אין חשיבות לכל דבר זולת העובדה הזאת. המועקה, הפחד מפני החיים, אפס אונים וריקנות פנימית, זהו המצב שאני שרויה בו רוב הזמן עתה. אחרי מותו קשה לי למצוא עניין באנשים, בכול חסר משהו שאין להשלימו עוד. אינני כותבת, כמעט כל השנה הזאת לא כתבתי דבר. אני עייפה מאוד”.

כעבור שנתיים, מצאה בנפשה כוח לתעד את הקשר ביניהם בספר “פגישה עם משורר”, אך לא חשפה את הסיבות לכישלון יחסיהם. לאחר מותו, הוסיף סונה לפקוד אותה בחלומותיה:

* * *

כל חייה ניהלה לאה גולדברג יומן, והיא ציוותה את יומניה ל“מכון גנזים”, יחד עם כתבי־היד שלה ומכתבים שקיבלה. רק מעטים מהמסמכים האישיים פורסמו, וגם זאת, אחרי צנזורה פוריטנית ונזירית. רוב היומנים גנוזים, ותוכנם ידוע רק לעורכי עיזבונה. טוביה ריבנר: "היום האופנה היא, שאם למישהו יש כאב בטן, הוא הולך לדיזנגוף וצועק – כואבת לי הבטן. לאה גולדברג גדלה בתרבות של איפוק, שלא מגלים את הכול. אין ספק שהיו לה אהבות ואכזבות. הרי כידוע, לא רוח השירה כותבת שירים, אלא בני־אדם. ובכל־זאת, אין אני קורא את שירתה של לאה גולדברג כיומן אישי.

"לכאורה, מה גלוי יותר מאשר מחזור שיריה, ‘אהבתה של תרזה די מון’. אשת אצולה מהמאה ה־16, שהתאהבה במורה של ילדיה, וכאשר עזב את ביתה, שרפה את השירים שכתבה לו ופרשה למנזר.

"לאה גולדברג כתבה:

“זה נשמע כמו וידוי, נכון, אבל השיר בנוי תוך 14 שורות של סונטה, ובכל שורה 10 או 11 הברות. המלט אמר, שאינו יכול לקצוב את אנקותיו. האם אדם שמתוודה, מתוודה בצורה כזו?”

* * *

ב־1952, עלתה לאה גולדברג לירושלים, להורות ספרות כללית באוניברסיטה העברית. ירושלים, עטורת זיכרונות העבר, דיברה ללבה יותר מ“קופסאות הקרטון הלבנות”, כהגדרתה, של תל־אביב.

“היתה לה השכלה רחבה ביותר, והיא, יותר מכל אדם אחר, עיצבה את החוג לספרות כללית”, אומר פרופ' נתן רוטנשטרייך. “רעייתי ואני נהגנו להיפגש איתה פעמים אחדות בשבוע. לצד הפעילות הספרותית שלה, נכנסה לעולם האקדמי והגיעה עד לפרופסור חבר, ואף לראשות החוג לספרות השוואתית. עם זאת, היתה במידה מסוימת נטע זר”.

במכתב מ־19.4.56, כתבה לאה גולדברג: “התחילו אצלי שוב צרות די רציניות עם האוניברסיטה. יש איזו אינטריגה נגדי בפאקולטה, בצורה שאין כלל לשער. דברים, שמוח נורמאלי לא היה ממציא אותם. אינני יכולה להתרכז בעבודה”.

אסתר תשבי, תלמידה וחברה: “לא פעם אמרה לי, ששותים את דמה באוניברסיטה. חשה רדופה. היתה אמנית ומשוררת אשה, והגברים מסביבה החליטו שהיא לא ממש איש מדע”.

טוביה ריבנר: “היא לא דיברה בסלנג האקדמי והיו לה דעות נחרצות לגבי אנשים מסוימים. אין פלא, שהיה לה מאבק קשה לקבל פרופסורה, כי ‘הפרופסורים הגמורים’, בלשונו של עגנון, לא ראו בה פרופסור גמור. גם בשירתה הוטחה ביקורת שכוּונה, למעשה, נגד הדור הקודם, שלונסקי ואלתרמן. היא אמרה לי, ‘מה רוצים ממני, הרי אף פעם לא עמדתי במרכז הבמה. למה מתנפלים דווקא עלי?’ מי שלא העז להתנפל על שלונסקי ואלתרמן, מצא בה מטרה נוחה יותר”.

ובכל זאת, המשׂרה האקדמית הקנתה לה ביטחון כלכלי ושקט נפשי, שחסרו לה בעבודת הכתיבה. היתה מרצה סוחפת, שאהבה לעמוד על הבמה ולקרוא שירה בקולה העמוק והמחוספס.

“להרצאות שלה נהרו המונים. היא נחשבה ליחידת סגולה בידע הרחב שלה בספרות אירופה, החל מדאנטה ופטרארקה, דרך דוסטויבסקי וטולסטוי, ועד לספרות העברית החדשה”, אומרת אסתר תשבי. “היא קיימה בביתה סמינריונים לתלמידים נבחרים, כל יום שלישי מ־8 עד 10 בערב. ישבנו בחדר הספרייה היפהפה שלה, עם תקרת עץ ותאורה מיוחדת ורהיטים עתיקים. היתה שם אווירה של סלון ספרותי אירופי. היינו קוראים יצירות בשפת המקור ודנים בהן. תמיד נתנה לטקסט לדבר בעד עצמו, וסלדה ממלים גדולות, מדעיות כביכול, של מה שמכונה מדע הספרות. החדר היה אפוף עשן מהסיגריות של לאה. כל חייה היתה מעשנת כבדה, ושילמה על כך, בסופו של דבר, בחייה. אמה היתה תמיד במטבח, מביאה כיבוד ונעלמת. אשה אצילית ויפה מאוד, אשר כל עוד לאה חיה, לא הרגשנו בגדולתה”.

הידידים מדגישים את הדיסקרטיות, וההצטנעות של האם, כדי להוכיח שהיא לא התערבה בחיי בתה. הם עומדים על המשמר והודפים כל מה שנדמה להם כביקורת על היחסים ההדוקים בין השתיים.

טוביה ריבנר: “בתחילה אני מניח ששתיהן גרו יחד בגלל אילוצים כלכליים. לאה לא הרוויחה הרבה, והדירות היו יקרות. במשך השנים, הדבר הפך להרגל. אמה היתה נקודת המשען של חייה. היא היתה הכוח המעשי, השכל הישר. לאה העריכה מאוד את טעמה הספרותי, ואם אמה אמרה, השורה הזו לא מוצאת חן בעיני, היא היתה מוכנה לשנות שורה בשיר”.

ביום הלוויתה של לאה גולדברג, נדהמו החברות לשמוע את אמה אומרת: “מזל שהיא הלכה לפני. אם אני הייתי הולכת קודם, לאה לא היתה מחזיקה אף יום אחד מעמד”.

אסתר תשבי: “אמה באמת שחררה אותה מכל הטרדות המעשיות, כדי שתוכל לכתוב ולעבוד. יוצר הוא אדם אגוצנטרי, וגב' גולדברג ויתרה על עצמה מרצונה ועמדה לשירות הבת, אשר היתה מרכז עולמה. אינני יודעת אם היתה מצליחה לקרוא, ללמוד ולכתוב, אם היתה צריכה גם לנהל בית”.

היו לה קשרים יוצאי דופן עם ילדים. “היו לה חתנים בני 6 או 7 וכשגדלו מעט, היתה מחליפה אותם”, מחייך המשורר ט. כרמי. בנו, גד, היה אחד ה’חתנים' האלה. על ספר שירים שלה רשמה לאה גולדברג: “לשושנה וכרמי, החותנים שלי, בידידות, לאה”.

“אני זוכר את הריח של הדירה שלה, ואת פניה וצליל קולה, מגובה עיניו של ילד בן חמש”, משחזר הבן, גד צ’רני, מעצב תעשייתי, מורה במדרשה בחולון, ואב לשני ילדים. “פעם גידפתי אותה, ‘חמורה’, ואחר־כך הסברתי שזה לא הייתי אני אלא ילד אחר שנמצא שם בפנים. בעקבות התקרית הזאת כתבה את השיר ‘הילד הרע’. יום אחד הגיע אלי דודן, וכשראה את ספר שיריה אמר, ‘שמעתי על המשוררת הזאת, היא בטח מתה מזמן’. אמרתי לו, ‘לא נכון, היא היתה אצלנו בשבת’. והוא אמר שאני שקרן. כדי להוכיח לו, לקחתי אותו אליה. דפקנו בדלת, כי לא הגענו לפעמון. כאשר פתחה, אמרתי לו, ‘אתה רואה? היא לא מתה’. לאה כיבדה אותנו בתה ובעוגיות. היא ידעה להקשיב והרגשתי תמיד רצוי אצלה”.

בספר “ניסים ונפלאות”, קראה לאה גולדברג לעצמה “הדודה של שומאיש”. אלפי מכתבי ילדים קיבלה בחייה, את כולם שמרה ועל כולם השיבה. "ילד אחד כתב לה, ‘אם את דודה של שומאיש, אני מציע לך להיות הדודה שלי’, " מספרת יהודית פרייס, מזכירתה ב־10 השנים האחרונות לחייה.

מנסיעותיה באירופה תמיד היתה מביאה נייר מכתבים צבעוני ומעוטר, שלא היה בנמצא בארץ, לשמח את הילדים. יהודית פרייס: "יום אחד, קיבלה לאה צרור מכתבים מילדים בקיבוץ. ילדה אחת לא כתבה דבר, רק שלחה תמונת גואש של קשת בענן, חתומה ‘מרים’. לאה ענתה לכל הילדים, ובסוף כתבה: ‘והתמונה של מרים כל־כך מצאה חן בעיני עד שתליתי אותה על הקיר’. כעבור שבוע התקבל מכתב מהילדה מרים: ‘לא סיפרתי לך שבהיותי בת שש, מתה אמא שלי’. ובמכתב אחר שאלה ילדה: ‘איך את יכולה לכתוב לילדים, ואת אינך ילדה?’ ולאה נאנחה – ‘באמת איך?’ "

“יכול להיות שאילו חיה בתקופה שלנו”, פולטת בכל־זאת אחת מחברותיה, “אולי היתה יולדת ילד גם מבלי להינשא”. ומיד היא נבהלת מדבריה ומבקשת לחזור בה.

מינה לנדאו: “ביקרתי אצלה ב־29 במאי 1969, יום הולדתה, ואז אמרה לי שהיא מרגישה משהו. דרשתי ממנה שתלך להיבדק. אמרה, לא, אמא צריכה לעבור ניתוח עיניים, ודחתה את הבדיקה עד לאחר הניתוח של אמה. כאשר נבדקה לבסוף, נתגלה אצלה גידול ממאיר בשד. בשלב כזה שכבר לא היה טעם לנתח. לאה לא רצתה להיות מודעת לחומרת המצב. היא הגיבה בשמחה, ואמרה שעכשיו תוכל להמשיך לצייר בלי הפרעה. אבל המצב היה קשה. הסיגריות שעישנה כל חייה, התנקמו בה. עד מהרה, נתגלה אצלה סרטן גם בריאות”.

רבקה גווילי: “חודשיים לפני מותה, ציירה כלי פריטה שבור, ושלושה אנשים עומדים סביבו כמו ליד קבר פתוח. היא שלחה לי את הציור וכתבה מאחור איחולים לשנה החדשה, והוסיפה, שהיא מקווה להוציא את השנה הזאת עד תומה”.

חרף הקאריירה האקדמית שלה ומעמדה בעולם הספרות, נזקקה למחיאות הכפיים של הקהל. שלוש פעמים שלחו היא ורבקה גווילי, שהלחינה את “פזמון ליקינטון”, שירים לפסטיבל הזמר, ובכל פעם נדחה השיר. הדבר כאב לה מאוד. “יום לפני מותה”, נזכרת גווילי, “אמרה לי לאה פתאום: ‘את יודעת, רבקה, סוף סוף זכינו בפרס הראשון’. היא טעתה, כנראה מתוך הזיות מחלתה, אבל לא העמדתי אותה על טעותה. אמרתי לה, אני שמחה מאוד, לאה. בבוקר צלצלו שהיא איננה”.

ליד מיטתה בבית־החולים נמצאו שני שיריה האחרונים.

1896–1981

כאשר ראתה עליזה בפעם הראשונה את האיש, שעתיד היה להפוך למרכז עולמה, לא יכלה שלא להבחין באדמומיות עיניו הירוקות. נדמה היה כאילו הוא נתון בהפוגה שבין בכי לבכי. זה היה ב־1949, ברחוב יהודה הלוי 131 בתל־אביב, בבית משפחת יהושע ייבין, ידיד קרוב של אצ“ג וחבר לאידיאולוגיה. עליזה, צעירה ירושלמית, חברת לח”י, נשואה טרייה, הגיעה אל המשורר הנערץ עליה יחד עם חברותיה, גאולה כהן ורחל ענבר. “קראתי את ‘ספר הקטרוג והאמונה’, והרגשתי שזוהי אמת צרופה. היה לי רצון להתוודע לנפש הגדולה הזאת, לכן ביקשתי שוב ושוב שיקחו אותי אליו. כאשר זה התאפשר, וראיתי אותו בראשונה, התרשמתי שהוא נראה מרוכז באופן בלתי־רגיל, אדם שעיניו מופנות אל תוכו”.

שנים רבות עמד אצ"ג ברווקותו, בסגפנותו, ולא התפנה לאהבת אשה. הוא חי בתוך עולמו הפנימי המסויט, הסדור בתוך השורות הארוכות שלו, בנות עשר ו־15 מלים כל אחת. “למה נתן אדונַי דעת בי. שיער זהוב עלי ראש, ועיניים חותרות עדי תהום ועד עומק אסון”, תיאר את עצמו באחת משורותיו בקובץ “אימה גדולה וירח”. מאז עזב את בית הוריו בפולין ועלה לארץ ישראל ב־1923, חש שאסון מרחף מעל האנשים שהותיר: אב, אם ושש אחיות.

ערב מלחמת־העולם השנייה היה כבר בן 43. אולי היה מוכן, לפי קצב ההבשלה הפנימי שלו, לשאת אשה. אבל המלחמה ורגש האשם על שלא הצליח להציל את היקרים לו, שיתקו אותו. במשך שש שנות המלחמה, היה בהלם כזה, שלא פרסם אף שיר אחד.

כך כתב ב“כתר קינה לכל בית ישראל”, אחד השירים הראשונים שפרסם אחרי המלחמה. השנים הבאות והקמת המדינה היו עבורו בבחינת סף הגאולה. עליזה נכנסה לחייו ברגע, שהיה מבחינתו השעה ה־12 לבניית משפחה ולהקמת בית.

* * *

“כשנפגשנו, אמר לי בחיוך, את מסוכנת”, נזכרת עליזה. “ולא הבנתי במה אני מסוכנת. במשך השנים קלטתי, שגם כשאני אומרת דברים סתם, אני קולעת אל לב העניין באופן אינטואיטיבי”. כשיצאה מחדרו, אמר למארחיו, זוהי האשה! והוסיף שלא פגש מעולם באדם פגיע ובלתי־מוגן יותר ממנה. היא היתה צעירה ממנו ב־30 שנה בדיוק. ב־1959, כאשר מלאו לעליזה 24 ולאורי־צבי 54 שנים, נישאו, לאחר שהתגרשה מבעלה. לא יותר ממניין אנשים היו בחתונתם.

עליזה טור־מלכא גרינברג מדברת בקול רך. 65 שנותיה לא הצליחו למחוק את שאריות היופי הענוג, אבל היא ברזל יצוק, שלא מתכופף. גם אם נמשך אורי־צבי לפגיעות שלה, היא מוסווית היטב בקשיות של פלדה. כזו היתה כל חייו, נושאת בעול של החיים במחיצת אדם יוצר, איש קשה ובלתי מתפשר, ובנֵטל הנידוי וההחרמה, שהיו מנת חלקם בשל השקפותיו הלאומיות.

בערב יום העצמאות 1981, נותרה לבדה, עם אלפי ורבבות הדפים שמילא. בקשיות־הברזל של אופיה, ובעריכתו של פרופ' דן מירון, היא מביאה לידי גמר את הדפסת כל כתביו, מפעל שלא התפנה לו בחייו. שני הכרכים הראשונים, מתוך כעשרים שצפויים בעשר השנים הבאות, יצאו לאור בהוצאת “מוסד ביאליק”.

* * *

– מדוע המתין לגיל מאוחר כל־כך עד שנשא אשה?

עליזה גרינברג: "בשנות ה־30 הסתובב אורי הלוך ושוב בין ארץ ישראל לפולין, רעב ללחם, בלי מעיל, והתריע, ‘יהודים, הצילו את עצמכם’. ולא הועיל לו. הוריו, אחיותיו, בעליהן וילדיהן התחננו לבוא לארץ, אבל הוא לא היה יכול לקבל על עצמו התחייבות פרטית. באופיו היה אדם, שלא היה יכול להתמסר לשום דבר שאינו הוא עצמו או נמצא במרכז עולמו הרוחני. באחת הפעמים בא אחד מחבריו למלון בוורשה, ראה תריסים מוגפים, הסדין רטוב, ואורי שוכב. שאל, מה קרה? אמר, בכיתי כל הלילה. אני יודע, שכולם יושמדו.

"היו בו כוחות נבואה חזקים. הואנמלט מוורשה בספטמבר 1939, ממש בימיה הראשונים של המלחמה, בעזרת תעודת עיתונאי ב’דער מאמענט', עיתון התנועה הרוויזיוניסטית בפולין, שבו כתב וערך. אחר־כך התייסר על שאהוביו נהרגו בלי שעשה דבר להצלתם.

כתב. כאשר שאלתי אותו, למה אינך מקדיש את ספרך ‘רחובות הנהר’ לאבא ולאמא, תמה עלי: ‘איך אני יכול להקדיש ספר לאבא ולאמא, כאשר לא רק הם, אלא העם היהודי כולו הושמד?!’ אחרי שכולם נספו, החליט להתחתן. חש חובה לחדש את המשפחה שנטבחה".

ואכן, בזה אחר זה, תוך שש שנים וחצי נולדו להם חמישה ילדים. לכל אחד העניק אצ“ג שני שמות, מקפיד שלא לפסוח על אף חלל מבני משפחתו. לבנו הבכור קרא חיים־אליעזר: חיים, כשם אביו, אליעזר כשם סבו. לבת השנייה קרא בת־שבע שלומציון, כשם אמו וכשם אחותו. הבת השלישית נושאת את השם רבקה־חבצלת לב־ציון, כשם שתי אחיות נוספות. הרביעית, יוכבד־רחל בת ציון: כשם שתי אחיות אחרות. והבן הצעיר, דוד־יהונתן, כשם אביה של עליזה. את השם דוד העניקה לבנה גם רות, אחותה הבכורה של עליזה, לימים אשת שמואל תמיר, שר המשפטים. הבן, סגן דוד תמיר ז”ל, נפל עם מסוקו בסיני ב־1971.

עליזה נולדה ב־1926 בירושלים בשכונת תלפיות. בזיכרונות הילדות שלה, כאשר פונתה מהשכונה המבודדת עם אמה ואחותה רות, מהדהדות צרחות בערבית: “עליהום!” “אטבח אל־יהוד!” למדה בגימנסיה רחביה ובבית־הספר לאמנות “בצלאל”. חברותיה קראו לה בכינוי הגנאי ‘פורשת’, אם כי לארגון הלח“י הצטרפה בפועל רק לאחר פטירת אביה, ד”ר דוד גורביץ', מנהל המחלקה לסטטיסטיקה בסוכנות היהודית, שהתנגד למחתרת.

“בנות כיתתי הסתייגו ממני, אם כי לא עשיתי רע לאף אחת מהן. תמיד הזדהיתי עם הנרדפים, לא עם הרודפים”, היא אומרת. וחייה עם אורי־צבי גרינברג נתנו לה שפע הזדמנויות להימנות עם הנרדפים.

כאשר עלה אצ"ג לארץ ישראל, העפיל לירושלים לטור־מלכא שבפסגת הר־הזיתים. “זה המקום שלפי האגדות, מזיתיו אספו את השמן למשוח את המלך”, אומרת עליזה גרינברג. את שם המקום הזה, הצופה אל העיר והמדבר, אימץ לו כשמו העברי, ועל מחזור שירים אחד חתם אורי־צבי טור־מלכא.

מגיל צעיר כתבה שירים. "חתמתי על שירַי בכינוי ‘בת־עין’.גם בגלל הען הפנימית, גם משום שאני אוהבת מים, ו’עין' הוא מעיין. אבל אורי אמר לי, למה בת־עין?קחי את השם ‘טור־מלכא’. אמרתי לו, 'אם אתה נותן שם כזה במתנה, אני מקבלת אותו בשמחה. והתחלתי לחתום על שירי ‘עין טור־מלכא’.יום אחד, כעס עלי מאוד, ואיים: ‘אני אקח לךאת השם בחזרה!’ "

– איך כתבת, לצד משורר ענק כמוהו?

“כתבתי לנפשי, לא לידו. היו זמנים, שהראיתי לו את שירי, אבל התביישתי מאוד, חרדה לפסק־הדין שלו. הוא היה מבקר קפדן. הוא אמר לי, ‘אילו אמי היתה כותבת שירים לא טובים, הייתי אומר לה’. וזה נכון. כשהיה מרוצה משירי, אהב מאוד להדפיס יחד איתי באותו גיליון. כשהיה מפרסם שירים שלו, היה מבקש שיפרסמו גם משלי. הוא אמר על עצמו, ‘אני סנדלר’. היה רגיש מאוד לזיופים, לגרפומניות. הרבה משוררים אומרים היום, שהוא שיבח אותם. זהו שקר וכזב, פרט למעטים שהכיר בניצוץ שבהם, כמו מירון איזקסון. הוא קרא שירה ישראלית מודרנית, אבל חשב שהיא לא עמוקה דייה. חשב שיוצר עברי בדור הזה חייב לגייס את כתיבתו לעם היהודי”.

החיים איתו לא היו קלים. חיים של בדידות, של עמידה על עקרונות. "מהרגע הראשון ידעתי, שלא אעשה לו את העוול הגדול, לאלץ אותו שידפיס נגד רצונו, בשביל פרנסה. לכן חיינו בצנעה רבה. לא בכל מקום הסכים לפרסם. רק אם עורך הקפיד על ההגהות ולא שינה מקוצו של יוד, אורי הוסיף לשלוח לו שירים. אם הדפיס בעיתון, ואחר־כך התפרסם באותו עיתון מאמר נגד מדינת ישראל, זה חרה לו מאוד, ויותר לא היה מפרסם שם.

“אי־אפשר היה לקנות אותו בעד שום הון. פעם מישהו רצה לתת לו מענק, ואורי כתב מכתב מעליב, איך בכלל העזו לחשוב על זה. היה הולך ברגל מתל־אביב לירושלים עם סוליות פעורות, קשורות בחבל. פעם עצר אוטו של ההנהלה הציונית, ובן־גוריון בתוכו. אמר לו בן־גוריון: ‘אורי־צבי, עלה’. הוא סירב. שאל אותו בן־גוריון: ‘כמה אתה רוצה?’ ענה: ‘אין לכם כל־כך הרבה כסף כדי לקנות אותי’. אמר לו בן־גוריון: ‘אנחנו הפסדנו אותך, אבל גם אתה הפסדת אותנו’. וזלמן ארן, כשהיה שר החינוך, רצה לתמך בו, אבל פחד אפילו להציע לו. אורי העדיף לחיות בעוני מאשר לשעבד את עצמו”.

בארכיון אצ“ג בבית־הספרים הלאומי מצוי שֶק מחשבונו הפרטי של בן־גוריון. אצ”ג לא פדה אותו מעולם.

אף שאהב את ירושלים בכל לבו, לא התגורר בה. "הוא היה נוסע לירושלים, ושוב חוזר. לא היה מסוגל לראות את הר־הבית בחורבנו. שעות ארוכות היו הוא ועגנון מטיילים בירושלים, כמו שני סהרורים, מתוך משיכה שאין מושלהּ לעיר. הוא כתב, ‘העמק – תפילין של יד, וירושלים – תפילין של ראש’.

“אחרי הכיבוש של 1967, אורי תיכף הלך להתפלל בהר־הבית. עמד שם קאדי ערבי, נפנף בידיו, וקצין מילואים אמר לי, ‘תגידי לו שזה מקום קדוש’. ואני שתקתי. ניגש הקצין לאורי ואמר לו, ‘דע לך שזה מקום קדוש לאסלאם’. אורי נדהם. אחר נפנה אלי ואמר, ‘עליזה, בזאת נפרדתי מהר־הבית’. והוא התכופף, לקח קומץ אדמה ואסף אותו במטפחת, וירד לכותל לסיים את התפילה”.

אורי־צבי גרינברג בנה את ביתו ברמת־גן, בית קטן וצנוע, בו גרה אלמנתו עד היום. רהיטים שלא הוחלפו עשרות שנים. דיוקן שלו על הקיר. כמה רישומים. אין טלוויזיה.

היא זוכרת לפרטי־פרטים כל מי שהיטיב אי־פעם עם בעלה. “הגדולים באמת, כמו ברנר, ביאליק, גרשון שופמן, פרופ' מגנס, נתן אלתרמן – העריכו אותו למרות חילוקי הדעות הפוליטיים. רק הסופרים הקטנוניים, שרצו להידחף, היו השונאים הגדולים שלו”, היא אומרת. היא מונה במדוקדק את העוולות שעוללו לו. “הוא היה רגיל שרודפים אותו, שמחרימים אותו. כשכל מיני נבָלות נעשו, איש לא נלחם את מלחמתו. הוא לא רדף כבוד ולא רדף עמדה, מעולם לא הגיב כשפגעו בו אישית, אלא אם פגעו בכבוד ירושלים”. במשך שנים זעם עלשחותמת הדואר באנגלית נושאת את השם “ג’רוזלם”. היא לא הרפתה ממאבקו גם לאחר מותו, והצליחה להביא לכך שחותמת הדואר הרשמית בשפה האנגלית, נושאת את השם “ירושלים”, בהגייתה העברית, כפי שביקש.

היא מצטטת בדייקנות ביקורות קטלניות שנים אחרי שנכתבו, נוקמת ונוטרת על כל מלה רעה,לעולם לא תסלח לאדם שקרא לבעלה “רוצח”. היא כועסת, שאין חובה ללמוד את אצ"ג בתיכון. “זו עדות לעוצמה שלו, חוששים שהוא ישפיע, ההחרמה וההשתקה עוד נמשכים. אבל אין דבר, האמת שלשירתו הולכת ומנצחת, ותצא לאור”, היא אומרת.

* * *

עליזה, אז מטופלת בחמישה ילדים רכים,לא יכלה לעבוד, “אבל זה לא בגלל הילדים, אלא בגללו. הוא היה קשה לי יותר מחמישים ילד”, היא כמעט לוחשת. מפאת כבודו היא מסרבת לפרט כמה הִקשה עליה, "אבל תקראי את הביוגרפיה של טולסטוי, ותביני מה זה. אם אגיד לך שלא היה קל, זו מלה קלה. אני נמחצתי בין הפטיש והסדן. לשמור שהילדים לא ירעישו, לא יפריעו. הרי אדם כזה היה מרוכז סביב כתיבתו באופן חמור וקיצוני, וכל הפרעה היתה בשבילו אסון.

“לא כדאי לדבר על מה שהיה קורה, כשילד בא והפריע. הוא היה איש חרון, בכתיבתו כבחייו. שיריו לא נבדלו מהגורל שלו. זה התבטא במתח גדול ובעצבנות. הוא לא ידע להקדיש לילדים. רק בשעת סכנה גדולה היה מזנק כמו נמר. כשבתנו הקטנה רבקה בלעה גולה, הפך אותה במהירות הבזק והציל את חייה. לפעמים היה מבקש ממני, שאשיר להם שירי ערש, שאביו היה שר לו, פיוטים מהתפילה”.

– האם ידע להיות מאושר? למשל כשנולדו הילדים, בשמחות החיים הקטנות?

הוא לא ידע לשמוח. ודאי ששמח כשנולדו הילדים, אבל הכול היה ספוג בכאב גדול. כי איך יוכל לשמוח, אם הושמדה משפחתו וכל בית ישראל? הוא מיעט מאוד לצחוק. היה זמן שבכה הרבה.

“הוא אדם, שראה כל־כך הרבה אסונות, שחייו מלאים במתים, שהשקיע את כל כוחותיו בהצלה, ולא הצליח. הוא ניצב אל הקיר עם משפחתו בפוגרום בלבוב, וניצל איתם בנס ברגע האחרון. בפרעות תרפ”ט הסתנן לשער יפו וראה את הערבים מרקדים עם שברייה. לא יכול היה לשכוח את מראה גופתה הדקורה של אמו של מרדכי מקלף, במוצא. זה לא היה ספרותי, החיים אצלו עמדו לפני הספרות. הוא ראה בדמיונו את כל המיתות הנוראות, שבהן מתו אחיותיו. היה שוכב בלילה ועיניו פקוחות. שאלתי אותו, למה בעיניים פקוחות? אתה רוצה לראות את האימים בחושך, בלילה?"

לא היססת, אשה צעירה ויפה, להינשא לאדם מבוגר ממך ב־30 שנה, איש שספוג בכל־כך הרבה כאב?

“החיים לצדו היו גמול עמוק מאוד. מבחינה רוחנית ונפשית, זה היה גמול גדול. חייתי לצד לב ענק”.

ביום הראיון, בשעת ערביים, הגיעו לביקור שניים מילדיהם של אורי־צבי ועליזה גרינברג. הבת רבקה, אם לשלושה, חברת קיבוץ חמדיה, לומדת השנה באוניברסיטת בר־אילן ובאה ללון בבית אמה. שערה ארוך עד מותניה. היא מגישה לנו את הקפה בשתיקה, אוספת את הכוסות ויוצאת בדממה מהסלון. דוד, הצעיר, עורך־דין במקצועו, בא לדרוש בשלום אמו. הוא ואחותו וגם שלושת האחרים, מסרבים לדבר על אביהם מטוב ועד רע. איש מהם אינו עוסק בכתיבה. נדמה שמוראם של אביהם ואמם, עדיין עליהם.

עליזה גרינברג: “מעולם לא דחפתי אותם לקרוא את אורי. האמנתי, שזה צריך לבוא באופן טבעי. זה חומר עצום ורב ומדכא, גם לי כואב לראות את משא הסבל שלו. כשהתבגרו, ורציתי שהילדים יכירו את שירתו, הצעתי להם לעשות עבודה במקום בחינת בגרות. חיים, היום קופירייטר, כתב על ‘ספר הקטרוג והאמונה’. בת־שבע כתבה על ‘אב ואם בשירתו’. כשהתחלנו בשנים האחרונות לערוך את כל כתביו, רציתי שאחד הילדים ייכנס בעובי הקורה. בת־שבע, חברת קיבוץ בערבה, היתה המתאימה ביותר, כי היא שקדנית, חרוצה, יסודית, וגם למדה ספרות באוניברסיטה. היא עשתה עבודת עריכה עצומה”.

אורי־צבי גרינברג היה חבר הכנסת הראשונה וזכה למקום המכובד, מספר 2 ברשימת “חירות” אחרי מנחם בגין, מנהיג אצ“ל. עיון ב”דברי הכנסת" מראה, שהיה פרלמנטר פעיל: לוחם על מעמד ירושלים, מתנגד חריף לשילומים וליחסים עם גרמניה (“אין אנו מסוגלים, כיהודים, להקים כאן בשביל הגרמנים תאי־גז של אושוויץ ומיידאנק, אבל אנו רוצים שייעלמו מעינינו בארץ הזאת!”). אחרי קדנציה אחת פרש, נביא זעם, עטור פרסים ספרותיים, שדמותו הציבורית שנויה במחלוקת.

עליזה גרינברג: “כשהיה ח”כ, היה מרבה להיכנס אל ראש הממשלה בן־גוריון, וזה היה מקשיב לו בהערכה גדולה. לפני שנים אמר לו בן־גוריון, ‘אתה אוהב את ארץ־ישראל אהבת בשרים’, וזה מצא חן בעיני אורי. אנשים רצו לשמוע מה הוא אומר, כי היתה לו השגה שכלית חזקה. הוא כתב: ‘אם תיסוגו מסואץ מטר אחד, יאדים הדם בחרמון’. נהג לשוחח עם גנרלים. עם דיין, אריק שרון. דיין אמר לו פעם, בשביל מה לנו המטרד הזה שלסיני, של שארם א־שייח'.ואורי אמר: ‘אם תוותר על סיני, תצטרך לדון על ירושלים’. אלוף יוסף גבע נתן לו פעם תצלום אוויר של ירושלים השלמה, והוא שמח עליו מאוד. זלמן ארן בא אלינו הביתה, שאל איך לחנך את הנוער לתודעה יהודית. אורי לקח אותו אל החלון ואמר, מכאן אפשר להיכנס? לא. אתם אנשי מפא“י, ניסיתם להיכנס מהחלון, אבל צריך לחנך את העם להיכנס מהדלת: המקורות, המסורת, כל מה שנותקנו ממנו”.

אורי־צבי גרינברג, חתן פרס ביאליק, חתן פרס ישראל ועוד עשרות פרסים, לא רצה מעולם להיות מועמד לפרס נובל. “הוא סירב לשאת חן בעיני הגויים”. שמחתו על עליית הליכוד לשלטון הפכה עד מהרה לאכזבה, כאשר הוברר לו, שמנחם בגין מוכן לוותר על שטחים למען שלום עם מצרים. אלוף (מיל.) יוסף גבע סיפר בראיון ל“מוניטין” שלאחר חתימת הסכמי קמפ דיוויד טייל עם אצ“ג ברובע היהודי בירושלים, וזה אמר לו “צריכים אנשים מעטים, שיסדירו את העניין ויצילו אותנו מן האסון הזה שנקרא בגין. ואז הוא ביקש ממני, שארצח את בגין”, מספר גבע. " ‘למה אני?’ שאלתי אותו, ‘כי בך לא יחשדו’, הוא אמר”.

עליזה גרינברג: “שטויות. לא כדאי אפילו לחזור על זה. אם אמר, זו היתה רק דרך ביטוי בעלמא”.

בצעירותו עישן שישים סיגריות ביום, אחר־כך עישן מקטרת. שעות ארוכות היה כותב, לפעמים הולך לטייל. “הוא אהב מאוד לראות אנשים, להביט בעורבים על חוטי החשמל, להתבונן בירקון. הוא שמר על עצמו מכל משמר מכל מיני סכנות, כי ידע שאדם אחר לא יוכל למלא את תפקידו, לחפש את באר הנבואה”. על אף ענוותו אהב מאוד להצטלם. בכל פעם שהגיע צלם לבית, היה נעמד מולו. היה לו עמוד קבוע במקומון של רמת־גן, והוא התייחס לבמה הזאת בשיא הרצינות, “כי שם יכול היה להביע את דעתו הפוליטית, אמונתו במלכות ישראל, בלי הסתייגות. אחר־כך היה תולש את הדף ושולח אותו לאנשי השלטון, שיקראו אותו”.

כשעבד, היו הפתקאות מפוזרות בכל הבית. הוא שִרבט שירים על פיסות נייר, על מעטפות משומשות, על כריכות ספרים. אסור היה לגעת בשום דבר. אם הזיזה אשתו את ספריו ממקומם, היה מתפרץ. “מעולם לא הצצתי בשיר על שולחנו, אלא רק כשהתפרסם בעיתון. זה לא אדם, ששואל מה דעתך. תמיד הלך לפי מצב־רוחו, לאיש לא היתה שליטה עליו. לעתים קרובות דרש, שאפסיק מיד את כל עיסוקי ואקשיב לקריאתו. כשרצה משהו, לא היה יכול להתאפק. הוא עבד הרבה על שיר, המון טיוטות. אמר לי, שהוא מלטש עד אין קץ, ולוּ רק למען קורא אלמוני אחד, חד־עין”.

בניגוד לכתיבה, שבאה לו במאמץ, צייר, בקלות, רישומים הומוריסטיים, קלילים, שלא נראו כאילו בקעו מאותו מוח מסויט. שלושת ספרי שיריה של אשתו מעוטרים ברישומיו. “כדי לכתוב את המלים היה צריך לחוש אותן לעומקן. פעם לקח חתיכת פלסטלינה של הילדים ופיסל בה את היטלר. זה היה משהו מפחיד. הוא היה מוסיקלימאוד, הוא כתב את ‘אימה גדולה וירח’, ולא ידע שיש לזה מקצב שירי, ואמר שלכתוב חרוז לבן קשה פי כמה. אהב את באך, אמר שזה מזכיר לו ניגון של בית־המקדש. אהב מוסיקה עתיקה של הכנסייה היוונית. אמר על ישו, ‘הוא חיכיהודי ומת כיהודי, הוא יהודי, מה אתם רוצים’. כל בוקר היה מתפלל ישר לאלוהים. בליל שבת ובימי חג ומועד היה עושה קידוש כהלכתו”.

אצ"ג חדל לכתוב ב־1978. שנותיו האחרונות היו שנות ערפול. “כשהיה כבר במוסד של ‘משען’ והיה מפוזר ותכוף־שכחה”, אומרת אלמנתו, “קראתי לו שיר שפרסמתי, והוא אמר: ‘זה יפה, היית בנשמת הנוף’. זה הפתיע אותי עד כמה השיר נטוע בו, אף ששכח כבר רבות מחייו”.

הוא נפטר בן 84, ערב יום העצמאות, 1981. היו שאמרו שיש סמל בזה שמת, כאשר סביבו מתנופפים דגלי תכלת־לבן.

* * *

כאשר עליזה גרינברג רוצה להבין את נשמת בעלה המת, היא קוראת פילוסופיה, “כי כל הנשמות הגדולות דומות הן”. העיסוק המתמיד בהוצאת כתביו, אשר לא התפרסמו בחייו, נדמה לה לפעמים כעול, “כי מי משאיר משימה כבדה כזאת על כתף של אשה. הוא אמר, שהוצאת ספר צריכה להיות חג, ומכיוון שהחרימו אותו, לא רצה להדפיס. הוא לא הרשה להוציא אפילו את הספרים, שכבר נדפסו ואזלו מהשוק. במידה מסוימת, אני המריתי את פיו. הוא רצה שאשרוף כתבים לא גמורים, כי זה נראה לו לא הוגן, אבל החלטתי שהדברים חייבים להתפרסם. זו הפעם היחידה שאני לא עושה את רצונו. במקומות שהשאיר כמה גרסאות, נביא את כולן”.

– מותו פתח אצלך איזה ברז, או אולי סגר?

“כל השנים ניסיתי להבין את נפשי, להבין את חיי, וזה לא פשוט. אדם שלאמקבל עצמו בפשטות, חייב ללמוד את עצמו כל הזמן. השירים שלי הם דרך להבין את עצמי. אני מבקשת את צד האמת”.

– האם, כמו שקרה לסופרת יהודית הנדל אחרי מות בעלה, גם כתיבתך השתחררה?

“אנשים אומרים לי, שהגעתי לשחרור גדול יותר מאשר כשאורי היה חי. אבל זה הרי תהליך. זה לא בגלל שהוא מת. פשוט, הגעתי לזיכוך פנימי. אבל לפני הכול יש לי חובה. אני צריכה להוציא את הדברים של האיש הזה, זו חובת חיי”.

1898–1973

בהפוגה הראשונה, כשהוּסר המצור מעל ירושלים, ירדה אביבה לתל־אביב. אחרי נפילת בעלה טוביה קושניר עם הל"ה בדרך לגוש־עציון, והיא אלמנה בת עשרים, בתום שנת נישואין אחת, לא מצאה שום טעם להישאר עוד לבדה בעיר. מורו, פרופ' אהרון קציר, ביקש ממנה להשלים את מחקריו של טוביה, ולשם כך גוּיסה לחיל־מדע. היא השתכנה בבית דודו של בעלה, ממיינת את העִשׂבּייה, את אוסף הפרפרים הנדיר, אשר צדה יחד איתו. מפעם לפעם היתה מגיעה להוצאת “עם עובד”, לערוך ולהגיה את “מחקרי טבע ומכתבים” אשר בו הובאו ביכורי מחקריו של טוביה.

שבועות ספורים קודם־לכן, ב־3 במאי 1948, נפל נחום (זוזיק) הזז, בנם של הסופר חיים הזז והמשוררת יוכבד בת־מרים, בקרב על אוגוסטה־ויקטוריה. הזז, איש בעל משמעת פנימית עצומה, נצר בלבו את מות בנו היחיד, בן ה־19. אחרי קורבן־העולה הזה, לא היה מסוגל להוסיף ולכתוב את ספרו על ישו, שפרקים ממנו כבר התפרסמו בעיתונים, אבל עדיין התייצב בדייקנות במערכת “עם עובד” בתל־אביב, נאחז בכל כוחו במסלול חייו, מתקין לדפוס את הכרך השני של ספרו “יעיש”. באותם ימים החל בכתיבתו מחדש של המחזה “בקץ הימים”, ובשער הספר כתב: “לנשמת בני נחום ז”ל".

“אותו בוקר באתי לעבור על ההגהות של הספר של טוביה”, נזכרת אביבה. ראיתי איש לא גבוה, בחליפה ועניבה, די רזה, פניו חזקות ומעוצבות. ידעתי מיהו הזז, קצת קראתי משלו, שמעתי גם שבנו נפל. הייתי בחורה צעירה, קצינה במדים, והוא היה מבוגר ממני ב־30 שנה. לא היתה לי שום תחושה מוקדמת לגבי מה שעתיד היה לקרות. אני סקרנית מטבעי, החיים מרתקים אותי, אבל כל אותה תקופה, מאז האסון, היתה בי קהות־חושים. גם הזז היה במצב קשה, אצלו המוות קרה ממש אז.

"אחרי כמה שיחות־אקראי במשרדי הוצאת הספרים, הזמין אותי לפגישה בבית־קפה, לשבת ולדבר. הוא ידע להקשיב, והיטיב לדובב. סיפרתי על טוביה, על עצמי. הוא לא דיבר על עצמו, רק בעקיפין. לאט־לאט התחלתי להבין את דרכי המחשבה שלו, דרכי ההתבוננות שלו. כוח החיים שלו התבטא בכך שהוא המשיך לכתוב, התנדב לצאת לכל מקום שבו היו חיילים, כדי להיות בקרבתם, לחזק אותם.

"את אבלו האישי ביטא בסיפור, שכתב באותה תקופה, ‘חופה וטבעת’, על אשה זקנה שאיבדה את כל משפחתה בשואה, וניסתה למצוא משמעות בחיים באמצעות התמסרות לזולת. לא במקרה בחר לספר על אסון בממדים איוביים כאלה – זו היתה דרך ההתמודדות שלו. יש עשרות מקומות בכתביו, שבהם אני יודעת שהוא מדבר על בנו, אבל הם לעולם לא מפורשים. נער שרוכב על חסקה, דמות שיֶשנה או איננה, משהו סובטילי, שאם אתה חושף אותו לשמש, שרפת את זה, כמו בסרט צילום. הוא מאוד לא אהב את ההתעסקות באֵבל, מעולם לא דיבר על כך באופן פומבי. בתוך מדינה שלמה, שכותבת על השכול ועוסקת בו בכל הזדמנות, הזז נמנע מזה.

“הקשר בינינו התפתח לאט. ודאי שלא חשבתי שאתאהב בו. חלפו קרוב לשלוש שנים מפגישתנו הראשונה עד שנישאנו. לא תמיד אנחנו מכוונים את גורלנו. אנו שולטים בו רק עד שלב מסוים. יש פגישות גורליות שמשנות הכול. מישהו אחר כתב את הסיפור שלי. אולי אַת הגיבורה של חייך, אבל את הזימונים עושה יד אחרת”.

* * *

קולה הרך וניסוחיה המתונים של אביבה הזז אינם צריכים להטעות. היא גברת של ברזל, נחושה מאד בדעתה, יודעת בדיוק לאן היא הולכת, גם כאשר היא בוחרת לתת לעצמה להיסחף. כשהיא מספרת, כבדרך אגב, שספת־העץ המגולפת שאנו יושבות עליה, נקנתה בחנות לריהוט עתיק, לאחר ששימשה תפאורה ל“מלחמה ושלום” בתאטרון “הבימה”, זה מתיישב היטב עם אופיה העז ופרשת חייה. פעמיים היתה נשואה לגברים בולטים בתחומם. כשהתאלמנה, קיבלה עליה להמשיך את מפעלי אהוביה, והקדישה לכך את כל שנותיה.

כשמינה את אשתו לאחראית הבלעדית לעיזבונו הספרותי, כתב חיים הזז בצוואתו: “את כתבי־היד שלי רובם להשמיד, ואת מיעוטם לברור ברירה מדוקדקת, לקצר ולהעמידם על עיקרם האמנותי. בדבר הזה אני סומך על טעמה של אשתי אביבה הזז. אם לא תרצה או לא תוכל לעסוק בהם, אני מצווה שתשמידם מיד לאחר מותי, כולם עד אחד, בלי יוצא מן הכלל”.

והיא אכן עשתה זאת. פרט לכמה ניירות אישיים, אותם ציווה לשרוף, שימרה אביבה הכול. ב־20 השנים שחלפו מאז מותו, ערכה והוציאה לאור ארבעה מתוך 16 הכרכים של כתביו, ועוד כארבעה ייצאו בשנים הקרובות.

רבים ביקשו לראיין את אביבה הזז, ותמיד סירבה. לפעמים קבעה פגישות עם עיתונאים, אך נסוגה כאשר משהו לא הניח את דעתה. הפעם הלכה עד הסוף. המפגשים בינינו הפכו לשרשרת של שיחות, שהתפרשׂו על־פני חודשיים תמימים. אביבה קושניר, אביבה הזז, בפעם הראשונה.

לפני שנים כתבה בשיר:

– מי משניהם, טוביה קושניר או חיים הזז? מי מהם היית רוצה שייקח אותך? עם מי משניהם תלכי?

היא לא ממהרת להשיב, וגם לא עונה ישירות.

“השיר נכתב אחרי מות הזז, אבל הקשר לטוביה חי בי תמיד, גם כשהייתי נשואה להזז. איני יודעת למי מהם אני הולכת. אני מעדיפה לראות את הרקע הרחב יותר, האידיאה של האהבה, ולא סיפור אהבה מסוים. ידידתי, המשוררת זלדה, אמרה לי פעם, שכשהיא מסתכלת על אנשים, היא יכולה לראות אם ידעו אהבה או לא, ואפילו יום אחד בחייהם. אני מאמינה, שאדם שידע פעם אהבה, חי את חייו אחרת. אַת רואה לפעמים אשה זקנה מחייכת, ומהחיוך שלה ברור, שהיא ידעה את קסם האהבה, הרבה יותר ממישהי אחרת, שמתפארת ברומנים שהיו לה. עם אותה אשה, שסודה מתגלה בחיוכה, יש לי שפה משותפת. פעמיים אירע לי הנס הזה, של אהבה ושותפות, והוא יכול לקרות שוב. היו עוד אהבות, אבל מעולם לא בדרגת השותפות שהיתה לי עם טוביה והזז”.

* * *

אביבה לבית גינזבורג נולדה בעין־חרוד וגדלה בכפר יהושע, “ילדת־יער, עצמאית ומרדנית, עם אב שלמד אגרונומיה ואהב ספרות. כשהייתי בת 12, עזבו הורי את הכפר, ואני החלטתי להישאר לבדי, וללמוד אחר־כך בבית־ספר חקלאי בעיינות. בגיל 14 פגשתי את טוביה. העצמאות שלי היתה על רקע של ביטחון ובית איתן, בניגוד לו, שגדל במשפחה הרוסה. לאחר הפירוד של הוריו, הגיע טוביה לפנימייה ביגור, ובנה לו עולם מיוחד, הולך שבי אחר קסמי הטבע”.

אביו, שמעון קושניר, היה שקוע רוב הזמן בפעילות ציבורית. בצאתו לקונגרס הציוני בשוויץ, התאהב באשה אחרת. עשר שנים נמשך הקשר החשאי, וכאשר מלאו לטוביה 14, עזב האב את הבית ונשא לאשה את אהובתו. אסתר, האם, היתה מרת־נפש וחסרת שמחת־חיים עוד מהיותה נערה, כאשר בחור שחיזר אחריה התפרץ לביתה, אקדח שלוף בידו, ירה בה בחזה, והרג את אביה.

מגיל רך גילה טוביה קושניר התעניינות בטבע. כנער, קשר קשרים עם חוקרים באוניברסיטה העברית, והיה יוצא להרי הגליל, לאגם החולה, לשומרון, את חפירה בידו, מאתר את פריסתם של פקעות וזרעים, מגלה מיני צמחים חדשים, אוסף זחלים ופרפרים. שמו הלך לפניו, כתקווה החדשה של מחקר הטבע בישראל. בגיל 16 הוזמן לירושלים, ללמוד בתיכון בית־הכרם, והתגורר בבית הבוטנאי פרופ' מיכאל זהרי.

טוביה בן ה־18 פגש את אביבה גינזבורג, תלמידת כיתה ח', באפריל 1942.

"יצאתי עם שלושה בנים לטיול שבת, וראיתי אותו בתל אל קאדי, בתוך שִפעת הצמחייה הפראית. ממוצע־קומה, שיער גלי, עיניים ירוקות. כששמעתי שהוא מתכוון להעפיל לחרמון, נדלקתי. לא ידעתי עליו כלום, לא שמעתי את שמו, אבל היה בו קסם, התלהבות, אדם שבוער במשהו, עם יכולת של שכחה עצמית. לימים מצאתי אותן תכנות עצמן אצל הזז, עם כל השוני ביניהם. הטיול הזה היה רצוף הרפתקאות. חצינו את הגבול לסוריה, נאסרנו בחשד לריגול, הועמדנו למשפט בפני שלטונות המנדט, ושוחררנו בקנס כספי. כך החל הקשר בינינו.

“עבור מרסל פרוסט, החיפוש אחר הזמן האבוד החל בעוגיית ‘מדלן’. אצלי, הזיכרון של טוביה מעורב בריח של אירוסים. יום אחד טיילנו לבדנו על הגלבוע, ולפתע הופיעו רועים ערבים. לא היה לנו נשק, וחששנו שזה ייגמר רע. הוא לחש לי, תתחילי לרדת למטה, והורה בידו: כשתגיעי לקצה המדרון, תפתחי במרוצה. ובידו השנייה החל לשלוף לאט־לאט את המעדר הבוטני שלו, מקל שבקצהו ברזל. הרועים חשבו שזה אקדח, ונרתעו. ובאותה שנייה, לפני שיתעשתו, טוביה זינק בעקבותי במורד. האוויר היה מבושם בפריחת האירוסים, ומאז נטבע בתוכי הצירוף של ריח האירוסים, יחד עם תחושה של סכנה ויופי לאין קץ”.

חליפת המכתבים ביניהם נמשכה מ־1942, עד שנישאו בסוף 1946. מכתבי אהבה, שהם גם דו"חות של סיורי מסע, בעקבות צמחים ובעלי־חיים. אביבה כינסה אותם בספר, אחרי נפילתו. “אם תסעי בפורים לצפון, השתדלי נא לאסוף את כל הטחבים שיַנביגו מהבניאס והדן, וכן שימי לב לטחבים הגדלים על האדמה”, ביקש ממנה. במכתביו, הציב לה משימות בוטניות, יעץ לה לקרוא באנגלית את “למי צלצלו הפעמונים” (“יש בו אותה חוויה נפלאה של אושר־עולם ברגעים שעל סף המוות”). הביע בפניה את התפעמותו מצבעים, מריחות, ומאותם כוחות בראשית המתגלים בצופן הגנטי, ומקרבים אותנו להבנת סוד החיים.

אביבה הזז: “המשוררת זלדה אמרה לי, תדעי לך שתיאורי הטבע היפים ביותר בספרות העברית נכתבו אלייך. ורחל כצנלסון שזר אמרה, שצריך להודות לנערות האלה, שהנערים מהפלמ”ח אהבו וכתבו להן מכתבים. בלעדי זה לא היה נשאר מהם דבר".

טוביה קושניר סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית בבוטניקה ובזואולוגיה. הוא קטף פרסי הצטיינות, וכבר דובּר על המשך לימודים למסלול ישיר בדוקטורט באנגליה, אצל הגנטיקאי הנודע פרופ' הולדיין. אביבה לימדה עברית ותנ"ך לילדי עולים.

אביבה הזז: “טוביה הצטרף למחלקת הפלמ”ח שבסיסה היה במעלה־החמישה, ותפקידה שמירת הדרך לירושלים. רציתי להצטרף אליהם כחובשת, אבל הוא ביקש שאשאר ואשלים אותו שלב בעבודתו המדעית, שהפסיק באמצע. תמיד היינו שותפים, היו לנו תוכניות לכתוב יחד ספר, שישלב את נופי הטבע, ואת סיפורםשל בניהמקום שחיו כאן והטביעו חותמם לדורות הבאים. ביום חמישי בבוקר, נכנס הביתה ובידו זר גדול של פרחי בר. הוא היה רצוץ, כי כל הלילה הקודם הלכו ברגל לכיוון גוש־עציון הנצור, שביקש תגבורת, לא הצליחו, וחזרו במטרה לצאת שוב. בינתיים עצרו לכמה שעות מנוחה בסמינר בית־הכרם.

“כשליוויתי את טוביה וחבריו לפנות ערב, עמד במורד הרחוב משוריין אנגלי, ויושביו עקבו וראו מי נאסף. היתה שעת שקיעה, השמש הסתננה בין האורנים. הם עלו למשאית, כיסו את הפתח בברזנט, ויותר לא ראיתי אותם”.

בליל ה־15 בינואר 1948, בהיותם בהרי חברון, נתגלתה המחלקה, בלא מכשיר קשר ובלא סיכוי להזעיק עזרה. הרכסים סביבם נתפסו על־ידי המוני ערבים חמושים, שסגרו עליהם כטבעת. הקרב תם רק לאחר נפילתו של אחרון הלוחמים. 35 איש. הגופות חוּללו.

אביבה הזז מאמינה, שהבריטים הם שגילו לערבים את דבר שיירת התגבורת לגוש־עציון. “בעיתונים למחרת דוּוח שהיתה בחורה בין הנופלים. אני מסיקה מכך שהיתה הלשנה של הבריטים. הבריטים שארבו ליד הסמינר, ראו אותי כשליוויתי את טוביה, ומנו גם אותי בין הלוחמים”.

– והסיפור על הרועה הערבי הזקן, שהם החליטו לא להורגו, והוא שהסגיר אותם?"

זמן־מה לפני האסון סיפר לי טוביה, שבאחד הסיורים בסביבות מעלה־החמישה, פגשו רועה ערבי. הם דנו ביניהם, והחליטו שלא להורגו. אולי הסיפור הזה הועתק אל קורות דרכם האחרונה, אבל את סודם לקחו אל הקבר".

ההלוויה התקיימה ביום שני, בכפר־עציון. "כולם היו מכוסים בסדינים. עובדת מותו של טוביה לא התקבלה על דעתי ולא רציתי לראות את פניו הדוממות. גם לא שאלתי מה קרה, רציתי לשמור בליבי את דיוקנו החי. אחרי ההלוויה הלכתי הצִדה, ומצאתי את עצמי בשדה־מוקשים. בן־ציון תומר, המחזאי, מילדי טהרן, סיכן את נפשו, פסע בתוך העקבות שהותרתי, וחילץ אותי. מבחינה מסוימת, זה היה יכול להיות סוף נהדר, הדרך הקלה ביותר לגמור, אפילו דרך רומנטית. הכלה הצעירה, בעקבות אהובה. אבל אני לא עשיתי זאת. אלוהים עדי, שנכנסתי לתוך שדה־המוקשים בשוגג. טוביה ואני עברנו כל מיני סכנות, ולא פעם התגרינו במוות, אבל זו היתה הרפתקנות של תאבי חיים, ולא להיפך. את הגבול למוות אסור לחצות. כתוב בספר דברים, ‘החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים’. ואני אכן מרגישה, שהמוות הוא טמא, מקולל, וגם אם הוא מפתה לעתים, אין להיגרר אחריו.

“כשאַת בקשר קרוב עם אדם, האיש ההוא שומר את דמותך, ואַת את דמותו. אם זו שותפוּת אמיתית, והיא נקטעת, הדבר הראשון שהולך לאיבוד זו את. העיסוק בעבודות המדעיות, בסיועם של מוריו של טוביה, נתן לי תחושה שאני ממשיכה אותו, אבל אני לא הייתי קיימת יותר, כי הדמות בראי, שהוא שיקף עבורי, נעלמה. אני המשכתי לנהל את השיחה איתו, אבל לא היה מי שינהל שיחה איתי. ואני נשארתי אילמת. זהרה של שמוליק ניסתה להמשיך את הדיאלוג הזה. אני ידעתי, שזה בלתי־אפשרי”.

ובקיץ 1948 הכירה את חיים הזז. לא השכוֹל המשותף, היא אומרת, קשר אותם. הזז, יליד 1898, חי בפאריז תשע שנים, ושם גם נולד, ב־1928, הבן נחום (זוזיק), לו ולמשוררת יוכבד בת־מרים. הם לא נישאו מעולם, גם לא חיו זמן רב תחת קורת־גג אחת. כעבור שנה עלתה בת־מרים עם בתה הבכורה, מרייסה, ועם נחום התינוק, והשתקעו בתל־אביב.

הזז עלה לארץ ב־1931, והוא כבר סופר עברי ידוע. הוא ביקש להכיר את בני העדות השונות, ולכן בחר להתגורר בחדרים שכורים הירושלים, בשכונת הכורדים, בנחלאות, בשכונת הפחים של יוצאי תימן. הוא חי ביניהם, קלט את דיבורם, וכתב עליהם. הרומן “יעיש”, עליו זכה בפרס ישראל ב־1953, ו“היושבת בגנים”, עוסקים בעדה התימנית, במצוקות נישואין, באכזבות. במקביל, כתב על המהפכה הרוסית, וגם על החיים המודרניים בפאריז ובארץ־ישראל. בסופי־השבוע היה נוסע לתל־אביב, לפגוש את בנו, שניחן בכשרון מיוחד לציור.

איטה קאליש, כיום תושבת תל־אביב, היתה ידידה קרובה של הזז בשנות ה־30. היו אלה עבורו שנים קשות של מצוקה כלכלית, ותחושה שאין קוראים ואין מבינים אותו. “חיטוטיו המתמידים בבעיות המוות ואפסות האדם החדירו בלבי רגש של חרדה, חשש שלא יזכה, חלילה, לאריכות־ימים”. משום כך החליטה להעלות על הכתב את שיחותיהם, ועשתה זאת בסודי־סודות. עד יומו האחרון לא ידע הזז על כך דבר. את ספרה “שיחות עם הזז” פרסמה ב“ספרית פועלים” ב־1976. "השיחה נסבה על חיי משפחה והזז אמר, זה מזויף. זה לא היה מעולם… על הערתי, שראיתי חיי משפחה מאושרים, שנמשכו זמן רב מאוד, ענה, ‘כן, זמנית, אך לא לאורך ימים…’ ".

כאשר פגש הזז את אביבה, השתנו כל חייו. לראשונה, בגיל 50, ידע אושר. “עכשיו לא היה חסר אלא בית משלו, משפחה, אשה שתהא מהלכת לפניו, שתמלא את ביתו אור וחום, אהבת עולם ואושר בלי סוף”, כתב בסיפור “הוא ציווה”.

הם נישאו בבית־הכנסת הגדול ברומא, ב־1.1.51. אביבה מחייכת, כשאני שואלת מי היה בחתונה. “מי צריך להיות? רק אני והזז, עדים מעטים, והרב הראשי של רומא, הרב פראטו, שהשיא אותנו”. להוריה, לאחיה ולאחותה נודע דבר הנישואין רק כשחזר הזוג הטרי לארץ.

“ההחלטה היתה שלי. לאנשים הקרובים לי ודאי היה קשה להשלים עם זה, כי הכול היה עוד קרוב לנפילתו של טוביה. אבל אני אדם לא קונבנציונלי. גם ההליכה אחרי טוביה היתה הליכה אל הבלתי־צפוי, כי כשאַת הולכת אחרי אדם מקורי, מערכת החיים שתהיה לך איתו, גם היא מקורית”.

– לא חששת להינשא לאדם מבוגר ממך כל־כך?

"לא הגיל חשוב. חשוב אם יש קשר, אם יש עולם משותף. להתייחס לכל גבר כאילו הוא עתיד למות? חס וחלילה. איזו צורה תהיה לנישואים כאלה? האמנתי אז, ואני דבקה בזה עד היום, שכולנו נמצאים במרחק שווה מן המוות. לכאורה, אדם זקן או חולה קרוב יותר למוות, אבל הניסיון מוכיח שזה לא כך.

“הזז אמר פעם, שלאדם מישראל אין ביוגרפיה משלו. בעם היהודי, השתייכותו של האדם קובעת את גורלו. המוני אנשים בעלי כשרונות וסגולות, שהיו אמורים להבטיח להם חיים טובים, גורלם נחרץ למוות, פעמים מאין ברירה, ופעמים מתוך בחירה, בשואה, במלחמות ישראל. הרי גם מותם של הל”ה נבע משרשרת של טעויות. אני לא אצדיק לעולם את הדין, תמיד אתקומם".

אחרי נישואיהם למדה באוניברסיטה העברית חמש שנים, וקיבלה תואר “מוסמך” בפילוסופיה ובמדע הדתות. הזז התמסר לכתיבה. "אף פעם לא עשה דבר מלבד לכתוב, אפילו לא עריכה או עבודות ספרותיות, גם אם פירוש הדבר היה דוחק כלכלי. רק ב־1961, בגיל 63, רכש דירה משלו. הוא אהב לשבת בבתי־קפה, ללכת לקולנוע. את ‘ילדי גן־העדן’ ראינו כמה וכמה פעמים. מאז שהותו בפאריז, הזז אהב מאוד אמנות. כשהיה לו מעצור בכתיבה, היה קם מהשולחן והולך למוזיאון או לגלריה, וכשראה ציור שדיבר אליו, משהו נפתח. הוא אהב ציור, והיה מאושר כשהתגלה כשרון ציור אצל בנו נחום. לעתים קרובות, כשמצא עצמו עומד בפני מחסום בכתיבה, היה אומר לי, אביבה, בואי לטייל. אפילו בחצות הלילה. מאוד אהבתי את הטיולים האלה. ההליכה ברגל, והשיחה בינינו, שִחררו את המעצור, והרגשתי כאילו המעיין מחדש את נביעתו.

“אני הייתי הקוראת הראשונה של כל מה שכתב. היה לו כתב קשה לפענוח, הוא כתב ביד, ובכל יום הייתי מדפיסה במכונת־כתיבה את מה שהספיק לכתוב. הגיבורים נעשו בני־בית אצלנו, היינו מדברים ומתלוצצים עליהם, כאילו הם אנשים חיים. פעם סיפרתי בזעזוע על בחור שהתאבד. אחרי זמן השתמש בזה בעקיפין, כגרעיון לסיפור”.

הזז, רודף שלמוּת, היה משכתֵב את ספריו שוב ושוב. גם כאשר ספר התפרסם, לא הניח לו, והיה מוסיף או משמיט לעתים עשרות דפים במהדורה הבאה. “לגיבוריו היתה זכות גדולה, הם הוסיפו לצמוח ולהתפתח כל זמן שנגע בהם. תמיד דרש לעבור על כל פסיק. את שם הסיפור לא נתן אלא ברגע האחרון, כדי שיהיו חייבים לשלוח לו את ההגהות”.

* * *

הזז מת ב־24.3.73, בן 75. רק כשנפתחה צוואתו, נודע לאביבה לראשונה שמינה אותה לסמכות המוחלטת לבי עיזבונו הספרותי. ידידתה, הפרופ' דורותיאה קרוק, אמרה לה שזה מקרה ראשון בתולדות הספרות, שסופר ממנה את אשתו לעורכת הבלעדית שלו.

– את לא מוצאת בכך טעם לפגם?

“מדוע? כשלמדתי ספרות, אהבתי מאוד את שירי יהודה הלוי. הרי יכולתי לכתוב דוקטורט ולהתמסר ליהודה הלוי כל חיי. מדוע זה נחשב מקובל, וכשמדובר ביוצר אחר, שהוא בעלי, יש טעם לפגם? בעיקר שיש לי יתרון מסוים. אהבתי את הזז, אהבתי את יצירותיו, הייתי שותפה לעבודתו בחייו. כאשר אני צריכה להחליט בין נוסחים של סיפור שלו, או לבחור שם לסיפור, אני מכירה את דרך החשיבה שלו. גולדה, שהיתה ידידה שלנו, סיפרה שהנשים בקיבוץ שלה מרדו, וסירבו לעבוד במטבח, רק ברפת. והיא אמרה, אני לא מבינה למה להאכיל פרות זה חופש, ולהאכיל אנשים זה שעבוד – והחלה לעבוד במטבח. כאן גילתה עצמאות ראשונה. שום דבר מהפמיניזם שלי לא נגרע, בכך שאני עובדת בהוצאת כתבי הזז, ולא בחוג לספרות באוניברסיטה זו או אחרת”.

– אבל פעמיים הקדשת את חייך לאדם אחר.

“זו זכות גדולה. את הסופר מקס ברוד זוכרים לא בזכות יצירותיו, אלא בכך שהקדיש את חייו לכתבי ידידו קפקא. אילו היה יותר אגואיסט, היינו מפסידים את קפקא. זו גדולתו של ברוד. כך נוצרת תרבות”.

כשהיא מספרת על בעלה הראשון, היא קוראת לו בשמו הפרטי, טוביה, ולשני, בשם משפחתו, הזז. אולי זה טבעי, כאשר האחד נקטע בגיל 24, על סף חייו, והאחר הגיע לבשלות ולמיצוי. כל ימיה כתבה שירים. לטוביה, הראתה אותם. הזז לא ראה אותם מעולם. יראתו של אדם, העומד מול יוצר גדול. רק אחרי מותו העזה לפרסם מעט במוספים הספרותיים. “לוּ היה לי יותר כוח, אולי הייתי גם עורכת את הזז, וגם כותבת בעצמי, אבל נאלצתי לבחור. אני לא חושבת שהקרבתי קורבן. אילו העבודה לא עניינה אותי, לא הייתי עושה אותה, בפירוש לא. אבל גם הזז וגם טוביה הפכו אותי לתלמידה ושותפה, והיתה בכך משום הבעת אמון, שאיני יכולה למעול בה”.

כדי לקיים את מפעל העריכה הקימה את “יד למורשת חיים הזז”, והיא עובדת שם כמה ימים בשבוע. בגאווה היא מראה לי את סיפורוהידוע של הזז “הדרשה”, שיצא אשתקד בסינית, וסיפור על רקע מהפכת 1917, שתורגם באחרונה לרוסית ויצא במוסקבה.

היא חיה לבדה בבית גדול. מטופחת, נאה מאוד, מלאת שמחת־חיים. “בנשמתי אין אפילו שׂערת שׂיבה אחת”, היא אומרת. “אני שמחה שהגיל לא רשם עלי את אותותיו בצורה כבדה. יש בי תחושה פנימית של רעננות וסקרנות, כמו גם התחושה הטראגית של דברים שלא מוצו. נשארתי בזינוק לעתיד לבוא, יש לי המון תוכניות. מעולם לא התמרמרתי על גורלי. האם מותר לקבל את הטוב ולא את הרע? אהבה, עניין, הזיכרונות השומרים צעדי, והבחירה בחיים מדי יום – על כל אלה אין למוות ממשלה. או שאתה מניח ליסוד המוות להשתלט עליך, או שאתה חי באינטנסיביות את הכול, גם את הכאב. תמיד, גם במצבים הקשים ביותר, הרגשתי שאני בת־מזל”.

1888–1970

כאשר נתבקש שמואל יוסף עגנון, צ’צ’קס, לציין את תאריך הולדתו, עם עלייתו לארץ־ישראל, בחר בתשעה־באב. “נולדתי בעיר בוצ’אץ' במזרח גליציה לאבי הרב שלום מרדכי צ’צ’קס הלוי זצ”ל, בתשעה־באב תרמ“ח, וסימנם: ת.ר.ח.ם. ציון, ולמספר העמים 8.8.88 וסימנם שמונה כפול ארבעה”, כתב במכתב לעיריית תל־אביב. תשעה־באב של אותה שנה חל ב־17.7.1888, שלושה שבועות לפני ה־8.8.88, כך שאחד התאריכים העגולים הללו, או שניהם, אינו נכון. אבל גם בתיקונים הקוסמטיים האלה יש משמעות, סבור פרופסור אברהם בנד מאוניברסיטת קליפורניה, מבכירי חוקרי עגנון בעולם. “תשעה־באב הוא מועד חורבן בית־ראשון ובית־שני, והוא גם היום שבו, על פי המסורת, ייוולד המשיח. האם חשב עגנון עצמו למשיח? מדוע לא? הרי לכל יהודי יש שאיפות משיחיות. אין ספק שהוא בחר ביום זה כדי לומר משהו. אצל סופר גדול, יש לבדוק גם את הסיפורים שהוא בודה על עצמו כדי לרדת לצפונות נפשו. אני חושב שעגנון, כפי שעיצב את תמונת העולם של גיבוריו, רצה לעצב גם את המציאות שלו עצמו. אותה שאיפה היא שהפכה אותו לסופר גדול, כאדם שאצלו העולם הדמיוני והעולם המציאותי שווים”.

סיפורים רבים סופרו על עגנון, ואת חלקם הפיץ הוא עצמו. פרופ' אברהם בנד נפגש עמו פעמים אחדות מדי שבוע, בשנתיים שבהן עסק בחיבור ספרו על חייו ויצירתו של עגנון, “נוסטלגיה וסיוט”. הספר יצא לאור באנגלית ב־1968, ועגנון עוד הספיק לקבלו לידיו. “בכל פגישה שלנו היה חוקר אותי מה עשיתי בימים שלא נפגשנו. תמיד היה פותח את השיחה ב’מה שלומך? ספר לי משהו'. טוב. סיפרתי לו. אחרי שבוע הוא היה מספר לי סיפור נפלא, על מעשה שאירע לו. וזה היה בדיוק אותו מקרה שעליו סיפרתי לו שבוע קודם. אמרתי לו, מר עגנון, זה לא קרה לך, זה קרה לי. והוא ענה: ‘לא נכון! מה אתה מדבר!’ בהתחלה כעסתי, איך הוא לוקח את הסיפור שלי ומשתמש בו. אחר־כך הבנתי, וכשהבנתי, מצאתי את המפתח לאישיותו של עגנון הסופר. הרי הסיפור אינו שלי. הוא רק אירע לי. ועגנון לקח את הסיפור הקטן והלא־חשוב, שקרה לי, והפך אותו לסיפור יותר יפה משהייתי יכול לכתוב אי־פעם. ואני בטוח שהוא האמין שהמקרה קרה לו”.

גם השם “עגנון” היה יציר־דמיונו של הסופר. שמואל יוסף צ’צ’קס היה הבכור בחמישה ילדים. אביו סחר בפרוות, והמשפחה היתה אמידה, מבוססת ומשכילה. מגיל שלוש עד תשע למד ב“חדר”. אחר־כך למד בעיקר אצל אביו, חופשי לנפשו לטייל ולעשות כראות עיניו. הוא הִרבה לקרוא. בגיל 11 רכש את ספרו הראשון, “שבחי האר”י“, וזמן קצר אחר־כך חזר הביתה עם “איתיאל הכושי”, תרגום ועיבוד, כמנהג אותם ימים, ל”אותלו" של שקספיר. עוד בילדותו קרא ספרים גרמניים וספרים סקנדינביים ובהם ספרי איבסן וקנוט המסון.

עגנון החל לכתוב בגיל צעיר. “בהיותי בן תשע שנים עשיתי בלדה על מעשה בבחור אחד שיצא להדליק נרות ביום ראשון לסליחות על הנהר, כאשר היה מנהג הבחורים בימי ילדותי, ותבוא אחת הנערות מנערות־המים ותיקחנו”, כתב במכתב למ"א ז’ק ב־1927. “זה היה השיר השני אחרי שיר הגעגועים אשר כתבתי בנסוע אבי למסעיו. מכאן ואילך הייתי כמעיין שאינו פוסק וכתבתי בכל יום שיר גדול ונורא. והיות והייתי טרוד לפלוט, לא בלעתי. ברוך ה' שלא נשתמר משירי ילדותי אפילו אות אחת”, הוסיף, בביקורת העצמית החריפה שלו.

פרופ' אברהם בנד: "ב־1908, כאשר ביקש עגנון להוציאאת ספרו ‘עגונות’, ניגש אל שמחה בן־ציון, הסופר והעורך, והביא לו את כתב־היד. בן־ציון קרא את הסיפור והסכים להוציאו לאור, אבל טען שצ’צ’קס הוא שם מגוחך, ודרש מהסופר להחליפו. כל ימיו כתב עגנון על נפשות עגונות, על אנשים שהם עגונים נפשית. הוא הבין שהאדם המודרני הוא חסר־חופש וחסר־בית. לכן בחר לו בשם הזה, שנגזר מסיפורו ‘עגונות’ ".

באותה שנה החליט עגנון לעלות לארץ־ישראל גם כדי להתחמק מהגיוס לצבא. דרכו כסופר עברי כבר היתה ברורה לו, ולא ראה כל טעם להישאר בבוצ’אץ'. הוא התיישב ביפו, וחי בה ובירושלים במשך חמש שנים. עבד בעבדות שונות, כפקיד בבית־משפט השלום ועוזר עורך. אחר־כך החליט להרחיב את השכלתו. ארתור רופין שכנע אותו לנסוע אתו לגרמניה, בראשית שנת 1913. תחילה חשב שיירשם לאוניברסיטה. אחר־כך פרצה המלחמה. בין ידידיו ומכריו הקרובים היו זלמן שוקן, אשר עגנון יעץ לו ברכישת ספרים לספרייתו, זלמן שזר, גרשום שלום ומרטין בובר. עם בובראסף סיפורי חסידים ואף עמד להוציאם לאור, אולם אלה אבדו בשריפה הגדולה שפרצה בביתו ב־1924. “אני פגשתי אותו בשנת 1913”, סיפרה פעם אסתר עגנון. “נפגשנו בברלין אצל אחי, היה להם עניין משותף בספרים. אני הייתי בת 24, ונהניתי מהסיפורים שהוא סיפר. אנחנו טיילנו והוא סיפר לי”.

“אלמלא היא, הייתי הולך לאיבוד”, אמר עגנון על אשתו בראיון לרדיו. “אמנם יש לי צרות, כל אדם יש לו צרות מאשתו. כשהקדוש־ברוך־הוא רצה להעניש חלק מהאנושות, נתן להם אשה”.

אמונה ירון: “אבא ואמא נפגשו בגרמניה, בשנות המלחמה. אבא נתן שיעורים פרטיים לאמא ולאחותה רבקה. אמא, אסתר מרכס, היתה המרדנית מבין עשרת אחיה ואחיותיה. בגיל מוקדם עזבה את הבית, ונסעה למינכן ללמוד באקדמיה לציור. אחר־כך ביקרה בארץ־ישראל אצל אחותה, וכשחזרה לגרמניה למדה אפילו ערבית. לא היה מקובל שנערה יהודייה מבית טוב בגרמינה תעשה דברים כאלה. ואמנם, כל השנים הוסיפה להילחם על עצמאותה, גם לאחר שנישאה לאבא ב־1920. וזה היה סלע־המחלוקת ביניהם ומוקד לחיכוכים, עד יומם האחרון”.

השריפה שפרצה בביתו וכילתה את כל כתביו, החישה את עלייתו ארצה. בנובמבר 1924 דרכו רגליו בשנית בירושלים. אסתר והילדים נשארו בגרמניה עוד שנה אחת. באותה שנה נשמר הקשר ביניהם באמצעות מכתבים.

“אסתרליין הטובה, היום יום ד' הולכת הפוסטא מכאן לחוץ־לארץ, על־כן אמרתי, אכתוב לך”, הוא מסביר לה, ומספר לה כיצד נכנס לבית אחד בירושלים, “וכיוון שאמרתי את שמי מיד קפצה אשה אחת, אם לשני ילדים, וביקשה ממני אוטוגרף על ספרי. וכשלא מצאה את ספרי כי השאילה אותו, לקחה את התנ”ך ואמרה: כתוב בזה! אמרתי לה: גבירתי, אני לא חיברתי את הספר הזה".

עוד מספר לה עגנון, שנכנס לארץ בחשאי, ואולם דבר בואו פורסם בעיתונות ברעש רב, וכל גדולי הארץ התרעמו עליו על שלא ביקר אצלם. אתמול סיפרו לו, הוא כותב, שביאליק התפלא מאוד שלא סר לבקרו. כמה ימים אחר־כך, הגיעו ביאליק ומאניה אשתו לירושלים, והוא, בלית־ברירה, הלך אליהם. היא הגישה לו את פיה לנשיקות, “אבל אני רק לחצתי את ידה. די לי שכבר עשו הגברים את פני ככברה מרוב נשיקות”. ביאליק ומאניה פיתו אותו לבוא איתם לתל־אביב, “…אוטו שכר ביאליק ומקום פנוי בשבילי, ואני לא נעניתי להם. ביאליק סחבני בכוח אל האוטו ואני באחת: לא! ונשארתי בירושלים, כי אוהב אני את ירושלים מכל ארץ־ישראל”.

הפופולריות הגדולה שלו עשתה את עגנון לחביב הנשים. הוא מספר לאשתו הרחוקה בגרמניה כי “הנשים בתיתן לי שלום הן משהות את ידי בידיהן. אבל איני שם לבי אליהן. אני חושב רק בך”. ובכל־זאת הוא מבקש ממנה לשמור על גזרתה: “בקשה לי אלייך חביבתי, שתעשי התעמלות כל יום, שלא תתעבי חס־ושלום”. הוא מעיר לה כי מכתבה האחרון “מלא שגיאות הן בסגנון והן באוטוגרפיה, עד כי קשה היה עלי להבין. אסתרליין, אני מכיר כי בפזיזות כתבת את המכתב. האומנם אין לך פנאי בשביל אישך היושב במרחקים וממתין כל השבוע למכתב ממך”. במכתב אחר כתבה לו אסתר, שחלמה בלילה שבגד בה עם בלונדינית. “החלום אשר חלמת כי מצאת אותי עם עלמה בלונדינית וכ’ו, אין לו שום יסוד”. אבל הוא מוכן לספר לה, “כי באמת נטפלה אלי איזו עלמה בלונדינית, והיא חולת־רוח וחולה בעוד מחלה מכוערת, וכפי שסיפרה לי הדסה קלורי, כתבו את שמה ברשימה השחורה, ובעורמה הוציאו אותה מן הארץ. היא ממשפחה טובה ואיני רוצה להזכיר את שמה. היא באה אלי פשוט ללוות ממני שני גרוש, זה בערך 40 פניג, ואני נתתי לה עשרה גרוש וגם תפוחי־זהב כי אמרה כי לא אכלה באותו היום כלום”.

“ועתה על אודות התכנית שלך ללמוד תורת ההתעמלות וללמדה בארץ־ישראל”, הוא כותב לה בפברואר 1925. “מה אומר לך ידידתי? עדיין לא נראה לי הדבר. אני מקווה שמצבנו בקרוב יהיה כך, שאת לא תצטרכי לעבוד לשם פרנסה. ואם באמת אעבוד, אז אצטרך אני איש מיוחד להעתיק לי הדברים על המכונה. לוא לעצתי תשמעי, היית לומדת את תורת ההתעמלות אך ורק בשביל עצמך ובשביל ילדינו יחיו. ואם תרצי עבודה תמצאי כאן אצלי. אילו ראית כמה מורות מהלכות כאן בלי שום עבודה. אחת ממכירותי אשת ה' הורביץ (הקוזין של ה' הורביץ שבווינא) היתה מורה לגיאוגרפיה בגימנסיה פולנית בחוץ־לארץ והיא יש לה תואר דוקטור והיא חרוצה מאוד ואין לה ילדים וכאן אינה משיגה שום משׂרה. היא יודעת ללמד עברית והיא מצוינת בידיעותיה. מה אעשה? אני איש מן הדור הישן. אני איני מחזיק בדעה זו, שהנשים צריכות להרוויח, די להן שהבעל מרוויח. הניחי המשׂרות להבחורות הזקנות המהלכות רחמנא־ליצלן רעבות ואינן משיגות עבודה”.

אמונה ירון: “אמא היתה אשה מצפונית, אחראית ומסודרת, אבל כל השנים נאלצה להילחם על עצמאותה. אבא ניסה להניא אותה מלהיות מורה להתעמלות, כי רצה אשה בשביל עצמו, אשה בבית. פרופסור מאייר הסכים להעסיק אותה בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, אבל אבא התערב וסיכל את התכנית. על רקע זה התנהלו רוב המחלוקות ביניהם. בשבתות היה אבא מטייל איתנו. בלילות שבת היה לוקח אותנו לבית־הכנסת. בבית היתה עוזרת שטיפלה בנו, ואמא התעסקה איתנו רק ביום חופשתה של העוזרת, וזו היתה חגיגה. אמא הוסיפה ללמוד ערבית כלחייה, והשקיעה בכך שעות. הערבית היתה אויב משותף לאבא ולנו הילדים, כי שלושתנו רצינו אותה לעצמנו”.

אסתר היתה מעתיקה את כתביו של עגנון, מכתב־ידו למכונת־כתיבה. “העתקתי לפי כתב־ידו שהיה לא כל־כך קל לקרוא והמשכתי בזה עד לפני כשנתיים”, סיפרה בראיון ב־1966. “כשכבר לא הייתי מספיקה בטמפו שלי, קבלה בתי את העבודה הזאת, ומאז היא עובדת. כשהוא גומר את כתב־היד אני קוראה את זה ואם הוא שואל אותי אני אומרת לו מה יש לי להגיד”.

מי שמנסה להקיש מתיאור האהבה ברומנים של עגנון, אל חייו הפרטיים, ייתקל בחומה. האהבה בסיפוריו היא רגש מפותל ומסובך, רוב הגברים אינם מסוגלים לאהוב או להתקשר לאשה. הגברים פסיביים, והנשים פעלתניות. “שוב ושוב אתה מוצא גברים אשר רוצים להתקשר עם אשה, אך אהבתם לאמם מעכבת בעדם”, אומר פרופ' אברהם בנד. “אין לדעת עד כמה זה אוטוביוגרפי, אם כי אין ספק שהוא אהב מאוד את אמו, ואולי חש כלפיה רגשות־אשמה. כאשר עזב את הבית ונסע לארץ ישראל ב־1908, אמו היתה על ערש דווי, ועוד באותה שנה מתה. הסיפור ‘בדמי ימיה’, הנפתח במשפט ‘בדמי ימיה מתה אמי’, מכוון, אולי, אל אמו של עגנון. את המשפט הזה בסיפור אומרת תרצה, אשר שמה כשם אחותו הצעירה של עגנון. תרצה הספרותית נשואה לגבר שהיה החבר של אמה. לעתים תכופות חוזר בסיפורים המוטיב של קשרים אשר הם על סף האיסור וגילוי העריות”.

עגנון כתב במשמעת עצמית רבה. בביתו בתלפיות, שתוכנן על־ידי האדריכל פריץ קורנברג בשנת 1931, היה חדר עבודתו בקומה העליונה. הבית היה מרוהט בפשטות רבה. כאשר מסרו אמונה וחמדת עגנון את הבית לעיריית ירושלים לאחר מות הוריהם, כדי להקים שם את “בית עגנון”, נדהמו ועד־הנאמנים מהצניעות הסגפנית שהיתה בבית, אפילו וילונות לא היו על החלונות. “הם שאלו אותי, היכן הכורסאות?” נזכרת אמונה ירון. “אמרתי להם, מעולם לא היו כורסאות אלא רק כסאות מתקפלים”. חדרו היה עמוס ספרים, עם שולחן גדול ועמוד שעליו כתב בעמידה. שעות היה עומד על רגליו וכותב. סדר יומו היה קבוע. כתב משעות הבוקר, כשהוא מסוגר בחדרו, בצהריים יצא למנוחה, ולפעמים חזר ועבד שוב בערב. כאשר התעייף, נהג לעמוד על בקבוק, כפי שהִשׂיאה לו חיה שטראוס, מורה להתעמלות. אמונה וחמדת נדרשו לשמור על שקט מוחלט. “כילדים, היינו בוכים בשקט, אפילו מתקוטטים בשקט. היה ברור שאסור להפריע לו, כי אבא היה סופר ידוע ומבוקש כבר בשנות ה־20 וה־30. הכול בבית התנהל בשקט. גם אבא ואמא מעולם לא הרימו קול. שלא בשעות העבודה אהב ללגום קוניאק, ותמיד היה מונח במגירתו בקבוק. כאשר משהו הציק לי, הייתי הולכת לאמא, לא אליו. לה יכולתי להגיד הכול. אבא היה קשור אלי מאוד. הוא תמיד אמר לי, ‘אני רוצה שתקדישי לי כמה שנים ותעבדי איתי כמזכירה שלי, ואחר־כך תחיי את חייך’. הוא גם לא אהב את כל מי שאני אהבתי, וצינזר את החברים שלי. כאשר התחלתי לצאת עם בחורים, זה היה למורת־רוחו. הוא רצה שאתמסר לו ואעמוד לשירותו, ואני לא הייתי מוכנה לקבל את זה. הרגשתי התמרמרות. אמנם עזרתי לו כשהיה צריך והעתקתי לו מכתב־ידו, אבל בהרבה מאוד התנגדות. רק אחרי מותו התחלתי להבין אותו יותר ולהתקרב אליו. יכול להיות שהיום אני יותר מדי מעורבת בחייו ובכתיבתו מהמידה הרצויה”.

מאז מותו של עגנון, העתיקה אמונה והביאה לדפוס יצירות שטרם ראו אור, והיתה ל“דוברת הרשמית” בכל הקשור לעגנון. אחיה חמדת, מהנדס, אינו מרבה להתבטא בציבור על אביו.

עגנון ניצל כל פיסת נייר. לעיתים היה לוקח מעטפות וגוזר אותן, ומשתמש בצִדן הריק כדי לכתוב. הוא כתב על הזמנות לחתונה, על כרטיסי תיאטרון. בין כל שתי שורות היה משאיר שורה ריקה, אך זה היה פונקציונלי, לתיקונים. אפילו את דפי ההגהות שקיבל מהוצאת “שוקן” היה הופך על גבן, חותך לפיסות ומשתמש בהן לכתיבה.

“כתב ידו של עגנון מיקרוסקופי, מופנם מאוד”, אומרת הגרפולוגית רומה אבישי. “למציאות אין שום כוח להשפיע עליו. בצעירתו, כתב ידו היה קטן, עגול וקריא. בגיל מבוגר יותר, האותיות נשברות, הוא ביטל את הקווים האופקיים והשאיר רק את האנכיים, כך שבסופו של דבר, נראה כתב ידו כמבוך בלתי קריא של קווים ונקודות. הוא עסק יותר ויותר במה שהיה לו למסור, וכמו חבל היה לו על הזמן להסביר את עצמו. עם השנים הלך והסתגר בעולמו הפנימי, הוא חדל להתאמץ להיות מובן ולנהוג לפי הכללים המקובלים. הוא דרש מאחרים שיילכו לקראתו ויפענחו אותו”.

ב־1966 זכה עגנון בפרס נובל לספרות. הוא חש שהפרס הגיע מאוחר מדי, ולא היה מרוצה מכך שנאלץ לחלוק אותו עם המשוררת נלי זק"ש. “בגילי עוד תולים לי פילגש”, אמר. באוזני כתב “קול ישראל” שבא לראיינו התלונן על ההטרדות הצפויות לו: “יבואו צלמים ויבואו מראיינים ואני לא אוכל לחזורלעבודתי. ואני אקבל המון טלגרמות והמון מכתבים וביקורים, שיגזלו ממני את כוח עבודתי”. ואולם, הפרסום החמיא לו מאוד, בכל תקופות חייו. כאשר עלה ארצה בפעם השנייה, ב־1925, כתב לאסתרליין כי על האונייה פגש זוג, והתוודע אליהם בשמו, “צ’צ’קס”. הם סיפרו לו כי גם עגנון נוסע באונייה הזאת, אבל ככל שחיפשו לא מצאוהו. “ביום השני והנה צעיר רץ, וכשפניתי אליו, ענה כאילו כפאו שד: הוא רץ כי אמרו לו כי עגנון מתהלך כאן! ראיתי כי אין לו פנאי בשביל איש פשוט כמוני והנחתיו. אבל אחרי רגעים אחדים שב במפח־נפש כי לא מצא את עגנון, והביע את צערו לג’נטלמן אחר, אנגלי יהודי, איש לא חשוב אבל פיקח גדול, ואמר לו האיש, הלא מיסטר עגנון יושב עמך בזה! גם אני נרתעתי לאחור ושאלתי את האנגלי איך יודע הוא כי אני עגנון, ואמר, ראשית כי הכיר בפני כי משורר אני, ושנית, כי ראה הרבה עבריים רצים ומבקשים את עגנון ואתה, היינו אני, אינו מבקש”.

כאשר היה עגנון ילד ולמד הלכות שחיטה, לקח אותו אביו לבית־המטבחיים. מאותו יום לא שב לאכול בשר. הוא בא ממשפחה שומרת מצוות, אך יחסו לדת היה אמביוולנטי. לבית־הכנסת נהג ללכת, אבל ניהל מאבק פנימי. לעתים היו בני־ביתו שומעים אותו מתפלל תפילת שחרית בכוונה רבה, במשך שעה תמימה. נדמה היה כאילו הוא מתמודד עם האמונה, ושואף בכל לבו להאמין באמונה שלמה.

באמצע 1969, תשעה חודשים לפני פטירתו, חלה עגנון ונשאר משותק בצד שמאל. כוח הדיבור ניטל ממנו, אך דעתו נשארה צלולה. אמונה הביאה לו מכונת־כתיבה, אך הוא לא היה יכול לכתוב עוד. הבין הכול, אך לא הצליח להביע את עצמו. באותם ימים עסקה אמונה ברומן “שירה”. כאשר היתה בספק לגבי גרסה סופית של מלה או משפט, היתה מביאה לפניו שתיים או שלוש מהאפשרויות שכתב, והוא היה מורה בידו על מה שחשב לנכון. את פרשת־השבוע הוסיף לקרוא בכל שבת, גם כשהיה מאושפז בבית־החולים “הרצפלד” בגדרה. לקראת סוף ספר “בראשית” הראה לבתו שהוא עתיד לסיימו, וביקש ממנה להביא לו את ספר “שמות”.

חודש לפני פטירתו לקחו אותו ילדיו, אמונה וחמדת, לטייל במכונית. חודשים רבים עד אז לא יצא מפתח בית־החולים. כאשר הגיעו ליַמהּ של אשדוד, ראה עגנון את הים, פתח את פיו ובירך על הים בקול גדול, ברור וצלול, כפי שלא עשה ימים רבים מאז נפל למשכב.

בלילה האחרון לחייו הובהל לבית־החולים “קפלן” ברחובות. שמו נרשם על לוח קבלת החולים בתחנת האחיות, והכול נהרו אל מיטתו, לראות את הסופר הגדול, בן ה־82. כאשר חבורת רופאים ואחיות עומדת סביבו, הֶחווה עגנון בידו על ראשו, לאות שהוא מבקש את הכיפה שלו. “ירמולקה”, כך קרא לה. הוא הניח אותה על ראשו, ובקול גדול קרא: “שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד”. כך, בי“א אדר א', תש”ל, 17 בפברואר 1970, נפטר. אשתו אסתר אושפזה אף היא בבית־החולים “הרצפלד”. שלוש שנים אחריו הלכה אף היא לעולמה.

1906 – 1972

מכל האגדות שסופרו על אלכסנדר פן, וחלקן כנראה יצר בעצמו, הילדוּת היא ‘חור שחור’. אהבת הנוודות, האהבהבים, הנידוי החברתי, רגש הבדידות העמוק והחיפוש המתמיד אחר דמות האם, האשה הבלתי־מושגת, כולם תוצר של ילדות כאובה ומעורפלת.

הצעירה משלוש בנותיו, סינילגה (כל אחת מבנותיו נולדה לאם אחרת), שמעה מאביה סיפור ילדות רומנטי, סוחט דמעות, שיכול היה להיות רב־מכר כרומן עלילה לבני הנעורים. פן, כך סיפר לה, היה בן שביעי לאב שהיה רב ולאם סטודנטית יפהפייה, לא יהודייה. היו אלה נישואיו השניים של האב. כשהיתה אימו בהריון, נסעה לבקר את אביה הרוזן, אוקיאנוגרף וצייד־דובים, שחי לבד בניז’ניקולימסק שבסיביר. שם גם תקפו אותה צירי־לידה, ובחודש השביעי להריונה, ב־1906, ילדה הסטודנטית היפהפייה בן. הסב קבע, שהילד שנולד בביתו יגדל איתו, והאם הסכימה. השנים הראשונות של פן בחברת סבו, נשארו חרוטות בו לאורך חייו. כך, לדוגמה, פן נהג לספר, שכאשר היה בן שנה, לקח אותו סבו לציד, והניח אותו בבקתה ביער, כשכלב סן־ברנרד שומר עליו. כשחזר הסבא, מצא דוב מת ואת הכלב גוהר מעל פן התינוק. “אולי בסיפור הדרמטי הזה נעוצים השורשים למיסטיפיקציה, לפשר הדובים בשיריו ולדרך החיים שאימץ לעצמו בבגרותו”, אומרת ד"ר חגית הלפרין, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב.

“פן סיפר, שאינו זוכר דבר מאמו, מלבד שיר הערש שנהגה לשיר לו. כל חייו, בכל אשה שפגש, הוסיף לחפש את הדמות החלומית. כשמלאו לו שנתיים, מתה אימו ממחלת ריאות. אלכסנדר נותר בבית סבו, וגר איתו באיגלו של שלג. הוא גדל בין דובים וכלבים, למד קרוא וכתוב מסבו. כשהיה בן שבע, התנפל דוב על הסב ופצע אותו אנושות. בימים המעטים שחלפו עד מותו, שִרבט כתובת, מסר לאלכסנדר ואמר לו: ‘אביך יהודי. תתחיל לצעוד’. שבע שנים, עד גיל 14, נדד פן בדרכים, לאורך 6,000 ק”מ שהפרידו בינו לבית אביו".

סינילגה פן־אייזנשרייבר, הבת: “הוא נעל נעליים מבד, וכדי להתחמם פרש בתוכן פיסות עיתון. עד יומו האחרון כאן בארץ, נהג לשים עיתונים בנעליים, מתוך הרגל. כשאכל לחם, היה תמיד מניח את הקרום בצד, זכר לימים בהם חיטט בפחי־הזבל, ואכל מהיד אל הפה. רק בדצמבר 1920, כשמלאו לו 14, הגיע לכתובת שרשם סבו”.

פן הצעיר הקיש על דלת הבית, שלא היה בו מימיו, ואחותו פתחה לו. אביו ישב עם גבו לדלת וכתב. "בלי לראות את הנכנס, אמר ‘נו, סנקה, תיכנס פנימה’ ", מספרת סינילגה. “הם החלו לגעת זה בזה, ללטף זה את זה, למשש, בלי דיבור. היו כמה רגעים ארוכים של שתיקה, ואז אמר האב, ‘נו, בוא נשתה’. כעבור זמן־מה, עשו לו ברית”.

הגרסה הזו, שסיפר פן על עצמו, מוטלת בספק לאור ספרה של ד"ר חגית הלפרין, “שלכת כוכבים”, ביוגרפיה מקיפה על פן, בה מועלות סברות נוספות על ילדותו המסתורית. כך, לדגמה, מביאה חגית הלפרין את עדותן של בלה, אשתו הראשונה של אלכסנדר פן, ושל הבת זרובבלה. הן טוענות כי אשתו הראשונה של האב חלתה והיתה מאושפזת תקופה ממושכת, ופן ואחותו לנה נולדו לאב מיחסיו עם אומנת גויה, שנשכרה לטפל בילדים.

ד"ר חגית הלפרין: “ייתכן מאוד שאלכסנדר הנער אמנם ברח מהבית והצטרף לחבורת ילדי רחוב, אך עשה זאת מרצונו. החיים הבורגניים, השקטים, לא התאימו לאופיו הדינאמי, והוא מאס בהם. הגורם הישיר לבריחה לא ידוע. הוא נקלע לחיים קשים של רעב והפקרות, החל להתגעגע לבית, אבל גם כשהיתה לו הזדמנות, לא חזר”.

הגרסה הרומנטית על הדובים, הסב הבודד ויערות סיביר, שסיפר פן על עצמו, אינה בהכרח אמת. ד“ר חגית הלפרין: “יש בסיפור חייו חזרה מדויקת על פרטים שלוקטו מספרים, או מחייהם של אנשים שהכיר והעריץ, כמו המשוררים לרמונטוב או יסנין, ידידו של פן, שגדל בבית סבו והיה לנער־רחוב. יש גם פרטים מהביוגרפיה האישית של חברו הטוב, אלכסנדר זייד, שנולד לאשה לא יהודיה שנישאה לאלמן ואב ל־7 ילדים. זה נראה דומה להפליא לסיפור שנהג פן לספר על ילדותו בחו”ל”.

דבר אחד ברור: בילדותו של אלכסנדר פן היו ארועים, שהניחו את היסודות לדמותו המסתורית, לשירתו, ולמיתוס שהונצח במותו. אחותו החורגת, ריקה, סיפרה לבתו סינילגה במוסקבה, ב־59': “דעי לך שכל מה שאביך סיפר, זו רק טיפה בים. כל חייו הם אגדה. אגדה אחת גדולה”. במכתב ששלחה לו אחותו, בנובמבר 1960, כתבה:

“למה צריך לפחד מהעבר האישי? לדעתי, להיפך, העבר עושה אותנו טובים יותר, רגשיים יותר וסובלניים יותר”. ריקה לאפירטה מהו בדיוק אותו עבר מפחיד. “הוא לא ידע מה זה חיים ומה זה בית”, אומרת בתו סינילגה, “היו לו חרדות, כי לא ידע להתמודד עם החיים. הוא לא הבין מהם חיים, לכן יצר לו חיים משל עצמו. הוא לא הרע לאיש ב’בלופים' שלו. היה לו תסביך ברור אחד: העובדה שלא הכיר את אמו, שליוותה אותו לאורך כל חייו. אני חושבת שאמא שלי היתה בשבילו יותר אמא מאשר אשה. ביתנו לא היה בית־משפחה, במובן המקובל של המלה, אלא ביתו של איש כותב, שלגמרי במקרה היתה לו גם בת. הוא לא הבין את המשמעות של ילד בבית, מפני שהיה ילד עד יום מותו. תמיד היה עצוב מאוד ולא מאושר. קסמו האישי היה הדבר היחיד שהחזיק אותו בחיים. אנשים לא יכלו להגיד לו ‘לא’, כי היה יפה־תואר, משהו משגע. אסור להיות יפה כל־כך”. על אמה, רחל, אשתו השנייה של פן, אומרת סינילגה: “היא אהבה אותו אהבה עזה. אסור לאהוב גבר בצורה כזו. היא ביטלה את עצמה בפניו, עד שהיא עצמה לא היתה קיימת עוד”.

ביתה שבצפון תל־אביב הוא שמורת־טבע שבה מוסיף פן להתקיים. הקירות עמוסים ציורים שצייר אביה ופורטרטים שלו ושל אשתו רחל, פרי מכחולם של אחרים.

את נקודת־מבטה של אשתו רחל, תיאר פן בשירו “וידוי”:

סינילגה פן־אייזנשרייבר: “אבא תמיד אמר, ‘מה היא עושה איתי? היא כמו קיר לבן, ואני הנקודה השחורה היחידה שעל הקיר הזה’. הוא נאחז בה ונשאר נשוי לה 36 שנים, למרות הרומנים שלו. היא עבדה בפרך כאחות, ופירנסה את המשפחה. הפלירטים שלו לא מצאו חן בעיניה, אבל היא ידעה להתעלות על עצמה. לא היו סצנות, אולי רק פעם אחת, אבל היא לא רצתה לאבד אותו וסלחה לו על הכול. הנשים הן שקִלקלו אותו”.

בשיריו, פן מבטא יחס דו־ערכי לנשים. געגועים לאשה האידיאלית, הלא מושגת, ולצִדם האכזבה, הנטישה, הכאב.

סינילגה: “אני בת, וראיתי נשים שמנסות לחזר אחריו. הוא נורא נרתע מהדברים האלה. לא אהב את זה. איני יודעת אם אי־פעם אהב אשה. הוא לא ידע מהזה לאהוב. אמרו עליו הרבה דברים. אמרו, פן מתגולל ברחובות שיכור. אבל זה לא נכון: אבי מעולם לא היה שיכור. לא כמו אלתרמן, שצילה בינדר היתה גוררת אותו בלילה הביתה. אבא נפל פעם ברחוב, אבל לא מתוך שכרוּת, אלא בגלל התקפת סוּכרת. הוא שתה הרבה קוניאק, אבל מעולם לא היה לא־נעים. להיפך, כששתה, נעשה כל־כך מתוק, היה לוקח את הבקבוק, ופורט עליו כמו על גיטרה ושר. ואלה היו לילות נפלאים”.

לצד אביה, התבגרה סינילגה טרם־זמנה: “הייתי ילדה־זקנה, שמטפלת באביה כשאמא לא בבית. מגיל שלוש הדלקתי לבד את הפתילייה, וחיממתי לו אוכל. כשנולדתי, כבר היה חולה בסוּכרת קשה, ובהתקפי המחלה טיפסתי עליו עם כוס מים מהולים בסוכר, כי לא ידעתי להזריק לו גלוקוזה לתוך הווריד. אני זוכרת הרבה התקפי־סוּכרת לא נעימים, בהם צעק ושבר חפצים. בלילה, כשחזר מבתי־המרזח, הייתי מעירה את אמא. לפי הצעדים ידעתי אם יש לו שוֹק של סוכר. חברים לא יכולתי להביא הביתה, כי לא ידעתי איך הוא מרגיש. אסור היה להפריע לו בשעה שהוא חשב, או כתב, או ישן. כשהיו שואלים אותי ‘מה אבא שלך עושה’, הייתי עונה: ‘הוא שוכב במיטה, ומסתכל על התקרה’. כל שיר היה כרוך אצלו בחבלי־לידה נוראיים. וזה היה גיהינום. הייתי שכנה של תרצה אתר, רותי שלונסקי, ולאף אחת מאיתנו, בנות המשוררים, לא היה קל. הקונפליקטים ביני ובין אבא הרקיעו שחקים. עם אילנה, בתו מחנה רובינא, הייתי ממש חברה. אמא דאגה לשמור על יחסים מאוד קורקטיים איתן. הן ביקרו בביתנו, ואנחנו ביקרנו אצלן. במחלתה הקשה, רובינא רצתה לידה רק את אמי. קראתי לה ‘דודה חנה’. היו גם הרבה אי־נעימויות בקשר איתה. אנשים לא יודעים היום שהרומן בין אבי לבין חנה רובינא נמשך 3 שנים בלבד, עד להולדת אילנה. לא תמיד רובינא רצתה שאבא יבוא לבקר, ולא תמיד הם אמרו זה לזה שלום ברחוב, אלה לא היו יחסים רגילים, כי ברור שאלה אנשים שהיו להם ג’וקים בראש. אחרת הם לא היו חנה רובינא ואלכסנדר פן”.

למפלגת החוגים המרקסיסטיים הצטרף פן ב־1935 וכשהוקמה מק"י ב־47' עבר אליה. את שירי המולדת משנים קודמות, שיפץ ועיבד מחדש ברוח דעותיו החדשות. אך כתמיד, היה מורד, גם בתוך המפלגה. כשערך את מדור הספרות של “קול העם”, דחה ניסיונות להתערב בשיריו. את מחיר מרידותיו וחוסר נכונותו להישמע לתכתיבים, שילם פן ונדחק בעטיים אל שולי הממסד הספרותי. “אגודת הסופרים העבריים” הוציאה אותו מבין שורותיה בגלל דעותיו. אלתרמן, שהיה אז לקונסנזוס, אמר ביום הולדתו ה־50 של פן, שאילו היה משתייך למחנה אחר, היה יובל ה־50 שלו חג לכל השירה העברית. בתו, סינילגה: “הוא נפגע מאוד מהנידוי והחרם. כשהתקיים כנס משוררים עם בן־גוריון, בא אליו אלתרמן ואמר לו: אותך, פן, אנחנו לא מזמינים, כי אתה קומוניסט. כשחגגו יובל לעיתון ‘דבר’, יצא ספר ובו הוזכר כל מי שהשתתף אי־פעם בעיתון. והוא, שהיה לו טור קבוע במשך תקופה ארוכה – לפני שהצטרף למפלגה – שמו הושמט. הוא כאב מאוד את היחס הזה”.

בשאלון לאגודת הסופרים, על השאלה “האם קיבלת פרסים?” השיב פן: “לא”, והוסיף: “שאלה תמימה: מי מוכן לתת אצלנו פרס למשורר קומוניסט?!” שיריו הושמעו ברדיו, ואולם הקרדיט והתמלוגים ניתנו למשוררים אחרים. “התכתבתי עם משה חובב ומחיתי ש’הבו לבנים' רשוםעלשם אורלנד”, מספרת סינילגה, “וקיבלתי תשובה: ‘אחרי בירור, המלים הן אכן של אורלנד’. פניתי לאקו”ם, ורק אז התחילו לשלם לנו תמלוגים".

פן, שלא ידע להיות בעל ואב, היה סבא למופת לנכדתו אלכסנדרה, בתה של סינילגה. "אלתרמן בא לבקר אותו, והוא אמר לו שהחלום הגדול שלו הוא ששניהם ילכו ל’קפה ורד', ויישבו עם נכדותיהם: אלתרמן עם יעל, בתה של תרצה, ופן עם נכדתו אלכסנדר. הוא ראה בה לא נכדה, אלא פלא. משהו שיצא ממנו. היה אומר לי, ‘תביטי בעיניים שלה, כל הילדוּת שלי נשקפת מהעיניים שלה’ ".

שנותיו האחרונות של פן נחתמו בחותם הידרדרות מחלת הסוּכרת. הוא חלה בגנגרנה, נֶמק. תחילה כרתו את רגלו האחת וכעבור שלוש שנים, את השנייה. בבית־החולים דידה על קביים, מסתיר בקבוק משקה, גם כשהרופאים אסרו עליו לשתות. “אני רוצה להיקבר מלוא קומתי”, נהג לומר. סינילגה: “תמיד שאל, ‘עשיתי עוולות כאלה גדולות למישהו, שאני חייב לסבול כך?’ הוא הפסיק לסבול ביום העצמאות 1972.כרגיל, אמא היתה ליד מיטתו, ואחותי זרובבלה ואני באנו לבקרו. פתאום, אבא הרים את היד ואמר, ‘שלום!’ הוריד את הראש וזהו זה, ואמא עוד הסתכלה אחורה, לראות למי הוא אומר שלום. עד שהֵסבה את ראשה, הוא כבר לא היה”.

על מצבתו של פן חרוטה שורה משירו: “אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי”. אשתו רחל, שסבלה לצדו בשתיקה, מתה שבע שנים אחריו. על קברה נחקק: “הרחומה מכל, והשתוקה אין־קול”.

1883 – 1944

* * *

“שלמה מולכו”, הרומן ההיסטורי של א.א. קבק, שמתוכו לקוחות שורות אלה, הוקבל בשעתו ל“הגדה לבית פורסייט”. הרבה לפני עידן הטלוויזיה, היו תקוות לעשות ממנו סרט קולנוע. “שלמה מולכו” מתאר את פרשת חייו של דון דיאגו פירס, יהודי מאנוסי פורטוגל. הוא גדל במאה ה־16, כנוצרי בחצר המלוכה בליסבון, שובר לבבות, מאהבה של הנסיכה ג’וליה הנקרעת בתשוקתה אליו, ומחליטה ללכת למנזר כדי לגבור על יצרה. כאשר מתבהרים לפירס שורשיו היהודיים, הוא זונח את הנסיכה, ושב אל זהותו ואל שמו המקורי, שלמה מולכו.

אחר־כך הוא עולה לארץ־ישראל, חי בן המקובלים בצפת, שב לאירופה ללכד את עמו ונשרף על מוקד האינקוויזיציה. רומן בן שלושה חלקים – אהבה, אמונה, קורבן – מיזוג סוער של אהבת בשרים ויראת אלוהים. ספר ששקע בתהום הנשייה, ויצא שוב לאור ב“עם עובד”, 40 שנה לאחר שנדפס לראשונה ונשכח על המדפים. רומן היסטורי של סופר נשכח, אשר רק “במשעול הצר”, ספר חובה בבחינות הבגרות, מציל אותו משכחה מוחלטת.

תורים של קוראים השתרכו לפתחי הספריות בשנות ה־30 וה־40, עם צאת כל ספר חדש של קבק. אך הפופולריות שלו היתה לצנינים בעיני סופרים בני דורו, והביקורת קטלה אותו. הסופר דוד פרישמן כתב עליו: “מחבר ספרי אהבים להדיוטות, סופר קל ושטחי… איש החיים והתשוקות, סופר הנשיקות”. אחייניתו, הסופרת ימימה טשרנוביץ־אבידר, סבורה, ש“הדביקו לספריו תו של רומנים למשרתות, כי הספרות העברית לא היתה רגילה לסיפורי אהבה”.

כמי שהאהבה היתה אחד הנושאים המרכזיים עבורו, נשבּה קבק בקסמי היופי הנשי. “אשה היא יצור יפה, ואני אוהב כל דבר שיש בו יופי”, אמר קבק לאחת מידידותיו, הסופרת אלה אמיתן. “כשם שאני אוהב פרחים יפים, כך אני נמשך לנשים יפות”.

בתו, בת־עמי קבק, למדה בגימנסיה העברית, שם לימד אף הוא: "היתה נערה בשמינית שתמיד פינקה אותי ונהגה לחקור מה אבא אוהב, מה אמא שלי לובשת, מה היחסים ביניהם. רק אחר־כך התברר לי, שהיתה מאוהבת בו. אני מתארת לעצמי שהיו לו רומנים, אבל אני לא יודעת בבירור מה ועם מי. זכורה לי אשה אחת, שלא הרשיתי לה להיכנס הביתה, כדי להגן על אמא.

"האירוטיות של אבא היתה מורגשת מאוד. אמא קראה לו ‘רומנצ’יק’, בעל הרומנים, ולא ברור אם התכוונה לרומנים בספרות או בחיים. היא עצמה היתה אשה מרשימה, יודעת ספר, ואבא אהב אותה והעריך אותה. תמיד ביקש לדעת מה דעתה על פרק שכתב או הרצאה שנשא.

“אני זוכרת שלבשה טוניקה על טוניקה, וקלעה צמות דקות בשׂערה. פעם, כאשר אבא ואמא למדו בשווייץ, הוזמנו לנשף מסכות. אבא התחפש לתורכי אשר לו הרמון ובו אלף נשים. אמא התחמקה מללכת, בתואנה שראשה כואב. לאחר שאבא יצא, מיהרה אמא ועם שתי חברות שלה לבשו מסכות, מתחו סרט לרוחב החזה, וכתבו עליו ‘אנחנו מחפשות את הבעלים שלנו’. ביד החזיקו נר וכך הופיעו לנשף. אחת הידידות ניגשה אל אבא, וכיוון שלא זיהה אותה, שיחק את תפקידו וסיפר על מעלליו עם אלף הנשים שלו. ואז שאלה הידידה, ‘ומה שלום אשתך שרה פייגה?’ אבא נדהם ונאלם דום”.

* * *

אהרון אברהם קבק נולד ב־1883, בפלך וילנה. בן מתפקר למשפחת רבנים, נשמה לוהטת ורומנטית, היה הוא כמו גיבור אחד הרומנים שלו. דרך ארוכה ומפותלת עשה אל אלוהים וממנו, עד שבסוף ימיו חזר בתשובה והיה ליהודי שומר מצוות.

“בעט סופרים משך גם אבי, ששימש בכהונת רב בעיר הפלך סובאלק”, כתב בקורות חייו. “אבי אהב אהבה גדולה את הספרות, והגה בסתר בספרות הרוסית, וכמה משירי לרמונטוב תרגם לעברית. זכורני, ב’שבת הגדול' דרש אבא לפני הקהל והביא פסוק מפואמת לרמונטוב, ואיש לא עמד על זה. הוא, שהשפעתו עלי היתה גדולה מאוד, נטע בי אהבה לספרות”.

ראשית דרכו הספרותית לא היתה מעודדת. “החילותי בשירים, ואת שירי הראשון, שהקדשתי לנערה שלמדה איתי בחדר המעורב, שלחתי ל’הצפירה'. ברם, העורך השיא לי עצה, למסור את כתב־היד לנערה שלמענה נכתב”. המאהב הצעיר הבין היטב את הרמז. “מאז, חדלתי לכתוב שירים, ובן 17 הדפסתי את סיפורי הראשון”.

מגיל 13, נדד לבדו באירופה. “צעיר גלוי פנים ורחב כתפיים, נושם בריאות, שופע מרץ ואוהב את החיים אהבה ישרה וטבעית, בלי חשבונות והתפלספויות־סרק”. כך זכר אותו ידידו יוסף אובסי, שהיה שותף יחד איתו להתארגנות ההגנה העצמית בעיר גרודנו, שם התגוררו ב־1906. אספו אלות ומגלבים והתארגנו בקבוצות, כדי לקדם פני פורעים אפשריים. “אם אפצע”, אמר קבק, “אני מתפלל שתישאר לי לפחות ידי הימנית, כדי שאוכל לכתוב”.

באותה תקופה, כבר פרסם את סיפוריו הראשונים וכתב מאמרים בעיתונים, אך הפרנסה היתה ממנו והלאה. קבק עלה ב־1911 לארץ־ישראל ולימד ספרות בגימנסיה הרצליה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, יצא לאירופה ללימודים עם אשתו, שרה פייגה טשרנוביץ.

שבע שנים חיו בעיר לוזאן שבשווייץ, וקבק קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. שם גם נולדה בתם בת־עמי, היום חברת קיבוץ גן־שמואל: “אני זוכרת בית קטן עם שני חדרים, ומרפסת גדולה שנשקפת אל הרי האלפים. גרנו ליד יער ערמונים, ואבי סידר לי בית בובות בתוך עץ חלול והיה משחק איתי שעות”.

כשחזרה בת־עמי מכיתה א', וסיפרה שחברתה הטובה מאשימה אותה שהיא רצחה את ישוע, החליטו הוריה שהכתובת על הקיר ברורה די הצורך, והגיעה העת לעזוב. “ערב הנסיעה קיבלתי חום גבוה. אני זוכרת שהכניסו אותי לאמבט קרח להוריד את החום. אבי סיפר לי, שאנחנו נוסעים לארץ שבה יש תפוחים מזהב ובתים עם גגות אדומים. כשבאתי לארץ, נגרמה לי אכזבה, אך התפעלתי מכך שאפילו שַמש בית־הספר מדבר עברית. גרנו בשכונת בית הכרם שבירושלים, שנוסדה בידי מורים וסופרים. השנה היתה 1921, וביתנו היה השלישי של שכונה שכולה סלעים”.

קבק התפרנס מעבודתו כמורה לספרות, אך רוב שעות היום היה כותב. היה קם בשעה 4 בבוקר ויוצא לשוטט בשדות, סופג את רשמי הנוף, כותב במוחו עמודים שלמים ותמונות מפורטות. פעם, כאשר עמדו לכרות עץ עבות ליד בית־המדרש למורים בבית הכרם, דיבר באסיפה השכונתית והביע את התנגדותו. שהרי בצל אותו עץ ישב והגה את דבר תלייתה של הגיבורה מיה על אחד מענפיו. סיפר על הפינה מאחורי החורשה, שם חי את חוויות מרים מגדלנה, הפרוצה שהיתה לקדושה ב“במשעול הצר”.

“בין הסלעים של בית הכרם, מתחת לכבישים המכסים אותם היום, ספונים גיבורי קבק”, מחייכת ימימה טשרנוביץ־אבידר. אביה, הסופר שמואל טשרנוביץ, היה אחיה של שרה פייגה קבק. "הוא היה מטייל, נשען על מקלו, וכותב בראש את הדברים. כאשר התיישב ליד שולחן הכתיבה שלו, היו השורות מתפרצות מאליהן בשטף, כאילו הוכתבו לו מגבוה, ואנו ידענו שאסור להפריע לו. כשהייתי מדברת איתו, היה אומר – מה את שחה! בפיזור נפש, כשהיה ברור שלא שמע אף מלה כי היה שבוי בעולם שלו.

“הדוד קבק לימד אותי לעבוד. הוא אמר לי, אל תחכי למוזה, כי אין דבר כזה. תיצרי לך מסגרת מוגדרת של שעות עבודה. כמו שפקיד קם בבוקר והולך למשרד, סופר צריך לשבת ליד שולחן הכתיבה שלו. את יכולה לכתוב בראש כשאת מבשלת או מנקה, אבל שעות הכתיבה, קדושות. ודבר שני, אל תקשיבי למה שאחרים רוצים לתקן לך. אם את כתבת את הדברים והם יצאו מלבך, הם שלך, כפי שאי־אפשר להחליף עיניים כחולות בשחורות”.

את הלקח הזה של הדוד קבק, אומרת ימימה בת ה־85, ניסתה לשאת עימה לאורך 45 הספרים שכתבה. "הוא היה אומר לי, ‘אני כמו נוסע ברכבת. יש עולים לרכבת, ויש יורדים. אם גיבור שלי לא מוצא חן בעיני, אני מוריד אותו, ולפעמים אני מעלה גיבור חדש ומושיב אותו בקרון שלידי’ ".

בת־עמי קבק: “אבא היה חוזר משיטוטיו בשבע בבוקר, רושם רעיונות בפנקס, ורץ ללמד בגימניה. כשחזר בצהריים, אכלנו, הוא היה נח, וב־4 מתיישב ליד שולחן הכתיבה שלו וכותב באותיות זעירות ורהוטות על רצועות צרות וארוכות של נייר טיוטה, כמעט בלי לתקן. המחשבות היו מנוסחות אצלו כמעט בשלמותן. כשבאו חברים, היה קם משולחנו, ולא אחת מתלונן ששיחת־החולין של אורחיו גוזלת מזמנו ומרחיקה אותו מעבודתו, אבל מעולם לא ידע לעמוד בפיתוי. בלילה היה חוזר לעבוד, ישן כמה שעות, קם ב־4, וחוזר חלילה”.

הוא היה איש מלא־חיים, עם צחוק רועם. ביתם היה מקום התכנסות לסופרים. ימימה טשרנוביץ־אבידר: “עגנון, חיים הזז, אורי צבי גרינברג, רבי בנימין, אהרון ראובני, רובם תושבי בית הכרם, היו מבאי ביתו. אם עברו ליד הבית וראו אור, היו נכנסים. תמיד היה דג מלוח על השולחן, וכוסות תה. אני ואחַי, יעקב צור ואלכסנדר טשרנוביץ, התייתמנו מהורינו בגיל הנעורים, וביתם של הדודה והדוד קבק היה ביתנו השני”.

בת־עמי זוכרת טיולים עם גבר אדמוני שקרא לה שירים, והיא בת 12. זה היה אורי צבי גרינברג. "יחיעם וייץ, שהיה שכן שלנו, שאל אותי מה אני עושה עם הזקן הזה. אני לא יודעת, אמרתי ליחיעם, הוא מתעקש לקרוא לי מהשירים שלו. מאז שאני זוכרת את עצמי, גדלתי בין סופרים. ההיכרות הקרובה איתם ניפצה לי מיתוסים ואת ההילה שאנחנו נוטים לקשור לראשם של אנשי רוח.

"כך, למשל, התוודעתי לקמצנותו של עגנון, שכאשר היה בא לבקר בבית אבא, נהג להתלונן ששכח את ארנקו בבית, ואחד החברים נאלץ תמיד להלוות לו דמי נסיעה חזרה לביתו שבתלפיות. או שאול טשרניחובסקי, גנדרן יפהפה, שהיה מתיישב מול המזנון שבביתנו, מציץ בראי ומסרק בלי הרף את בלוריתו. בחנוכה שלחו אותי לתל־אביב,להתארח אצל ביאליק. מניה לא ידעה עברית, וביקשה ממני שאכתוב לה פתקים לכובסת. באחד הימים בא חייט למדוד למניה מעיל פרווה, והיא צעקה: ‘חיים נחמן, קום ובוא לראות!’ אבל ביאליק היה שקוע בכתיבה ולא בא. שלחה אותי לחדרו, לקרוא לו. אמר לי ‘בשביל מה היא צריכה פרוות בתל־אביב?’

“כל הסופרים חבריו של אבא, חוץ מביאליק שידע להסתדר, התקיימו בדוחק מעבודתם כמורים או פקידים. עמלו בפרך כדי להתקיים”.

לפרנסתו, עסק קבק בהוראה ובתרגום. לצד יצירות המופת של ואסרמן וסטנדאל, תרגם גם את “השאלה המינית” של אוגוסט פורל. כאשר יצא הספר לאור, ב־1929, היה אולי הראשון בעברית על חינוך מיני. במונחים של היום, ספר תמים למדי.

בהקדמה לתרגום העברי כתב קבק: “אין כמדומני איש אשר לא יזהה, כי טוב להסביר לנוער שלנו את השאלה המינית, כדי שלא יהיה שואב את ידיעותיו על השאלה המעסיקה אותו ממקורות דלוחים, או שלא יהיה מגשש בחשכת הבערות והספקות”. בכל־זאת לא העז לחתום עליו בשמו, והתרגום הופיע תחת “ד”ר א. בר־נתן", על שם אביו, נתן קלונימוס קבק.

“לא היה לו נוח שתלמידיו יידעו שהוא המתרגם, זו היתה תקופה אחרת”, מסבירה בתו שלמדה באותה גימנסיה. קבק חשש שילעגו לו. גם כך התקשה להשליט משמעת בכיתה.

“הוא היה מפוזר, ריחף בעולמות אחרים”, אומרת אחייניתו ימימה טשרנוביץ. “גם בשעות הלימודים היה שקוע בגיבורים שלו וברומנים שלו”.

בת־עמי: “אני זוכרת איך אמא בכתה יום אחד כשאבא אמר לה ‘אני לא יכול לראות איך את עובדת קשה, קחי עוזרת’. והיא התלוננה אצלי בדמעות: ‘עוזרת? הוא כמו ילד, הוא לא מבין שבקושי יש לנו מה לאכול’. לא היה לו שמץ של מושג בכסף, ואמא ניהלה במקומו את המשא־ומתן עם הוצאות הספרים. היה לה חוש כלכלי טוב. היתה מייעצת לו כמה כסף לבקש, לוחצת עליו שיכתוב להזכיר שחייבים לו עבור דברים שכתב. כמובן,זה לא עזר כי לאף אחד לא היה כסף לשלם, ואת אבא תמיד סידרו”.

ימימה טשרנוביץ־אבידר: “הדודה שרה פייגה היתה טיפוס מיוחד, אחת הפמיניסטיות הראשונות, אלופת ירושלים בשח, שנאה את המטבח ואת עבודות הבית וברחה מהן לישיבות של ליגת הנשים המקומית. היה לה הומור ציני. אני זוכרת אותה חרושת קמטים קטנים, עם משקפי־מצבטיים על חוטמה, וכובע על מצחה. כשהיתה יוצאת בערב לעיר היו מזהירים אותה, ‘שרה פייגה, מסוכן להסתובב בחושך’. והיא היתה משיבה, ‘בעיר יש פנסים. לאור הפנסים רואים אותי כפי שאני נראית, אז אין סיכוי שיעוללו לי משהו’. היו לה הרבה חוכמות כאלה. במהותה היתה סופרת, אבל אף פעם לא כתבה. היא התבזבזה, כמו רוב הנשים בתקופה ההיא”.

בת־עמי קבק: "כששאלו את אמא למה יש לה שני שמות, היא היתה משיבה, ‘מה יש, למארי־אנטואנט מותר ולשרה־פייגה אסור?’ היא היתה נחלצת לעזרת עוזרות בית שבעליהן מתעמרים בהן, ומסיתה אותן לעמוד על זכויותיהן. בעיריית ירושלים שנאו אותה, כי היתה עושה צרות. נלחמת על תנאים ושכר לנשים ומבלה הרבה זמן באסיפות. אבא היה מתלונן בצחוק, שעליו להקים איגוד לגברים מקופחים, כי אין בבית מה לאכול.

“אמא סיפרה לי מאגדות יוון, ואבא היה מספר מסיפורי התנ”ך. בגיל 14, הייתי נוסעת כל יום שישי לחיים ארלוזורוב, שהתגורר ברחביה. היה מחזיק ביד ספר שירה בגרמנית, פואמה ארוכה, וקורא לי אותה בחרוזים, מתרגם לעברית מושלמת בו במקום. סימה היתה מכינה לי כוס קקאו, ולפנות ערב היו מלווים אותי לבית הכרם".

כשנרצח ארלוזורוב, ב־1933, כתב קבק לגיסו את דעתו על החשודים במעשה: “הסקריקין… אינם מופקרים, מושחתי־המידות, חלאת המין האנושי וכדומה, כמו שאנשי השמאל משתדלים לתארם. הם אומללים, פרי חיינו האומללים. ההסתדרות הציונית נתרוקנה מתוכנה, נעשתה מקור פרנסה לפקידים, גבאים דרשנים, ובתנועה הלאומית השתלטו עמי הארצות והבורים… צעיר זה, אם לא יילך אל בתי הבושת, יילך אל הקומוניסטים ויטיף בין הערבים לפרעות ביהודים, או יילך אחרי אבא אחימאיר להיות חבר בקבוצת הבריונים שלו, להביא את הישועה לעם ישראל ובעיקר לנפשו הוא העלובה והריקה, במעשי טרור. על ספסל הנאשמים יושבים לא שני הבחורים המסכנים, כי אם כולנו, שלא ידענו ליצור אידיאלים חדשים לנוער שלנו”.

* * *

בת־עמי עובדת בספרייה של גן שמואל, אשה גדולת גוף, שכבר מזמן אינה בקו הבריאות. אבל כשהיא מדברת על הוריה, היא משילה מעליה את משא החולי ו־80 שנותיה. יש משהו במלים “אבא” ו“אמא” שחוזר והופך אותך לילד, גם אם הוריך כבר שוכני עפר שנים רבות, ואתה בעצמך סב לנכדים.

אחותה היחידה של בת־עמי, עדנה, צעירה ממנה ב־10 שנים, מתה לפני שנים אחדות ממחלה קשה. (בת־עמי: “עדנה ירשה את הכישרון הספרותי של אבא, אבל גם היא התבזבזה. את כל הספרותיות שלה השקיעה בכתיבת מכתבים נפלאים, ומכתבים למערכת”).

בן־ציון גרינבוים, בעלה של בת־עמי, היה בנו של יצחק גרינבוים, חבר הסוכנות היהודית ושר הפנים בממשלת ישראל בשנות ה־50. בן־ציון היה אגרונום ומחנך, וקלט לתוך גן שמואל, ול“שומר הצעיר”, עשרות רבות של ילדים יתומי שואה. בת־עמי התאלמנה לפני 17 שנים. בתם היחידה נורית חיה בארצות־הברית כבר 16 שנים, עובדת בחברת “בל”. בת־עמי מתחמקת מהמלה “יורדת”. אומרת שנורית מתכוונת לחזור בשנה הבאה. שני ילדיה של נורית, הנינים של א.א. קבק ושל יצחק גרינבוים, חיו כל ימיהם בניכר. ספק אם קראו את “שלמה מולכו” או “במשעול הצר”, אפילו בתרגום האנגלי, אומרת בת־עמי בצער.

בחדרה שבקיבוץ גן־שמואל שני מדפים גדולים עמוסים בספרי אביה: למעלה מ־4,000 דף ב־18 כרכים, לא כולל תרגומים לשפות אחרות. בת־עמי קבק גרינבוים היא שומרת הגחלת היחידה. זו הפעם הראשונה שהיא מתראיינת.

כפי שהעיד קבק על עצמו, הושפע בכתיבתו מהספרות הצרפתית והרוסית: הרומנים ההיסטוריים והפסיכולוגיים רחבי היריעה של טולסטוי, דוסטויבסקי, בלזק ואמיל זולא. הרומן שלו “לבדה” (1905), על צעירה שבוחרת בציונות ונידונה לחיי בדידות, היה הרומן העברי המודרני הראשון שהתמקד במצוקות הפרט ולא באידיאלים נשגבים.

במכתב לאחד מעורכיו, הגדיר קבק את ה“אני מאמין” הספרותי שלו: “ראשית, שאפתי לעורר אינטרס אצל קוראי. שנית, רציתי ליצור אצל הקורא את האילוזיה, או יותר נכון האמונה, שכל מה שאני מספר הוא אמת. ושלישית, שיהיה ערך לפרטים, כדי שיהיה ערך לסינתזה הכללית שתיווצר מאליה”.

יעקב צור, אחיינו של קבק, בעבר שגריר ישראל בפאריז ויו"ר הדירקטוריון של הקרן הקיימת, העלה על הכתב לפני שנים אחדות את זיכרונותיו על דודו הסופר.

“כאשר יצא ‘שלמה מולכו’ לאור, כמעט שלא הגיע לידי הקוראים”, כתב צור. “הוא חיזר על פתחי כל המו”לים שהיו אז בארץ ולא נמצא לכתב־היד תקנה, אם משום שהספר היה גדול מדי, או שהמו"לים היו דלים ולא יכלו להתחייב על תשלום שכר סופרים. לבסוף, הסכים משה קליינמן, עורך ‘העולם’, שבועון ההסתדרות הציונית שנדפס בפאריז, לפרסם את הספר בהמשכים, ואחר־כך להדפיס את שלושת הכרכים ולהעבירם להפצה בארץ ישראל.

“אותן שנים, סטודנט הייתי בפאריז, ולפרנסתי עבדתי במערכת ‘העולם’ כמביא לבית־הדפוס. חודשים ושנים עברו, וכאשר הגיעה סוף־סוף שעתם, חס הגיזבר על הפרוטה, והספרים נדפסו על נייר עיתונים כהה ונכרכו בכריכת נייר. עדיין זוכר אני את הבעת פניו של קבק, שעה שאחז בידו את הטפסים הראשונים שציפה להם בכיליון־עיניים כל אותן שנים ארוכות, והוא כאדם שחרב עליו עולמו. רוב הסחורה נשארה כאבן שאין לה הופכין. גורלה של היצירה הזאת, שהיתה קרובה ללבו במיוחד, השאיר צלקת של דיכאון בנפשו של קבק”.

הוא לא זכה לראות, כמובן, את ההדפסה הנוספת והטובה יותר, ב־1950, שש שנים לאחר מותו. רק לאחרונה, עשתה הוצאת “עם עובד”, שהחזיקה בידיה את הזכויות, את החסד הראוי עם “שלמה מולכו”, ופרסמה את הטרילוגיה במהדורה יפה ומחודשת, בת 560 עמודים.

כשיצא “שלמה מולכו” לאור, האשימו אותו שחטא לאמת ההיסטורית, כשהפך אותו לסיפור עגבים. “המבקרים אינם מייחדים אותו בין היושבים ראשונה, או שאינם מזכירים את שמו כלל. יש בסיפוריו טעם של חיים שאובים”.

וקבק התגונן: “קראתי כל מה שנחוץ לקרוא כדי לדעת את התקופה ואת אנשיה”, השיב למבקריו. “לא הנחתי שום ספר מהמאה הט”ז לספירתם אשר לא קראתי ולא ניצלתי אותו. ואני מאמין שאנשי צפת או יהודי גרמניה במאה ה־16 חיו, דיברו, האמינו, אהבו וסבלו, כפי שאני ראיתים ושמעתים בתוך לבי, בשבתי לפני שולחן עבודתי, וזוהי ההיסטוריה כולה!"

בת־עמי גרינבוים: “הוא סבל מאוד מהביקורת. היה קורא הכול ושותק. הוא לא דיבר על הנושא, אבל הרגשתי שזה גומר אותו. גם אמי קראה כל מלה, ולא ישנה לילות שלמים. הוא, שהיה אדם חם, אבא שמחבק תמיד, טיפוס אקסטרוברטי שמספר בדיחות והוא מסמר החברה, היה בעצם אדם עצוב. לפעמים, בחברה בין אנשים, הייתי תופסת את מבטו וקולטת שהוא לא נמצא שם. היה בו עצב פנימי. גם הוא תמיד חשב על הכתיבה שלו שזה עוד לא זה, שצריך ללטש יותר, להעמיק יותר. אבל הוא הרגיש שנעשה לו עוול, שטורחים להבליט את חסרונותיו, ולא סולחים לו אפילו את מקצת הפגמים שהתעלמו מהם אצל אחרים”.

במכתב לגיסו שבניו־יורק, שממנו ביקש לברר אם אפשר לתרגם את “שלמה מולכו” לאנגלית, שפך קבק את לבו: "בנוגע לפרסום ולכבוד, אין אני משלה את נפשי. אני יודע את ערך הפרסום הספרותי. מי שהוא היום שיחה ליושבי קרנות, ושהעיתונים עוסקים בו אולי לא פחות מאשר בפילגשם של אחד הטייסים, מחר הוא נשכח מלב, ואין איש מוצא עניין בכל מה שכתב ויצר. תופעה שכיחה בתולדות הספרות.

“ואני מטבעי איני להוט אחר הפרסום. מעודי לא השתדלתי להשתמש במרפקי ולטפס בשלבי החברה. אולם מעט השכר שיביא לי התרגום האנגלי, לא יקטן בעיני בימים האלה. על־ידי התרגום האנגלי אוכל להגיע גם לתרגום צרפתי, ומי יודע, אולי אפשר יהיה אחר־כך למצוא חברת קינו (קולנוע) שתאבה לטפל בזה”.

בת־עמי: "אמא היתה מאוד מתוסכלת. כתבה עבורו מכתבים לאולפני הסרטה, לעניין אותם בעשיית סרט. דיברה עם רובינא, והציעה להפוך את ‘מולכו’ למחזה. שום דבר לא יצא מזה.

“בקהילה הספרותית העברית בניו־יורק, לעומת זאת, זכה להערכה גדולה יותר. היו שם המשורר גבריאל פרייל, פרופ' סטיבן וייז. מישהו כתב דוקטורט על יצירתו. אני לא יודעת למה בארץ־ישראל דחו אותו. אולי הביצה הספרותית כאן, עם ביאליק, עגנון, הזז, טשרניחובסקי וכל האחרים, היתה סמיכה מדי”.

יום אחד, ב־1935, יצא לטיול בשכונתו. פתאום חש ברע. ילדים מצאו אותו שוכב על ספסל בגן ציבורי. צעקו “הנה שיכור!” והתחילו להתעלל בו. למזלו של קבק, עבר במקום אחד ממכריו וזיהה אותו. הוא הובהל לבית־החולים, שם התברר שלקה בשבץ במוח.

בת־עמי: “ד”ר פרוז’ינין, שהיה ידיד טוב של אבא, התעקש לקחת אותו אליו הביתה. שלושה חודשים גר אבא בביתו. בבוקר, כשהיה הרופא יוצא לעבודה, היה מצווה על אבא שיסתדר בכוחות עצמו. אבא התלונן, אמר לו שהוא מתנהג באכזריות איתו, אבל לא היתה לו ברירה. בזחילה, היה נגרר לשירותים. אחר־כך הסביר ד“ר פרוז’ינין לאמא, שאילו הניח לה לטפל באבא, היתה מרחמת עליו ועושה הכול במקומו. ד”ר פרוז’ינין עשה לו פיזיותרפיה, רק שאז עוד לא הכירו את המושג. לאבא נשארה צליעה קטנה למזכרת".

המזכרת המשמעותית יותר היתה התפנית שעשה קבק באורח חייו. מאותו יום, הפך ליהודי שומר מצוות. יעקב צור: “יום אחד, כאשר נתחזק בגופו, נטל מקלו וירד העירה לקנות זוג תפילין, שהיה מניח ביד לא אמונה, כשהוא פורש ומתפלל בפינת חדרו. בשבתות היה משכים לבית־הכנסת, טליתו החדשה תחת זרועו”.

הסובבים אותו לא הבינו מה קפץ עליו. לאשתו הפמיניסטית היה קשה לבלוע את השינוי. ימימה טשרנוביץ־אבידר: “היא ראתה שהיה על סף המוות, ולכן קיבלה את החלטתו באי־רצון אבל בגבורה. בהומור הדק והלגלגני שלה היתה סונטת בו, אך עשתה כרצונו ובישלה אוכל כשר. היא מצִדה המשיכה את חייה כמו קודם”.

ואז, דווקא כשחזר בתשובה, החל לכתוב את “במשעול הצר”, על ישוע הנוצרי. היו שחשבו שהאיש יצא מדעתו. הוא עזב את ביתו ועבר לגור במנזר בנצרת. נאמן לדרכו, לערוך תחקיר מקיף לפני כתיבת כל ספר, ביקר במשך חודשים רבים בכנסיות ונשם את אווירת הנצרות. אחר־כך התיישב לכתוב את הגדולה ביצירותיו.

כעבור זמן, הסביר את מה שאירע לו. “לפני שנים אחדות הייתי חולה קשה”, סיפר בהרצאה בפני תלמידים בגימנסיה. "חודשים שכבתי על ערש דווי. בלבי כבר נפרדתי מן החיים, מן האנשים הקרובים לי, ודומה היה לי שאני הולך לקראת התנוונות ממושכת, או, אם תשחק לי השעה, אל קץ מהיר. לבדי אצא מכאן, כמו שלבדי באתי. ואימה גדולה נפלה עלי. אימה מפני האפילה הנוראה הרובצת על גורל האנוש עלי־אדמות.

"ופתאום משהו או מישהו לחש לי באוזן: "‘והוא…? ואבינו שבשמים? ממנו באת, עמו עברת את שביל חייך ואליו אתה חוזר. לא לבדך באת לעולם ולא לבדך תצא ממנו…’ פתאום נודע לי שלא הייתי בודד אף שעה אחת, אף הרף־עין אחד מימי חיי. ובלבי נפתח מבוע אור ואושר.

“ואז, בפעם הראשונה במשך כל ימי מחלתי, פרצתי בבכי. בכיתי מרוב שמחה ואושר. ואז גם נדרתי נדר: אם יקימני אלוהי מחוליי, אכתוב ספר אשר בו אספר לאדם אומלל כמוני, שאין הוא יתום ועזוב בעולמו של הקדוש ברוך הוא, והוא אינו אבק פורח. מי שנושא בקרבו את האיקונין של השכינה, אינו אבק פורח. והנה, כתבתי את הספר, את בר־נדרי זה”.

“במשעול הצר” הִקנה לו מעט מההערכה שביקש כל ימי חייו. “לא הקשבנו לקבק. ואולי לא הקשיב הוא עצמו זמן רב לדופק שבמעמקי שׂרעפּיו”, היכה אליעזר שטיינמן על חטא. “קבק היה גם מראשית דרכו, בעל ייסורים מתחת למסווה של רודף חיים. שני כיוונים התאבקו בקרבו עד שהגיעה שעתו להזדככוּת. הספר בלי ספק היה פלא גם למחברו, שנגה עליו אור חדש ואף האיש נעשה חדש וסגנונו נתחדש”.

קבק ניסה לא להקשות על בני משפחתו. כאשר היה מתארח אצל בתו בגן־שמואל, קיבוץ של השומר הצעיר, אכל רק דברי חלב וירקות, בכלים מיוחדים שבת־עמי שמרה לו. “בתוך תוכו, הוא לא השתנה”, היא אומרת. “הוסיף להיות פתוח לאנשים. חברות הקיבוץ אהבו להיוועץ בו ולשפוך את לִבן לפניו. הייתי מסתלקת מהחדר ומשאירה אותו לבדו לשוחח עם הנשים. חברה אחת, שהשאירה חבר בצ’כיה, התייעצה איתו אם לחכות לחבר, או לגמור איתו. הוא ידע לדובב בני־אדם”.

בשלהי חייו, שקד על “תולדות משפחה אחת”, מחזור רומנים שהיה אמור להקיף את מאה השנים האחרונות, מהחיים היהודיים בגלות אירופה ועד לקיבוץ בארץ ישראל. הראשון בהם, “בחלל הריק” (תש"ג), זכה בפרס ביאליק. נסעו לתל־אביב לקבל את הפרס, “אבל היו כל־כך עניים”, נזכרת בת־עמי, “שלא היה להם כסף לקחת מונית. כשעמדו בתור לאוטובוס, זיהה הנהג את אבא ואמר, אדון קבק, קיבלת פרס ביאליק, היום אתה עולה בלי תור”.

* * *

במוצאי שבת, 19 בנובמבר 44', ישבו בבית קבק בבית הכרם חבורה של אנשים. הם שיחקו שחמט והתווכחו על “הספר הלבן”. בת־עמי: “היו צעקות, ואחד הנוכחים, הרופא ד”ר ברכיהו, טרק את הדלת ויצא בזעם. אמא רצה אחריו, אבל כשחזרה לחדר, אבא כבר לא היה בחיים. הוא קיבל שבץ ומת, והוא בן 61 שנה".

יום לפני מותו, הוחלט במכון לחכמת ישראל בניו־יורק, להעניק לו תואר דוקטור של כבוד. הבשורה הגיעה לביתו מאוחר מדי. את תעודת הכבוד קיבל במקומו גיסו, “רב צעיר”, הוא הפרופ' חיים טשרנוביץ.

“המאורע הכמעט פלאי הזה, שבית־המדרש שלנו קיבל החלטתו לכבד את המנוח בתואר ד”ר לספרות העברית, בה בשעה שהיה מרחף בין החיים והמוות ועמד לעזוב את העולם העובר הזה לעולם הנצח, כאילו רמז הוא שקבק היה חי בשני עולמות, שחיי העולם הבא היו חייו גם בעולם הזה", אמר פרופ' טשרנוביץ בטקס קבלת התואר.

“כל ימיו חי במתיחות, דריכות, כמעט בחרדה. הוא האמין, כי הגורל מתעמר בו ונטה שכמו לסבול”, ספד אותו ידידו, הסופר ר' בנימין. “לאחר מותו, נמצאו גואלים להוצאת כל כתביו על־ידי ‘עם עובד’, ונמצאו גם מתרגמים ומו”לים להוצאת ספריו באנגלית. אילו נמצאו אותם גואלים מספר שנים לפני זה, היה משתחרר מאותה מתיחות ודאגה לקיומו, והיה יכול להתמסר בשקט למפעל חייו".

1889—1961

האיש השמנמן־והגוץ, חנוט בחליפת שלושה חלקים, נעליו מצוחצחות כראי, ישב על הבמה באולם הכינוסים של “הגימנסיה העברית” בשכונת רחביה שבירושלים ושמע, בעיניים מצועפות, את שבחיו בפניו. זמן רב התכוננה הגימנסיה לקראת יום הולדתו ה־60 של דב קמחי — מורה, סופר, מתרגם ועורך. המורה לספרות גדליה אלקושי ניתח את סיפוריו של קמחי ושיבח אותם.

“קמחי קם על רגליו”, נזכר שלמה סנה, לשעבר עיתונאי ותלמיד בגימנסיה, “הודה על השבחים ואמר: ‘כדי שיצמח עץ יפה, או פרח, או אפילו עשב, דרוש שהאדמה תהיה מדושנת, מלאת רקבובית וזבל. הוא הדין בספרות. טולסטוי, דוסטויבסקי או שקספיר, צומחים על מצע הרקבובית של סופרים קטנים שקדמו להם. אני הוא הזבל לסופר הגדול שיבוא. האמינו לי, שבאמת לא יותר מזבל’. לבי נצבט. הוא נהג בענווה מופרזת, בהתבטלות שלא לצורך. הוא היה סופר טוב, ולא מוצדק שלא זכה לתהודה”.

על הביטוי “זבל לסופר גדול שיבוא” חזר במשך שנים גם במכתביו. הוא חשב בכאב־לב על סיפוריו, על הנובלות שלו, ובמיוחד על הרומן “בית חפץ”, פאר־יצירותיו, אשר הושלם ב־1939, נדחה שוב ושוב על־ידי מו"לים, ורק אחרי 12 שנה יצא סוף־סוף לאור. “אבל בראשית שנות ה־50, החברה הישראלית לא היתה מוכנה לקבל רומן, שעיסוקו בשקיעה דקאדנטית של משפחה ארצישראלית ובאהבה בלתי־אפשרית, על סף גילוי־עריות, והספר נדחה”, אומר ז’יל אמויאל, מנהל “בית הסופר” בירושלים, הכותב דוקטורט על דב קמחי. “שום סופר עברי לא תיאר כמוהו את ההרס, שגורמות האהבה והתשוקה, עד כדי כמיהה אל האבדון”.

גיבור “בית חפץ”, המשורר אלכסנדר גיל, נשוי לחוה, הבכורה בארבע בנות משפחת חפץ. לאחר שילדה לו את בתם גילה, חדלה חוה להתעניין בבעלה והִטתה את חסדיה ואת לבה אל גברים אחרים. “והאדם לא ידע את חוה אשתו”, כתב קמחי, הסופר והמורה לתנ"ך, בווריאציה אירונית על הפסוק מבראשית. אלכסנדר, מטורף מקנאה ומערגה לאשתו, מתמוטט. דבורה, אחותה הצעירה של האשה המורדת, מרחמת על גיסה הזנוח ובאה לגור בביתו ולטפל בו. בסערת היצרים קורה הבלתי־נמנע.

* * *

“קמחי כתב ספר כמו־פמיניסטי, על נשים חזקות וגברים סמרטוטיים”, אומר פרופ' מנחם פרי, שערך את הספר בגרסתו החדשה. "הנשים מנהלות את העולם, בעיקר אם המשפחה, נחמה חפץ, המתכננת נישואין וגירושין עבור בנותיה בשיטה של ‘כיסאות מוסיקליים’, או מוטב לומר, ‘מיטות מוסיקליות’, כדי לצבור כמה שיותר ייחוס משפחתי, השפעה וכסף. מובן, שכל התכנונים המפוארים מסתיימים באסון ובמפח־נפש.

“זהו רומן אירופאי מאוד, צרפתי קלאסי, כאילו בלזק התיישב בארץ וחיבר ‘רומן רונמטי’ על הקשר בין אהבה וכסף. רומן חתרני, המתאר את שקיעתם של כל המיתוסים: המיתוס של הגבריות, החלוציות, המיזוג בין אשכנזים וספרדים, וגם התנפצות המיתוס הציוני. אין פלא שלא התקבל בתקופתו, בעת האופוריה של תקומת מדינת ישראל. החלטתי להוציא את ‘בית חפץ’ שוב, בעריכה מחודשת, כי אני מאמין שזה רומן מצוין, והיום, אחרי 40 שנה, אנו בוגרים ומפוכחים די הצורך להקשיב גם לקול כזה”.

“זהו רומן שמעבר לזמן”, סבור הפרופ' גרשון שקד. "יש בו עוצמה אמיתית, אווירה של ‘בית ברנדה¹ אלבה’, סודות נסתרים ופרוורסיה. אולי יִשפר גורלו של קמחי הפעם, וכמו ש’חיי נישואין' של פוגל ניצל מהשִכחה והפך לבסט־סלר עולמי, כך יקרה גם ל’בית חפץ' ".

“בית חפץ”, סיפורם של נחמה ונחמן חפץ וארבע בנותיהם, מתרחש על רקע ירושלים של 1914. נחמן חפץ “היה אדם יפה קומה, צאצא ממשפחת ספרדים בירושלים, נצר לרבנים ולמקבלי חלוקה מדורי דורות, שלא היו רגילים לעבודה ולא נתבקשו כלל לעבוד”, ונחמה, אשתו האשכנזייה, המעשנת סיגריות חריפות, מגלגלת כספים ולוקחת הלוואות בלי ידיעת בעלה הבטלן. בתככים ומניפולציות היא מקימה בית יפה בירושלים החדשה, עם כלים מפוארים ואווירה טובה, הגורמים לכך ש“כל דוקטור, מהנדס, מורה וסופר שבא לקריה זו, הובא אל הבית הזה, ואם עבר את סף האבן בבחינה מוצלחת, נשתייר בחיקן של הבנות”.

אחד החתנים המיועדים הוא ד"ר חיים ספיר, רופא צעיר ומבטיח, המתאהב בדבורה, אהובתו של אלכסנדר גיל, בעלה של אחותה. האם, המודאגת מהידרדרות בתה, מחליטה לעשות כל שביכולתה כדי לחלץ את דבורה מזרועות הגיס ולשדך אותה לדוקטור האטרקטיבי.

* * *

כשכתב קמחי רומן, שבמרכזו עומד מתח רגשי ואירוטי של זוג מעורב, ספרדי־אשכנזי, כבר היו לו כמה דוגמאות מהחיים, כולל הוא עצמו. קמחי נולד בדצמבר 1889 בעיר יאסלו שבגאליציה, למשפחה אמידה. בוקר אחד שלח אותו אביו לבנק להפקיד סכום כסף. דב — אז עדיין קראו לו ברל — שתִכנן מזמן לעלות לארץ ישראל, אך לא ידע כיצד יגיבו ההורים על הפרידה, ניצל את ההזדמנות, לקח את הכסף, נשא את רגליו ועלה לרכבת לקראקוב. בדרך קצץ את פאותיו וקנה בגדים אירופיים, עצר בווינה, השתטח על קבר הרצל והמשיך לאיטליה, שם הפליג בספינה לארץ ישראל. רק כשהגיע ליפו, שבועיים אחרי בריחתו, גילה בן ה־18 להוריו את מקום הימצאו. השנה היתה 1908.

ז’יל אמויאל: “ברל מלר עִברת את שמו לדב קמחי, עלה לירושלים והחל ללמוד בסמינר למורים ‘עזרה’, שהתנהל בשפה הגרמנית, השגורה על פיו. במהלך חמש שנות לימודיו שם, הכיר את הסופר יהודה בורלא, שיישאר ידיד קרוב כל חייו, ואת המורה שלו, דוד ילין. בפעם הראשונה התוודע לבני עדות המזרח, והנערות היפות הקסימו אותו מאוד. אז החליט להתחתן עם ריינה לבית לוי”.

ב־1914 נישאו, וכעבור שנה נולד בנם יגאל. אני יושבת כעת בסלון ביתו של יגאל קמחי, בתל־אביב. אדית, אשתו, מגישה לי, לצד הקפה השחור, כעכי שומשום מזרחיים ועוגיות תמרים, “מעמול”. יגאל קמחי צוחק, כשאני מעירה על כך. “נכון, יש בי געגועים לעורק הספרדי של המשפחה. גרנו כמה שנים אצל סבתא, בשכונת ‘זכרון משה’, מאחורי בית־ספר ‘למל’, שם לימד אבא. כל ה’שמנה וסולתה' של העיר גרו שם. זה לא נמדד בכסף, אלא במוצא, ידע, השכלה, מעמד חברתי. ברחוב שלנו גר הסופר א”א קבק. גדלתי עם בתו. יחד איתה תפסה אותנו אמא יום אחד מגלים את הבדלי המינים. בן־גוריון ובן־צבי היו עוברים יום־יום בשכונה. בימי חום היינו יושבים על המדרגות, בכניסה לבית, ואני זוכר את בן־גוריון שואל את אבא: נו, קמחי, פה אתה כותב את הרומנים שלך? ואבי אמר לי, זה ראש הפועלים, אם תהיה לנו פעם ממשלה, הוא יהיה הראש".

"פעם שאלתי את דב קמחי: “אתה, בתור גאליצאי, למה התחתנת עם ספרדייה דווקא?” נזכר משה יערי, שכן וידיד. “הוא אמר בחצי־צחוק: כל החיים השתוקקתי לקחת לי ‘שיקסה’. ספרדייה זה כמו גויה. כאן התחילה הטרגדיה”.

ב־1929 נסעו דב וריינה קמחי לביקור ביאסלו, עיר הולדתו. בגאווה הציג קמחי את אשתו הירושלמית, השחרחורת היפה. “הוא הודיע שהיא ‘לא משלנו’, אלא משהו כמו שיקסה”, נזכר ידיד. “למחרת הלכה אמו, איטה מלר, והטביעה את עצמה בנהר”.

ריינה היפה היתה אשה יצרית ומושכת, שאהבה לרקוד ולבלות ונהנתה מתשומת־לבם של גברים. “בירושלים היו שמועות עליה, שהיה לה מאהב ארמני, ושניהלה רומן עם בעל הצינקוגרפיה ברחביה, ושהיו אחרים”, אומר אחד ממכריהם.

שוב ושוב חוזר קמחי לנושא בגידת האשה. אצלו, הבעל לעולם אינו האחרון שיודע — הוא יודע לפני כולם. את סיפורו הקצר “שתי מנגינות” פתח במלים:

מאז הוא מנגן, אחוז־קנאה, מוּדע לכך שבאותה שעה אשתו נמצאת עם המאהב ושומעת את הקונצרט ברדיו, מובטחת שכל עוד הנגינה נמשכת, בעלה לא יוכל להפתיעה.

פעם, מספרים תלמידים בגימנסיה, חיפשו את קמחי באמצע הלימודים, ולא מצאו אותו. התברר שהוא רץ הביתה לבדוק מה המצב. ירושלים היתה קטנה, וידעו הכול. הבן, יגאל קמחי: "אבא קינא לאמא מאוד, הוא העריץ אותה, את יופיה, את המוצא הספרדי שלה, שנראה לו רחוק מהעיירה הפולנית, שהוא שנא.

“פעם פרץ משבר גדול ביניהם. ברחוב שלנו גר משפחה, משפחת אסטרוק, עם בן יפה־תואר, שהיה פקיד בבנק. אבא נגעל מהבית שלהם, הוא אמר שזה בית וולגארי. אני לא יודע מה אמא עשתה, אולי כל פשעה היה שיצאה לרקוד עם אותו פקיד בנק, או נסעה איתו במכוניתו. זה היה כשאבא היה בביקור בחו”ל. הורי עמדו לפני גירושין. אמא עברה לגור בבית סבתא, ואבא חשב להגר לאמריקה. ואז יום אחד אני זוכר שאמר רק שתי מלים: אני נשאר".

“ראיתי פעם את ריינה ודב קמחי הולכים ברחוב, הוא פוסע כמה צעדים לפניה כשידיו משוכלות, והיא מאחוריו. נדמה היה שיש ניתוק מוחלט, ויחד עם זה, אזיקים כובלים אותם זה לזה. אזיקים של זרוּת, אולי של שנאה, ובכל־זאת קשר. על הקשר הזה קשה היה לו לוותר”, אומר תלמידו, המשורר פרופ' אבנר טריינין.

דב קמחי התפרנס מהוראה. במקביל, עסק בתרגום של ספרות סקנדינבית, גרמנית ואנגלית. בין השאר, תרגם את סטפן צוויג (“מרי סטיוארט” ו“24 שעות בחיי אשה”), ארתור שניצלר, יעקב וסרמן, ויקי באום, סומרסט מוהם, ה.ג'. וולס ואנדרסן, וכן את האחים גרים ו“אלטנוילנד” של הרצל. הוא ערך את “הד החינוך”, שבועון ששמו “שולמית”, עיתון הרדיו “הגלגל”. היה לו טור ב“הארץ”, אשר נשא את השם הסמלי “מן הצד”. הוא גם כינס וערך קבצים של פניני ספרות וכתב ספרים בתחום ההוראה שלו. “הוא הרגיש שהוא מבטל את זמנו על זוטות, בשעה שעליו להתמסר למשימה האמיתית: להיות סופר”, אומר ז’יל אמויאל.

באחד מכתביו כתב קמחי בן ה־40 (כל המרכאות במקור): “ואני יושב ועובד עבודות ‘שחורות’ שונות, מתרפק על ‘זונות’, מפני שאני מחפש את ‘האהובה’ ואיני מוצאה… וה’כושיות' הללו הן עיתונות, ותיקון מאמרים נואלים, הדיוטיים, של אנשים נואלים והדיוטות, ותרגום ספרים שאין לי יחס אליהם, וכו'. וכך נוקפים הימים ונוקפות השנים, ואני מלא שיעמום בנפשי, ואיני יכול למצוא בשום פנים ולשם מה צריך להסתובב עוד כאן בערך 20־30־40־50 שנים. איני מבין”.

ב־1930 החל לתכנן כתיבת ספר על קורות משפחה אחת, בית חפץ. “הוא התחיל לכתוב, אך אחרי כמה פרקים עצר”, מספר אמויאל. “הוא הרגיש שהוא חוזר על נושאים שעסק בהם בעבר, כמו סודות אפלים, יחסי משפחה, אהבה בלתי־אפשרית. הוא נתקע באמצע הכתיבה. אחד הדברים שהבהילו אותו היתה העובדה, שהוא שאב את הפרטים מן המשפחות הירושלמיות שהוא היה בן־בית אצלן: משפחת דוד ילין, משפחת מיוחס, משפחת לוי. הוא הרגיש לא נוח שהוא כותב על אנשים חיים, חשש שיראו בזה רומן־מפתח, ופחד מתגובת אנשים, שיזהו את עצמם”.

דבורה מ“בית חפץ” מבוססת על דמותה של רחל מיוחס, והד“ר חיים ספיר, שבסיפור נושא אותה לאישה, היה במציאות ד”ר אריה פייגנבוים, רופא עיניים.

“קמחי היה ידיד קרוב של המשפחה. משפחת מיוחס, כמו משפחת חפץ הדמיונית, היתה משפחה מרובת־בנות”, מספר פרופ' אורן בינדר, מנהל מחלקה בבית־חולים רמב"ם, נכדם של רחל מיוחס ואריה פייגנבוים. “רחל, סבתי, היתה יפהפייה, ושמעתי שאפילו קמחי היה מאוהב בה. היא היתה גננת, ואת המקצוע הזה בחר קמחי לגיבורה שלו, דבורה חפץ. אבל הרומן עם הגיס הוא המצאה ספרותית – סבתא רחל מיוחס היא הראשונה מכל אחיותיה שהתחתנה, ובוודאי לא היה לה רומן עם בעלה של אחותה”.

יש נקודות דמיון גם בין נחמה חפץ, שמנווטת את חיי בנותיה, לבין מרגלית מיוחס, אמה של רחל. “מרגלית היתה עסקנית ציבורית, יסדה את בית־החולים לחולי־נפש ‘עזרת נשים’ וניהלה אותו”, מוסיף ד"ר דוד זינדר מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. “חמש בנותיה, ביניהן סבתי רחל, נישאו כולן לאשכנזים, מתוך אידיאולוגיה של קיבוץ־גלויות”.

יגאל קמחי: "הוא חשש שיפרשו את הספר כרכילות, ולא יראו את הצד הספרותי. הוא היה אדם מאוד רגיש, עם מצבי־רוח קשים. בקלות רבה היה פורץ בבכי. הוא ראה את עצמו כנשמה, שמסתובבת בעולם הזה ואינה יודעת מה היא עושה בו. כתב בעינוי, היה קם בבוקר השכם לכתוב. הוא אמר לי בתסכול: כל הלילה אתה חושב איך להמשיך את העלילה, ובבוקר אתה רואה שזה לא מתחבר בכלל.

“מצד שני, הוא היה מלא הומור. כשהלכתי לסרט, היה שואל, נו, יש רגליים לדבר? כלומר, האם יש שם רקדניות. שאלתי, אתה אוהב את זה? והוא ענה, כן, אני מרבה רגליים. הוא אהב מאוד לראות נשים יפות. גרטה גארבו, ריטה היוורת. יותר מכל אהב ‘מיוזיקלס’. בקולנוע ‘ציון’ במוצאי־שבת נשמרו כיסאות קבועים להורי ולד”ר פייגנבוים ואשתו. הם הלכו לכל סרט חדש, לא חשוב מה. אבא אהב סינמה, כי כל דבר שהיה ההיפך מהמציאות, עשה לו טוב".

הם חיו ברווחה כלכלית: דירה יפה באזור היקר בעיר, רהיטי עץ כבדים, טלפון. בית שלא מתיישבים בו לאכול בלי מפת תחרה מגוהצת. ריינה תפרה בגדים אצל גברת פולני, הלולה־בר של ירושלים.

רחוב אבן־עזרא 26 ברחביה. בית־אבן יפהפה בן שתי קומות. ארבע דירות גדולות. דקל בחצר, ערוגות של נרקיסים. למטה מימין התגוררה פעם משפחת פרופ' יוסף ריבלין וילדיה: אתי, אבי, לייזי ורובי. משמאל, משפחת קמחי. כאשר נכנסו לגור כאן, יגאל כבר היה חייל בצבא הבריטי, ובשלושת החדרים המרוּוחים גרו רק ריינה ודב.

“הוא אהב ילדים, אבל לא יכול היה לסבול אותם”, אומרת אתי הרלינג לבית ריבלין. “אני זוכרת את עצמי נלחמת עם קמחי שדורש שקט מוחלט”.

“קמחי היה ידיד טוב של אבי”, מספר הח"כ לשעבר רובי ריבלין. “לא היה ניגוד גדול משניהם: אצלנו, בית מלא ילדים והמולה, ואצל קמחי, שקט ודממה. ריינה היתה בעלת־בית פדנטית. קמחי היה בא אלינו, להתבשם קצת מהבלגאן. הוא שמר על הרגלי חיים, אכל בשעה קבועה, אם היה רעב ואם לא. שמר על מנוחת הצהריים, ואמר לאנשים, שאם יש להם מה למסור לו בין אחת לארבע, שיטלפנו לריבלין. קמחי, שהיה אדוק בנעוריו, קרע את עצמו מהדת. אני זוכר אותו ביום כיפור, יושב על המרפסת הפתוחה ואוכל בפרהסיה תפוח־עץ”.

בנו, יגאל קמחי: “מיגרנות היו תוקפות אותו בשבתות ובחגים, ואני הייתי צריך ללכת לבית־מרקחת של גויים כדי לקנות לו כדור מיוחד מגרמניה. עד היום אני זוכר את השם, ‘קלמין’. זה היה פסיכולוגי. אמרתי לו, למה אתה יושב בבית ביום כיפור ואומר את כל התפילות בעל־פה? לך לבית־כנסת. אז הוא ענה, לאן אלך, ל’ישורון'? זה נראה לו חילוני כזה. ‘אם ללכת, אז למאה־שערים, וממאה־שערים אני ברחתי’. והוא היה מתפלל בלב, ואוכל”.

“אהבנו אותו מאוד, הוא היה מורה בחסד עליון”, נזכר תלמידו, פרופ' אבנר טריינין. “הוא לא נתן שיעורי־בית ולא בחינות, לא האמין בגינוני משמעת, ובכל־זאת איש לא פצה פה אצלו. במבטא ספרדי, עם חי”ת ועי“ן, היה מדקלם פרקים שלמים בתנ”ך".

אם הותז רסיס של גיר על בגדיו, היה מוחה אותו בקפדנות. בחדר השרת של בית־הספר היתה מטלית מיוחדת, שבה ניגב את נעליו המבהיקות. “המוטו שלו היה, תלמיד חכם שיש בו רבב, נבלה טובה ממנו”, אומר בנו. “אחת לשנה היה תופר חליפה חדשה, תמיד באפור. הרגלי הניקיון שלו דבקו בי — גם בצבא הבריטי הייתי מניח את המדים שלי בין שני קרשים, מתחת למזרן, ומסתובב מגוהץ ומצוחצח כמו אבא”.

לימים, יהפוך יגאל קמחי למזכירו האישי של הנשיא חיים וייצמן. אחר־כך פרש לעסקים פרטיים, וניהל את “קרן ההתנדבות לביטחון ישראל”. לפני שנים אחדות כתב ספר, “מעבר לקווים” המבוסס על שירותו בש“י, שירות הידיעות של ה”הגנה".

* * *

לאחר שנדחה פעמיים בידי הוצאת “עם עובד” והתדפק על הדלתות והשתדל אצל ידידיו, יצא “בית חפץ” לאור ב־1951. אלא שגם אז לא היתה לו גאולה. “מעטים קראו את הספר, והביקורת כמעט ולא התייחסה אליו”, אומר ז’יל אמויאל. “למרות שהיו לקמחי ידידים סופרים, ועגנון היה מבאי־ביתו, איש לא פירגן לו. לא היו לו מרפקים, הוא לא היה שייך לקליקה. מביחנה פוליטית, לא היה איש מפא”י ולא נהנה מהחסות שקיבלו סופרים אחרים. הוא התנדנד בין תחושת חוסר ערך, לראיית ספריו בין ‘היותר טובים שנכתבו בעברית בעשרים השנים האחרונות’. באחד ממכתביו כתב, ש’בית חפץ' הוא רק חלק ראשון בטרילוגיה. חוסר ההצלחה של הספר מנע את ההמשך".

רובי ריבלין: “קמחי היה בטוח שהוא עולה על כל חבורת הסופרים בני זמנו, בורלא, ברש, קבק, אולי חוץ מעגנון. רצה להיות ראש לאריות, ולא היה מוכן להשלים עם היותו אולי ראש לשועלים. הוא אמר לי, נכון שאינך יודע מי היה סגנו של בר־כוכבא? תמיד צריך לשאוף להיות בר־כוכבא, ולא סגנו. היום אני מאמין שהוא מת בידיעה שהיה השליש של בר־כוכבא, אפילו לא סגנו”.

ב־1950 יצא קמחי לגמלאות והקדיש את זמנו לפירושי התנ"ך. ריינה נפטרה ב־1958. “כשישבנו ‘שבעה’, השולחן היה מלא כוסות” נזכרת נעמי סקורצקי, אחייניתו של קמחי. “אחותו של דב רצתה לפנות את הכוסות והוא, שחי תמיד בבית סטרילי ופדאנטי, אמר, תעזבי, שפעם אחת יהיה קצת אי־סדר בבית הזה”.

במותה איבד טעם לחייו, אף־על־פי שכעבור זמן היתה לו ידידה. “הוא היה בא לביתי לערבים ספרותיים”, נזכר הסופר והמשורר ישראל אלירז. “כולנו קראנו את ‘בית חפץ’ והחמאנו לו, אבל קמחי כבר היה בייאוש מוחלט. הוא אמר לי, יש לי אותן בעיות של טולסטוי, שנאה ואהבה ואובדן דת, אבל אין לי יותר כוח להביע את זה. הוא היה כבר מאוד מיוסר ולא רצה לדבר יותר על ספרות. הוא קרא לעצמו בצחוק ‘דבק’, ראשי־תיבות של שמו, דב קמחי. גם בזמנים הכי קשים שלו, היה לו הומור. כשאיש מצחיק הופך להיות מיואש, זה קורע את הלב”.

ב־11.5.61 בבוקר מצאה אותו אחותו ישן שנת־נצחים. אחדים אמרו, התקף־לב. אחרים אמרו, אולי נמאס לו לחיות.

1890—1931

שירת־רחל לא הרשימה מעולם את חוקרי הספרות המחפשים יוצרים יותר מתוחכמים, ובאוניברסיטאות כמעט ואין מלמדים אותה.

רוב שנותיה עברו עליה בין קירות בטון של חדרים חשוכים בירושלים ובתל־אביב. ליד חופי הכינרת האהובה עליה חייתה רק ארבע שנים, אך כמשאלתה האחרונה, שם היא נחה מנוחת עולמים.

רחל למשפחת בלובשטיין נולדה ברוסיה ב־1890. אביה היה סוחר עשיר בפרוות ויהלומים, אמה אשה משכילה ומיוחדת, בת הרב הראשי של ריגה.

משפחתה נעה בין גאוניות לטירוף, ואחדים מבניה אושפזו לפרקי־זמן קצרים או ארוכים בבתי־חולים לחולי־נפש. סבתה התאבדה לאחר שבנה, אביה של רחל, נחטף לשירות צבאי.

בתיה, אחותה של רחל, היתה אשה מוכה ומעורערת בנפשה: “בגיל צעיר”, אומר ד"ר אורי מילשטיין, נכדה, “חלתה בדלקת קרום־המוח, וכשריה השכליים נפגמו, אף שכלפי חוץ זה לא ניכר, והיא נראתה טוב והפליאה לנגן בפסנתר. תמורת נדוניה הגונה הצליח אביה להשיאה לסוחר קלמן מלרוביץ, ונולדו להם ארבעה ילדים. היא נענתה לכל גבר שביקש את חסדיה, ובעלה ובנה נאלצו להכותה באכזריות, כדי שלא תשרך את דרכיה, אך ללא הועיל”.

בארבעת ילדיה של בתיה טיפלה אחותה ליזה. “סוד גלוי במשפחה היה, שליזה היא פילגשו של הגיס, קלמן, והקשרים הרומנטיים ביניהם נמשכו גם לאחר שליזה נישאה לסטודנט לרפואה”, אומר מילשטיין. “רחל לא הזדעזעה מהרומן, שמתנהל בין אחותה לבעל של אחותה האחרת, ולא דנה את קלמן לכף חובה על כך שהוא מכה את אשתו”.

בת־דודתה של רחל, רוזה מנדלשטם, נאנסה בידי איכר רוסי והרתה לו. בשל האונס הגיעה שנאת הדודנית למשטר הצארי לדרגת טירוף, והיא השתתפה ברצח הצאר אלכסנדר השני ב־1881, אותו רצח אשר הוליד את פרעות “סופות שבנגב”, שהתחוללו ברוסיה. את התינוק, פרי האונס, הפקידה אצל משפחת איכרים. נכדו בוריס קארפוב, עלה לישראל אחרי מלחמת ששת הימים. רחל העריצה את דודניתה הטרוריסטית, שדרשה וקיימה חיי שוויון עם גברים, ולא השלימה עם גורל של יצור משני וכנוע.

מילשטיין מספר שסופיה, אמה של רחל, ניחנה בכוחות מאגיים ובראיית העתיד. כשהלכה פעם ברחוב, קרא אחריה פועל בניין רוסי מעל הפיגום “יהודייה מלוכלכת”. סופיה פרצה בבכי. כשנשאלה מדוע היא בוכה, השיבה שהיא מבכה את הפועל, כיוון שידוע לה שכעבור שעתיים ייפול מו הפיגום וימות. כעבור שעתיים אכן צנח ונהרג. האם נפטרה משחפת, כשרחל היתה בת 16, והלם היתמות המוקדמת לא מש ממנה.

לימים כתבה בשיר “חיץ”:

כישרונותיה של רחל נטו בצעירותה לא לכתיבה אלא דווקא לאמנות הפלסטית. כמו לשאר אחיה, אשר למדו באוניברסיטאות המעולות של אירופה, הסכים אביה לממן גם לה לימודי־ציור באיטליה. ב־1909 הפליגה עם אחותה שושנה לארץ־ישראל, היה בדעתן לבקר בארץ ומשם להמשיך לאיטליה ללימודים, אך הן נכבשו בקסמי הארץ והחליטו להישאר. שכרו בית ברחובות ואביהן שלח להן כסף לקנות פסנתר.

הן ביקשו מהגננת חיה וייסמן רשות לשבת בגן וללמוד עברית מפי הילדים. “לבנת־פנים, גבוהה, שותקת וזועפת, מפליטה הערות־ביטול קצרות”, כך זכרה אותה וייסמן. אורי מילשטיין: “זה היה הדור הראשון של הצברים, ואז עוצבה העברית הבסיסית שאנו מדברים עד היום. אני לא שמעתי על מקרה כזה, שאדם הגיע לארץ חדשה בגיל 20 ולמד את שפתה כמו שלומדים שפת־אם, יחד עם ילדים קטנים שבקושי יודעים לדבר. לכן, בניגוד למשוררים אחרים בני זמנה שלמדו עברית ב’חדר', השפה של רחל היא עברית מודרנית”.

מקץ אותה שנה עלתה רחל לגליל, לחוות הפועלות של חנה מייזל בכינרת. רחל שהגיעה לארץ במקרה, בדרך לקריירה אמנותית, חשה שדווקא על האדמה הזאת מצאה את מקומה. כאשר הציעה לה מורתה לנסוע לטולוז שבצרפת וללמוד שם אגרונומיה, סירבה. היא לא רצתה להינתק מן הארץ ומבני העלייה השנייה ששבו את לבה. רק בלחץ חבריה, שטענו כי הארץ זקוקה לאנשים בעלי ידע, ושעליה לתרום את תרומתה לחיים החדשים הנרקמים כאן, הסכימה. על קיר חדרה בטולוז תלתה תמונה של הכינרת. על ציור שציירה את ביאליק חתמה: “רחל הכינרתית”. אחרי שנתיים, והיא כבר אגרונומית, התעורר בה החלום הישן. היא כתבה לאחיה שהתגורר באיטליה וביקשה לבוא אליו וללמוד פיסול. מלחמת־העולם הראשונה קטעה את תוכניותיה. כנתינה רוסית לא יכלה להישאר באירופה וגם קשר האוניות לארץ־ישראל נותק. לפיכך החליטה לנסוע אל משפחתה ברוסיה ולשהות שם עד יעבור זעם. היא נתקעה לחמש וחצי שנים, עד תום המלחמה. רק ב־1919 הצליחה סוף־סוף לעלות לאונייה “רוסלאן”, הראשונה שהפליגה מאודסה לארץ־ישראל אחרי המלחמה, ושבה אל הכינרת ואל קבוצת דגניה.

ילדים היו אהבתה הגדולה של רחל, וגם אסונה. באותן שנים ברוסיה טיפלה בילדים פליטים ומהם נדבקה בשחפת, המחלה שממנה מתה אמה. כאשר שבה ארצה בגיל 29, כבר היתה חולה. בדגניה עבדה תחילה בחקלאות, אבל כוחותיה עזבו אותה. היא הועברה לעבודה קלה יותר, גננת בגן. אחד הילדים היה משה, בנם של דבורה ושמואל דיין. אבל המחלה החלה לתת את אותותיה. במכתב לאחותה שושנה, כתבה: “מצב בריאותי הולך ורע משום־מה. הרופא אמר שאם הנני אדם אינטליגנטי, כי אז עלי לאכול בכלים לחוד, כי רבה האחריות. אבל הלא תביני, שושנה’לה, שזה בלתי־אפשרי בקבוצה”.

מצבה החמיר. עתה גם ירקה דם. רופא הוזמן מטבריה וקבע כי יש לה שחפת פתוחה. כששמע שהיא מטפלת בילדים נחרד. החברים החליטו שעליה לעזוב את הקבוצה. אחת הטענות היתה שהיא מלטפת ומגפפת את הילדים שבטיפולה. לימים הודתה דבורה דיין בגילוי־לב שחברי דגניה חטאו בכך שגירשו את רחל. את תפקיד המבשר, הטילו על דוד שמטרלינק, שהיה מקורב לה. את הלילה הנורא ההוא בשנת 1921 לא שכחה כל ימי חייה. “ענן כבד ושחור ירד עלי, חנק אותי”, כתבה רחל. “רציתי לצעוק ולא יכולתי”. מבחינתה זה היה השלב הראשון בדרך למוות.

ד"ר אורי מילשטיין: “הכינרת סימלה בעיני רחל את האהבה הראשונה לארץ ואת חלומותיה להקים חברה חדשה. זה היה חלום שנכזב, כי היא לארץ המובטחת לא הגיעה. הגורל ומחלת השחפת הכניעו אותה, ובמקום להשתתף בבניין הארץ עם חבריה החלוצים ולהביא יחד איתם את הגאולה, נאלצה לחיות ערירית בעיר. הכינרת נשארה בעיניה תמיד טהורה ושלמה, סמל לאידיאל שלא הושג, לחלומות שסוכלו ביד גורל אכזר”.

הגירוש מדגניה היה ראשיתן של עשר שנות נדודים, מחדר שכור אחד למשנהו. איסר בלובשטיין, אביה הישיש של רחל, עלה אז מרוסיה עם אשתו השלישית. את רוב הונו איבד במהפכה, אבל גם את העזרה שהיה יכול להושיט לבתו, מנעה האם החורגת. רחל נסעה לירושלים. חודש ימים גרה בגן־ילדים שנתרוקן מילדיו. אחר־כך בבית דוד ילין, שדייריו עזבוהו בזמן שנעשה בו שיפוץ. “השבוע האחרון עבר עלי בנדודי־דירה נוראים”, כתבה לאחותה שושנה. “מבית ילין עברתי ליחנוביץ, משם שנית לראובני, אך מחר או מחרתיים אהיה סוף־סוף לבעלת חדר, בפעם הראשונה אחרי כמה חודשי־שבתי בירושלים. זהו מחסן של עצים ופחמים. אבל אני מתכוונת להופכו לחדר יפה ונוח”. היא התפרנסה בדוחק משיעורים פרטיים ומתרגומים. מאוחר יותר החלה לפרסם את שיריה בעיתון. חלקם כתבה רוסית ותרגמה לעברית.

ממכתב אחר: “אלוהים ראה בעוניי וישלח לי עבודה: שלוש שעות עבודת תרגום ביום, ובשׂכרהּ חדר ואוכל”. כך עברו עליה ארבע שנים. אחר־כך בשנת 1925, שהתה כמה חודשים בבית־החולים לחולי־ריאות בצפת ומשם עברה לגור בתל־אביב. פרשת הנדודים מחדר לחדר חזרה על עצמה, וגם מצבה הבריאותי הידרדר. עתה לא יכלה להוסיף לעבוד. ד"ר אורי מילשטיין: “אין ספק שרחל חטאה בחטא הגאווה. ידידיה היו בעלי התפקידים ביישוב. הם שלטו בבנק־הפועלים ובקופת־חולים. ודאי יכלו לעזור לה אילו רצו. אבל רחל אסרה על מישהו מבני משפחתה לפנות אליהם בבקשה כלשהי. ברור שאילו היתה מבקשת במפורש: תנו לי כסף, תשכרו לי דירה, שילחו אותי לסנאטוריום בשווייץ, היו עוזרים לה. אבל היא לא הרשתה לבוא איתם בדברים, והם לא ניסו למצוא דרך עקיפה לעזור לה, כמו לתת לה משׂרה קבועה בעיתון או לשלם לה יותר בעבור שיריה. היא קיבלה שכר סופרים כמו כולם, 20 גרוש לשורה, והשירים היו קצרים והתשלום מועט. היא גם לא הרשתה לשאול אותה לשלומה ובוודאי שלא לדבר על מחלתה. בכל יום היתה מסדרת את מיטתה, ושוכבת עליה, לבושה בשמלתה היחידה, וסירבה להיראות חולה”.

ממכתביה מצטיירת רחל כבעלת הומור אנין, שכלתנית, בעלת ביקורת עצמית חריפה. כשיצא לאור ספרה “מנגד” (1930) כתבה לאחייניתה: “פתאום נראים לי השירים אפסיים בהחלט. חשק עז בא לי לגנוז אותם ולשכוח על קיומם”.

צל של התנשאות יחד עם ריחוק אינטלקטואלי, ייתכן שעשו אותה קשה ולא־נעימה במגעיה עם בני־אדם, והרחיקו ממנה ידידים דווקא כשנזקקה להם:

מילשטיין: “נכון, רחל היתה סנובית. ‘מיכל אחות רחוקה, אני עצובה כמוך, כמוך נדונותי לבוז לאשר אוהב’, כך כתבה בשיר על מיכל בת־שאול. השיר הזה מוקדש לאורי, כך כונה ברל כצנלסון. רחל השוותה אותו לדוד המלך, הרוקד עם ההמון לפני הארון. היא ידעה שימיה קצרים ולא רצתה לבזבז אותם על ריקים ופוחזים. היא הסכימה שיבואו אליה רק אנשים ששווה להיות בחברתם, וכאשר זלזלה במישהו, היא זלזלה בו עד הסוף”.

מתוך מכתב של רחל לאחייניתה שרה מילשטיין (1929):

“מצב הבריאות — לא רע, מצב ה’קופה' — מחריד, ויום מחר לוטה בערפל. משלושת ידידי (הערת העורך: ברל, רובשוב ובילינסון) אני (כמו תמיד, לשם שיווי המשקל) בשלום עם שניים וברוגז עם אחד. נחשי עם מי?” ואולם אהבתה הגדולה היתה נתונה אף לא לאחד מן השלושה.

בין 1913 ל־1915, כאשר למדה רחל אגרונומיה בטולוז, הכירה שם את מיכאל ברנשטיין, אלא שעם עלייתה לארץ נותק הקשר ביניהם. שני שירים שפרסמה נשאו את ההקדשה “למ.ב.”. רחל עצמה לא דיברה על כך מעולם, ורק לפני שנים אחדות התגלה קובץ מכתבים שברנשטיין שלח לרחל. “כשביקש ממני הנשיא שזר להוציא את כתבי רחל”, מספר אורי מילשטיין, “הוא לא נתן לי את מכתביו של ברנשטיין. החומר היה מונח אצלו במשך עשרות שנים מבלי שאיש ידע על כך. אופייני לשזר ולדור ההוא להעלים דברים, להכחיש דברים. אחרי מותו של שזר הועבר העיזבון ל’גנזים' של אגודת הסופרים ואז התגלו המכתבים, ובנימין חכלילי, איש נען, תרגם אותם מרוסית ופרסם אותם. שזר החביא את ברנשטיין במשך 50 שנה. הוא לא יכול לסבול שמישהו יתחרה על לבה של רחל”.

את זלמן רובשוב (שזר) פגשה רחל לראשונה בהיותה בת 22, בחוות כינרת, כאשר הגיע לשם כעסקן המפלגה. הם יצאו לטייל בהרי הגולן, קראו בקול, ונשמע הד. על הפגישה ההיא כתבה רחל: “ברית ההד הכרותה בינינו, לא יכלו לה צבאות הימים”. אורי מילשטיין: “הוא נראה לה כאידיאל. גם אינטלקטואל, גם איש תנועת העבודה, גם חלוץ, אבל הרבה פגישות לא היו להם אז. היא נסעה לצרפת ללמוד אגרונומיה והוא נסע לגרמניה. אני מניח שציפתה שהקשר יימשך כאשר ישובו ארצה, אבל כאשר חזר כבר היה נשוי. זו היתה האכזבה הראשונה בקשר ביניהם. העובדה שהוא לא חיכה לה”.

אבל הקשר נמשך, קשר אסור ומיוסר. רחל תיעדה אותו בשיר “אשתו”, וכשנולדה לשזר בת, כתבה את השיר “בתו”. מתוך צנעת הקשר ביניהם שמרה את השיר לעצמה והוא פורסם רק אחרי מותה:

בערוב ימיו, כאשר שזר היה משוחח על רחל, היה מזיל דמעות. אבל אשתו, רחל שזר, לא סלחה לה מעולם. בנוכחותה נאסר להזכיר את שמה של המשוררת המתה.

ד"ר אורי מילשטיין: “מאז מות אמה ליוותה אותה תחושה של אסון מתקרב, אשר דחפה אותה לנסות ולשתות את האושר הזמני לרוויה, כי מחר תמות. לכן התאהבה לא באחד, כי אם בכולם, אהבה אינטלקטואלית, נפשית ומינית. היא היתה חלק מהחבורה האוונגרדית של מתקני־עולם, אשר חיו בחוות כינרת ובדגניה: א”ד גורדון, ברל כצנלסון, בן־ציון ישראלי.

“היא היתה המצפון של תנועת העבודה. מתוך שיריה שאבו סיסמאות: ‘לגוֹל את האבן מפי הבאר’. ‘זו הדרך אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום’. בשבילה הדברים הללו היו אמת, אבל הם הפכו אותם לסיסמאות. היו מבקרים אצלה כדי לשמוע את דעתה ולהשתמש ברעיונותיה כאילו הם הגו אותם. רחל, בשׂכלה החריף, היתה יועצת־הסתרים שלהם”.

רחל קנתה את עולמה במחלתה. בשש השנים האחרונות לחייה, בהיותה רתוקה למיטתה, נכתבו שיריה היפים ביותר.

ד"ר אורי מילשטיין: “סרן קירקגור כתב כי זעקותיו המיוסרות של המשורר נשמעות לנו כמוסיקה ערבה. כאשר השלימה רחל עם הסבל ועם המוות, נולדה מחדש בכתיבה, והשנים הללו היו אינטנסיביות מאוד. בת־השיר איחרה לבוא, כי רחל רצתה לצייר במגרפה ולכתוב במעדר. כשהתברר לה שלא תוכל לעשות זאת, החלה לכתוב”.

באביב 1931 החמיר מאד מצבה ומשה בילינסון שלח אותה לסנאטוריום לחולי ריאות בגדרה. משם שלחה לידידתה ברכה חבס פתקים נואשים: “אני נכנעת להחלטה להיות פה עוד כשבועיים אבל אין לי כוח לזה. אנא, ברכה, קחיני מפה, הצילי את נשמתי!”

רחל מתה ב־16 באפריל 1931. רק כעת שבה לכנרת שסימלה בעיניה את האהבה הראשונה לארץ, האידאל שלא הושג, החלומות שסוכלו ביד גורל אכזר.

הלוויתה היתה ניגוד משווע לבדידות חייה, ואלפים הלכו אחר ארונה. זלמן שזר, שאִרגן את ההלווייה, ישב ליד הארון ודקלם:

"ככה, באורח־חייו עובר האדם גלמוד,

ככה, בבוא־יומו הוא מוטל ערירי, ערירי".

1880—1972

כאשר ראה גרשון שופמן בן ה־36 את אנני פלאנק, נערה בכובע־קש אדום ורחב־שוליים, נעתקה נשימתו מפיו. מי שכבר אז נודע כ“אירוטיקן של הספרות העברית”, אהב אותן תמיד צעירות ככל האפשר, ועשרים השנים שהפרידו בינו לבינה, האדירו את קסמה. מוקד משיכה נוסף היתה העובדה שהיא נוצרייה, בתו של נפח אוסטרי. “בנות גזע מעולה, שיופיין היהיר, הזר, הבלתי־נתפס… בוקע וחולף כברק את טלטול ופיזור הנפש”, כתב שופמן.

וינה 1916. מלחמת־העולם הראשונה בעיצומה. אנני בת ה־16 עבדה כפקידה במכבסה שבעליה יהודים. שופמן, נמוך־קומה, גנדרן ומכוער, היה עוקב אחריה, אורב לה ליד מקום עבודתה, “וכשהִקישה באצבעותיה על מכונת־הכתיבה, שיכרה את האוזן הרבה יותר מנערה אחרת בנגנה בפסנתר”. פעם אחת רץ אחריה ונגע בה בחטף. הוא לא ידע עליה דבר, ובמחשבותיו, חשש מפני אביה, שעלול לחבל בחיזוריו. ודאי יש לה “אב חזק, אב ברזל! על זה העידו גופה החסון ועיני הפלדה שלה”. לבסוף העז לטלפן אליה לעבודתה. “והיא קמה והולכת אל הטלפון. מכשיר זה, הנועד כאן בעיקרו, לשיחות חולין של עסקי מסחר, מוליך עכשיו מאחד בתי הקפה את הקול הרועד של חולה האהבה”.

“מבחינה נפשית, הוא היה פדופיל”, אומר הסופר חיים באר, אשר ליקט את “שלכת”, קובץ סיפורי שופמן (הוצאת “עם עובד”), וכתב אחרית דבר. “הוא נמשך לבוסר, ליכולת שלו לשלוט בילדות ובנערות, שלטון ללא מצרים. באחד הסיפורים בקובץ, מתוארת התאהבותו בילדה בת 11. זה מאוד מזכיר את פטר אלטנברג, סופר אוסטרי נערץ עליו, מהדמויות הבולטות של הדקאדנס, השקיעה. אווירה של בתי־קפה, ניאופים, זונות־ילדות מול גברים קשוחים ואדנותיים. שופמן נמשך לזה, הוא שיחק את זה, הוא רצה להיות מאצ’ו. הרעיון לקחת בחורה נוכרייה קסם לו”.

אנני הקטנה נענתה לחיזוריו, ואולם את מפגשיהם הלוהטים הסתירו מפני אביה השתלטן והקנאי, שהודיע שיכֶּה את שניהם אם יתפוס אותם יחד. “הקשר ביניהם הלך והתהדק, מדלג מעל הבדלי הגיל, התרבות, הדת והלאום”, אומר חיים באר. “המלחמה מסייעת לזוג הצעיר, האב נשלח לשדה הקרב, ובינתיים הם יכולים לעשות כחפצם: ריקודים, ראינוע, החלקה על הקרח. כאשר חוזר האב, קטוע רגל, שבור ומוכה מכדי שיעמוד בהתנגדותו, הוא מתיר לבתו להינשא לסופר היהודי”.

היא רצתה להינשא בכנסייה. שופמן סירב, ודרש נישואים אזרחיים. המחלוקת איימה להפריד בין השניים. “הנה עכשיו הכול נגמר בינינו”, כתב לה ב־2.2.20. ואחרי שלושה ימים שב וכתב, “יש עכשיו רק הצלה אחת, לשכוח אותך כליל, כאילו לא הכרתי אותך מעולם”.

לימים סיפר בנם משה, מדוע לא הצליח אביו להינתק ממנה: בגלל תצלום שראה, אנני כילדה קטנה בת חודשים אחדים, היושבת על כיסא גבוה וכלבלב לצִדה. “נגע ביותר אל לבו אותו תום ילדותי שלה, שהתבטא בעיקר בכיפוף אחת מאצבעות רגליה היחפות כלפי מטה”. באפריל 1920, נישאו בנישואים אזרחיים. בשל מחסור בדיור ואמצעים כספיים, נאלצו לעקור לכפר, לגור בחדר צר אצל דודתה של אנני. שופמן, מנותק מסביבתו, מתפרנס מכתיבת סיפורים בעברית. אנני עבדה בחווה, וכשנתיים אחר־כך, ילדה את בנם הבכור. “נער יפה מאוד. מאִשה יהודית אי־אפשר בשום אופן שיהא נער כזה!”, התגאה שופמן בפני ידידיו.

“חווית היסוד של שופמן היתה הפחד”, אומרת פרופ' נורית גוברין, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. “הוא נולד ב־1880 ברוסיה, בבית עני, בן של אם חולנית, ואב שלא מצא עבודה כמלמד בעיירתו, ונאלץ לנדוד ואף ללמד בנות, מה שנחשב אז לפחיתות כבוד. שופמן עבר לבית סבו וסבתו האוהבים. לרגע נדמה שמצא חסות והגנה מפני רפיפות הקיום והמחסור באב, אבל כשהיה בן תשע, מת הסב לפתע משחפת, והוא הוצא מן הבית, נשלח ללמוד ב’חדר' ואף הושכר כשוליה לעושה חבלים. כתוצאה מחוסר הביטחון של ילדותו, נמשך כל חייו לאנשים חזקים. גם בכתיבה שלו, הוא מזדהה עם החזק, מתאווה להיות במחיצתו, לגעת בו, לחוש אותו, אולי משהו ידבק בו. לדעתי, משיכתו לנשים נוכריות נובעת מאותו מקור: בנישואין לנוצרייה, הוא מקבל כוח, אשר יהדותו אינה מקנה לו. הפחד ימשיך להיות גורם מרכזי אצלו: הוא דחה את עלייתו לארץ עד כמעט הרגע האחרון, כי פחד מהערבים. זה היה אבסורד, כי הוא ישב באוסטריה, ערש הנאציזם, המקום המסוכן ביותר ליהודים”.

תשעים ושתיים שנים חי גרשון שופמן, סופר פורה מאוד, ורוב שנותיו כתב. הוא נחשב לאמן הסיפור הקצר. “מופסאן העברי”, קרא לו אורי צבי גרינברג. שופמן עצמו העדיף להידמות לצ’כוב. בכמה משפטים, ידע לשרטט מצבים וטיפוסים מחיי היומיום. “כל סיפוריו הם אוטוביוגרפיים”, אומרת פרופ' גוברין. “כולם מבוססים על חייו וחיי ידידים שלו, כמו הסופרים ברנר ודוד פוגל. שופמן מתאר מה קורה לבני־אדם במצב של רעב, אימה, חוסר ביטחון, איך כל טיפוס בגלריה האנושית, מגיב על המצוקה החיצונית, ועד כמה יש לו חוט־שדרה לשמור על צלם אנוש. שופמן לוקח סיטואציה חד־פעמית, והופך אותה לכלל־אנושית. גיבורי הסיפורים שלו נתונים במצב שבו היה שופמן הסופר בכל תקופה מחייו: כשהוא מתגייס, הוא כותב על הטמטום והחוקים והמשטר, והחוויה של להיות יהודי בצבא זר ואנטישמי. כשהוא מתאהב, הוא כותב על אהבה. כשהוא נמצא במשולש רומנטי, וגונב את ארוסתו של חברו י.ח. ברנר, הוא כותב על כך. כשהוא הופך לאב, הוא כותב על אבהות. הוא מתאר את וינה של ימי המלחמה: הנשים שהופכות לזונות, נכי המלחמה, נפגעי הלם הקרב, המשוגעים. הוא מתעד את התפכחותו מנישואיו, כאשר האשה שהצליח להשיג, אינה מסעירה אותו עוד, והוא מחפש נשים אחרות. והוא כותב זאת כמצב פסיכולוגי המשותף לרבים. כל שלב בחייו הוא שלב בביוגרפיה הטיפוסית של הדור. זהו מעין יומן אישי וקולקטיבי, ומפני ששופמן האריך ימים, סיפוריו הם מגילת דורות, ומשקפים את מה שעבר היחיד ועם ישראל ב־70 השנים שבין 1902, כאשר הופיע ספרו הראשון “סיפורים וציורים”, ועד מותו ב־1972. הוא היה ציניקן גדול, חסר כל אשליות, לא ניסה לרכך שום דבר. מכאן הכוח והחיוניות של היצירה שלו. ומכיוון שהעברית שהוא כתב בה היתה ‘רזה’, לא מליצית, סיפוריו עמדו במבחן הזמן”.

שופמן היה הסופר העברי הראשון בתקופתנו, שהעז לכתוב על החוויה ההומוסקסואלית. בסיפוריו הראשונים, הוא מתאר את הימשכותו לגברים.

“שופמן נמשך לחומרים אסורים”, אומר חיים באר. “הוא מרד בחברה היהודית. הוא אדם שבועט, שאין לו מחויבות. בגלל הסיפורים ההומוסקסואליים והאירוטיים שלו, הורים אסרו על בניהם לקרוא אותו. הוא תיאר את הסטייה בקור של חוקר. פירק את תנועות הגוף, את הריח. הוא אדם בעל יצרים אירוטיים מאוד חזקים. בתקופת הנעורים, כאשר היה בחברה גברית, כמו בישיבה או בצבא הרוסי, זה התבטא במשיכה הומוסקסואלית, אבל הוא לא נמשך לבנים דווקא, אלא לכל דבר שמתנועע. כדי לספק את הצרכים שלו, נזקק לגירוי בלתי־פוסק. בהתחלה אלה גברים, ואחר־כך נשים. לפעמים, הוא לא נותן להן שם, אלא קורא להן הבלונדינית, האדמונית וכו'. גישה שוביניסטית, מצ’ואיסטית. הוא השתמש בנשים כדי להיות מאוהב בהן, וכשהפסיק להיות מאוהב בהן, העיף אותן. המלה מצפון היתה זרה לו לחלוטין. ברנר ידידו חש מחויבות וחובה ואשמה עוד לפני שעשה משהו. שופמן, גם אחרי שעשה, לא חש דבר”.

“לפי השקפתו, העולם נשלט על־ידי האכזריות והכוחניות, וכל דאלים גבר, גם ביחסים בין גבר ואשה”, אומרת פרופ' נורית גוברין. “אצלו, אחרי הכיבוש, תמיד יש אכזבה. המין והאירוטיקה הם חלק מתופעות החיים, ושופמן, שהיה ריאליסט לא עצם את עיניו, והסתכל גם על הזוהמה והכיעור. לאדם יש יצרים, והוא משתוקק לאשה, ואם אינו יכול למצוא אהובה, הוא ימצא ניחומים אצל זונות. הוא כתב זאת לא כדי לגרות, אלא כדי לתאר את האדם ללא כחל ושׂרק. זו השקפת־עולם מפוכחת, חסרת אשליות, אכזרית, שמסתכלת ישר אל לב הדברים. הוא הלך לבתי־זונות לא רק כדי לבוא על סיפוקו, אלא גם כתחקיר, כדי להתנסות. הוא לא האמין שסופר יכול לכתוב על דבר שלא קרה לו”.

באביב 1904, לאחר שערק מן הצבא הרוסי, התיישב שופמן בלבוב. הוא כתב סיפורים בעברית, ופרסם אותם בכתבי־עת. ב־1908 הגיע לשם ידידו ברנר, ויחד ערכו קובץ ספרותי. באותה תקופה, שופמן היה המפורסם ביניהם.

פרופ' נורית גוברין: “בכמה מסיפוריו של שופמן, ישנו משולש רומנטי. שני גברים המתחרים על אהבת אשה אחת, ובעיקר זוג הנשוי באושר, עד אשר מופיע חברו של הבעל, ולוקח את לב האשה. יש בכך הד לפרשה שהיתה בין ברנר ושופמן. השניים היו הפכים שנמשכו זה לזה. שופמן היה חביב הנשים, קליל, עובר מפרח לפרח, ואילו ברנר איש כבד, לוקח כל דבר ברצינות תהומית. בסיפוריו, תיאר שופמן את ברנר כצעיר המתייסר ביחסים עם נשים, מתלבט ומיואש, אך גם שופע אהבה וחום. ברנר היה מאורס לנערה ששמה אסתר למפרט. שופמן ניסה לשכנע את ברנר, שהנערה אינה ראויה להיות לו לכלה. 'זוהי סמל הכיעור, נערה־מפלצת, אמר עליה”.

חוות־הדעת השלילית הזאת לא מנעה משופמן לצאת איתה, ואחר־כך להשליכה מעל פניו. אחרי הבגידה, לא רצה עוד ברנר בארוסתו. מאוכזב, עלה בגפו לארץ ישראל ב־1909. ואולם, היחסים בינו לבין שופמן נמשכו, בידידות מתוחה. את הפרשייה הזו תיאר שופמן, בשמות בדויים, בכמה מסיפוריו. שופמן עצמו הפך לדמות בסיפוריהם של כמה מידידיו. כעבור שנים אחדות, ינציח חברו דוד פוגל קווים מאישיותו של שופמן, בדמות גיבור הרומן שלו, “חיי נישואים”.

פרופ' נורית גוברין: “אפשר להניח שאכזבתו של ברנר מארץ ישראל, נגרמה גם בגלל מצבו הנפשי, כאוהב נכזב ונעזב. כשנרצח ברנר ביפו בידי פורעים ערבים, ב־1921, הזדעזע שופמן עד עומקי נשמתו. הוא לא הרגיש אשם במות חברו, אשר עלה ארצה בגלל מריבתם, אבל האירוע חיזק את חששותיו מפני הערבים, ועודד אותו להישאר באוסטריה”.

ב־1911 התפרסמה ב“הפועל הצעיר” מודעה המכריזה על אירוסיהם של גרשון שופמן בן ה־31, ושפרה פליגלמן. “זוהי בלונדינקה קטנה כבת שש־עשרה שהכרתי לא מכבר”, כתב שופמן לברנר. וברנר, אשר רק שלוש שנים קודם איבד את ארוסתו בגלל שופמן, החזיר לו בציניות מכתב: “אם תצטלם איתה, שלח לי את התמונה. רוצה הייתי שאוהב אותה גם אני”.

שפרה היתה בתו של אופה מלבוב. חיים באר: “במכתבים נוספים, הודה שופמן לידידיו שההכרזה על אירוסיו נעשתה בלחץ אביה של הנערה. שזו היתה ‘לחיצה אל הקיר ולא יותר’. כעבור זמן קצר, ביטל את האירוסין ונפרד ממנה, לשמחתו”.

כעבור זמן לא רב, פגשה הכלה המאוכזבת יוצר עברי גדול אחר: אורי צבי גרינברג. “אולם אמו של צבי, מטעמים של ייחוס, קטעה את האהבה הזאת, ואילצה את בנה להיפרד מהנערה”, כתבה עליזה גרינברג, אלמנת המשורר הנודע, ברשימה ב“הארץ”. האם לא רצתה שבנה יינשא גם לארוסתו הדחויה של שופמן, נערה שכבודה הועם. “לא רצה אלוהים, לא רצתה גם אמי / שאֶל שם הנערה יחובר פעם שמי / כגוף חם לגוף חם בחותם אלוהי”, כך כתב אורי צבי גרינברג הכועס והנעלב. שנים ספורות אחר־כך, עמדה שפרה להינשא לאדם שלישי. גם הפעם לא יצאו הנישואים אל הפועל. בעצם יום כלולותיה, מתה מדלקת ריאות. אורי צבי גרינברג לא שכח מעולם את אהובתו המתה. רק בגיל 50, נשא אשה. לאחר פטירתו, מצאה אשתו בין ניירותיו את תצלומה של שפרה.

* * *

כאשר התחתן אפוא גרשון שופמן ב־1920 עם אנני פלאנק הקטנה, כבר היה הגבר בן ה־40 שׂבע אהבות, והיה מוכן אולי לנוח מעט. הוריה קיבלו אותו עתה בעין יפה, והתגאו שסופר כה ידוע הוא חתנם. הזוג הטרי עקר לווצלסדורף, כפר הולדתה של אנני, ליד העיר גראץ. בנם ובתם נולדו בזה אחר זה. הם היו המשפחה היהודייה בכפר. “יום יום טיילתי שם עם אבא. פה ושם ניהל שיחה עם אחד האיכרים, אולם בדרך־כלל היה בודד”, סיפרה בתו אסתר. “מדי פעם באו סופרים עבריים מחוץ לארץ או מווינה לבקר אצלנו”. מהארץ, היו שולחים לו בקביעות את עיתון “דבר”.

שופמן חי מכתיבה. “הוא היה מלא הכרת ערך עצמו, וחשב שהעם צריך לפרנס את סופריו, ולכן לא רק שלא התבייש לקבל מלגות ומענקים, אלא גם דרש אותם”, מספרת נורית גוברין. “הוא לא עשה פשרות, ולא הסכים להיות מורה או עורך. הוא חי על עטו. הוא השתתף בקביעות בכתב־העת ‘התקופה’, וקיבל שכר גבוה: מאתיים דולר הגיליון”.

בקובץ “שלכת”, ליקט חיים באר 82 סיפורים קצרים של שופמן, מהתקופה הפורייה ביותר של חייו. כאשר קוראים אותם ברצף, מתקבל סיפור אוטוביוגרפי אחד: חייו כיהודי בווינה עם חבריו הסופרים, החיזור אחרי אנני, נישואיהם, התפכחותו, וחייו איתה ועם ילדיהם בכפר. יותר ויותר, מופיעים בסיפוריו צלבי־קרס, מעשי אלימות, וכו'. “האזור שבו גר, שטיירמארק, היה ערש הנאציזם”, מספר באר. “שופמן ראה את הכתובת על הקיר, אבל הוא, עם עיניו הפקוחות ומבטו הציני, בכל־זאת לא קלט מה הוא רואה. של אותה תקופה, מ־1920 ועד 1938, חבריו בארץ ישראל ובארה”ב כותבים לו ומתחננים שיברח. ב־1935 אפילו השיגו לו סרטיפיקט לעלייה, אבל הוא התמהמה, ובסוף, מישהו אחר עלה בסרטיפיקט שלו".

“את רוב הסופרים והכתבנים התל־אביביים איני סובל מרחוק, ואיך אוכל לחיות בתחומם?” כתב לסופר יעקב פיכמן. ובנו משה כתב בזכרונותיו שאביו נהג לומר, “בהיותי רחוק יבחינו יותר בייחודי כסופר; אך אילו ישבתי יחד עמם — כי אז הייתי כאחד הסופרים”.

פרופ' נורית גוברין: “הוא חיפש בנרות כל גילוי שלילי מארץ ישראל, כדי להצדיק את הישארותו באוסטריה. הוא הזדעזע מכך שהנשים בא”י שותפות לגברים בכל עבודה קשה: סלילת כבישים, שמירה, חקלאות, הוא חשב שהן עדינות מדי. מאז עליית היטלר לשלטון ב־1933, במשך חמש שנים, צריך היה לדבר על לבו, עד שניאות סוף סוף לעלות. חבריו אף הסכימו לפרוע את חובותיו ולשלם לו את הוצאות הנסיעה".

“אני מוכרח להודות שגם אליכם אני הולך בלב ולב”, כתב להם. “הארץ ארץ תחלואים ידועים, ואני ירא מאוד לילדיי. סיוט הערבים, ושוב: הילדים. חוץ מכל אלה: יוקר הדירות אצלכם”.

בקיץ 1938, כמעט ברגע האחרון, עלתה משפחת שופמן לארץ, באונייה “גליליה”. שופמן התקבל בכבוד־מלכים. 16 שנים גר בתל־אביב, ואחר־כך עוד 18 שנים בחיפה, בדירה שנתן לו אבא חושי. עם אשתו, שלא למדה עברית מעולם, ולא יכלה לקרוא את סיפוריו, דיבר גרמנית. בנה שמע אותה אומרת פעם, “צר לי שאיני מאותן נשות סופרים, שדִרבנו והִפרו את יצירותיהם”. “אולי הריחוק הזה התאים לו”, אומרת נורית גוברין.

“אבא היה תמיד מאוהב”, כתבה בתו אסתר בזיכרונותיה. “הקשבתי בסתר לשיחותיו הטלפוניות ומיד הבנתי: שוב פלירט. אהב נשים יפות ובכלל אנשים יפים. גם החברות שלי היו צריכות להיות יפות. מטבעו היה אדם לא קל, קנאי וחשדן”. כעבור שנים, אחרי נישואי הבת, באה פעם לשהות בבית הוריה. “כאשר הלך לישון ואני כיסיתי אותו היטב, אמר לי: ‘אני מקנא ביולק (זה בעלי), כמה טוב לו’. הוא היה מאושר כאשר הייתי על־ידו והיה אומלל כאשר יצאתי את הבית לכמה שעות”. אסתר נישאה, התגרשה ונישאה שוב ליהודי תושב מינכן. בעלה וילדיה חיים בגרמניה. היא מתה ב־1992.

באחד הסיפורים המופיעים ב“שלכת”, כתב שופמן כיצד הביט בעד החלון וראה את בנו הקטן מנסה לאסוף אגוזים שנשרו מהעץ, ובכל פעם, מקדים אותו נער אחר וחוטף את האגוז. “סימן רע הוא זה לו ולמלחמת קיומו בעתיד”, כתב האב על בנו. ואכן משה בן־גרשון, כך קרא לעצמו, גדל להיות תמהוני, איש ערירי שלא התחתן מעולם, התפרנס מעבודתו כפקיד ב“כרמלית”, הרכבת התחתית של חיפה, והעריץ את אביו הסופר. לפני שנים אחדות נפטר.

נורית גוברין היתה חוקרת ספרות צעירה, כאשר החלה לחקור, לפני כמעט 30 שנה, את יצירת שופמן. “הוא שמע עלי, והתעניין אם אני צעירה, יפה ורווקה. ואז קיבל את התשובות, בין השאר, שאני לא רווקה. כבר היו לי, מה לעשות, שלושה בנים קטנים. הוא רצה להיפגש איתי, אבל ביקש שקודם אשלח תמונה, שיידע אם כדאי לו. שלחתי, וכנראה עברתי את הביקורת. הוא הזמין אותי אליו. אמרתי, אני לא נוהגת, אני יכולה לבוא רק בשבת, עם בעלי והילדים. הוא אמר, אוי, בעל זה לא טוב. ואז חשב ואמר, את יודעת מה, אנחנו נתייחד לנו, ובעלך והילדים יילכו לטייל ויבואו אחר־כך לקחת אותך. וכך היה. הוא גם סילק את אשתו מן הבית. הוא היה בן 84, חתן פרס ישראל לספרות. ישב והביט בי, במבט חודר ומביך. אחר־כך, היה מדי פעם מטלפן אלי ואומר, ‘נורית’, ואני הייתי אומרת, ‘כן’, וזה היה סוף השיחה. היה חשוב לו שמאחורי קו הטלפון תהיה מישהי שעונה לו. הוא צריך היה להיות כל הזמן במצב של התאהבות, אחרת לא היה מסוגל לכתוב”. את תצלומה של נורית גוברין טמן בארנקו, והיה מסתובב אתו.

ד"ר הרצל רוזנבלום הציע לו לכתוב טור שבועי במדור הספרותי של “ידיעות אחרונות”. הטור הזה, “נצנוצים”, התקיים 12 שנים, עד שמלאו לשופמן 80 שנה.

“חלומותיו הרעים של שופמן התגשמו”, אומר חיים באר. “העלייה לארץ היתה מכת מוות ספרותית. הוא ידע מה האנשים רוצים, ונתן להם את זה, וכולם חיכו לקטע השבועי של שופמן: התבוננות על החיים דרך איזו טיפה. גברה אצלו תשוקה לא נעימה לכסף. שכבת שומן הולכת ועוטפת את הלב השופמני, בסקלרוזה רגשית. מבחינה ספרותית אולי עדיף היה לו להישאר באוסטריה, אבל אילו נשאר שם, אין ספק שהיה נספה”.

גם מותו של שופמן היה אופייני לו. כשרצה לתת את אחד מספריו, מתנה לשכנה הצעירה והיפה שגרה מתחתיו, ירד במדרגות, לראות בדיוק איך היא כותבת את שמה על הדלת, כדי לרשום הקדשה, נפל, ושבר את הירך. הוא אושפז במוסד בגדרה. גם שם, נשאר אשמאי זקן. רק לאחות יפה אחת הרשה לטפל בו. “שאל אם מותר לו לנשקה, והיא נתנה לו”, נזכרה בתו. ב־12.6.72 נפטר, בן 92. אשתו אנני־רות, אשר היתה נטע זר בארץ הזו, נפטרה חצי שנה אחריו.

1904—1990

טטט מה נותר מאהבה אסורה, בלתי־אפשרית, 55 שנים אחרי פרידתם הכפויה של האוהבים? אני מביטה אל תוך עיניו של המשורר ש.שלום. הוא מאבד את רהיטותו וקולו בוגד בו כאשר אני שואלת, אחרי הרבה שעות שיחה, על האהובה ההיא, שאת שמה אינו מוכן לגלות.

הוא כתב עליה:

הוא פגש אותה בראשית שנות ה־30. שניהם היו נשואים. חיים טובים, שלווים. בלילות היה יושב וכותב, בבקרים מאחר לישון, “אשתי מנגנה בכינור, ועצב טמיר לה בטון”. אהובתו, יפהפייה כחולת־עין, בעלה איכר, תמיר וחסון, “מאמין ביִשרת האדם, ביושרך וביושרו אל נכון”.

והבעל התמים נסע לענייניו, והפקיד את אשתו כאורחת אצל מאהבה השיכור משמחה:

האהבה נמשכה, סוערת, מטורפת, מול הרעיה המחרישה, הבעל המרומה, העוצם את עיניו. יום אחד בישרה לו רעייתו שהיא הרה. בשורה זו חוללה סערה בנפשו, ביודעו שהילד שייוולד הוא פרי תשוקתו לאשה אחרת.

בעקבות ההריון נפרד מאהובתו, אך הוא דמיין כאילו שתי אמהות לוולד הזה, אהובתו ואשתו, שאת שתיהן אהב. והתגעגע אליה, אל זו שאת בשרה ואת נפשה אי־אפשר לשכוח.

ש.שלום: “כתבתי את מחזור הסונטות שממנו ציטטת, אחרי שנפרדנו. כבר אמרתי לך שכל חיי הם מתח גדול אחד, והכתיבה משחררת אותי ממתחים. יש פסוק, ‘כי לא יראני אלוהים וחי’. הכתיבה מאפשרת לי לראות אלוהים ולחיות, ולשאת את המשא של חיים בעוצמה מוגברת בתהומות אדם עלי־אדמות. לשם כך צריך מיתרים רגישים, ובו־בזמן גם עשויים מפלדה. קשה לשאת צירוף כזה של רגישות עליונה, ושל כוח לסבול. אילו לא היתה לי השירה, הייתי שולח יד בנפשי מזמן”.

— ולא התחרטת על הפרידה מאהובתך? אפשר לעמוד בכאב כזה?

ש.שלום: “הכאב עוזר לך להרגיש שאתה חי. בחיי היו לי כמה אהבות שהסתיימו. סבלתי מהפרידות, אבל נדמה לי שהפרידה היתה נטועה כבר במפגש הראשון. רציתי למצות את חווית האהבה והפרידה והצער, כדי להפליג מהן אל תוך יצירה אמנותית. מהאשה ההיא נפרדתי כי הגענו לפרשת דרכים: לעזוב אותה, או להיפרד מאשתי ולשאת את האחרת לאשה. זאת לא יכולתי. פחדתי מנישואים שכובלים את אפשרות היצירה. עם אשתי, היצירה היתה תמיד קיימת, ואני ביכרתי את היצירה על פני החיים”.

כשאני שואלת האם ההריון אכן היה, וכיצד נפסק — לזוג שלום אין ילדים — הוא בוחר שלא לתת תשובה ברורה.

“מתוך האהבה הגדולה ההיא נולד ילד שאיננו בשר ודם, אלא יצירה גדולה. בשיר, אני קורא לאותו ילד ‘חנינא בני’. אבל די לדבר על זה. גם בשירה וידויית, לא הכול הוא העתק מדויק של המציאות. ואם נדבר על פרטים כמו הילד, הדבר ייצא מתחום האמנות וזאת איני רוצה”.

בתום קשר האהבה, סיכם אותו ש.שלום ב־43 סונטות. “בחרתי בצורה הספרותית של הסונטה, עם מספר שורות קבוע ומשקל מדוקדק”, הוא אומר, “כי חומר דליק, מתלקח, ניתן לשמור רק במכלים של מתכת מוצקה. הייתי חייב לכלוא את הרגשות ההם בשורות סדורות שלא יתפוצצו”.

זה היה בשנת 1934. באותם ימים בא אליו ש"י עגנון וביקש ממנו חומר לספר שהוצאת “שוקן” ביקשה להוציא. ש.שלום מסר לעגנון את הסונטות. “עגנון החזיק אצלו את הסונטות שישה חודשים, ואז החזירן לי ואמר שהוא בלע אותן כמגילה, ואולם ההוצאה נמלכה בדעתה והספר לא יצא”, משחזֵר ש.שלום. יש מבקרים הטוענים שעגנון אכן בלע את הסונטות, ואחר־כך כתב על פיהן את הרומן “שירה”.

פרופסור אמריקאי כתב ספר שבו הוכיח כי הרומן “שירה” של עגנון מבוסס על הסונטות של ש.שלום. המשפט “בשר כבשרך איננו דבר שניתן להישכח”, מופיע ברומן “שירה” 17 פעמים. אבל ש.שלום אינו נוטר טינה. “חלילה לי להרהר אפילו שיש בזה פלגיאט. להיפך, זה תיקון גדול לשירתי שיוצר גדול כמו עגנון, שהיה בשבילי דמות אב, ידיד כאח לי, הביע בהרחבה ובפרוזה מה שאני אמרתי ב־43 סונטות”.

* * *

כשנולד בדצמבר 1904, למשפחת אדמו"רים ידועה, היה שמו שלום־יוסף שפירא. בעת מחלת ילדות קשה, הוסיפו הוריו, אברהם־יעקב ואסתר שפירא, את האות ש': “שיחיה לנצח”. בבגרותו הפך זאת לשמו הספרותי.

“הציפיות ממני, כילד הבכור, היו שגם אני אהיה אדמו”ר", אומר ש.שלום, “אבל כשהייתי בן 4 או 5, הלכתי לטייל בקרפטים עם אומנתי. לרגע נשארתי לבד, ניגשתי אל שורש של עץ וראיתי מעיין בוקע ממנו. לפתע חשתי שאני הוא המעיין הבוקע מלב האדמה, ושאני חייב לספר את מה שנאמר לי מלב העולם. עם תחושת הפליאה הזאת התהלכתי מאז, כותב שירים בלבי”

הוא גדל בתחושה של כפילוּת: רוחניות של מי שייעד עצמו להיות משורר, ומצד שני, קולות הגוף שהסעירו את דמו והפחידו אותו. “היתה לי משיכה גדולה לחיי גוף”, הוא מסביר, “ואמא שמרה עלי מפניהם. רק על ידי יצירה הצלחתי לדכא את המשיכה הזאת. משום כך, כל שיר שלי הוא סיפור של אהבה”.

ברומן “יומן בגליל”, מנה את זיכרונות הגוף הראשונים שלו: ילדה בת שלוש שנחבאה עמו, בן שלוש אף הוא, בארון הבגדים, אומנת נוצרייה שנצמדה אליו במיטתו בשעת ה“סליחות”, שתי בנות השוער בביתם בווינה, עם “השומה השחורה” שליד פּטמת שדהּ של האחת. השנייה אוהבת היתה לנבור בשפתיה בין רגלי הילד…" כל חוויה שחווה, חש שמטרתה להעשיר אותו בעתיד, כשיתחיל לכתוב.

ש.שלום: "יום אחד בא חסיד אחד אל אמא, וסיפר לה על עוונותי: שאני מתהלך עם נערות ורוכב על סוסים. ואמא ענתה לו, ‘מה שאתה מספר על בני, אלה הם אפסים. אילו לא ידעתי כי לפני האפסים יש לו מספר חיובי, הייתי סובלת מהסיפורים שלך. אבל אני יודעת את המספר החיובי שלו, לכן כל אפס שאתה מוסיף, מגדיל את הסכום’ ".

כמו לא חלפו עשרות שנים ממות אמו, והוא עבר את שנותיה מזמן, הוא נסער מאוד בדברו עליה. כאשר מתה, מיאן אביו להתנחם, ומצא פורקן בציור. האב זכה לכינוי “האדמו”ר המצייר" ואף נערכו לו תערוכות. ש.שלום עוטף את קירות ביתו בדיוקנאות האלה. בגיל 85, קרוב כל־כך אל אלוהים, הוא הולך ומתקרב גם אל הוריו.

ארץ ישראל נראתה בעיניו מרחוק כמקום שבו בדואים רוכבים על סוסיהם ומניפים חרבות, וכדי להכין את עצמו, למד רכיבה על סוסים. הם גרו בווינה, בקומה שלישית, מעל הנהר. “לילה אחד שמעתי קול אשה זועק בגרמנית, ‘אדם, מה עשית?!’ מסתבר שגבר השליך את פילגשו מן הגשר. הצעקה נקבה בי עד תהום. רצתי החוצה. כבן 15 הייתי, שחיין טוב ככל הנערים הגרים על חוף הנהר. תפסתי את הגוף השוקע בשערות ראשו”.

הוא משה את הטובעת, אלא שהיא כבר היתה מתה. אותו רגע חש את אוזלת־ידו מול המוות, והבין כי הדרך היחידה להעניק לאירוע כלשהו חיי נצח, היא בהפקעתו מתחום החולף ובהעתקתו לאמנות. מאותו יום, החל לכתוב.

* * *

סב המשפחה, האדמו"ר מדרוהוביץ, עם בניו ונכדיו, 30 נפש בסך־הכל, עלה בשנת 1922 לארץ, וכולם התיישבו בירושלים. ב־1926 עקרה המשפחה לכפר חסידים, שהוקם בידי חסידי הסב. שלום הכשיר עצמו להוראה, והוא ואחיו יצחק, לימים מנהל בית ספר הריאלי, הפכו מורים בכפר.

ש.שלום לימד ספרות ושירה בבית־ספר לבנות. קראו לו “המורה שפירא” ולא ידעו כי הוא משורר. “השתמשתי בשם ש.שלום כפי שיעץ לי הסופר ‘רבי בנימין’, שלא להביך את משפחתי”, הוא אומר. “ליל שבת אחד, ישבו חברים והתווכחו על שיר של ש.שלום. ואחד אמר, הנה המורה שפירא, הוא יכריע בינינו מה הפירוש הנכון. אמרתי, אני חושב שאתם מבינים את השיר טוב ממני, אבל אם אתם מתעקשים, אז הפירוש של החבר פלוני נראה לי קרוב יותר לאמת. ולא הסגרתי את זהותי”.

הוא צוחק בהנאה. “תמיד רציתי להיות אלמוני. כשנדמה לי שמזהים אותי, אני בורח. יש סיפור כל כליף שהיה לובש בגדים פשוטים ומתערב בעם. להבדיל אלף הבדלות, כך מכיר גם אני את העם. כאלמוני אני בא בתוכו”.

* * *

ב־1928, עבר ללמד במושבה ראש־פינה. בן 24, היה משאת־לב בנות המקום. אלא שהוא התאהב בנערה ערבייה מכפר סמוך שעבדה כעוזרת ומטפלת אל אחת המשפחות היהודיות.

יום אחד, באמצע שנות ה־70, עלעל ד"ר מנחם זהרי בחנות לספרים משומשים בתל־אביב, ונתקל בספר שחור ודק, “יומן בגליל”, מאת ש.שלום. “פתאום ראיתי את סיפור חיי”, הוא אומר לי בהתרגשות. “באמצע שנות ה־20, למד אבי באוניברסיטה בירושלים ואמי ניהלה את בית־ההארחה בראש־פינה. לא היה לה פנאי לטפל בי ובאחותי, לכן אבא לקח לה משרתת ערבייה. היא החלה לעבוד אצלנו כילדה בת 13. בתקופה שש.שלום פגש אותה, היא היתה כבת 19. בספרו קרא לה לינה, אך שמה האמיתי היה זיינה”.

“היה לה שיער כהה ופנים לבנים, והיא לבשה גלימה רקומה”, נזכר ש.שלום. “היא ידעה עברית. יום יום היינו נפגשים. סיפרה לי שבהיותה בת 4, אביה רצח את אמה כי חשד שבגדה בו עם גבר זר. נמשכתי לתום ולטוהר וליופי שלה. הקִרבה הגופנית לא מילאה אצלי שום תפקיד, כך יכולנו להיות כאח וכאחות”.

הוא משתמט מתשובה לגבי מהות יחסיהם, ושולח אותי לספרו “יומן בגליל”:

הם תכננו לברוח ולהינשא “כדת משה וישמעאל”, אלא שעם חלוף הזמן החל ש.שלום להכיר בתהום הפעורה ביניהם. “רשת טמונה בין עמך לעמי”, אמר לה. הימים היו ימי קיץ 1929, לפני פרוץ מאורעות תרפ"ט. העוזרות הערביות חזרו לכפריהן. השניים נפגשו בסתר עוד פעם אחת.

ערב המאורעות התדפקה לינה על דלת אחד הבתים בראש־פינה. בקול מהוסה לחשה לבעלת הבית שעל כולם לברוח, כי הבדואים יתקיפו הלילה. “ולמורה, אל תשכחי את המורה”, הוסיפה, ונעלמה מחייו.

לפני כמה שנים הוזמן סייד ערבי לצבוע את דירתו של ש.שלום ברחוב חנה סנש בחיפה. “שוחחנו שיחת חולין, ונודע לי שהוא מהכפר שלה. שאלתי אם הוא מכיר אותה. אמר, מכיר ויודע, היא סבתא ויש לה נכדים ונינים. היא צריכה להיות בת למעלה מ־80. שמעתי שהיא כועסת על שנתתי פומבי לרגשות אהבתנו, בעוד שהיתה תמה וטהורה”.

* * *

ב־1930 נסע ש.שלום ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת ארלנגן שבגרמניה. כמי שמעיד על עצמו שבראשו מתנגנת מוסיקה, ביקר בקונצרט בעיר נירנברג, שם ניגנה הסולנית, הכנרת קלרה פריד. “היא היתה בשבילי רוח שנתלבש בבשר, מוסיקה שנהפכה לאדם. התאהבתי בה והתאהבתי בנגינתה”, הוא אומר על אהבה עזה שהחזיקה מעמד 60 שנה, חר כל תהפוכות חייו. אחרי הקונצרט ביקש ללוותה לביתה. כשהגיעו לשם, בעיירה סמוכה, אמרה לו שלא תוכל להניח לו לשוב לבדו וליוותה אותו חזרה. כל הלילה דיברו ובבוקר החליטו להתחתן.

אחר־כך שבו לארץ ישראל והתגוררו בירושלים. כאן הוסב שמה ל“אורה”. הוא עבד בהוראה שנים ספורות, ואז התגלתה אצלו מחלת לב, ממנה הוא סובל עד היום.

“בלילות הייתי ער, כותב שירה, ובימים מלמד בבית־הספר, והרופא אמר, או הוראה או שירה, כך לא תחזיק מעמד”, נזכר ש.שלום. "כמורה הייתי מבוסס, כסופר הייתי תלוי על בלימה. לזכות רעייתי, שנתנה לי לבחור כרצוני, ובכך דנה את עצמה לחיי עוני וצער. היו תקופות שכאשר רצינו לשתות תה עם עוגה, הייתי נאלץ למכור את אחד הספרים שבספרייתי.

"חיינו משכר סופרים עבור שירים שפרסמתי בעיתון ומשיעורי נגינה שלה. נדדנו בארץ מחדר שכור אחד למשנהו, בתנאים נוראים, וכך היא לא יכלה להתקשר לתזמורת קבועה אחת. היא היתה כנרת נפלאה, וניגנה בקונצרטים רבים ברדיו. לעתים היה בינינו מתח, בייחוד כאשר היתה מתכוננת לקונצרט, או כשאני הייתי כותב יצירה שדרשה את כל נפשי ולא יכולתי אפילו לענות מלה.

“ויתרנו על כל חיי העולם הזה. יש סיפור של קרייזלר, הנגן המפורסם. גברת אחת מהחברה הגבוהה אמרה לו, הייתי נותנת את חיי כדי לנגן את הקונצ’רטו של בטהובן כפי שניגנת הלילה. והוא השיב, כן גבירתי, אבל אני נתתי”.

בספרו “הנר לא כבה” כתב ש.שלום על צעירה בירושלים שאהבה אותו וניסתה להפרידו מאשתו. “איש ואשה נוצרו להיות לגוף אחד, ואתם חיים חיי נשמות בלבד… אל תחשוב כי אשה יכולה לעמוד בסיוט הזה”, טענה כלפיו.

חמישים שנים אחר־כך, הוא מודה: “כן, זה מעשה שהיה. היא היתה רופאה צעירה, נפש עשירה מאוד. היא חשבה שהקשר שלי עם אשתי, אשר כולו רוח וכולו שירה, כובל אותי. היא התאהבה בי, ודרשה שאפרד מאשתי. זאת לא הייתי מוכן לעשות, וניתקתי את הקשר. כשנפרדנו אמרה לי: ‘אני נותנת לך שלושה חודשים לחזור בך’. כחלוף המועד שלחה לי פתק, ‘לא רצית לבוא אלי בחיי, תבוא אל קברי’. היא לקחה ציאנקלי ומתה. החוויה הזאת רובצת מאוד על חיי”.

* * *

– האם לא התחרטתם כשבחרתם שלא להביא ילד לעולם?

ש.שלום: "הפלא, האלוהים אם תרצי, העדיף שאקדיש את חיי לו. היתה תקופה ששכנות וקרובות בלבלו לאשתי את המוח שאנו צריכים ילדים, וזמן־מה היא נלכדה מהן. אחר־כך היא הסתגלה, והיתה מאושרת שנשארה נאמנה למוסיקה שלה וליצירה שלי. אשתי תרגמה להפליא משירי לגרמנית. שני ספרים כבר יצאו תחת שמה, אורה פריד.

“בחשבון סופי, שנינו מרגישים שנס נעשה לנו שלא היו לנו ילדים. אנחנו קרובים היום זה לזו כמו לפני 60 שנה. כל אחד הוא כפיל של השני. פעם, לפני שנים רבות, ניסינו לנתק את הקשר הזה, אבל ראינו שאין לנו חיים זה בלעדי זו. היא התמסרה לחלוטין ליצירה שלי. הנפלא הוא שהיא קיבלה שהיו נשים אחרות בחיי, ועמדה מן הצד, כי הבינה שאני זקוק להתנסויות מסוימות. לה עצמה לא היו צרכים כאלה. הנגינה איננה אמנות מוחשית כמו הכתיבה, שצריכה גם חושניות. שם באמת אפשר לחיות בעולם הרוח”.

ש.שלום כתב בקביעות ב“דבר”, ופרסם ספרים רבים בשירה ובפרוזה: כתביו מונים כיום 18 כרכים. הוא נחשב למי שפתח אסכולה חדשה בשירה העברית, אך לא היה שייך מעולם לשום קליקה ספרותית.

למרות נטייתו לתנועת העבודה, לא היה חבר מפלגה מעולם. עצמאותו עלתה לו בכך שנאלץ תמיד לממן את ספריו מכיסו, או מקרנות שגייס בכוחות עצמו. הוא תרגם לעברית את הסונטות של שקספיר, את היינה ורילקה. הוא ידוע מאוד בשיריו הלאומיים. בין אלה שהולחנו, “בוא ואשק לך, בני האדם”, “העמק הוא חלום”, “אדם כי ימות בעמק יזרעאל”, “חמישה יצאו מולדת לבנות”.

ש.שלום היה ידיד קרוב של ביאליק, “עד שחשתי שכל־כך נעשינו לאחד, שאחד נעשה מיותר. שמתי לו מכתב מתחת לדלת ובו כתבתי, ‘חטאתי לבדידות שלי בידידות שלי איתך. אני מוכרח לשוב אליה. לא אפגש איתך עוד בחיים’. ביאליק חי עוד כשנה, ניסה ליצור קשר, אבל אנחנו לא נפגשנו עוד”. בין ידידי־הנפש האחרים, פרופסור אנדרה נהר, והסופר מקס ברוד, ידידו הקרוב של פרנץ קפקא, והאיש שהציל את כתביו משריפה.

ב־1952, נענה ש.שלום להזמנת אבא חושי, ראש עיריית חיפה, שהציע דירות בעירו לאנשי רוח. “בחרתי בדירה הגבוהה ביותר, 52 מדרגות' וכיום אני משלם את המחיר”, הוא מחייך. הוא זכה בפרס ביאליק, פרס טשרניחוסקי, פרס ברנר ופרס אוניברסיטת ניו־יורק. ב־1973 הוענק לו פרס ישראל לשירה. ספריו תורגמו לשפות רבות. ב־1985 היה מועמד לפרס נובל לספרות. הוא נבחר לנשיא אגודת הסופרים לכל ימי חייו.

* * *

מה מרכיב את יומם של זוג ישישים עריריים, בני 85? אורה, אשתו של ש.שלום, חולה מאוד. לפני כעשרים שנה התעוורה כמעט לגמרי. “הכינור היה נופל מידה, אז החלטנו לקנות פסנתר”, אומר ש.שלום. כשבא מוכר הפסנתרים, התברר שהכסף שבידם רחוק מלהספיק. הוא ראה על הקיר דיוקן של ש.שלום, פרי מכחולו של מאנה כץ, וביקש אותו במקום תשלום. ש.שלום לא היסס, והסיר את הציור מהקיר. מאז אורה מנגנת, אך הגורל תעתע בה והיא איבדה גם את שמיעתה.

“היא אשה גאונית. מנגנת מהזיכרון. בלי לראות ובלי לשמוע, קונצרטים שלמים”, אומר ש.שלום. לפני שנתיים וחצי, בעקבות התקף־לב קשה שעבר, אסרו עליו רופאיו לטפס לקומה השלישית. היה בידו סכום כסף, ירושה של דוד. “תכננתי להשתמש בכסף לעבור לבית־אבות”, הוא אומר, “אבל בגלל התקף־הלב נאלצתי לגור במלון, בגלל המעלית”.

שנה וחצי גר ב“דן פנורמה”. כאשר ראיתי שהכסף עומד להיגמר, חזרתי הביתה", הוא אומר. שלוש מתנדבות מופיעות בתורנות בביתו ומסיעות אותו לסידורים. עוזרת באה פעמיים בשבוע. “אנחנו לא אוכלים הרבה, רק פירות וירקות, והיא מקלפת ומרסקת. בשבילי היא מבשלת חזה עוף, וזה מספיק לכל השבוע. אני עושה הזמנה בטלפון מהסופרמרקט, והם שולחים לנו. יש לנו חיים פשוטים. אין לנו הרבה דרישות”.

הוא מוסיף לכתוב כאחוז־בולמוס, רוצה להספיק. בשנים האחרונות כתב את הספרים “אלגביש”, “מאלגביש ומעלה” וספר הזקונים שלו, “ספר השמחה”. הוא מרבה לכתוב על אלוהים, יצירה, זקנה, חיים ומוות. בלילות אינו ישן. הרופא רשם לי ‘נומבון’, אבל זה מרדים אותי רק לשעתיים. שאר השעות אני ער, ומחבר בראש שירים, ורק כשאני מרגיש שהשיר מתוקן, אני מעלה אותו על הכתב".

ביומן משרדי משנת 1986 הוא מעתיק אותם, בכתב־יד גדול, רועד. משאיר שני עותקים מכל דבר, להקל על מי שיצטרך להעתיק את עיזבונו. הוא צלול מאוד. מתקיים בלי תלונות מביטוח לאומי ועוד תוספות קטנות. קורא עיתון בוקר וצופה ב“מבט”.

כל ספר שהוציא בעשר השנים האחרונות, נדמה היה לו שזה ספרו האחרון. כעת הוא שוקד על ספר חדש. כתב כבר 130 שירים. הוא בוחר בשבילנו את שיר 116 שבו הוא אומר:

לפני חודשיים, לקתה אשתו בהתקף־לב חמור. במסירות אין־קץ ישב ליד מיטתה במחלקת טיפול נמרץ, ומאז לא הצליח לכתוב. אחרי כל השנים שבהן הקריבה אשתו למענו בלי גבול, הוא דוחק למענה את הדבר החשוב לו מכול, הכתיבה. “אני מאושר ומופתע מהמסיבות שעשו לי כעת, במלאת לי 85 שנה”, הוא אומר, “אבל הייתי ממיר הכול לו יכולתי לכתוב עוד חמש שורות של שיר”.

אני מן הפצועים שאינם זועקים", מחייך ש.שלום, ומוסיף: “יש משפט תלמודי שעשה עלי רושם מילדות: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. תמיד הרגשתי שאין שירתי מתקיימת אלא אם אמית עצמי עליה ואתן לה את כל חיי וגופי ונפשי. ואני נתתי. ויתרתי על הכול. האם הקורבן היה כדאי? בלי ספק. יש לי רגעים שאילו לא חרדתי לאשתי שתישאר לבדה, הייתי מסוגל להתאבד מרוב אושר, שאני אחד עם אלוהים ועם היקום. מן המוות אינני ירא. אני רואה שדופקים כבר בדלת, אני שומע כבר את הפעימות, הולכות ומתחזקות. הייתי רוצה רק להשלים את מה שעוד יש לי לכתוב, ואז אעבור בחיוך לעולם הבא. לא אעשה מהמוות עניין גדול”.

כעבור ארבעה שבועות, בראשית מרס 1990, הלך ש.שלום לעולמו. רעייתו נפטרה כשנה אחריו.

1900—1973

מותה של אשתו האהובה מירה, ב־1970, היה תחילת הסוף. אברהם שלונסקי חי עוד שלוש שנים אחריה, אבל מאז הערב שבו הלכה לישון ולא קמה, שקע. רצה להיכנס למיטה, להינעל בין כותלי הבית. בתו רותי היתה אז שבועות ספורים אחרי לידת אורן, צעיר ילדיה. היא לקחה את התינוק, עזבה מיד את קיבוץ שער הגולן, שבו היא מתגוררת עד היום, ומיהרה לבית ילדותה, ברחוב גורדון 50 בתל אביב. חודשים אחדים שהתה שם עם אביה. “ערב אחד, זו היתה שעת בין־ערביים וישבנו בחדר האפלולי ולא הדלקנו את האור ודיברנו בינינו”, היא מתרפקת על שעה רחוקה של קרבה. “ואז אבא אמר לי, ‘תראי, רותי, זה לא יכול להימשך כך. לך יש בקיבוץ בעל ובית, את צריכה לנהל את חייך, ואני צריך ללמוד להתיידד עם הבדידות’. המשפט הזה, כנראה, נחרט בו, כי זמן קצר אחר־כך כתב שיר על המעמד ההוא”.

רותי שבה לקיבוץ עם בנה התינוק אל בעלה ואל ילדיה, סיגל ודגן. “אבא ניסה בכוח לצאת מבדידותו. כל השנים עבד כעורך ב’ספריית פועלים'. כאשר אמא היתה בחיים, השתדל לעשות את עבודות העריכה והתרגום בבית, בחדר העבודה שלו. עכשיו אמר לי, ‘אני מכריח את עצמי ללכת למשרד בכל בוקר. מה שהייתי רוצה, זה בעצם, להסתגר מהעולם ולברוח מהחיים’. אז גם התקרב מאוד אל המשורר אברהם חלפי. היו משוחחים ערבים שלמים. אני לא זוכרת מי משניהם, אבא או חלפי, סיפר לי, שהיו יושבים יחד, והבדידות היתה חובקת כמו אדרת ומקרבת אותם זה לזה”.

רותי אשל־שלונסקי, בתו היחידה של המשורר, מתהלכת עטופה בשמותיו: שלונסקי, וגם אשל, ראשי תיבות שמו, הכינוי שבו חתם לעתים על יצירותיו. זמן רב היתה קיבוצניקית מן השורה ונמנעה מכל עיסוק בספרות. הכביד עליה הנטל של להיות ‘בתו של’.

“הרתיעה הזאת התחילה אצלי מוקדם מאוד”, היא אומרת, "הייתי בכיתה ג' או ד'. כתבתי בבית חיבור. המורה ביקשה, שאקרא אותו באוזני כל הכיתה, והרעיפה עליו שבחים. הילדים שמעו וגיחכו: נו, בטח שזה חיבור טוב, אבא שלה כתב לה אותו. התגובה הצוננת הזאת ריפתה את ידי. רדף אותי העניין הזה, שלא מעריכים אותך או פוסלים אותך בגלל מה שאתה, אלא בגלל אבא שלך. לכן ניתקתי כל מגע עם הספרות.

“בבית המשכתי לקרוא, אבל כלפי חוץ השתדלתי לא להפגין כל התעניינות בנושא. ב’תיכון חדש', שבו למדתי, פשוט לא נכנסתי לשיעורי ספרות. כאשר נשמע צלצול להיכנס לכיתה, נשארתי בחוץ. המורים, כנראה, הבינו אותי. לא הטרידו אותי יותר מדי”. אבל הזרעים, שנזרעו בה בבית, נבטו. “כאשר בגרתי ויכולתי להשתחרר מהתסביכים ומההפרעות, הרשיתי לעצמי להתחבר אל הדברים שבאמת מעניינים אותי”.

היום, רותי אשל היא מרצה לספרות בסמינר הקיבוצים. עבודת המוסמך שלה עוסקת בשירתו של שלונסקי. השנים שחלפו והאפשרות להביט באביה בעיניים מפוכחות של חוקרת, קירבו אותה אליו. אולי משום כך הסכימה לראשונה לדבר על בית הוריה.

* * *

אברהם שלונסקי נולד באוקראינה ב־1900. שנת לידתו, חש, פתחה את “המאה הנפלאה והארורה הזאת”, כפי שהגדיר את המאה ה־20. בעיניו היתה זו אחת ההוכחות לכך, שמוטל עליו להיות יוצר מהפכני ומרדן.

נראה לו סמלי, שנולד בין שני עולמות מנוגדים: אביו, טוביה שלונסקי, היה בורגני, דתי, חסיד חב"ד ומקורב לרבי מלובאביץ'. שלונסקי־האב היה מוסיקלי מאוד, והלחין את “שחקי שחקי” של שאול טשרניחובסקי. האם ציפורה היתה מהפכנית רוסייה, והשתתפה בפעולות מרי. בצל קורת ביתה מצאו מסתור נרדפי משטרת הצאר.

ארבע בנות, שני בנים. לימים, הקימה כל המשפחה את ביתה בארץ ישראל. “אני זוכרת, ששאלתי את סבתא ציפורה”, נזכרת רותי, "איך כאם לשישה ילדים הצליחה להתפנות ללכת להפגנות, לחלק כרוזים ולהסתיר נשק. והיא השיבה, ‘מה הבעיה? המבשלת בישלה, העוזרת ניקתה את הבית, הגנן דאג לכל השאר, וכך יכולתי להתמסר לפוליטיקה’ ".

המעורבות הפוליטית היתה גם נחלתו של הבן אברהם. כאשר בגר, השתייך המשורר למחנה השמאל בארץ־ישראל, השתתף בכינוסים ובקונגרסים וביקר בבריה“מ. שמו קישט את המקום ה־120 ברשימת מפ”ם לכנסת.

במחזור השירים “ויהי” תיאר שלונסקי את בית הוריו, חידד והדגיש את עולמותיהם המנוגדים של אביו ושל אמו:

שלונסקי תיאר את סבו מצד אימו כשיכור, מנודה ונרדף, שנקבר מאחורי הגדר. “לא מצאתי שום עדות חיצונית לדמות הזאת של הסב”, אומרת ד"ר חגית הלפרין, המופקדת על ארכיונו של שלונסקי באוניברסיטת תל־אביב. “העובדה, ששינה פרטים בביוגרפיה שלו, מוכיחה, ששאף ליצור מיתוס מחייו, כמו שעשו משוררים נוספים. הוא רצה להיות סמל למשורר המודרני: בעל דמות היגון, הנושא על מצחו את אות קין. אדם שנעזב על־ידי אלוהיו, אך שואף לאלוהות”.

רותי אשל: “בארון הספרים של אבא היו ספרי קודש, והוא גילה בהם בקיאות רבה, אבל הבית היה חילוני במופגן. אף פעם לא לקחו אותי לבית־כנסת, וכאשר ביום הכיפורים רציתי לשמוע תפילת ‘כל נדרי’, הלכתי עם הורים של חברה שלי. כאשר בגרתי, התלוננתי בפני אבא, שהוא גרם לי עוול בעניין הזה. הבית היה ליבראלי עד זוועה, ואבא לא חשב, שצריך לכוון אותי. כאשר הודעתי בגיל תיכון, שאני הולכת לקיבוץ, וקיבוצניקית לא צריכה לעשות תעודת בגרות, ההורים לא התרגשו ולא הכריחו אותי ללמוד”.

אחָיו של שלונסקי בורכו כולם בכישרונות מוסיקליים. אחותו ורדינה היתה למלחינה מחוננת וחיברה לחנים לאחדים משיריו. אחות אחרת, אידה, הפכה לזמרת אופרה מפורסמת, ישבה בפאריז ונודעה בשם הבמה שלה — נינה ואלרי. האח דב היה מתימטיקאי וכנר.

“אבא דווקא היה הבן הפחות מוצלח. לא היה לו כישרון למוסיקה, הוא לא ניגן, היה שובב גדול, והתמחותו העיקרית היתה בכדורגל”, מספרת רותי. “לכן, כאשר מלאו לו 13, שלחו אותו הוריו לארץ ישראל, ללמוד בגימנסיה הרצליה, בתקווה שכך יהפוך לאדם מיושב בדעתו”.

התעודה השמורה בארכיון הגימנסיה מעידה, ששלונסקי היה תלמיד חלש עד בינוני. אנשים שהכירו אותו סיפרו, שאצבעותיו היו מוכתמות בדיו מכתיבת שירים. כאשר פרצה מלחמת־העולם חזר לרוסיה, אבל בינתיים הצליח לקלוט את השפה העברית בהברה הספרדית, המודרנית. כך כתב גם את שיריו. שלונסקי הוא המשורר הראשון, שהעביר את השירה העברית מההברה האשכנזית, המלעילית, שבה כתב ביאליק, להברה הספרדית, המלרעית.

כאשר שב לארץ ישראל ב־1921, כבר היה נשוי לאשתו לוסיה. כמעט שנתיים עבד בגדוד העבודה כסולל בכביש עפולה־נצרת, וחי בעין־חרוד. “פייטן־סולל בישראל”, קרא לעצמו שלונסקי, איש העלייה השלישית, וכתב שירים בסתר. ב־1922 התפרסם שירו הראשון. מאז 1925, ובמשך רוב חייו, עבד לפרנסתו כעורך ספרותי, כמשכתב וכמתרגם בעיתונים “דבר”, “הארץ” ו“על המשמר”.

לאברהם וללוסיה שלונסקי לא היו ילדים. “לוסיה היתה אשה יפה מאוד, כפי שמעידות התמונות שראיתי בבית”, אומרת רותי אשל. “היא שיחקה ב’אוהל', אבל נשארה זרה לחלוטין להוויה הארצישראלית. היתה אשת התרבות הרוסית ולא הצליחה להתחבר לרעיון הציוני, לחלוציות, לשליחות, שאבא לקח על עצמו בתחום הלשון, הספרות והתרבות העברית. לוסיה שלונסקי היתה מנוכרת לכל הדברים האלה”.

שלונסקי היה תמיד משורר מרדן, עירוני, מודרני, תיאר את מצבו של האדם בן־זמננו. בכל זרם ספרותי שהשתייך אליו היה החדשן, הבועט. הבלורית הסבוכה שלו והכובע המשונה, רחב השוליים והקרוע מלמעלה, היו סמלו המסחרי.

ב־1926 הצטרף לכתב־העת הספרותי “כתובים”, ועם דור הצעירים נאבק בסמכותו הספרותית של ביאליק. הוא שאף לבטא את רוח ארץ ישראל הנבנית. יחד איתו היו אליעזר שטיינמן, ישראל זמורה ויעקב הורוביץ.

ב־1932 התפרקה החבורה. שלונסקי, הורוביץ ואחרים יסדו את חבורת “יחדיו”, אליה הצטרפו נתן אלתרמן, רפאל אליעז, לאה גולדברג ואלכסנדר פן. כולם עבדו לפרנסתם בעיתונות או בהוראה, היו נפגשים בערב, בתום יום העבודה, בבתי־קפה, ופרסמו את יצירותיהם בכתב־העת החדש שהקימו, “טורים”. כדי לממן את הוצאות ההדפסה, היו מחברים פרסומות לחברות מסחריות. הקופירייטר שלונסקי הוא האחראי לסיסמאות כמו “אפשר לרמות את בני־האדם, אך לא את בני המעיים”, “אל תפתח פה לסרטן”, ו“אותה הגברת באדרת אחרת”.

היו שקראו לו ‘לשונסקי’. ובאמת, הלשון היתה המרכיב העיקרי של שירתו. רותי זוכרת את אביה יושב בחדר העבודה שלו המוקף ספרים משלושת עבריו, ערימות עצומות של ניירות על השולחן, והוא מחפש מלים. "בעזרת הידיים היה מנסה לברוא את המילה המדויקת, שהיה זקוק לה. למשל, היה צריך להביע מלה, שתבטא תנועה גלית מסוימת. אפשר היה לראות אותו מנופף בידיו, חוזר על התנועה הגלית שוב ושוב, עד שהתנועה היתה מדליקה במאגרי המלים שבמוחו את המלה הנכונה.

"הוא הרכיב משקפיים, והמציא להם שם חדש, ‘משכחיים’, כי תמיד היה שוכח איפה הניח אותם. אני זוכרת, איך היה שוכב על בטנו ומתענג על מילונים. הוא קרא מילונים, כמו שאנשים אחרים קראו רומנים, והיה מתגלגל מצחוק, כאשר נתקל במלה משונה. אין מילון או לקסיקון בשפה העברית, שלא נמצא בביתנו. ליד שולחן האוכל היינו מדברים על מלים. וכאשר היה פקפוק, אם צריך לומר כך או אחרת, אם יש או אין מלה כזאת, היה מכריז, ‘רגע! אין מה להתווכח, יש מילון!’. והיה ניגש לחדר העבודה שלו ובודק. תמיד היו ארבעה־חמישה ספרים פתוחים בחדרו, והוא נהג לקרוא בהם לחלופין: עשר דקות בספר אחד, חמש דקות בספר אחר, רבע שעה בספר שלישי.

“הוא לא היה אבא רגיל. מעולם לא הלך איתי לים או לגן־החיות או למגרש המשחקים לשחק בכדור. השפה היתה מגרש המשחקים שלו, והוא אהב לשחק איתי במגרש שלו. למשל, היה אומר לי מלה — ואני הגשתי לו חרוז, או מלה נרדפת. לפעמים היה מדקלם לי שורה, ואני הייתי צריכה לחרוז אותה. או שהיינו רושמים מלה ארוכה וממציאים ממנה מלים רבות ככל האפשר. את האהבה ללשון העברתי לילדים שלי”.

* * *

מאז ומעולם הִרבה שלונסקי לתרגם. הוא שלט ברוסית, בגרמנית, בצרפתית וביידיש, ותרגם להפליא את פושקין, טולסטוי, גוגול, צ’כוב ואחרים. אף שלא היה מסוגל לנהל אפילו שיחת חולין באנגלית, תרגם כמה מחזות של שקספיר, כולל “המלך ליר”, כאשר הוא נעזר בתרגום מילולי ובהשוואה של התרגומים הקיימים בשפות שבהן שלט. כל תרגומיו, אגב, נחשבים למעולים עד היום, אם כי יש שקובלים, על שהם כתובים ‘שלונסקאית’.

“אבא, וגם לאה גולדברג, רפאל אליעז והאחרים, ראו בתרגום שליחות. הם חשו מחויבות להעביר לתרבות העברית המתחדשת את פאר הספרות והשירה הקלאסית. היתה להם אמביציה להוכיח למפקפקים כי גם בעברית אפשר, וכי זו לשון חיה ועשירה ככל לשון אחרת”, אומרת בתו.

שלונסקי היה פרפקציוניסט. את ספריו שלו היה משכתב שוב ושוב, גם כאשר נדפסו במהדורה הרביעית והחמישית. “אמרו עליו”, נזכרת בתו רותי, “שאין דבר, ששלונסקי עובר עליו בלי לתקן אותו, חוץ מהכביש. אפילו כשהיה קורא יצירות מופת של סופרים אחרים, היה שוכב עם עיפרון ביד, ועורך את העמודים המודפסים”.

בתי־הקפה של תל־אביב הישנה היו אז זירה להרבה מאבקים ספרותיים, שנלווה אליהם רעש וקצף. ידידו, יעקב הורוביץ, סופר, מבקר ועיתונאי, השתתף לצדו בכל הפולמוסים. רק טבעי היה ששלונסקי יתוודע אל מירה, שחקנית ב“מטאטא” ובלהקת “כל הרוחות”, רעייתו של הורוביץ ואם בתו, דנה.

הרומן התחולל מעל ראשי בני־הזוג החוקיים. “נכון, זו היתה אהבה גדולה מאוד, אבל אין מה להרחיב עליה את הדיבור”, מסמיקה הבת, "מאז כבר צצו שערוריות אחרות, שסיפקו לרכילאים שמחה להתעסק בה. בסופו של דבר, נפרדה מירה מיעקב הורוביץ, ושלונסקי נפרד מלוסיה, ושניהם, יחד עם דנה, הפכו למשפחה.

“אני נולדתי כמה שנים אחר־כך, כאשר זו כבר היתה עובדה ישנה, שלא הסעירה איש. אני זוכרת את יעקב הורוביץ, אביה של דנה. באירועים משפחתיים, אבא והורוביץ היו נפגשים, והיחסים ביניהם היו קורקטיים לחלוטין. מה יעקב הורוביץ הרגיש בתוך תוכו, הרי אינני יכולה לדעת”.

יעקב הורוביץ, ד“ר לפילוסופיה מאוניברסיטת וינה, נישא בשנית. כלפי חוץ שיקם את חייו. במשך 22 שנים היה העורך הספרותי של “הארץ”, ורבים שיחרו לפתחו. מעולם לא גילה איבה לשלונסקי ולא הביע בפומבי את כאב האשה הנגזלת, את צער הבת שאיננה חיה איתו. “חג לספרות העברית”, כתב הורוביץ ב־1959 בביקורת מתמוגגת לתרגומו של שלונסקי ל”הדון השקט" של שולוחוב. “זוהי לשון פרוזה עברית, שטובה ממנה אין להעלות על הדעת”.

רותי אשל: “אנחנו היינו בית, שיש בו שתי ילדות. לא הרגשתי אף פעם, שיש משהו מיוחד בעניין הזה. אני קראתי לאבא ‘אבא’, ודנה קראה לו ‘אברהם’, אבל זו היתה המשפחה וזהו, גם אם לאחותי דנה היה אבא אחר. אף־על־פי שלא היה ספק בעיניו שהבת זו אני, דנה גרה בבית, והוא הכיר אותה מקודם ואהב אותה מאוד”.

דנה נישאה לשחקן נתן כוגן, היתה מראשוני הטלוויזיה הישראלית, מפיקה בכירה ומנהלת מחלקת הדרמה. בתה טלי היא נושא ספר הילדים “אני וטלי בארץ הלמה”, שכתב לה “סבא אברם”, הוא אברהם שלונסקי. את המחזמר “עוץ לי גוץ לי” הקדיש שלונסקי לנכדתו הבכורה סיגל, בתה של רותי. שיריה של סיגל אשל, סטודנטית בתל־אביב, כבר התפרסמו באחד המוספים הספרותיים.

לוסיה שלונסקי נשארה לבדה. אחר־כך חיה עם שחקן מ“האוהל”. “סופה היה מר”, אומרת רותי אשל, “היא היתה אלכוהוליסטית עוד מהבית, ומצבה הלך והידרדר. משך שנים היתה מאושפזת בכל מיני מוסדות ובתי־מרפא. זמן רב אחרי שהיא ואבא נפרדו, שלחה יד בנפשה”.

נישואיהם של מירה ואברהם שלונסקי היו חמים ומלאי שמחה וסיפוק, ושלונסקי חש, שסוף־סוף מצא את תיקונו. “בניגוד ללוסיה, אמא היתה מעורה היטב בעולם הספרותי, שהיה כל־כך חשוב לאבא, והבינה את המשימות החברתיות והתרבותיות שהוא לקח על עצמו”, מתארת בתם. “היא היתה קוראת ספרים כפייתית וידעה היטב שפות רבות. היתה מביאה לו ספרים ואומרת: ‘תשמע, זה ספר חשוב, אתה מוכרח לתרגם אותו’. השותפות העיקרית שלהם היתה בעבודת התרגום. הוא לא היה נותן תרגום לדפוס, בלי שהיה בודק אותו עם אמא. היא היתה יושבת מולו ומחזיקה את המקור, אבא היה קורא לה שורה־שורה של התרגום שלו. כך היו יושבים שעות, והיא היתה מעירה, אם הגיע לדרגת הדיוק הרצויה. היתה אחווה מאוד גדולה ביניהם, הם חילקו אותו עולם”.

מירה שלונסקי, צעירה מבעלה בשבע שנים, עבדה בתחילה כשחקנית, ורותי זוכרת את עצמה נגררת לחזרות אחרי אמה, משתעממת ומפריעה. “אבל לחם מזה לא היה, ולכן אמא למדה להיות אחות ועבדה במרפאת השיניים של בתי־הספר בתל־אביב, עד שיצאה לפנסיה”.

אברהם שלונסקי לא העלה מעולם על הכתב את הסערות הרגשיות שהתחוללו בחייו. “איזה אסון, איזו קללה היא לי, שאיני מסוגל לדבר על הכמוס עמי, על הפרטי, עם שום אדם, יהיה אשר יהיה”, רשם ביומנו, “והרי מרגיש אני, כי הנני זקוק לפתחון־פה, להתפרקות. איני יכול, איני יכול עוד לצבור הכול בתחתיות האני הפרטי שלי, בסוד, בסוד כמוס עמי… סוד, שאינו בא לידי גילוי, הוא משקע מסוכן לנפש, הוא סתימת הצינורות. האם לא זה שורש השתיקה שלי בזמן האחרון, שתיקת השיר שלי?”

רותי אשל: “אצל אבא זו היתה גם נטייה שבקו אופי, וגם השפעה פואטית. הוא האמין, ששירה אסור שתהיה תיעוד של אירועים ביוגרפיים. אמרו עליו, שלא כתב שירי אהבה. הוא אמר, ‘אינני רוצה, שכאשר אני כותב שיר, ישאלו אותי מה שמה של הבחורה, והיכן היא גרה’. הוא האמין, שכמו שהדבורים מייצרות דבש לא מפרח אחד, אלא מצוף שנאסף ממאה פרחים, כן המשורר מלקט חוויות, ורק אחרי עיבוד והתכה, מגבש את החוויה לשירה, הנושאת את ניחוחו הרחוק של האירוע”.

התקופה הסוערת ההיא לא השאירה איפוא סימנים גלויים בשירתו של שלונסקי. המחפש בשיריו מאותם זמנים, שבהם אירעו הדברים, לא ימצא לא את לוסיה, ולא את מירה, לא אהבה, לא כאב ולא בגידה. רק בשנותיו האחרונות, כאשר מירה האהובה עליו כבר לא היתה עוד בבית ברחוב גורדון 50, חיבר אברהם שלונסקי, מתוך געגועיו, מחזור נפלא של שירי אהבה לאשתו המתה. הוא לא קרא לה “מירה”, ולעצמו לא קרא “אברהם”, אלא “חו־א־לו” ו“אברי”. אבל הוא לא התאפק, ורשם, “חו־א־לו של גורדון 50”.

והוא קורא לה בגעגועיו כי עזים:

רותי אשל: “ביום שבו ירדו השירים האלה לדפוס, עוד טלפן אבא להוצאת ספריית פועלים וביקש להוסיף שתי שורות לשירו האחרון: ‘עצום עפעפי ערב,/ עצום עפעפיי’. בערב יצא לבלות עם ידידים, אחר־כך ליוו אותו הביתה, נכנסו ושתו איתו כוס תה. ואז הידידים עזבו אותו, ואבא הלך לישון, ונרדם לעולמים”.

ימים ספורים אחרי מותו, כתב יעקב הורוביץ, הבעל הנגזל, רשימה ב“הארץ” לזכרו של שלונסקי. “מי שהכירו, מי שראהו בסדנתו, מי שארח עמו לשולחן אחד — נתברר לו במוקדם או במאוחר, כי לעולם ובלי שינוי כמעט, בוקע מפיו קול המהפכה… אכן, נסיך שירתנו החדשה היה, ולוחם נלהב למען ערכיה, וכבד האבל בהסתלקותו”.