רקע
אילת נגב
אלישבע: לא היה זה אושר, אף לא חיים...
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995
אלישבע1.png

1888–1949


מבית-ההחלמה לחולי־שחפת בצפת כתבה ב־22.8.25 רחל המשוררת לאחותה שושנה בלובשטיין: “להיות, כדברי טשרניחובסקי, בעלת כשרון, לא דבר גדול הוא (בלי צביעות יתרה), כי חוץ ממני, עוד שלוש נשים כותבות שירים בשפת הקודש. והן: אלישבע, בת־מרים, ואסתר ראב. לפי דעתי, אני הנני עולה על בת־מרים, משתווה עם אלישבע, ונופלת מאסתר ראב”.

24 שנים לאחר־מכן, חשה המשוררת אלישבע ביחובסקי ברע, ונסעה להתאושש בחמי טבריה. בבדיקות בבית־החולים של טבריה נתגלה סרטן בגופה. כשנפטרה ב־27.3.49, והגיעה לקבורה אל אנשי חברה קדישא, נודע מה שאלישבע עצמה לא טרחה במיוחד להסתיר: שהיא נוצרייה, ולא התגיירה. אחרי דיון סוער מה לעשות בנוכרייה, הוחלט להקצות לה מקום של כלימה בחלקת עניי הקהילה של טבריה.

“כשהגיעה הידיעה אלינו”, סיפר אברהם ברוידס, אז מזכיר אגודת הסופרים, “יצאתי באופן דחוף לטבריה, ובידי מכתב רשמי מטעם אגודת הסופרים בחתימתם של יעקב פיכמן, דוד שמעונוביץ ואשר ברש, המעידים שהנפטרת היתה משוררת עברייה חשובה, וחלילה לחברה קדישא לגרום לביזיון המת. מחובתה למנוע שערורייה ציבורית. שליחותי הצליחה, וההתערבות הועילה. ראשי חברה קדישא נסוגו ואמרו לי: אתם יכולים לקחת את הגופה ולהעביר אותה לכל בית־קברות”.

קבוצת כינרת התנדבה לשמש מקלט ופתחה את שערי בית־העלמין שלה לרוסייה הפרבוסלבית, שחיה בארץ־ישראל, היתה נשואה ליהודי וכתבה עברית.

* * *

מעברו של קו הטלפון בעיירה פנזאנס שבדרום־מערב אנגליה, מרימה את השפופרת מירה ליטל, בתה היחידה של אלישבע: “אני נורא מתגעגעת לשפה, אני חיה פה כבר 44 שנים ואין עם מי לדבר עברית”, היא מתרגשת, בראיון העיתונאי הראשון שלה על אמה.

את הלכות “מיהו יהודי”, שבגללן כמעט נקברה אלישבע מחוץ לגדר, למדה הבת מירה על בשרה. כשעמדה להינשא בחורף 1946 – אז תלמידה מצטיינת בגימנסיה הרצליה, שגדלה כצברית לכל דבר – ביררה בתמימות אצל הרב, אם צפוי קושי בנישואין עם חייל אנגלי. “ממילא את יכולה להינשא רק לנוצרי, אַת גויה, רק אביך יהודי”, נאמר לה. מירה ובחיר־לבה נישאו בנישואים אזרחיים, ועקרו לאנגליה.

רק מבטא אנגלי קל מעטר את העברית הצחה של מירה ליטל: “בעלי לא אהב את העבר הארצישראלי שלי והשפיע על שתי הבנות הגדולות לכיוון הזה. לא מעניין אותן מי היתה סבתן. לפני 10 שנים התגרשתי, והתחלתי לחזור אל עצמי. בתי הצעירה, הילארי, העוסקת קצת בעיתונות, כבר הרבה יותר קרובה אלי ויותר מעוניינת לשמוע על סבתה אלישבע, המשוררת העברייה. היום יש לי תלמידה פרטית אחת, שלומדת אצלי עברית. זו הדרך היחידה שלי לשמור קשר שוטף עם השפה. אני גם מתרגמת מעברית לאנגלית את שיריהם של אלישבע, רחל וביאליק. אבל מובן, שאהיה תמיד חצויה”.

* * *

אלישבע נולדה כייליזבטה ז’ירקובה ב־1888, ברוסיה. אביה, איוואן ז’ירקוב, פרבוסלבי בדתו, היה מורה וסוחר ספרים. אמה, אומנת אנגלייה שמשפחתה הגיעה לרוסיה, מתה כשמלאו לה שלוש. היא חונכה בבית דודתה האנגלייה במוסקבה, למדה בגימנסיה לבנות ובקורסים לפדגוגיה, ונמשכה לצד האנגלי בביוגרפיה שלה.

ליהדות התקרבה באמצעות חברה ללימודים, שבביתה הרבתה לשהות. התפעלה מנרות השבת, מהמשפחתיות ההדוקה. בשירים שכתבה באותה תקופה, הביעה את געגועיה ליפה ולנאצל שביהדות.

מירה, הבת: “אמא התקרבה ליהדות דרך השפה העברית. זה נראה לה מאוד אקזוטי ומיסטי ששפה, שהיתה כמעט מתה במשך 2000 שנה, מתעוררת לחיים בזכות אליעזר בן־יהודה שכזה. היהדות נראתה לה ככת־סתרים. אחיה היה בלשן, שלמד ולימד את לשונות המזרח, ורק טבעי היה, שב־1913 הלכה ללמוד עברית בארגון שנשא את השם ‘אגודת חובבי לשון עבר’. שם פגשה את אבא”.

זמן קצר אחר־כך כבר תרגמה לרוסית את “ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך” של יהודה הלוי וסיפורים של ברנר. התאהבותה בשפה העברית היתה מיידית. כמהופנטת, נטשה את התרבות הרוסית מאחוריה.

שמעון ביחובסקי, עסקן ספרותי ומו“ל, כבש את מקומו בלקסיקונים של הספרות העברית כבעלה של אלישבע, וכידידם של גנסין וברנר. “אח יקר, אח חביב, אחי היושב בקירות לבבי”, מכנה אותו י”ח ברנר במכתביו. צפרירה גנסין־ספקטור, בתו של מנחם גנסין, ממייסדי“הבימה”, זוכרת את ביחובסקי כאינטלקטואל רוסי חמור־סבר, עם משקפיים עגולים והבעה נמרצת.


“אהבתם ידעה תהפוכות”, אומרת המשוררת אורנה רב־הון, שכתבה עבודת מוסמך באוניברסיטת תל־אביב על שירתה של אלישבע, ושקועה בכתיבת רומן על חייה. “הם היו יחד ונפרדו לסירוגין, ושנים חלפו עד שנישאו בנישואים אזרחיים ב־1920. היא לא התגיירה. הדת לא מילאה תפקיד בחיי אף אחד משניהם. שיריה ומכתביה מגלים רמזים של אהבות אחרות. היא היתה מתאהבת בכל פעם, היו לה כל מיני רומנים, אבל בעלה השלים עם כך. היא היתה נפש מיוסרת, שלא השתלבה בשום מקום, גם לא במסגרת הנישואים”.

“אך אתה רחוק מגני. נסגרת מחוץ לחומה,/ ואין לך מבוא אל משכן התעלומה…/ תמונתך על הקיר תלויה, ולא יתמהו הזרים;/ אגב ישאלו ‘מי הוא זה?’ ודבריהם קרים, / וקשה עלי התשובה, כי מה אוכל לענות?/ רק בגן־נפשי הנעול פורחות שושנים לבנות…”

(“גני עודנו פורח” הוצאת “עדי”, 1945)

“אתה מקנא בי?” כתבה אלישבע לידיד, כשכבר היתה נשואה שבע שנים, ואם לבת. “הנאתי נמצאת תמיד בדברים שאינם ברשותי. מהאנשים שאני אוהבת – אחד יש במוסקבה, שלא אוכל לעולם לגעת בקצה ידו, והשני בפאריז, שראיתיו במשך יום וחצי אחרי הפסקה של 10 שנים, והשלישי… וכן הלאה”.

ב־1921 פרסמה שיר ראשון בעברית וחתמה עליו “אלישבע”. אחר־כך סיפורים קצרים ורומן סוער ומרתק מחיי הבוהמה הרוסית, “סמטאות”.

פרופסור הלל ברזל, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן: “‘סמטאות’ הוא הישג בלתי־מעורער של אלישבע, כמספרת בעלת שיעור קומה בלשון העברית. השליטה בשפה היא של סופרת עברייה לכל דבר. היא מתארת ללא מעצור גוונים וגוני־גוונים של רגשות והתלבטויות. ברומן, בסיפורים וגם בשירים, האהבה היא המוטיב המרכזי אצל אלישבע. אהבה המשאירה את האוהבת על הסף, ללא מילוי הכיסופים, תוך שהייה מתמדת בתחומי הכמיהה והחלום. הלב הוא מלת־המפתח בכל יצירתה”.

אלישבע, כמספרת, מזדהה עם הצעירות היהודיות, המושפלות בידי מאהבים רוסיים חסרי־מצפון, חרדה לגורל העם היהודי, ורואה בציונות את הפתרון. ברוב יצירותיה, הגיבורה הראשית היא יהודייה בחברה רוסית, שאיננה מצליחה למצוא את מקומה. חירות מינית גדולה מאפיינת את התנהגות הנשים.

הבת מרים (מירה) נולדה ב־1924. “והנה התקווה, שתגדל אצלי ילדה טובה ובריאה, ותהיה בת־ישראל כשרה”, כתבה אלישבע לאבי־בעלה, והוסיפה: “ועוד מקווה אני ומתפללת לה' מקרב לב”. מקץ שנה עלו לארץ־ישראל והתיישבו בתל־אביב.

הקהילה התרבותית בארץ התלהבה מהנוכרייה, שאימצה לעצמה את גורל העם היהודי. במחברת חומה של בית־ספר הדביק שמעון ביחובסקי, הבעל המעריץ, את כל גזירי העיתונות, שליוו את הקריירה של רעייתו האהובה.

“אף היא מן הנסים של תקופתנו האחרונה, תקופת האפשרויות הבלתי־מוגבלות, אלישבע בת הגזע הארי, אשר הלכה ודבקה בעם השמי העתיק ביותר ובאלוהיו ובלשונו”, התמוגג עיתונאי אחד. “היא גיורת־הצדק האמיתית בתקופת נושאי צלב־הקרס והקו־קלוקס־קלאן”. ובעיתון “הארץ”: “ברוך מחיֵה המתים! אלישבע, משוררת ענוגה זו, כלטיפתה של רוח אביב תעבור על פנינו מדי שירה, באה לחג הפסחא לא”י…".

כתב המבקר חיים תורן: “שירת אלישבע, כשירת רחל, השלימה משהו שהיה חסר בשירת משוררינו הגברים – הנגינה הקלה, החוש הדק לקליטת רשמים אינטימיים, צלילי הלך־רוח פשוטים, טהורים”.

אורנה רב־הון: "שבע שנים עברו עליהם בשמחה ובריקודים. שמעון ביחובסקי התמסר לחלוטין לקריירה של אשתו. נראה לי, שהוא היה הדמות הטראגית בסיפור. הוא ביטל את עצמו. היו לו כשרונות ספרותיים, אבל הוא לא פיתח אותם כלל. הוא היה טיפוס של מאחורי הקלעים, שמטפח אחרים, אך לא מעז להתמודד בעצמו עם יצירה. בשלבים הראשונים, הוא דִרבן אותה לכתוב, וייעץ לה לאיזה עיתון לשלוח את שיריה.

“כאשר התפרסמה, הפך לאמרגן שלה, וארגן לה ערבי־קריאה בארץ ובאירופה. אנשים קנו כרטיסים ל’נשף אלישבע' כדי לשמוע אותה קוראת משיריה. לביחובסקי היו מהלכים בחוגי הספרות, והוא הזמין נכבדים כטשרניחובסקי וקלויזנר להרצות בנשפים האלה על שירי רעייתו. בהוצאת הספרים שלו, ‘תומר’, הוציא לאור את שיריה ואת סיפוריה. שניהם התפרנסו רק מעבודתה הספרותית והיו תלויים מאוד זה בזה. היא היתה זקוקה לדחיפה שלו, והוא היה תלוי ביצירה שלה”.

בארכיון אלישבע במכון “גנזים” בתל־אביב נתקלתי בדף מצהיב, פיסת חיי יומיום של משפחת ביחובסקי.

“תזכיר למרים בת אלישבע, מאת אמא”, רשום בראש העמוד. באותיות של מכונת־כתיבה מדגם שאיננו עוד, הדפיסה האם הוראות לבתה בת השש. בטור א‘, רשימה ארוכה של איסורים: “אסור להתהלך בבוקר בכתונת־לילה; אסור לבקש כסף כדי לקנות סוכריות על מקל. אסור בדרך מבית־הספר לסור לאיזה מקום”. ובטור ב’, רשימה של “צריך”: “צריך להזכיר לאבא, שאת הראש רוחצים פעמיים בחודש. צריך להזכיר לאבא, שיגזוז לך את הציפורניים, אם הן גדולות מאוד”. ובטור ג', הקצר מכולם, “מותר”: “מותר לבקש את אבא שיילך אתך פעם לראינוע, אבל לא יותר מפעם אחת בחודש, ובתנאי שאבא בעצמו ירצה ללכת ויסכים שתראי את הסרט הזה. להתווכח עם אבא אסור!”

מירה ליטל צוחקת, כשאני קוראת לה מהדף שמצאתי בעיזבונה של אמה, וצחוקה סוגר פער של 60 שנות חיים. “אני זוכרת, איך אמא תקתקה את הרשימה הזו, אני שומרת אצלי בבית עותק מזה. אמא רצתה, שאהיה ילדה טובה ואקל על אבא, שנשאר אתי בתל־אביב,כשהיא נסעה להופעות באירופה. פעם־פעמיים הצטרפתי אליהם. הייתי קטנה, אבל אני זוכרת שורה אינסופית של חדרי מלון. כשהיו יוצאים בערב להופעה, היו משאירים אותי לבד במלון”.

מירה גדלה בבית, שיהדות ונצרות מעורבים בו בטבעיות. אלישבע, שהיתה כמעט אתאיסטית, הציבה בבית גם חנוכייה וגם עץ אשוח לחג המולד. הם גרו בדירה שכורה בת שלושה חדרים, בבית אבן ליד גימנסיה הרצליה. “למדתי בבית־ספר ‘לדוגמה’, ואחר־כך – בגימנסיה הרצליה, ולא הרגשתי הבדל ביני לבין שאר הילדים. לפעמים אני מהרהרת, מה היה קורה אילו נשארתי בישראל”.


הפופולריות של אלישבע היתה לצנינים בעיני רבים. “נשף אלישבע! בוקר אלישבע! אלישבע פה ואלישבע שם!” התלונן מ. שלנגר מוהר בעיתון “כתובים” ב־1927. “הערכות עפות מכל עבר. דברי ביקורת שכולם אומרים כבוד נשמעים מפי אנשים, שמשום־מה כבשו את ביקורתם עד היום…”

המשורר אברהם שלונסקי פרסם ב־1930 שיר־פלסתר ששמו “נאום אלישבע”, ובו קטרג על הפרסומת המוגזמת, לדעתו, של אלישבע, ועל יחסי־הציבור מעוררי־הקנאה של בעלה. במתקפה בת שבעה בתים כתב בין השאר: “וזה הסוד: צריך ארגון!/ וריקלמיאל בעל!/ ואז ממילא ייארגון/ קורי פרסומת על כל שעל…”

אורנה רב־הון: "היתה כאן קנאת סופרים, עינם היתה צרה בפופולריות שלה. אבל נוסף לכך, אלישבע נקלעה לפולמוס, שהסעיר את העולם הספרותי של אותם ימים, בין אנשי ‘כתובים’ ובראשם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי, ובין אנשי אגודת הסופרים, שביאליק עמד בראשם, ואלישבע נמנתה עם המחנה שלהם.

“את כל מה שלא העז שלונסקי להטיח בביאליק, הטיח ב’גרורי־ביאליק', כמו אלישבע. היא היתה מטרה קלה יותר. שלונסקי, כנציג הפוטוריזם, משורר שביטא את המהפכה, חשב שאין מקום בתקופה כזאת לשירה אישית ולירית כמו של אלישבע, וניהל נגדה מאבק שלבש אופי אישי. היא ספגה אש, שלא היתה מיועדת לה”.

באחד משיריה, תחת הכותרת “לכולכם”, תהתה אלישבע מה הסיבה:

אם היתה זו שנאה גלויה/ אדישות מתנכרת סתם,/ אשליית אהבה בדויה/ לא אדע כעת לעולם”.

כלפי חוץ, היא לא הגיבה, רק לקחה את הדברים עמוק ללב. לא הבינה מדוע זכתה קודם לאהבה שופעת, וכעת – להתנכרות מוחלטת.

* * *

מכה קשה ניחתה עליה ב־1932. באביב נסעה לאירופה עם בעלה ובתם להופעות בקהילות היהודיות. “ואז, כשהיינו בקישינב, לקה אבא בהתקף־לב ומת”, נזכרת מירה, אז בת שמונה. “אני זוכרת רק את הטקס בבית־הקברות, קברו אותו שם. אחרי זה, אמא התמוטטה”.

השתיים חזרו לתל־אביב. אלישבע, אז בת 44, חסרת גב כלכלי, לא יכלה עוד להחזיק בדירתה הקודמת. אחד מעשירי העיר, בעל בניין בשכונת מונטיפיורי, אִפשר לה להתגורר בצריף קטן ורעוע בחצר הבית. “מובן שאני מרגישה את עצמי בודדה מאוד כאן ובחיי בכלל”, כתבה לגרשון שופמן חודש אחרי מות בעלה, “אבל אם אתה רוצה לדעת את האמת, זה היה ככה גם קודם, כבר במשך כל השנים שגרנו כאן בארץ. ישנם אנשים, אשר ביום־הדין האחרון ודאי יצטרכו לתת דין וחשבון בעד כל זה”.

הפעם, היתה הצניחה מוחלטת ובלי כל ריכוך. “לא היו לה חברים, לא היה גבר בחייה אחרי מות אבא, בחייה המקצועיים היא הופקרה, וגם לא היו לה מקורות הכנסה”, אומרת מירה.

אלישבע ביקשה להיות ספרנית בספרייה העירונית “שער ציון”, אך משום־מה, הדבר לא ניתן לה. “לא היה לה מקצוע מוגדר, גם לא היו לה מרפקים, היא היתה אשה אוורירית כזו, לא מעשית”, אומרת אורנה רב־הון.

כששמע ביאליק על מצבה הכלכלי, המליץ שתקבל קצבה מ“קרןישראל מץ” בניו־יורק. אלישבע התקיימה מקצבה של 15 דולר לחודש, ואחת לחודש היה אברהם ברוידס מביא לה את ההמחאה.

“בהיכנסי אל אלישבע, קידמני נחיל זבובים”, תיאר ברוידס ביקור בקיץ 1933. “הנה עששית נפט, פרימוס וקומקום מפויח. מגבת על מסמר, פמוט ומחצית נר תקועה בו. באמצע החדר, הדומה לתיבה גדולה, עומד שולחן, שעליו צלחת ופרוסות לחם יבש, פירורי גבינה קשה ובקבוק חלב ריק. בפינה תלוי וילון־פרגוד, המסתיר מיטת ברזל מכוסה שמיכה, וסמוך לו ספת־עץ ואצטבה נמוכה. פה מגוּבּבות כמה מזוודות מרופטות. עיני מבחינות בספרים מאת אנה אחמטובה, אלכסנדר בלוק, קובץ סיפורי גנסין ושופמן”.


פעם באה אלישבע אל ידידתה, המשוררת אנדה עמיר־פינקרפלד, וזו התעקשה “לתחוב לידי שישה תפוחי־עץ גדולים ומצוינים, וגם קצה של לחם לבן. את התפוחים האלה אכלתי אחר־כך שבוע שלם, ועוד היום אני גומרת את המנה האחרונה שלהם. היא ודאי לא תיארה לעצמה, שבן־אדם יכול ‘למשוך’ כל כך את המתנה שלה ולהסתמך בעיקר עליה כמעט לאוכל של שבוע שלם, כמו שעשיתי אני”, כתבה אלישבע לבתה.

היא היתה חוסכת לחם מפיה כדי לבקר בקולנוע. בעיקר אהבה סרטים אנגליים. היא נשמה עם הגיבורות, התאהבה בגברי הצלולויד. כמו בסיפור קצר, החביב עליה מכל הסיפורים שכתבה, על רווקה זקנה ולא־יפה המתאהבת בשחקן קולנוע ומניחה לחייה לחלוף לריק:

“עיניו היו אפורות, והיה להן ברק־עשת קר, שהזכיר את מתכת קולו. את האיש הזה אהבה. במשך שנים רבות דובבה את שמו לפני שנתה, בתפילה הבודדה, ובהקיצה בבוקר הוסיפה ללוחשו. בשיכרונה המתוק ארגה את חלומות אהבתה. בבוקר קראה בעיתון וסרקה ב’ידיעות התיאטרון', ובפוגשה את שמו הנדפס, זעו שפתיה, ולבה התכווץ בכאב־עדנים” (“האמת”, 1924).

גם אלישבע, כגיבורת סיפורה, חיה נתח גדול מחייה בתחום האשליה והחלום.

וכך כתבה בשיר “שארית”:

זה שנשאר לי לעת זקנתי:/ שעה לפנות ערב. אולם בית קפה./ שיחה ממושכת, ובן שיחתי – / איננו צעיר ואיננו יפה.// ריק האולם. בשביל שנינו בלבד/ כינור ופסנתר מנגנים הפינה./ ניגון בית מרזח – הוא חי עדי־עד,/ ומה רב היגון בקולות הנגינה!/ כל זה היה – בעבר, בדמיון,/ בחרוז משורר, בתוחלת כזב…/ מבעד לכל שיחתנו – כעין זכרון:/ דבר מה היה – והלך – ולא שב.// הבה נשתה, ואין צורך לתפוש/ את הצל המשלה שפרח באוויר./ יד נעלמת תמזוג אל הכוס/ יין זכרונות הוא מתוק וקריר.//

טוב לנו שבת. הערב כבר בא./ בפנים – מנוחה, בחוץ – אור כוכב./ עוד ישנה מנגינה – קצת חמלה – קצת חיבה…/ טוב גם בערב לשבת יחדיו."

מירה ליטל: “היו אנשים, שניסו לעזור לאמא, אבל היא היתה אשה גאה וקשה, עם פרינציפים. למשל, סירבה לקבל ביצים, אם הן נקנו בשוק השחור. היא היתה ביקורתית מאד עם אחרים. הרגיז אותה, שיש שחיתות, וכל אדם דואג רק לעצמו. אין פלא, שהתרחקו ממנה. גם באהבה נעשתה צינית. כנערה מתבגרת, שאלתי אותה פעם על אהבה בין גבר לאשה, אם באמת זה נפלא כל־כך. והיא, שהיתה משוררת האהבה, הסתכלה עלי ואמרה: אהבה? זו הגזמה פראית”.

את שׂמלותיה תפרה אלישבע משׂקים ישנים. בצריף הדל שלה לא היה מקלט־רדיו, והיא היתה מצמידה את אוזניה אל הקירות הדקים ומנסה להאזין. במכתביה התלוננה, שהשכנים שומעים רק חדשות, ג’ז ופרקי חזנות, בשעה שהיא מתגעגעת לקונצרטים.

* * *

מירה סיימה ב־1942 את התיכון בהצטיינות, יצאה להכשרה בקיבוץ איילת־השחר (“משם יש לי המון זיכרונות יפים. עבדתי בלול ובכרם, בערב היינו יושבים על הדשא ליד חדר האוכל ושרים”). התגייסה לחיל־הנשים הבריטי, ושירתה במצרים. שם הכירה, כאמור, חייל אנגלי, נישאה לו ב־1946, והלכה אחריו לארצו. "אמא מאוד שמחה שאני עוזבת. תמיד הרגישה את עצמה אנגלייה־למחצה. כעת אמרה לי, ‘סוף סוף אַת חוזרת הביתה’ ".

מאז מות בעלה לא פרסמה אלישבע שום שיר. גם הנשפים הספרותיים תמו. ב־1938, אגודת הסופרים ערכה לה מסיבה, כשמלאו לה 50. הפרסומים היחידים שלה באותן 17 שנים היו מאמרי ביקורת ותרגומים. היא תרגמה את “בדד” מאת ר"א בירד, “מכתבים מבית הכלא” של נהרו ועוד. ניסתה להתפרנס. “לפי העדויות, אלישבע כתבה שירים באותן שנים”, אומרת אורנה רב־הון, “אך השירים האלה לא נתגלו בשום מקום”.

אכזבתה ומרירותה של אלישבע הרעילו אותה. “פעם אכתוב חיבור שלם”, כתבה לבתה מירה שבצבא, "על תולדות 20 שנות חיי ביישוב הזה, שדחפני השד להתמסר לרעיונו ולהתגלגל אליו ממש בכל הנאיביות הגויית שלי. ועל כמה ולמה ידעו ורצו כאן לנצל אותי לאיזה דבר שהוא, וכיצד נמצאת נחוצה למישהו כ’עוף כפרות‘, והתגלגלתי למעמד הקבוע, שאין לו תקנה, של ‘אנשים מיותרים’, ‘בטלנים’, ‘חסרי מרץ ויוזמה’, שאינם מתאימים לאופי ולטמפו של היישוב ‘החדש’ ההולך ונוצר. בקיצור, מה שהם מגדירים בביטחון כזה כ’אדם שאינו יודע לעזור לעצמו’ ".

אורנה רב־הון: “עם השנים, בגבור האכזבה, הדגישה אלישבע יותר את אי־שייכותה לעם היהודי. למשל, ביקשה לתקן ערך, שנכתב עליה באנציקלופדיה לספרות, שבו צוין שהתגיירה, ודרשה מהעורך, ברוך קרוא, להעמיד דברים על דיוקם”.

בין האחיות, שסעדו אותה על ערש־דווי, היתה אחות רוסייה. לפני שמתה, אומרות השמועות, ביקשה אלישבע מהאחות, שתדבר אתה לא עברית, אלא רוסית, כי רוצה היא למות, כששׂפת עמה ומולדתה בפיה. מירה לא הספיקה לראות את אמה לפני מותה. ב־1948 רצתה לבקרה, אך בעלה לא הרשה לה לשוב לארץ הנתונה במלחמה. להלוויה ב־1949 לא הגיעה.

*

שבעה ספרים פרסמה אלישבע: “כוס קטנה” (שירים, 1925), “חרוזים” (שירים, 1928), “מקרה טפל” (סיפורים, 1929), “משורר ואדם – על שירתו של אלכסנדר בלוק” (1929), “סמטאות” (רומן, 1929), “שירים” (1945).

יש הסבורים, כי שיריה לא נפלו ברמתם משירי רחל. ואולם, כאשר נפטרה רחל, ב־1931, עזובה ונשכחת, נתקפו ידידיה – ראשי תנועת העבודה דאז – רגשות־אשם, והם דאגו לפרסם את שיריה, לאמץ את דמותה כמשוררת לאומית ולהנציח את זכרה. לאלישבע הנוצרייה, שהיתה המשוררת והמתרגמת העברית הראשונה בתקופתנו, לא היה המזל הזה.

“הרוח נושבת לאורך הרחוב,/ ואומרים לי: זאת רוח הים./ לא אדע, יתכן שהים קרוב/ אך נפשי נכספת לשם// רק זאת אדע: עשרה רגעים/ ודיבור של מה בכך/ לא היה זה אושר, אף לא חיים/ ורק זאת נפשי לא תשכח!/ ועוד אדע: תחת שמי גלותי/ שאפתי לארץ חמה…/ ועוד: לא יועילו לסוד בדידותי, לא שמים ולא אדמה.”

המלצות קוראים
תגיות