רקע
אילת נגב
דבורה בארון: שכבה במיטה 33 שנה
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995
דבורה בארון1.png

1887–1956


בקיץ 1956, הובהלה דבורה בארון לבית־החולים “תל־השומר” כשהיא קודחת מחום. רופאה, פרופ' חיים שיבא, כתב בגיליון הרפואי שלה: “בת 68, ידועת־שם, אשר כפתה עלעצמה הרגלי חיים בשכיבה במיטה, באפלה, וגרמה לניוון שרירים”. ב־20 באוגוסט נפטרה סופית הסופרת העברית הגדולה, כלת “פרס ביאליק”, “פרס רופין” ו“פרס ברנר”. לא רבים היו בהלווייתה.

“עד גיל 35 ניהלה דבורה בארון חיים פעילים ועצמאיים בצורה לא רגילה לאשה בזמנה”, אומרת הפסיכולוגית פרופ' עמיה ליבליך, “והנה היא סובבה את הגלגל ובחרה להסתגר בביתה, להיעשות פסיבית ולהתנזר מכל הנאה חומרית. היא טענה שהיא חולה, מחלה שטיבה לא הוברר מעולם, ואולי היתה מדומה, ובוודאי פסיכוסומטית. אפשר לראות זאת כביטוי חריף למשבר אמצע חיים, אבל יותר מכך, לדעתי, זה קשור בהיותה אשה יוצרת. מידה מסוימת של התרחקות מן ההמון הסואן היא תנאי הכרחי לחשיבה יוצרת. אורח־חייה המסתגף־מתנזר של דבורה בארון, אפשר להבינו כבריחה מפני התפקיד הנשי או כמרד נגדו, משגברו דרישותיו של תפקיד זה בחייה. בארון השיגה בחולשתה הפיסית עוצמה בלתי־רגילה, וכפפה אליה את בתה, כמו רבים ממכריה, והם שירתו אותה לקיומה. היא היתה די נרקיסיסטית, אהבה אהבה מיוסרת את עצמה ואת הגיבורים המתים של ילדותה”.

מיום שנולדה דבורה בארון בעיירה קטנה ליד מינסק ב־1887, האמצעית בין חמישה ילדים, נחשבה למיוחדת. בגיל שבע כבר כתבה מחזה באידיש, מגיל 12 כתבה סיפורים בעברית. כאשר התפרסמו לראשונה, והיא רק בת 15, נעשתה סופרת מבוקשת ביותר. קוראים רבים רצו להתכתב איתה ולפוגשה פנים אל פנים, ועורכי עיתונים חזרו והפצירו בה לשלוח עוד ועוד חומר. “יודעת את לכתוב, אחותי”, החמיא לה יוסף חיים ברנר במכתב ששלח מלונדון ב־1906,שבו ביקש ממנה חומר לעיתונו “המעורר”: “ואם עוד יש תחת ידך מכיוצא בזה, אנא זכי את ‘המעורר’ בו, ותברכך נפשי”.

“אביה, הרב שבתאי־אליעזר בארון, הכיר מקטנותה בכשרונותיה, והעניק לה השכלה, אשר באותם ימים היתה שמורה רק לבנים”, אומרת פרופ' נורית גוברין מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, שספרה “המחצית הראשונה” על חייה ויצירתה של דבורה בארון יצא לאור ב“מוסד ביאליק”. “בארון לא חונכה להיות עקרת־בית, אלא לתורה ומצוות. למדה מדרשים ותלמוד והיתה בקיאה בשפה העברית”.

בכל־זאת, הרגישה את הנחיתות החברתית של היותה בת, והנציחה זאת בסיפורי נערותה. בסיפור מנוקד, שהקדישה לשתי אחיותיה הקטנות, סיפרה על ילדה, אשר סבא שלה מלמד אותה לומר עליו “קדיש”, כיוון שאין לו בן זכר.

אל בית אביה הרב היו מתנקזות כל בעיות העיירה: זוגות מסוכסכים, בקשות לשלום־בית, חשׂוכות פרי־בטן, שבעליהן ביקשו לגרשן, נשים שספגו את נחת־זרועם של בעליהן. ביום שלפני עריכת הגט, סיפרה דבורה בארון, לא היה אביה מכניס דבר מאכל לפיו, וכל הלילה לא היה עוצם עין.

לימים, כשהיתה כבר סופרת מפורסמת, ואחת מידידותיה באה בברית־הנישואין, הציע אחד ממכריה של דבורה בארון לשגר מברק ברכה לכלה הטרייה. “להיפך”, אמרה הסופרת בציניות, “עלינו לשלוח לה מכתב תנחומים, לאות השתתפות בצער”. ופעם אחרת, כאשר ראתה בארון מודעת פרסומת בעיתון לסרט קולנוע, ששמו “רצחתי את אשתי”, העירה בארסיות: “כל בעל יכול להגיד את הדברים האלה”.

פרופ' גוברין: “הפסימיות שלה לגבי הנישואין עוצבה אז, כשהיתה עדה לכל הסכסוכים שבינו לבינה. ילדים של רופא רואים חולים, וילדים של עורך־דין פוגשים עבריינים, ואם הם רגישים, כך מתעצבת תפיסת העולם שלהם. כך קרה לה, כבת של רב העיירה”.

כך נולד גם הנושא, שיעסיק אותה יותר מכול, כאשה וכסופרת: חיי משפחה, בפנים המכוערות שלהם. הזיווג שאינו מתאים, כמו הצעירה היפה והענייה, שנישאת לגבר שהיא סולדת ממגע־ידו, ועושה את כל המאמצים להתחמק מקיום יחסי־מין איתו. כאשר היא מרגישה שאין לה עוד ברירה, היא מנסה לתלות את עצמה, ולא מצליחה. הגירושים ממנו נדמים לה לשחרור עצום, ליום של חג. (בסיפור “בשחוק ההוויה”). או הבעל הנכה, אשר אשתו בוגדת בו לנגד עיניו, והוא אינו יכול לעשות מאומה. (“על יד החלון”).

או סיפורה של סוניה, אשה צעירה הנשואה שלוש שנים בלבד לבעל תאוותן ואלים. כאשר נכנס הבעל הביתה: “הוא העביר את ידו המקושטה בטבעות על ראשה של סוניה, ובעיניו הכחולות והתאוותניות התחיל מסתכל בשערותיה… נו, מה? הנאכל, בובתי? שאל יקוב וישב על הספה ושילב את רגליו זו בזו והתחיל מסתכל בצפורן קוטנו המגודלת”. כאשר היא מגישה את המנה העיקרית, הוא נוהם וצורח" עוד פעם קציצות?! כאשר היא מזכירה לו, שאתמול אכל את הקציצות בתיאבון רב, הוא צורח עליה שהיא כפוית טובה, “איננה עובדת, איננה משתכרת, אינה עושה כלום, ועכשיו קשה לה להיות בעלת בית!”. היא מטיחה בפניו, שהוא “בעל תאווה מכוער”, והוויכוח מסתיים במטר הדדי של צלחות, מזלגות וסכינים. שתי זקנות יושבות בחוץ וסורגות. האחת מהן קמה ממקומה ומבקשת להתערב. עזבי, אומרת לה השנייה, זה רק זוג מתקוטט.

על סיפורה זה, “זוג מתקוטט”, חתמה בארון בת ה־17 וחצי בכינוי “אשה נביאה”. “יש כאן, כמובן, רמז לשמה הפרטי של הכותבת”, אומרת פרופ' גוברין, “אבל יותר מזה, זוהי רמיזה לגבי מה שצפוי, לדעת דבורה בארון, לכל אשה בחיי הנישואין שלה: אחרי שנים מעטות, גורלה יהיה עלבונות, השפלות, תסכול מיני”.

* * *

שני גברים היו בחייה: אביה, שאותו העריצה, ואשר נפטר משחפת כשמלאו לה 20, ואחיה בנימין. בהסכמת הוריה, אשר חשו כי אין לקצץ את כנפיה של הילדה הכשרונית, עזבה בגיל 15 את ביתם ונסעה עם בנימין לעיר הגדולה, למינסק. הם גרו יחד בחדר שכור. בנימין הכין את עצמו ללימודי רפואה, דבורה למדה בגימנסיה רוסית ורכשה בקיאות בספרות הרוסית והצרפתית, כשהיא מתפרנסת משיעורים פרטיים.

“אח היה לה; ויהי אחיה זה דומה לה בטבעו, באופיו, בתכונותיו”, כתבה דבורה על בנימין, המבוגר ממנה בארבע שנים, “רק עיניה היו יותר שחורות ויותר יפות מעיניו. ואת אחיה זה אהבה, ויאהבה אף הוא, ואל המקום אשר הלך הוא, הלכה גם היא”. פרופ' גוברין: “הם גרו יחד, כאשר הוא פורש חסותו עליה. בין השיטין, עולים יחסים מורכבים: הוא, שהיה בקי בספרות, ועודד אותה להצליח, גם קינא לה, וקינא בשמה ובפרסומה. קרא תחילה את המכתבים, שהיא כתבה, לפעמים ענה על מכתבים שכתבו לה. תקופה מסוימת חשבה ללמוד רפואה, בהשפעתו”.

המשורר והמבקר ישורון קשת ניתח את יחסיה של דבורה בארון עם אביה ואחיה: “דמות האב הנערץ, שנעשה לה אידיאל של הגבר, תיהפך לה לרועץ ולחיץ העומד אחר־כך בינה ובין עולם הגברים”. אחיה היה בשבילה, לדברי קשת, “כל מה שגברים אחרים לא יכלו להיות לה: הגבר הטהור, סמל הגברות הצרופה, בלא סייגי המיניות”.

פרופ' עמיה ליבליך, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, עשתה מסע אישי אל דבורה בארון. ספרה “רקמות” (הוצאת “שוקן”), הוא סדרת שיחות דמיוניות בינה לבין הסופרת המתה. “בארון”, אומרת ליבליך, “עשתה אידיאליזציה עצומה של בנימין, השוותה אליו כל גבר, שניסה להתקרב אליה, ומובן שאיש לא יכול היה להיכנס לנעליו. כסופרת צעירה, פיקחית, יפהפייה ומפורסמת, היתה מוקפת תמיד גברים, והיא נתנה להם להעריץ ולפלרטט איתה, כאשר השליטה נתונה בידיה. היה בה מתח בין הנזירי לאירוטי”.

על רקע כזה, אין פלא שפרשת אירוסיה הממושכים לסופר משה בן־אליעזר, הסתיימה בלא־כלום. הקשר ביניהם החל כאשר היתה דבורה בת 17, והוא בן 25, ונמשך חמש שנים. פרופ' גוברין: “זו היתה פרשת יחסים רבת־תהפוכות. מצב־רוחו של בן־אליעזר הנרגש נע מקיצוניות לקיצוניות: מאהבה לוהטת לתהייה קודרת על טיבה של אהבה זו ועל אמיתותה”.

על אף גילו היה בן־אליעזר חסר ניסיון עם נשים, והנשיקה הראשונה שלו, כפי שהעיד ביומנו, היתה לדבורה: “ובלי אומר נגעו שפתותיה בשפתותי, ונשיקה ארוכה צמדה את פיה אל פי… התפלאתי על עצמי מאין בא אלי, הצנוע, שלא נגע באשה, אומץ־רוח כזה”. שבוע אחר־כך הוא מתוודה ביומנו, שהפעם היא מיאנה להתנשק. למחרת היא מפתיעה אותו בהכרזה: “גמרתי אומר להישאר נזירה”.

אלא שרכילות, ששמע על אהובת־לבו, העכירה את רוחו. “אין כל ספק כי כבר ידעה איש”, אמר לו אחד ממכריו. וכאשר בן־אליעזר הנדהם אמר שהדבר לא ייתכן, הוסיף ידידו י.ד. ברקוביץ', חתנו של שלום עליכם: “זה אות, כי אינך מבין בנשים”.

– פרופ' גוברין, מה יסוד הרכילות הזאת?

“אין לכך שום בסיס עובדתי. אבל מכיוון שבארון כתבה על חיי־מין ועל מתחים אירוטיים במשפחה, הניחו חבריה הסופרים, שהיא התנסתה בכגון אלה. ייתכן שזה היה חלק מהמחיר, שהיה על אשה צעירה ועצמאית לשלם בעד העזתה לחרוג מן המוסכמות ולפלוש לעולם הספרות העברית שעד כה היתה בו דריסת רגל לגברים בלבד. בן־אליעזר הִרבה לשמוע דברים לא מחמיאים על אהובתו, והתנודד דרך־קבע בין אלה שהוציאו את דיבתה רעה, לבין רצונו שלא להאמין בכך ולראות בה אשה טהורה ותמה. אבל אם בכלל הלך לשמוע רכילות, סימן שלא היה בטוח באהבתו. אדם אוהב לא מתחשב בכגון אלה”.

הם נפרדו ב־1909. בדצמבר 1910 עלתה דבורה בארון לארץ ישראל, והתקבלה בכבוד גדול. מיד החלה לעבוד בעיתון “הפועל הצעיר”. אחרי עשרה חודשים נישאה ליוסף אהרונוביץ‘, עורך העיתון, סופר ואיש־ציבור ידוע, אחד ממנהיגי המפלגה שתהפוך לימים למפא"י. “אדם מצפוני, אליטיסט, שלא פחד ללכת נגד הזרם”, אומרת נורית גוברין. הוא היה מבוגר מבארון בעשר שנים. "ייתכן שבזכות דמיונו של אהרונוביץ’, כטיפוס רבני ומוסרי, לאביה הרב, גם בחרה בו לבן־זוג לה", האמין המבקר ישורון קשת.

בארון ואהרונוביץ', זוג נשוי, עבדו יחד במערכת העיתון. בהיותה כבר מפורסמת, לא עלה על דעתה להחליף את שם משפחתה. היא ערכה את המדור הספרותי והוסיפה לכתוב ולתרגם. בתם ציפורה נולדה ב־1914, כשבארון היתה בת 27.

* * *

הסופר אשר ברש זכר את אהרונוביץ' עומד ומרתיח חלב לציפורה התינוקת. אחרים ציינו, שהיה עוזר לאשתו למזוג תה לאורחים. אבל היא הרגישה, שחובותיה כאם וכאשתו של פעיל־ציבור מכבידים עליה ומקשים עליה ליצור. באחד הסיפורים שכתבה (“הגולים”), שמה את תחושותיה בפי גיבורתה, חנה רבין, המסבירה לנערה צעירה, רוניה ברן, מדוע אסור לה להינשא לחיים ברמן, המתעתד להיות עסקן. דמיון כל האותיות לשם ‘בארון’ אינו מקרי:

“בתחילה, בראשית דרככם, יהיה זה אמנם כאילו אתם הולכים בצוותא, אבלעד מהרה יפנה הוא לענייניו ויפליג וירחק ממך, והמשא, אשר נשאתם עד עתה בשניים, יפול כולו עלייך. או אז תדעי, כי את עזובה, בודדת כאלמנה, וילד אם יוולד לך יהיה כיתום”.

ב־1915, עם גזירות הגירוש של ג’מאל פחה על תושבי תל־אביב, נאלצו יוסף אהרונוביץ‘, דבורה בארון וציפורה בת השנה לנדוד לאלכסנדריה. עד מהרה נעשה אהרונוביץ’ פעיל בארגון חיי הפליטים שם, אך לדבורה בארון זה היה הלם. מעולם לא היתה חזקה בגופה, ותמיד נטתה לשכב במיטה, אבל עכשיו נשברה. כמעט לא כתבה ורק טיפלה בבתה.

הדפוס הזה, של צמידות האם ובתה, יישאר: ציפורה לא תישלח לעולם לבית־הספר. לא תבוא בחברת ילדים אחרים. כל אשר תלמד, יהיה מפי אמה, אשר היתה מורה פרטית מוכשרת. הסוד, שציפורה חולהבמחלת הנפילה, נשמר בקפדנות במשפחה: דבורה בארון פחדה שציפורה תקבל התקף כאשר היא מחוץ לבית.

ב־1919 שבו לתל־אביב. מאז היתה בריאותה של בארון מעורערת. זמן קצר אחר־כך, זועזעה לשמוע, שאחיה האהוב בנימין מת ברוסיה ממגיפת טיפוס הבהרות, כאשר טיפל בחולים. עד יומה האחרון לא התנחמה על מותו. פרופ' ליבליך: “גם כשהזדקנה, אמרה שאילו בנימין חי, היה מצליח לרפאה ממחלותיה”.

בדצמבר 1922 פרשו היא ובעלה מעריכת “הפועל הצעיר”. אהרונוביץ' התמנה כמנהל “בנק הפועלים”, ואילו בארון הסתגרה מאז בביתה עד סוף ימיה, כמעט 35 שנה אחר־כך, ולא יצאה משם אלא פעם אחת, לניתוח בעיניה, חודשיים לפני מותה. ביום שבו נפטר אהרונוביץ', בחודש מארס 1937, ניצבה האלמנה בת ה־49 בפתח ביתם, ירדה שלוש מדרגות ללוותו, ושבה אל חדרה.

רחוב אוליפנט 4, תל־אביב, אוגוסט 1991. בחצר דקל ועץ לימונים. לקומה השנייה מוליכות 25 מדרגות מצהיבות, המדרגות שרגליה של דבורה בארון לא עלו ולא ירדו בהן. בדירה שבה גרה פעם עם בתה, מתגוררת עכשיו משפחת זוסמן. בקומה שמעליהם מתגוררת לאה מרגלית. כאשר נכנסה מרגלית לגור בבית, לפני 50 שנה, כבר יצא שמעהּ של השכנה מלמטה, דבורה בארון, כסופרת הנודעת, המסוגרת בדירתה עם בתה היחידה.

לאה מרגלית היתה פעם שחקנית ב“הבימה” וקריינית שירה, וגם היום קולה נשמע דרמטי מאוד, כאשר היא מתארת את שתי הנשים: "דבורה היתה גבוהה, כהה, עם שיער ארוך. אשה יפה, מרתקת, עם עיניים בוערות, אשה מלאת־יצרים, רומנטית. מנין לי שהיתה מלאת־יצרים? כי היא היתה מבקשת ממני לשיר לה רומנסות צועניות. תמיד ראיתיה בחולצות רקומות ובשמלה כהה, ארוכה.

“וככל שהיתה צבעונית ודרמטית, כך היתה בתה ציפורה ההיפך ממנה, קטנה ועלובה, אפורה כמו עכברה. קיץ וחורף וכל ימות השנה היתה הולכת במטפחת ראש הדוקה, בנעליים גבוהות, ובאפודה חסרת צורה וצבע. ציפורה היתה אשה אינטליגנטית, אבל מאד אומללה ומפוחדת. היא דיברה עם אנשים בגוף שלישי – כל־כך היתה חסרת־ביטחון. בלילות הייתי שומעת תקתוק של מכונת כתיבה, ודאי הדפיסה משהו של דבורה”.

אף שדבורה בארון לא יצאה אל העולם, העולם בא אליה. הביקורים בביתה התקיימו בשעות אחר־הצהריים, לפי הזמנה מראש. כשהיא שוכבת לבושה במיטתה, מכוסה בשמיכה, היתה מקבלת את אורחיה: יעקב פיכמן, אשר ברש, אברהם ברוידס, נחום גוטמן ואחרים. בין הנשים היו חברות מדגניה: חיותה בוסל, רבקה גובר. ציפורה היתה פותחת את הדלת ומכניסה את האורחים. לפעמי ניכר היה בבת, שהיא מחכה שיילכו, כדי שתוכל לשוב ולקבל את אמה לעצמה.

“בארון לא היתה מנותקת מהחיים”, אומרת פרופ' נורית גוברין, "היא קראה עיתון יומי, האזינה לרדיו, היתה בקיאה בכל הרכילויות בקהיליה הספרותית הקטנה. ההתנתקות שלה היתה לצורך יצירה. כל אותן שנים, שלא יצאה מביתה, המשיכה לכתוב ללא־לאות, ואז כתבה את היצירות הטובות ביותר שלה. אז גם תרגמה את ‘מאדאם בובארי’ של פלובר, והיתה תחושה שלא במקרה בחרה לתרגם ספר על נישואין לא מאושרים. סגנונה הזדכך, נעשה תמציתי ורזה, לכן הוא מדבר אלינו עד היום: העברית שלה מדויקת ונקייה. היא הסופרת היחידה בחבורת גברים, אשר בישרו את הסיפור העברי המודרני: ברנר, שופמן,עגנון, אשר ברש, גנסין.

“היא סופרת בעלת תודעה פמיניסטית מובהקת, אך בסיפוריה המאוחרים, המסר פחות בוטה. אף שחיה בארץ ישראל, גיבוריה הוסיפו להיות אותם גברים ונשים מיוסרים מהעיירה, עם כל מה שקרה להם: אהבה, קנאה, שכול. היא לא כתבה על חלוצות. החיים המתחדשים בארץ לא העסיקו אותה. ייעודה כסופרת, כך אמרה, הוא להיות כמצלמה, ‘זכוכית נגאטיבית’, בלשונה, ‘שנשארה רק היא היחידה, לאחר שאבד העצם המצולם’. אחרי השואה התחזקה התחושה הזאת ביתר־שׂאת. כאילו אמרה למבקריה, שנזפו בה על שאינה כותבת על תקומת ישראל: אתם רואים שצדקתי? אלמלא אני, לא היה לעיירה זכר”.

* * *

הבת ציפורה היתה מבוגרת ורצינית שלא לפי גילה. היא היתה כשרונית מאוד, ידעה ערבית ואנגלית על בוריין, בגיל 20 תרגמה מאנגלית את הרומן בן שני הכרכים של סיגריד אונגסט “כריסטין בת לברנס”, ושירה ערבית. את החיים הכירה רק מתוך ספרים. מטולסטוי ומגורדון למדה, כי אכילת בשר היא שפיכות־דמים, והתנזרה מכך כל ימיה. היא מיעטה לאכול, במשך שנים סבלה מאנמיה ומסחרחורות בגלל תת־תזונה. כאשר נלקחה פעם לבית־החולים, והרופאים ביקשו להזריק לה זריקות כבד, סירבה, בהצהירה שהיא צמחונית.

בארון ובתה ציפורה אכלו לפי תפריט טבעוני, שלא קל היה להשיגו: ביצים טריות שהובאו מהכפר, אורז מלא, סולת בחלב, דייסת קוואקר, מיץ גזר. לאה מרגלית: “בכל בוקר היה תימני אחד משוק הכרמל מביא להן דלי מים, אשר שאב מאיזו באר מיוחדת. דבורה האמינה, שהמים בברז אינם נקיים מספיק, ושתתה רק את המים מהדלי. אני לא יכולה להישבע, שהוא לא מילא את הדלי באיזה ברז בחוץ”.

מאז מות יוסף אהרונוביץ', מנהלו הראשון של “בנק הפועלים”, לקח על עצמו הבנק לדאוג לאלמנתו ולבתו. על הפקידה רבקה פרויס הוטל להביא להן תלושי מזון נוספים על הקיצוב שהונהג, עבור המזון המיוחד שאכלו. כך החל קשר של עשרות שנים.

פרויס: “היו שני חדרים. דבורה גרה בחדר הפנימי. ידעתי שהיא רתוקה למיטתה, והבית הזה הוא טאבו לזרים. פעם נתבקשתי לנסוע לירושלים וללוות חזרה את ציפורה, שהיתה מאושפזת ב’הדסה הר־הצופים'. כשהגענו לדירה כמעט התעלפתי. את הדלת פתחה דבורה בארון בעצמה. גבוהה, מרשימה, שׂערה מסורק למשעי כתמיד, עיניה השחורות עטורות עיגולים כהים. עד אז לא ידעתי שהיא מסוגלת ללכת. סבה על עקביה, ונשכבה במיטה”.

לאחר שאמה נפטרה, נשארה ציפורה, יתומה בת 42, בודדה כעלה נידף. “בנק הפועלים” העביר אליה את הפנסיה של אביה, אבל היא סירבה לקחת כסף, שלא עבדה עבורו. “מצאנו לה עבודה בסניף המרכזי של הבנק”, נזכרת רבקה פרויס, “לא עם קהל, כי היא לא חשה בנוח בין אנשים, וגם פחדנו שתקבל התקף אפילפסיה; אלא בקומה השנייה, בהנהלת חשבונות”.

ציפורה לא החזיקה שם מעמד. אחר־כך לקחה אותה רבקה גובר, ידידת אמה, להיות ספרנית במושב נהורה, בחבל לכיש. אבל אחרי כחצי שנה שבה ציפורה לתל־אביב. רבקה גובר פנתה לפנינה ברזילי, שהעתיקה בהתנדבות ספרים לעיוורים, וביקשה שתלמד את ציפורה כתב ברייל. ואז עבדה בבית־הספר “הנרייטה סולד”, העתיקה ספרי לימוד לילדים עיוורים. את שכרה קיבלה, בלי ידיעתה, מ“בנק הפועלים”.

פנינה ברזילי: “כולנו עבדנו בהתנדבות, אבל ציפורה לא ידעה זאת. רצינו שתחשוב שהיא מרוויחה. בחופש הגדול פגשתי אותה. סיפרה שהיא מחפשת עבודה, כי עכשיו בית־הספר סגור, והיא לא תאכל לחם חסד. מיד מצאנו לה כמה ילדים עיוורים, שתלמד אותם תנ”ך בבתיהם. זו היתה הדרך היחידה לתת לה שכר בקיץ ולמנוע ממנה לגווע ברעב. אם היתה חולה יומיים, דרשה לנכות את הסכום משכרה. היא מכרה את דירת הוריה, בהכריזה שהיא גדולה מדי לאדם אחד, עברה בהתחלה לאיזה חורבה ישנה, ואחר־כך קנתה בדמי־מפתח חדר כביסה על הגג, ש־80 מדרגות מוליכות אליו. בהפרש הכספים השתמשה כדי להדפיס את כתבי אמה בכתב ברייל, כי רצתה שגם העיוורים יוכלו לקרוא את דבורה בארון".

– האם דבורה בארון סירסה את בתה והפכה אותה בלתי־כשירה לחברת אנשים?

פרופ' עמיה ליבליך: “יש תופעה נדירה ומרתקת בפסיכולוגיה, ‘שיגעון בשניים’. שני אנשים קרובים, המפתחים יחד עולם לא מציאותי של הזיה משותפת. כך היה, לדעתי, לדבורה ולציפורה. שתיהן היו סגפניות ומתנזרות, שסלדו מהבלי העולם הזה. הן חיו באופן סימביוטי: דבורה לא יכלה להתקיים בלי ציפורה, וציפורה לא רצתה לעשות דבר פרט לטיפול באמה. באמצעות הגנת־היתר יצרו לעצמן מין בית־משוגעים כזה, וחיזקו זו את שיגעונה של זו. ציפורה, שהיתה בפירוש א־מינית, ולא היתה מסוגלת ליצור קשר עם גבר, קיבלה חיזוק מאמה, שהכפישה עוד יותר את חיי הנישואין בעיניה”.

פרופ' נורית גוברין: “ציפורה השתעבדה לאמה מרצון. הרי הדלת היתה פתוחה, והיא יכלה לעזוב. אבל היה מעניין להיות במחיצתה של דבורה בארון. בחייה ובמותה היא העניקה משמעות לחיי בתה. ציפורה היתה מאושרת לעבוד עם אמה. ייתכן, שבלי ההשתעבדות הזאת חייה היו חסרי־משמעות”.

בכוך העלוב שלה על הגג ב־23.9.71, שלושה ימים אחרי ראש השנה, נמצאה גופתה של ציפורה אהרונוביץ' בת ה־57. ככל הנראה, מעדה בבית ונפלה. ימים אחדים היתה מוטלת שם, עד שנתגלתה.

המלצות קוראים
תגיות