1888–1970

כאשר נתבקש שמואל יוסף עגנון, צ’צ’קס, לציין את תאריך הולדתו, עם עלייתו לארץ־ישראל, בחר בתשעה־באב. “נולדתי בעיר בוצ’אץ' במזרח גליציה לאבי הרב שלום מרדכי צ’צ’קס הלוי זצ”ל, בתשעה־באב תרמ“ח, וסימנם: ת.ר.ח.ם. ציון, ולמספר העמים 8.8.88 וסימנם שמונה כפול ארבעה”, כתב במכתב לעיריית תל־אביב. תשעה־באב של אותה שנה חל ב־17.7.1888, שלושה שבועות לפני ה־8.8.88, כך שאחד התאריכים העגולים הללו, או שניהם, אינו נכון. אבל גם בתיקונים הקוסמטיים האלה יש משמעות, סבור פרופסור אברהם בנד מאוניברסיטת קליפורניה, מבכירי חוקרי עגנון בעולם. “תשעה־באב הוא מועד חורבן בית־ראשון ובית־שני, והוא גם היום שבו, על פי המסורת, ייוולד המשיח. האם חשב עגנון עצמו למשיח? מדוע לא? הרי לכל יהודי יש שאיפות משיחיות. אין ספק שהוא בחר ביום זה כדי לומר משהו. אצל סופר גדול, יש לבדוק גם את הסיפורים שהוא בודה על עצמו כדי לרדת לצפונות נפשו. אני חושב שעגנון, כפי שעיצב את תמונת העולם של גיבוריו, רצה לעצב גם את המציאות שלו עצמו. אותה שאיפה היא שהפכה אותו לסופר גדול, כאדם שאצלו העולם הדמיוני והעולם המציאותי שווים”.

סיפורים רבים סופרו על עגנון, ואת חלקם הפיץ הוא עצמו. פרופ' אברהם בנד נפגש עמו פעמים אחדות מדי שבוע, בשנתיים שבהן עסק בחיבור ספרו על חייו ויצירתו של עגנון, “נוסטלגיה וסיוט”. הספר יצא לאור באנגלית ב־1968, ועגנון עוד הספיק לקבלו לידיו. “בכל פגישה שלנו היה חוקר אותי מה עשיתי בימים שלא נפגשנו. תמיד היה פותח את השיחה ב’מה שלומך? ספר לי משהו'. טוב. סיפרתי לו. אחרי שבוע הוא היה מספר לי סיפור נפלא, על מעשה שאירע לו. וזה היה בדיוק אותו מקרה שעליו סיפרתי לו שבוע קודם. אמרתי לו, מר עגנון, זה לא קרה לך, זה קרה לי. והוא ענה: ‘לא נכון! מה אתה מדבר!’ בהתחלה כעסתי, איך הוא לוקח את הסיפור שלי ומשתמש בו. אחר־כך הבנתי, וכשהבנתי, מצאתי את המפתח לאישיותו של עגנון הסופר. הרי הסיפור אינו שלי. הוא רק אירע לי. ועגנון לקח את הסיפור הקטן והלא־חשוב, שקרה לי, והפך אותו לסיפור יותר יפה משהייתי יכול לכתוב אי־פעם. ואני בטוח שהוא האמין שהמקרה קרה לו”.

גם השם “עגנון” היה יציר־דמיונו של הסופר. שמואל יוסף צ’צ’קס היה הבכור בחמישה ילדים. אביו סחר בפרוות, והמשפחה היתה אמידה, מבוססת ומשכילה. מגיל שלוש עד תשע למד ב“חדר”. אחר־כך למד בעיקר אצל אביו, חופשי לנפשו לטייל ולעשות כראות עיניו. הוא הִרבה לקרוא. בגיל 11 רכש את ספרו הראשון, “שבחי האר”י“, וזמן קצר אחר־כך חזר הביתה עם “איתיאל הכושי”, תרגום ועיבוד, כמנהג אותם ימים, ל”אותלו" של שקספיר. עוד בילדותו קרא ספרים גרמניים וספרים סקנדינביים ובהם ספרי איבסן וקנוט המסון.

עגנון החל לכתוב בגיל צעיר. “בהיותי בן תשע שנים עשיתי בלדה על מעשה בבחור אחד שיצא להדליק נרות ביום ראשון לסליחות על הנהר, כאשר היה מנהג הבחורים בימי ילדותי, ותבוא אחת הנערות מנערות־המים ותיקחנו”, כתב במכתב למ"א ז’ק ב־1927. “זה היה השיר השני אחרי שיר הגעגועים אשר כתבתי בנסוע אבי למסעיו. מכאן ואילך הייתי כמעיין שאינו פוסק וכתבתי בכל יום שיר גדול ונורא. והיות והייתי טרוד לפלוט, לא בלעתי. ברוך ה' שלא נשתמר משירי ילדותי אפילו אות אחת”, הוסיף, בביקורת העצמית החריפה שלו.

פרופ' אברהם בנד: "ב־1908, כאשר ביקש עגנון להוציאאת ספרו ‘עגונות’, ניגש אל שמחה בן־ציון, הסופר והעורך, והביא לו את כתב־היד. בן־ציון קרא את הסיפור והסכים להוציאו לאור, אבל טען שצ’צ’קס הוא שם מגוחך, ודרש מהסופר להחליפו. כל ימיו כתב עגנון על נפשות עגונות, על אנשים שהם עגונים נפשית. הוא הבין שהאדם המודרני הוא חסר־חופש וחסר־בית. לכן בחר לו בשם הזה, שנגזר מסיפורו ‘עגונות’ ".

באותה שנה החליט עגנון לעלות לארץ־ישראל גם כדי להתחמק מהגיוס לצבא. דרכו כסופר עברי כבר היתה ברורה לו, ולא ראה כל טעם להישאר בבוצ’אץ'. הוא התיישב ביפו, וחי בה ובירושלים במשך חמש שנים. עבד בעבדות שונות, כפקיד בבית־משפט השלום ועוזר עורך. אחר־כך החליט להרחיב את השכלתו. ארתור רופין שכנע אותו לנסוע אתו לגרמניה, בראשית שנת 1913. תחילה חשב שיירשם לאוניברסיטה. אחר־כך פרצה המלחמה. בין ידידיו ומכריו הקרובים היו זלמן שוקן, אשר עגנון יעץ לו ברכישת ספרים לספרייתו, זלמן שזר, גרשום שלום ומרטין בובר. עם בובראסף סיפורי חסידים ואף עמד להוציאם לאור, אולם אלה אבדו בשריפה הגדולה שפרצה בביתו ב־1924. “אני פגשתי אותו בשנת 1913”, סיפרה פעם אסתר עגנון. “נפגשנו בברלין אצל אחי, היה להם עניין משותף בספרים. אני הייתי בת 24, ונהניתי מהסיפורים שהוא סיפר. אנחנו טיילנו והוא סיפר לי”.

“אלמלא היא, הייתי הולך לאיבוד”, אמר עגנון על אשתו בראיון לרדיו. “אמנם יש לי צרות, כל אדם יש לו צרות מאשתו. כשהקדוש־ברוך־הוא רצה להעניש חלק מהאנושות, נתן להם אשה”.

אמונה ירון: “אבא ואמא נפגשו בגרמניה, בשנות המלחמה. אבא נתן שיעורים פרטיים לאמא ולאחותה רבקה. אמא, אסתר מרכס, היתה המרדנית מבין עשרת אחיה ואחיותיה. בגיל מוקדם עזבה את הבית, ונסעה למינכן ללמוד באקדמיה לציור. אחר־כך ביקרה בארץ־ישראל אצל אחותה, וכשחזרה לגרמניה למדה אפילו ערבית. לא היה מקובל שנערה יהודייה מבית טוב בגרמינה תעשה דברים כאלה. ואמנם, כל השנים הוסיפה להילחם על עצמאותה, גם לאחר שנישאה לאבא ב־1920. וזה היה סלע־המחלוקת ביניהם ומוקד לחיכוכים, עד יומם האחרון”.

השריפה שפרצה בביתו וכילתה את כל כתביו, החישה את עלייתו ארצה. בנובמבר 1924 דרכו רגליו בשנית בירושלים. אסתר והילדים נשארו בגרמניה עוד שנה אחת. באותה שנה נשמר הקשר ביניהם באמצעות מכתבים.

“אסתרליין הטובה, היום יום ד' הולכת הפוסטא מכאן לחוץ־לארץ, על־כן אמרתי, אכתוב לך”, הוא מסביר לה, ומספר לה כיצד נכנס לבית אחד בירושלים, “וכיוון שאמרתי את שמי מיד קפצה אשה אחת, אם לשני ילדים, וביקשה ממני אוטוגרף על ספרי. וכשלא מצאה את ספרי כי השאילה אותו, לקחה את התנ”ך ואמרה: כתוב בזה! אמרתי לה: גבירתי, אני לא חיברתי את הספר הזה".

עוד מספר לה עגנון, שנכנס לארץ בחשאי, ואולם דבר בואו פורסם בעיתונות ברעש רב, וכל גדולי הארץ התרעמו עליו על שלא ביקר אצלם. אתמול סיפרו לו, הוא כותב, שביאליק התפלא מאוד שלא סר לבקרו. כמה ימים אחר־כך, הגיעו ביאליק ומאניה אשתו לירושלים, והוא, בלית־ברירה, הלך אליהם. היא הגישה לו את פיה לנשיקות, “אבל אני רק לחצתי את ידה. די לי שכבר עשו הגברים את פני ככברה מרוב נשיקות”. ביאליק ומאניה פיתו אותו לבוא איתם לתל־אביב, “…אוטו שכר ביאליק ומקום פנוי בשבילי, ואני לא נעניתי להם. ביאליק סחבני בכוח אל האוטו ואני באחת: לא! ונשארתי בירושלים, כי אוהב אני את ירושלים מכל ארץ־ישראל”.

הפופולריות הגדולה שלו עשתה את עגנון לחביב הנשים. הוא מספר לאשתו הרחוקה בגרמניה כי “הנשים בתיתן לי שלום הן משהות את ידי בידיהן. אבל איני שם לבי אליהן. אני חושב רק בך”. ובכל־זאת הוא מבקש ממנה לשמור על גזרתה: “בקשה לי אלייך חביבתי, שתעשי התעמלות כל יום, שלא תתעבי חס־ושלום”. הוא מעיר לה כי מכתבה האחרון “מלא שגיאות הן בסגנון והן באוטוגרפיה, עד כי קשה היה עלי להבין. אסתרליין, אני מכיר כי בפזיזות כתבת את המכתב. האומנם אין לך פנאי בשביל אישך היושב במרחקים וממתין כל השבוע למכתב ממך”. במכתב אחר כתבה לו אסתר, שחלמה בלילה שבגד בה עם בלונדינית. “החלום אשר חלמת כי מצאת אותי עם עלמה בלונדינית וכ’ו, אין לו שום יסוד”. אבל הוא מוכן לספר לה, “כי באמת נטפלה אלי איזו עלמה בלונדינית, והיא חולת־רוח וחולה בעוד מחלה מכוערת, וכפי שסיפרה לי הדסה קלורי, כתבו את שמה ברשימה השחורה, ובעורמה הוציאו אותה מן הארץ. היא ממשפחה טובה ואיני רוצה להזכיר את שמה. היא באה אלי פשוט ללוות ממני שני גרוש, זה בערך 40 פניג, ואני נתתי לה עשרה גרוש וגם תפוחי־זהב כי אמרה כי לא אכלה באותו היום כלום”.

“ועתה על אודות התכנית שלך ללמוד תורת ההתעמלות וללמדה בארץ־ישראל”, הוא כותב לה בפברואר 1925. “מה אומר לך ידידתי? עדיין לא נראה לי הדבר. אני מקווה שמצבנו בקרוב יהיה כך, שאת לא תצטרכי לעבוד לשם פרנסה. ואם באמת אעבוד, אז אצטרך אני איש מיוחד להעתיק לי הדברים על המכונה. לוא לעצתי תשמעי, היית לומדת את תורת ההתעמלות אך ורק בשביל עצמך ובשביל ילדינו יחיו. ואם תרצי עבודה תמצאי כאן אצלי. אילו ראית כמה מורות מהלכות כאן בלי שום עבודה. אחת ממכירותי אשת ה' הורביץ (הקוזין של ה' הורביץ שבווינא) היתה מורה לגיאוגרפיה בגימנסיה פולנית בחוץ־לארץ והיא יש לה תואר דוקטור והיא חרוצה מאוד ואין לה ילדים וכאן אינה משיגה שום משׂרה. היא יודעת ללמד עברית והיא מצוינת בידיעותיה. מה אעשה? אני איש מן הדור הישן. אני איני מחזיק בדעה זו, שהנשים צריכות להרוויח, די להן שהבעל מרוויח. הניחי המשׂרות להבחורות הזקנות המהלכות רחמנא־ליצלן רעבות ואינן משיגות עבודה”.

אמונה ירון: “אמא היתה אשה מצפונית, אחראית ומסודרת, אבל כל השנים נאלצה להילחם על עצמאותה. אבא ניסה להניא אותה מלהיות מורה להתעמלות, כי רצה אשה בשביל עצמו, אשה בבית. פרופסור מאייר הסכים להעסיק אותה בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, אבל אבא התערב וסיכל את התכנית. על רקע זה התנהלו רוב המחלוקות ביניהם. בשבתות היה אבא מטייל איתנו. בלילות שבת היה לוקח אותנו לבית־הכנסת. בבית היתה עוזרת שטיפלה בנו, ואמא התעסקה איתנו רק ביום חופשתה של העוזרת, וזו היתה חגיגה. אמא הוסיפה ללמוד ערבית כלחייה, והשקיעה בכך שעות. הערבית היתה אויב משותף לאבא ולנו הילדים, כי שלושתנו רצינו אותה לעצמנו”.

אסתר היתה מעתיקה את כתביו של עגנון, מכתב־ידו למכונת־כתיבה. “העתקתי לפי כתב־ידו שהיה לא כל־כך קל לקרוא והמשכתי בזה עד לפני כשנתיים”, סיפרה בראיון ב־1966. “כשכבר לא הייתי מספיקה בטמפו שלי, קבלה בתי את העבודה הזאת, ומאז היא עובדת. כשהוא גומר את כתב־היד אני קוראה את זה ואם הוא שואל אותי אני אומרת לו מה יש לי להגיד”.

מי שמנסה להקיש מתיאור האהבה ברומנים של עגנון, אל חייו הפרטיים, ייתקל בחומה. האהבה בסיפוריו היא רגש מפותל ומסובך, רוב הגברים אינם מסוגלים לאהוב או להתקשר לאשה. הגברים פסיביים, והנשים פעלתניות. “שוב ושוב אתה מוצא גברים אשר רוצים להתקשר עם אשה, אך אהבתם לאמם מעכבת בעדם”, אומר פרופ' אברהם בנד. “אין לדעת עד כמה זה אוטוביוגרפי, אם כי אין ספק שהוא אהב מאוד את אמו, ואולי חש כלפיה רגשות־אשמה. כאשר עזב את הבית ונסע לארץ ישראל ב־1908, אמו היתה על ערש דווי, ועוד באותה שנה מתה. הסיפור ‘בדמי ימיה’, הנפתח במשפט ‘בדמי ימיה מתה אמי’, מכוון, אולי, אל אמו של עגנון. את המשפט הזה בסיפור אומרת תרצה, אשר שמה כשם אחותו הצעירה של עגנון. תרצה הספרותית נשואה לגבר שהיה החבר של אמה. לעתים תכופות חוזר בסיפורים המוטיב של קשרים אשר הם על סף האיסור וגילוי העריות”.

עגנון כתב במשמעת עצמית רבה. בביתו בתלפיות, שתוכנן על־ידי האדריכל פריץ קורנברג בשנת 1931, היה חדר עבודתו בקומה העליונה. הבית היה מרוהט בפשטות רבה. כאשר מסרו אמונה וחמדת עגנון את הבית לעיריית ירושלים לאחר מות הוריהם, כדי להקים שם את “בית עגנון”, נדהמו ועד־הנאמנים מהצניעות הסגפנית שהיתה בבית, אפילו וילונות לא היו על החלונות. “הם שאלו אותי, היכן הכורסאות?” נזכרת אמונה ירון. “אמרתי להם, מעולם לא היו כורסאות אלא רק כסאות מתקפלים”. חדרו היה עמוס ספרים, עם שולחן גדול ועמוד שעליו כתב בעמידה. שעות היה עומד על רגליו וכותב. סדר יומו היה קבוע. כתב משעות הבוקר, כשהוא מסוגר בחדרו, בצהריים יצא למנוחה, ולפעמים חזר ועבד שוב בערב. כאשר התעייף, נהג לעמוד על בקבוק, כפי שהִשׂיאה לו חיה שטראוס, מורה להתעמלות. אמונה וחמדת נדרשו לשמור על שקט מוחלט. “כילדים, היינו בוכים בשקט, אפילו מתקוטטים בשקט. היה ברור שאסור להפריע לו, כי אבא היה סופר ידוע ומבוקש כבר בשנות ה־20 וה־30. הכול בבית התנהל בשקט. גם אבא ואמא מעולם לא הרימו קול. שלא בשעות העבודה אהב ללגום קוניאק, ותמיד היה מונח במגירתו בקבוק. כאשר משהו הציק לי, הייתי הולכת לאמא, לא אליו. לה יכולתי להגיד הכול. אבא היה קשור אלי מאוד. הוא תמיד אמר לי, ‘אני רוצה שתקדישי לי כמה שנים ותעבדי איתי כמזכירה שלי, ואחר־כך תחיי את חייך’. הוא גם לא אהב את כל מי שאני אהבתי, וצינזר את החברים שלי. כאשר התחלתי לצאת עם בחורים, זה היה למורת־רוחו. הוא רצה שאתמסר לו ואעמוד לשירותו, ואני לא הייתי מוכנה לקבל את זה. הרגשתי התמרמרות. אמנם עזרתי לו כשהיה צריך והעתקתי לו מכתב־ידו, אבל בהרבה מאוד התנגדות. רק אחרי מותו התחלתי להבין אותו יותר ולהתקרב אליו. יכול להיות שהיום אני יותר מדי מעורבת בחייו ובכתיבתו מהמידה הרצויה”.

מאז מותו של עגנון, העתיקה אמונה והביאה לדפוס יצירות שטרם ראו אור, והיתה ל“דוברת הרשמית” בכל הקשור לעגנון. אחיה חמדת, מהנדס, אינו מרבה להתבטא בציבור על אביו.

עגנון ניצל כל פיסת נייר. לעיתים היה לוקח מעטפות וגוזר אותן, ומשתמש בצִדן הריק כדי לכתוב. הוא כתב על הזמנות לחתונה, על כרטיסי תיאטרון. בין כל שתי שורות היה משאיר שורה ריקה, אך זה היה פונקציונלי, לתיקונים. אפילו את דפי ההגהות שקיבל מהוצאת “שוקן” היה הופך על גבן, חותך לפיסות ומשתמש בהן לכתיבה.

“כתב ידו של עגנון מיקרוסקופי, מופנם מאוד”, אומרת הגרפולוגית רומה אבישי. “למציאות אין שום כוח להשפיע עליו. בצעירתו, כתב ידו היה קטן, עגול וקריא. בגיל מבוגר יותר, האותיות נשברות, הוא ביטל את הקווים האופקיים והשאיר רק את האנכיים, כך שבסופו של דבר, נראה כתב ידו כמבוך בלתי קריא של קווים ונקודות. הוא עסק יותר ויותר במה שהיה לו למסור, וכמו חבל היה לו על הזמן להסביר את עצמו. עם השנים הלך והסתגר בעולמו הפנימי, הוא חדל להתאמץ להיות מובן ולנהוג לפי הכללים המקובלים. הוא דרש מאחרים שיילכו לקראתו ויפענחו אותו”.

ב־1966 זכה עגנון בפרס נובל לספרות. הוא חש שהפרס הגיע מאוחר מדי, ולא היה מרוצה מכך שנאלץ לחלוק אותו עם המשוררת נלי זק"ש. “בגילי עוד תולים לי פילגש”, אמר. באוזני כתב “קול ישראל” שבא לראיינו התלונן על ההטרדות הצפויות לו: “יבואו צלמים ויבואו מראיינים ואני לא אוכל לחזורלעבודתי. ואני אקבל המון טלגרמות והמון מכתבים וביקורים, שיגזלו ממני את כוח עבודתי”. ואולם, הפרסום החמיא לו מאוד, בכל תקופות חייו. כאשר עלה ארצה בפעם השנייה, ב־1925, כתב לאסתרליין כי על האונייה פגש זוג, והתוודע אליהם בשמו, “צ’צ’קס”. הם סיפרו לו כי גם עגנון נוסע באונייה הזאת, אבל ככל שחיפשו לא מצאוהו. “ביום השני והנה צעיר רץ, וכשפניתי אליו, ענה כאילו כפאו שד: הוא רץ כי אמרו לו כי עגנון מתהלך כאן! ראיתי כי אין לו פנאי בשביל איש פשוט כמוני והנחתיו. אבל אחרי רגעים אחדים שב במפח־נפש כי לא מצא את עגנון, והביע את צערו לג’נטלמן אחר, אנגלי יהודי, איש לא חשוב אבל פיקח גדול, ואמר לו האיש, הלא מיסטר עגנון יושב עמך בזה! גם אני נרתעתי לאחור ושאלתי את האנגלי איך יודע הוא כי אני עגנון, ואמר, ראשית כי הכיר בפני כי משורר אני, ושנית, כי ראה הרבה עבריים רצים ומבקשים את עגנון ואתה, היינו אני, אינו מבקש”.

כאשר היה עגנון ילד ולמד הלכות שחיטה, לקח אותו אביו לבית־המטבחיים. מאותו יום לא שב לאכול בשר. הוא בא ממשפחה שומרת מצוות, אך יחסו לדת היה אמביוולנטי. לבית־הכנסת נהג ללכת, אבל ניהל מאבק פנימי. לעתים היו בני־ביתו שומעים אותו מתפלל תפילת שחרית בכוונה רבה, במשך שעה תמימה. נדמה היה כאילו הוא מתמודד עם האמונה, ושואף בכל לבו להאמין באמונה שלמה.

באמצע 1969, תשעה חודשים לפני פטירתו, חלה עגנון ונשאר משותק בצד שמאל. כוח הדיבור ניטל ממנו, אך דעתו נשארה צלולה. אמונה הביאה לו מכונת־כתיבה, אך הוא לא היה יכול לכתוב עוד. הבין הכול, אך לא הצליח להביע את עצמו. באותם ימים עסקה אמונה ברומן “שירה”. כאשר היתה בספק לגבי גרסה סופית של מלה או משפט, היתה מביאה לפניו שתיים או שלוש מהאפשרויות שכתב, והוא היה מורה בידו על מה שחשב לנכון. את פרשת־השבוע הוסיף לקרוא בכל שבת, גם כשהיה מאושפז בבית־החולים “הרצפלד” בגדרה. לקראת סוף ספר “בראשית” הראה לבתו שהוא עתיד לסיימו, וביקש ממנה להביא לו את ספר “שמות”.

חודש לפני פטירתו לקחו אותו ילדיו, אמונה וחמדת, לטייל במכונית. חודשים רבים עד אז לא יצא מפתח בית־החולים. כאשר הגיעו ליַמהּ של אשדוד, ראה עגנון את הים, פתח את פיו ובירך על הים בקול גדול, ברור וצלול, כפי שלא עשה ימים רבים מאז נפל למשכב.

בלילה האחרון לחייו הובהל לבית־החולים “קפלן” ברחובות. שמו נרשם על לוח קבלת החולים בתחנת האחיות, והכול נהרו אל מיטתו, לראות את הסופר הגדול, בן ה־82. כאשר חבורת רופאים ואחיות עומדת סביבו, הֶחווה עגנון בידו על ראשו, לאות שהוא מבקש את הכיפה שלו. “ירמולקה”, כך קרא לה. הוא הניח אותה על ראשו, ובקול גדול קרא: “שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד”. כך, בי“א אדר א', תש”ל, 17 בפברואר 1970, נפטר. אשתו אסתר אושפזה אף היא בבית־החולים “הרצפלד”. שלוש שנים אחריו הלכה אף היא לעולמה.