1898–1973

בהפוגה הראשונה, כשהוּסר המצור מעל ירושלים, ירדה אביבה לתל־אביב. אחרי נפילת בעלה טוביה קושניר עם הל"ה בדרך לגוש־עציון, והיא אלמנה בת עשרים, בתום שנת נישואין אחת, לא מצאה שום טעם להישאר עוד לבדה בעיר. מורו, פרופ' אהרון קציר, ביקש ממנה להשלים את מחקריו של טוביה, ולשם כך גוּיסה לחיל־מדע. היא השתכנה בבית דודו של בעלה, ממיינת את העִשׂבּייה, את אוסף הפרפרים הנדיר, אשר צדה יחד איתו. מפעם לפעם היתה מגיעה להוצאת “עם עובד”, לערוך ולהגיה את “מחקרי טבע ומכתבים” אשר בו הובאו ביכורי מחקריו של טוביה.

שבועות ספורים קודם־לכן, ב־3 במאי 1948, נפל נחום (זוזיק) הזז, בנם של הסופר חיים הזז והמשוררת יוכבד בת־מרים, בקרב על אוגוסטה־ויקטוריה. הזז, איש בעל משמעת פנימית עצומה, נצר בלבו את מות בנו היחיד, בן ה־19. אחרי קורבן־העולה הזה, לא היה מסוגל להוסיף ולכתוב את ספרו על ישו, שפרקים ממנו כבר התפרסמו בעיתונים, אבל עדיין התייצב בדייקנות במערכת “עם עובד” בתל־אביב, נאחז בכל כוחו במסלול חייו, מתקין לדפוס את הכרך השני של ספרו “יעיש”. באותם ימים החל בכתיבתו מחדש של המחזה “בקץ הימים”, ובשער הספר כתב: “לנשמת בני נחום ז”ל".

“אותו בוקר באתי לעבור על ההגהות של הספר של טוביה”, נזכרת אביבה. ראיתי איש לא גבוה, בחליפה ועניבה, די רזה, פניו חזקות ומעוצבות. ידעתי מיהו הזז, קצת קראתי משלו, שמעתי גם שבנו נפל. הייתי בחורה צעירה, קצינה במדים, והוא היה מבוגר ממני ב־30 שנה. לא היתה לי שום תחושה מוקדמת לגבי מה שעתיד היה לקרות. אני סקרנית מטבעי, החיים מרתקים אותי, אבל כל אותה תקופה, מאז האסון, היתה בי קהות־חושים. גם הזז היה במצב קשה, אצלו המוות קרה ממש אז.

"אחרי כמה שיחות־אקראי במשרדי הוצאת הספרים, הזמין אותי לפגישה בבית־קפה, לשבת ולדבר. הוא ידע להקשיב, והיטיב לדובב. סיפרתי על טוביה, על עצמי. הוא לא דיבר על עצמו, רק בעקיפין. לאט־לאט התחלתי להבין את דרכי המחשבה שלו, דרכי ההתבוננות שלו. כוח החיים שלו התבטא בכך שהוא המשיך לכתוב, התנדב לצאת לכל מקום שבו היו חיילים, כדי להיות בקרבתם, לחזק אותם.

"את אבלו האישי ביטא בסיפור, שכתב באותה תקופה, ‘חופה וטבעת’, על אשה זקנה שאיבדה את כל משפחתה בשואה, וניסתה למצוא משמעות בחיים באמצעות התמסרות לזולת. לא במקרה בחר לספר על אסון בממדים איוביים כאלה – זו היתה דרך ההתמודדות שלו. יש עשרות מקומות בכתביו, שבהם אני יודעת שהוא מדבר על בנו, אבל הם לעולם לא מפורשים. נער שרוכב על חסקה, דמות שיֶשנה או איננה, משהו סובטילי, שאם אתה חושף אותו לשמש, שרפת את זה, כמו בסרט צילום. הוא מאוד לא אהב את ההתעסקות באֵבל, מעולם לא דיבר על כך באופן פומבי. בתוך מדינה שלמה, שכותבת על השכול ועוסקת בו בכל הזדמנות, הזז נמנע מזה.

“הקשר בינינו התפתח לאט. ודאי שלא חשבתי שאתאהב בו. חלפו קרוב לשלוש שנים מפגישתנו הראשונה עד שנישאנו. לא תמיד אנחנו מכוונים את גורלנו. אנו שולטים בו רק עד שלב מסוים. יש פגישות גורליות שמשנות הכול. מישהו אחר כתב את הסיפור שלי. אולי אַת הגיבורה של חייך, אבל את הזימונים עושה יד אחרת”.

* * *

קולה הרך וניסוחיה המתונים של אביבה הזז אינם צריכים להטעות. היא גברת של ברזל, נחושה מאד בדעתה, יודעת בדיוק לאן היא הולכת, גם כאשר היא בוחרת לתת לעצמה להיסחף. כשהיא מספרת, כבדרך אגב, שספת־העץ המגולפת שאנו יושבות עליה, נקנתה בחנות לריהוט עתיק, לאחר ששימשה תפאורה ל“מלחמה ושלום” בתאטרון “הבימה”, זה מתיישב היטב עם אופיה העז ופרשת חייה. פעמיים היתה נשואה לגברים בולטים בתחומם. כשהתאלמנה, קיבלה עליה להמשיך את מפעלי אהוביה, והקדישה לכך את כל שנותיה.

כשמינה את אשתו לאחראית הבלעדית לעיזבונו הספרותי, כתב חיים הזז בצוואתו: “את כתבי־היד שלי רובם להשמיד, ואת מיעוטם לברור ברירה מדוקדקת, לקצר ולהעמידם על עיקרם האמנותי. בדבר הזה אני סומך על טעמה של אשתי אביבה הזז. אם לא תרצה או לא תוכל לעסוק בהם, אני מצווה שתשמידם מיד לאחר מותי, כולם עד אחד, בלי יוצא מן הכלל”.

והיא אכן עשתה זאת. פרט לכמה ניירות אישיים, אותם ציווה לשרוף, שימרה אביבה הכול. ב־20 השנים שחלפו מאז מותו, ערכה והוציאה לאור ארבעה מתוך 16 הכרכים של כתביו, ועוד כארבעה ייצאו בשנים הקרובות.

רבים ביקשו לראיין את אביבה הזז, ותמיד סירבה. לפעמים קבעה פגישות עם עיתונאים, אך נסוגה כאשר משהו לא הניח את דעתה. הפעם הלכה עד הסוף. המפגשים בינינו הפכו לשרשרת של שיחות, שהתפרשׂו על־פני חודשיים תמימים. אביבה קושניר, אביבה הזז, בפעם הראשונה.

לפני שנים כתבה בשיר:

– מי משניהם, טוביה קושניר או חיים הזז? מי מהם היית רוצה שייקח אותך? עם מי משניהם תלכי?

היא לא ממהרת להשיב, וגם לא עונה ישירות.

“השיר נכתב אחרי מות הזז, אבל הקשר לטוביה חי בי תמיד, גם כשהייתי נשואה להזז. איני יודעת למי מהם אני הולכת. אני מעדיפה לראות את הרקע הרחב יותר, האידיאה של האהבה, ולא סיפור אהבה מסוים. ידידתי, המשוררת זלדה, אמרה לי פעם, שכשהיא מסתכלת על אנשים, היא יכולה לראות אם ידעו אהבה או לא, ואפילו יום אחד בחייהם. אני מאמינה, שאדם שידע פעם אהבה, חי את חייו אחרת. אַת רואה לפעמים אשה זקנה מחייכת, ומהחיוך שלה ברור, שהיא ידעה את קסם האהבה, הרבה יותר ממישהי אחרת, שמתפארת ברומנים שהיו לה. עם אותה אשה, שסודה מתגלה בחיוכה, יש לי שפה משותפת. פעמיים אירע לי הנס הזה, של אהבה ושותפות, והוא יכול לקרות שוב. היו עוד אהבות, אבל מעולם לא בדרגת השותפות שהיתה לי עם טוביה והזז”.

* * *

אביבה לבית גינזבורג נולדה בעין־חרוד וגדלה בכפר יהושע, “ילדת־יער, עצמאית ומרדנית, עם אב שלמד אגרונומיה ואהב ספרות. כשהייתי בת 12, עזבו הורי את הכפר, ואני החלטתי להישאר לבדי, וללמוד אחר־כך בבית־ספר חקלאי בעיינות. בגיל 14 פגשתי את טוביה. העצמאות שלי היתה על רקע של ביטחון ובית איתן, בניגוד לו, שגדל במשפחה הרוסה. לאחר הפירוד של הוריו, הגיע טוביה לפנימייה ביגור, ובנה לו עולם מיוחד, הולך שבי אחר קסמי הטבע”.

אביו, שמעון קושניר, היה שקוע רוב הזמן בפעילות ציבורית. בצאתו לקונגרס הציוני בשוויץ, התאהב באשה אחרת. עשר שנים נמשך הקשר החשאי, וכאשר מלאו לטוביה 14, עזב האב את הבית ונשא לאשה את אהובתו. אסתר, האם, היתה מרת־נפש וחסרת שמחת־חיים עוד מהיותה נערה, כאשר בחור שחיזר אחריה התפרץ לביתה, אקדח שלוף בידו, ירה בה בחזה, והרג את אביה.

מגיל רך גילה טוביה קושניר התעניינות בטבע. כנער, קשר קשרים עם חוקרים באוניברסיטה העברית, והיה יוצא להרי הגליל, לאגם החולה, לשומרון, את חפירה בידו, מאתר את פריסתם של פקעות וזרעים, מגלה מיני צמחים חדשים, אוסף זחלים ופרפרים. שמו הלך לפניו, כתקווה החדשה של מחקר הטבע בישראל. בגיל 16 הוזמן לירושלים, ללמוד בתיכון בית־הכרם, והתגורר בבית הבוטנאי פרופ' מיכאל זהרי.

טוביה בן ה־18 פגש את אביבה גינזבורג, תלמידת כיתה ח', באפריל 1942.

"יצאתי עם שלושה בנים לטיול שבת, וראיתי אותו בתל אל קאדי, בתוך שִפעת הצמחייה הפראית. ממוצע־קומה, שיער גלי, עיניים ירוקות. כששמעתי שהוא מתכוון להעפיל לחרמון, נדלקתי. לא ידעתי עליו כלום, לא שמעתי את שמו, אבל היה בו קסם, התלהבות, אדם שבוער במשהו, עם יכולת של שכחה עצמית. לימים מצאתי אותן תכנות עצמן אצל הזז, עם כל השוני ביניהם. הטיול הזה היה רצוף הרפתקאות. חצינו את הגבול לסוריה, נאסרנו בחשד לריגול, הועמדנו למשפט בפני שלטונות המנדט, ושוחררנו בקנס כספי. כך החל הקשר בינינו.

“עבור מרסל פרוסט, החיפוש אחר הזמן האבוד החל בעוגיית ‘מדלן’. אצלי, הזיכרון של טוביה מעורב בריח של אירוסים. יום אחד טיילנו לבדנו על הגלבוע, ולפתע הופיעו רועים ערבים. לא היה לנו נשק, וחששנו שזה ייגמר רע. הוא לחש לי, תתחילי לרדת למטה, והורה בידו: כשתגיעי לקצה המדרון, תפתחי במרוצה. ובידו השנייה החל לשלוף לאט־לאט את המעדר הבוטני שלו, מקל שבקצהו ברזל. הרועים חשבו שזה אקדח, ונרתעו. ובאותה שנייה, לפני שיתעשתו, טוביה זינק בעקבותי במורד. האוויר היה מבושם בפריחת האירוסים, ומאז נטבע בתוכי הצירוף של ריח האירוסים, יחד עם תחושה של סכנה ויופי לאין קץ”.

חליפת המכתבים ביניהם נמשכה מ־1942, עד שנישאו בסוף 1946. מכתבי אהבה, שהם גם דו"חות של סיורי מסע, בעקבות צמחים ובעלי־חיים. אביבה כינסה אותם בספר, אחרי נפילתו. “אם תסעי בפורים לצפון, השתדלי נא לאסוף את כל הטחבים שיַנביגו מהבניאס והדן, וכן שימי לב לטחבים הגדלים על האדמה”, ביקש ממנה. במכתביו, הציב לה משימות בוטניות, יעץ לה לקרוא באנגלית את “למי צלצלו הפעמונים” (“יש בו אותה חוויה נפלאה של אושר־עולם ברגעים שעל סף המוות”). הביע בפניה את התפעמותו מצבעים, מריחות, ומאותם כוחות בראשית המתגלים בצופן הגנטי, ומקרבים אותנו להבנת סוד החיים.

אביבה הזז: “המשוררת זלדה אמרה לי, תדעי לך שתיאורי הטבע היפים ביותר בספרות העברית נכתבו אלייך. ורחל כצנלסון שזר אמרה, שצריך להודות לנערות האלה, שהנערים מהפלמ”ח אהבו וכתבו להן מכתבים. בלעדי זה לא היה נשאר מהם דבר".

טוביה קושניר סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית בבוטניקה ובזואולוגיה. הוא קטף פרסי הצטיינות, וכבר דובּר על המשך לימודים למסלול ישיר בדוקטורט באנגליה, אצל הגנטיקאי הנודע פרופ' הולדיין. אביבה לימדה עברית ותנ"ך לילדי עולים.

אביבה הזז: “טוביה הצטרף למחלקת הפלמ”ח שבסיסה היה במעלה־החמישה, ותפקידה שמירת הדרך לירושלים. רציתי להצטרף אליהם כחובשת, אבל הוא ביקש שאשאר ואשלים אותו שלב בעבודתו המדעית, שהפסיק באמצע. תמיד היינו שותפים, היו לנו תוכניות לכתוב יחד ספר, שישלב את נופי הטבע, ואת סיפורםשל בניהמקום שחיו כאן והטביעו חותמם לדורות הבאים. ביום חמישי בבוקר, נכנס הביתה ובידו זר גדול של פרחי בר. הוא היה רצוץ, כי כל הלילה הקודם הלכו ברגל לכיוון גוש־עציון הנצור, שביקש תגבורת, לא הצליחו, וחזרו במטרה לצאת שוב. בינתיים עצרו לכמה שעות מנוחה בסמינר בית־הכרם.

“כשליוויתי את טוביה וחבריו לפנות ערב, עמד במורד הרחוב משוריין אנגלי, ויושביו עקבו וראו מי נאסף. היתה שעת שקיעה, השמש הסתננה בין האורנים. הם עלו למשאית, כיסו את הפתח בברזנט, ויותר לא ראיתי אותם”.

בליל ה־15 בינואר 1948, בהיותם בהרי חברון, נתגלתה המחלקה, בלא מכשיר קשר ובלא סיכוי להזעיק עזרה. הרכסים סביבם נתפסו על־ידי המוני ערבים חמושים, שסגרו עליהם כטבעת. הקרב תם רק לאחר נפילתו של אחרון הלוחמים. 35 איש. הגופות חוּללו.

אביבה הזז מאמינה, שהבריטים הם שגילו לערבים את דבר שיירת התגבורת לגוש־עציון. “בעיתונים למחרת דוּוח שהיתה בחורה בין הנופלים. אני מסיקה מכך שהיתה הלשנה של הבריטים. הבריטים שארבו ליד הסמינר, ראו אותי כשליוויתי את טוביה, ומנו גם אותי בין הלוחמים”.

– והסיפור על הרועה הערבי הזקן, שהם החליטו לא להורגו, והוא שהסגיר אותם?"

זמן־מה לפני האסון סיפר לי טוביה, שבאחד הסיורים בסביבות מעלה־החמישה, פגשו רועה ערבי. הם דנו ביניהם, והחליטו שלא להורגו. אולי הסיפור הזה הועתק אל קורות דרכם האחרונה, אבל את סודם לקחו אל הקבר".

ההלוויה התקיימה ביום שני, בכפר־עציון. "כולם היו מכוסים בסדינים. עובדת מותו של טוביה לא התקבלה על דעתי ולא רציתי לראות את פניו הדוממות. גם לא שאלתי מה קרה, רציתי לשמור בליבי את דיוקנו החי. אחרי ההלוויה הלכתי הצִדה, ומצאתי את עצמי בשדה־מוקשים. בן־ציון תומר, המחזאי, מילדי טהרן, סיכן את נפשו, פסע בתוך העקבות שהותרתי, וחילץ אותי. מבחינה מסוימת, זה היה יכול להיות סוף נהדר, הדרך הקלה ביותר לגמור, אפילו דרך רומנטית. הכלה הצעירה, בעקבות אהובה. אבל אני לא עשיתי זאת. אלוהים עדי, שנכנסתי לתוך שדה־המוקשים בשוגג. טוביה ואני עברנו כל מיני סכנות, ולא פעם התגרינו במוות, אבל זו היתה הרפתקנות של תאבי חיים, ולא להיפך. את הגבול למוות אסור לחצות. כתוב בספר דברים, ‘החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים’. ואני אכן מרגישה, שהמוות הוא טמא, מקולל, וגם אם הוא מפתה לעתים, אין להיגרר אחריו.

“כשאַת בקשר קרוב עם אדם, האיש ההוא שומר את דמותך, ואַת את דמותו. אם זו שותפוּת אמיתית, והיא נקטעת, הדבר הראשון שהולך לאיבוד זו את. העיסוק בעבודות המדעיות, בסיועם של מוריו של טוביה, נתן לי תחושה שאני ממשיכה אותו, אבל אני לא הייתי קיימת יותר, כי הדמות בראי, שהוא שיקף עבורי, נעלמה. אני המשכתי לנהל את השיחה איתו, אבל לא היה מי שינהל שיחה איתי. ואני נשארתי אילמת. זהרה של שמוליק ניסתה להמשיך את הדיאלוג הזה. אני ידעתי, שזה בלתי־אפשרי”.

ובקיץ 1948 הכירה את חיים הזז. לא השכוֹל המשותף, היא אומרת, קשר אותם. הזז, יליד 1898, חי בפאריז תשע שנים, ושם גם נולד, ב־1928, הבן נחום (זוזיק), לו ולמשוררת יוכבד בת־מרים. הם לא נישאו מעולם, גם לא חיו זמן רב תחת קורת־גג אחת. כעבור שנה עלתה בת־מרים עם בתה הבכורה, מרייסה, ועם נחום התינוק, והשתקעו בתל־אביב.

הזז עלה לארץ ב־1931, והוא כבר סופר עברי ידוע. הוא ביקש להכיר את בני העדות השונות, ולכן בחר להתגורר בחדרים שכורים הירושלים, בשכונת הכורדים, בנחלאות, בשכונת הפחים של יוצאי תימן. הוא חי ביניהם, קלט את דיבורם, וכתב עליהם. הרומן “יעיש”, עליו זכה בפרס ישראל ב־1953, ו“היושבת בגנים”, עוסקים בעדה התימנית, במצוקות נישואין, באכזבות. במקביל, כתב על המהפכה הרוסית, וגם על החיים המודרניים בפאריז ובארץ־ישראל. בסופי־השבוע היה נוסע לתל־אביב, לפגוש את בנו, שניחן בכשרון מיוחד לציור.

איטה קאליש, כיום תושבת תל־אביב, היתה ידידה קרובה של הזז בשנות ה־30. היו אלה עבורו שנים קשות של מצוקה כלכלית, ותחושה שאין קוראים ואין מבינים אותו. “חיטוטיו המתמידים בבעיות המוות ואפסות האדם החדירו בלבי רגש של חרדה, חשש שלא יזכה, חלילה, לאריכות־ימים”. משום כך החליטה להעלות על הכתב את שיחותיהם, ועשתה זאת בסודי־סודות. עד יומו האחרון לא ידע הזז על כך דבר. את ספרה “שיחות עם הזז” פרסמה ב“ספרית פועלים” ב־1976. "השיחה נסבה על חיי משפחה והזז אמר, זה מזויף. זה לא היה מעולם… על הערתי, שראיתי חיי משפחה מאושרים, שנמשכו זמן רב מאוד, ענה, ‘כן, זמנית, אך לא לאורך ימים…’ ".

כאשר פגש הזז את אביבה, השתנו כל חייו. לראשונה, בגיל 50, ידע אושר. “עכשיו לא היה חסר אלא בית משלו, משפחה, אשה שתהא מהלכת לפניו, שתמלא את ביתו אור וחום, אהבת עולם ואושר בלי סוף”, כתב בסיפור “הוא ציווה”.

הם נישאו בבית־הכנסת הגדול ברומא, ב־1.1.51. אביבה מחייכת, כשאני שואלת מי היה בחתונה. “מי צריך להיות? רק אני והזז, עדים מעטים, והרב הראשי של רומא, הרב פראטו, שהשיא אותנו”. להוריה, לאחיה ולאחותה נודע דבר הנישואין רק כשחזר הזוג הטרי לארץ.

“ההחלטה היתה שלי. לאנשים הקרובים לי ודאי היה קשה להשלים עם זה, כי הכול היה עוד קרוב לנפילתו של טוביה. אבל אני אדם לא קונבנציונלי. גם ההליכה אחרי טוביה היתה הליכה אל הבלתי־צפוי, כי כשאַת הולכת אחרי אדם מקורי, מערכת החיים שתהיה לך איתו, גם היא מקורית”.

– לא חששת להינשא לאדם מבוגר ממך כל־כך?

"לא הגיל חשוב. חשוב אם יש קשר, אם יש עולם משותף. להתייחס לכל גבר כאילו הוא עתיד למות? חס וחלילה. איזו צורה תהיה לנישואים כאלה? האמנתי אז, ואני דבקה בזה עד היום, שכולנו נמצאים במרחק שווה מן המוות. לכאורה, אדם זקן או חולה קרוב יותר למוות, אבל הניסיון מוכיח שזה לא כך.

“הזז אמר פעם, שלאדם מישראל אין ביוגרפיה משלו. בעם היהודי, השתייכותו של האדם קובעת את גורלו. המוני אנשים בעלי כשרונות וסגולות, שהיו אמורים להבטיח להם חיים טובים, גורלם נחרץ למוות, פעמים מאין ברירה, ופעמים מתוך בחירה, בשואה, במלחמות ישראל. הרי גם מותם של הל”ה נבע משרשרת של טעויות. אני לא אצדיק לעולם את הדין, תמיד אתקומם".

אחרי נישואיהם למדה באוניברסיטה העברית חמש שנים, וקיבלה תואר “מוסמך” בפילוסופיה ובמדע הדתות. הזז התמסר לכתיבה. "אף פעם לא עשה דבר מלבד לכתוב, אפילו לא עריכה או עבודות ספרותיות, גם אם פירוש הדבר היה דוחק כלכלי. רק ב־1961, בגיל 63, רכש דירה משלו. הוא אהב לשבת בבתי־קפה, ללכת לקולנוע. את ‘ילדי גן־העדן’ ראינו כמה וכמה פעמים. מאז שהותו בפאריז, הזז אהב מאוד אמנות. כשהיה לו מעצור בכתיבה, היה קם מהשולחן והולך למוזיאון או לגלריה, וכשראה ציור שדיבר אליו, משהו נפתח. הוא אהב ציור, והיה מאושר כשהתגלה כשרון ציור אצל בנו נחום. לעתים קרובות, כשמצא עצמו עומד בפני מחסום בכתיבה, היה אומר לי, אביבה, בואי לטייל. אפילו בחצות הלילה. מאוד אהבתי את הטיולים האלה. ההליכה ברגל, והשיחה בינינו, שִחררו את המעצור, והרגשתי כאילו המעיין מחדש את נביעתו.

“אני הייתי הקוראת הראשונה של כל מה שכתב. היה לו כתב קשה לפענוח, הוא כתב ביד, ובכל יום הייתי מדפיסה במכונת־כתיבה את מה שהספיק לכתוב. הגיבורים נעשו בני־בית אצלנו, היינו מדברים ומתלוצצים עליהם, כאילו הם אנשים חיים. פעם סיפרתי בזעזוע על בחור שהתאבד. אחרי זמן השתמש בזה בעקיפין, כגרעיון לסיפור”.

הזז, רודף שלמוּת, היה משכתֵב את ספריו שוב ושוב. גם כאשר ספר התפרסם, לא הניח לו, והיה מוסיף או משמיט לעתים עשרות דפים במהדורה הבאה. “לגיבוריו היתה זכות גדולה, הם הוסיפו לצמוח ולהתפתח כל זמן שנגע בהם. תמיד דרש לעבור על כל פסיק. את שם הסיפור לא נתן אלא ברגע האחרון, כדי שיהיו חייבים לשלוח לו את ההגהות”.

* * *

הזז מת ב־24.3.73, בן 75. רק כשנפתחה צוואתו, נודע לאביבה לראשונה שמינה אותה לסמכות המוחלטת לבי עיזבונו הספרותי. ידידתה, הפרופ' דורותיאה קרוק, אמרה לה שזה מקרה ראשון בתולדות הספרות, שסופר ממנה את אשתו לעורכת הבלעדית שלו.

– את לא מוצאת בכך טעם לפגם?

“מדוע? כשלמדתי ספרות, אהבתי מאוד את שירי יהודה הלוי. הרי יכולתי לכתוב דוקטורט ולהתמסר ליהודה הלוי כל חיי. מדוע זה נחשב מקובל, וכשמדובר ביוצר אחר, שהוא בעלי, יש טעם לפגם? בעיקר שיש לי יתרון מסוים. אהבתי את הזז, אהבתי את יצירותיו, הייתי שותפה לעבודתו בחייו. כאשר אני צריכה להחליט בין נוסחים של סיפור שלו, או לבחור שם לסיפור, אני מכירה את דרך החשיבה שלו. גולדה, שהיתה ידידה שלנו, סיפרה שהנשים בקיבוץ שלה מרדו, וסירבו לעבוד במטבח, רק ברפת. והיא אמרה, אני לא מבינה למה להאכיל פרות זה חופש, ולהאכיל אנשים זה שעבוד – והחלה לעבוד במטבח. כאן גילתה עצמאות ראשונה. שום דבר מהפמיניזם שלי לא נגרע, בכך שאני עובדת בהוצאת כתבי הזז, ולא בחוג לספרות באוניברסיטה זו או אחרת”.

– אבל פעמיים הקדשת את חייך לאדם אחר.

“זו זכות גדולה. את הסופר מקס ברוד זוכרים לא בזכות יצירותיו, אלא בכך שהקדיש את חייו לכתבי ידידו קפקא. אילו היה יותר אגואיסט, היינו מפסידים את קפקא. זו גדולתו של ברוד. כך נוצרת תרבות”.

כשהיא מספרת על בעלה הראשון, היא קוראת לו בשמו הפרטי, טוביה, ולשני, בשם משפחתו, הזז. אולי זה טבעי, כאשר האחד נקטע בגיל 24, על סף חייו, והאחר הגיע לבשלות ולמיצוי. כל ימיה כתבה שירים. לטוביה, הראתה אותם. הזז לא ראה אותם מעולם. יראתו של אדם, העומד מול יוצר גדול. רק אחרי מותו העזה לפרסם מעט במוספים הספרותיים. “לוּ היה לי יותר כוח, אולי הייתי גם עורכת את הזז, וגם כותבת בעצמי, אבל נאלצתי לבחור. אני לא חושבת שהקרבתי קורבן. אילו העבודה לא עניינה אותי, לא הייתי עושה אותה, בפירוש לא. אבל גם הזז וגם טוביה הפכו אותי לתלמידה ושותפה, והיתה בכך משום הבעת אמון, שאיני יכולה למעול בה”.

כדי לקיים את מפעל העריכה הקימה את “יד למורשת חיים הזז”, והיא עובדת שם כמה ימים בשבוע. בגאווה היא מראה לי את סיפורוהידוע של הזז “הדרשה”, שיצא אשתקד בסינית, וסיפור על רקע מהפכת 1917, שתורגם באחרונה לרוסית ויצא במוסקבה.

היא חיה לבדה בבית גדול. מטופחת, נאה מאוד, מלאת שמחת־חיים. “בנשמתי אין אפילו שׂערת שׂיבה אחת”, היא אומרת. “אני שמחה שהגיל לא רשם עלי את אותותיו בצורה כבדה. יש בי תחושה פנימית של רעננות וסקרנות, כמו גם התחושה הטראגית של דברים שלא מוצו. נשארתי בזינוק לעתיד לבוא, יש לי המון תוכניות. מעולם לא התמרמרתי על גורלי. האם מותר לקבל את הטוב ולא את הרע? אהבה, עניין, הזיכרונות השומרים צעדי, והבחירה בחיים מדי יום – על כל אלה אין למוות ממשלה. או שאתה מניח ליסוד המוות להשתלט עליך, או שאתה חי באינטנסיביות את הכול, גם את הכאב. תמיד, גם במצבים הקשים ביותר, הרגשתי שאני בת־מזל”.