בימיה הראשונים של בית־השיטה,

היה חדר־האוכל בצריף עלוב שעמד מול בניין א',

בו במקום שבנוייה בו כיום המכבסה המפוארת.

בצריף הזה אכלנו בוקר, צהריים וערב,

ואפילו גם ארוחת־ארבע, כי קומקום לא היה בחדר,

בוודאי לא עלי־תה או סוכר, לחם או ריבה, שום־כלום!

בחדר־האוכל הזה היו תלויות אז שתי תמונות

תמונותיהם של אנשים שאהבנו וכיבדנו מאוד מאוד:

האחת של ברל והשנייה של ברנר.

(כשתגדלו, תדעו מי היו ברל וברנר,

ובינתיים רק הקשיבו לסיפור, כדי שתזכרו אותו.)

יום אחד, חזרתי מגן־הירק בו עבדתי, עייפה ורעבה,

לקחתי את רן, בני הקטן – שהיה אז בן שנה וחצי והתחיל לא מזמן ללכת ולדבר,

והלכתי איתו לצריף חדר־האוכל, למצוא שם משהו לשים בפי.

מזגתי לי כוס תה, מרחתי לי פרוסת לחם בריבה,

וישבתי לי על ספסל ליד שולחן שעמד ליד הקיר, לאכול ולשתות.

על אותו קיר היתה תלויה תמונה של ברנר, בעל הזקן השחור.

בימים ההם, לא הסתובבו בקבוצה בחורים צעירים בעלי זקן

ולכן קראו הילדים לכל בעל זקן, “סבא”,

אפילו אם היה זקנם שחור כעורב, או אדום כאש…

פתאום טיפס ועלה רן על הספסל, לקח לו פרוסת לחם ביד,

טיפס ועלה גם על השולחן,

הושיט את הפרוסה אל תמונת ברנר בעל הזקן, ישר אל פיו ואמר:

– הַם בֶּ(ר)נֶר!