רקע
תקוה שריג
שביבים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית-השיטה: [חמו"ל]; 1990

(ללא חוק זמן ומקום על־פי ההיזכרות)


*

עדיין צעירה־צעירה. בכורי, רן, עדיין בן־יחיד, אולי בן שלוש.

אני שוכבת מותשת על המיטה. הוא משחק בשקט.

אני מנמנמת. מרגישה את אצבעות ידיו הקטנטנות

החמימות (בחוץ סערת ברקים, גשם) פוקחות לי עין

ועוד עין.

– אמא – הוא לוחש לי, – אני לא מפריע לך,

אני רק רוצה לראות, איך את “יושנת”…


*

ערב אחר. כנ"ל, אבל בחוץ קיץ. רן רואה על השולחן

כוס ובתוכה ענף קטן של בוגונבלייה סגולה,

הענף מיושן, עלי כותרת אחדים נשורים ליד הכוס.

– אמא – אומר לי רן – הפרחים מתים.

אמא אני לא רוצה למות. למה מתים, אמא?


*

יוסף קיבל את מעילו הפרווה שקנתה אמי לרות

כשהייתה בת ארבע, בעיר העתיקה בירושלים,

ועכשיו, כשהיא בת שבע, עבר המעיל אליו, כנהוג.

יוסף חיכה מאוד לרגע הזה של יום־הולדתו הרביעי.

הוא אומר: – אני רציתי מאוד פרווה. עכשיו

אני כבר לא רוצה פרווה, כי יש לי כבר פרווה!


*

נחום במרחקים, בפלמ"ח. רות, אולי בת שש, מכריזה:

– לא דווקא אבא צריך ללכת לשמור! גם חברים אחרים

יכולים לנסוע רחוק ולא להתעצל להם תמיד רק

בבית־השיטה. מה הם חושבים להם, שהוא לא רוצה

בכלל לראות את הילדים שלו?


*

מלחמת־השחרור. אנחנו גרים מספר חודשים בתל־אביב, לרגל

לימודַי בסמינר־הקיבוצים ונחום – בנגב.

יוסף בן ארבע. עם השכבה, בערב:

– אמא, מי אמר לך “להוליד” דווקא את רן ראשון?

אני רציתי להיות ראשון!

לאחר מחשבה שלאחר התשובה:

– איפה אני ורות היינו כש“הולדת” את רן?

בבטן שלך כל הזמן?

רות מתערבת ואומרת (בת שבע):

– אוף, איזה טפשון! תינוקות חיים בבטן של אמא

רק איזה זמן. לפני זה התינוק חי

בזרע.

יוסף, מלא השתוממות:

– אמא, אז איפה גדל זרע־אדם?


*

אנחנו מסתובבים ברחוב בתל־אביב.

נתקלים באיש זקן בעל זקן לבוש קפוטה.

רות: – בירושלים ראיתי המוני כאלה, סימן

שירושלים עיר זקנה,

בתל אביב אני רואה רק אחד כזה,

סימן שתל־אביב עיר צעירה, נכון, אמא?


*

רות מעלעלת בתנ"כ עם ציורים, ונתקלת בציור

יעקב הגולל את האבן מפי הבאר עבור רחל,

העומדת עם חברותיה מסביב.

היא אומרת:

– אמא, נכון שרחל הייתה הכי צעירה והכי יפה

מכל הנשים של יעקב?!

הוא אהב אותה יותר מכל הנשים שלו.

רות: אני לא מבינה, איך הוא לא הרגיש בחתונה

שלבן, הטיפש הזה, החליף לו אותה בלאה!

איזה מנוול לבן!


*

באותה שנה.

יוסף: – אמא, אנחנו חדשים בתל־אביב, אז תקני לי

בגדים חדשים!

– אמא, אני רוצה שתקני לי סרטן!

אמרתי לו שאני לא זוכרת שיש סרטן־צעצוע!

יוסף: – אז תגידי “אה” ותזכרי, כמו תמיד.


*

באותה שנה. רן חוזר מבית־הספר (כיתה ו' בית־חינוך, צפון) ואומר:

– אמא, את יודעת, בבית־חינוך לומדים בצורה מכונאית.

בכלל לא מתעניינים בלימודים. הכול סתם לפי סדר.

אצלנו (בבית־השיטה) הכול אחרת. לומדים על כל

מה שקורה, על כל דבר, משוחחים המון בשיעורים

וזה נורא מעניין וגם מטיילים המון.


*

איל במיטה מכורבל היטב. בחוץ גשם נורא. הוא בן שמונה.

רק שנינו בחדר. פתאום:

– אמא’לה טוב לי לראות אותך

טוב לי להרגיש אותך

טוב לי להריח את הריח שלך…


פתאום הוא מתבייש הגברבר על ההשתפכות.

– לא נכון, לא נכון, סתם, סתם…


*

אני מעשבת את הגינה. צחקי עומד על ברכיו לידי.

הימים ימי חנוכה, מלחמת קדש. (חנוכה תשי"ז)

צחקי: – אמא, נכון שכולם, היוונים והערבים והמכשפים

והמשוגעים והגנבים התחילו איתנו

ואנחנו ניצחנו את כ־ו־ל־ם?!


*

ביום מן הימים, ישבנו לפנות ערב על כוס קפה.

מילק ביקלס, שכננו מעבר לקיר, דיבר כדרכו, בסערה, ללא הפסקה.

שתקנו והחלפנו חיוכים.

צחקי (בן שבע): – למילק יש דבֶּרת!


* כשצחקי היה בן שבע, נסענו פעם ליומיים

והשארנו כדרכנו, פתק־הוראות שימושיות

לאיל ולצחקי, הקטנים:

א) לבקר יום יום את סבתא יוכבד,

לזרוק עבורה אשפה, לסדר את הטפטפת.

ב) לקחת ב“חלוקה” קפה, סוכר ותה.

כשחזרנו הביתה, מצאנו על גבי הפתק עצמו,

בכתב ידו של צחקי (בן שבע)

“עוד לא אבדה אמא שלי”!

(מנגינה – “התקווה”)


*

איל בן שמונה (תשרי תשי"ז)

– אמא, אפילו אם החיים היו נמאסים לי,

לא הייתי רוצה למות, כי יש לי אמא כמוך,

חמודה, חמה.


*

יום אחד בא צחקי מהגן (ד', “עדה”) ואומר:

– עדה לא עובדת מחר ומוחרותיים!

אני: – ומי תעבוד במקומה?

צחקי: – לא איכפת לי. לי לא איכפת מי עובדת,

רק איכפת לי, שמישהי תעבוד ולא נישאר לבד!

אבל בצהריים, אני דווקא רוצה שנישאר לבד ונשתולל.


בהמשך אמר: – לי יש רק עוד שני גילים.

עד שאכנס לכיתה ב': גיל שש וגיל שבע!


*

תשרי תשי"ח

באחד מראשוני הימים המעוננים והקרירים של סוף־קיץ

היגיע יוסף מהעבודה לחדר, כבד ורוגע. תמיד היה חוזר בהול

להספיק, להתקלח, לנגן. הוא בן י"ד, השלווה שנשבה ממנו

הייתה מופלאה בעיני.

אני: – פילפיל, מה זה שאתה כל כך רגוע ונינוח היום?

אני ממש מקנאה בך, שיש לך זמן ואתה רגוע ושלוו?

על זה השיב יוסף, מחייך בטוחות בגבריות,

שיש בגבריות מתעוררת:

– זה ייתכן רק בעבודה חקלאית! רק מהשדה

אפשר לחזור לאט לאט ובשלווה…


*

צחקי (בין גיל חמש ושש) עוסק בהעתקת שמות בני המשפחה

ותאריהם. הוא כבר התאמן ב"אבא – נחום,

אמא – תקוה, אח – רן, אחות – רות, אח – יוסף,

אח – איל. (כל השמות מנוקדים)

פתאום הוא קופץ: – מה פתאום עשו לאיל

כל כך הרבה נקודות (אֶ)?! די, אני לא

רוצה לכתוב אותו, פורץ בבכי ובורח מהחדר!


*

אני קוראת לאיל ולצחקי סיפור על נחל הירקון,

שיש בו הסברים על המים בטבע. איל:

– אבל אמא, מי סידר את כל הדברים האלה?

אדוני?!

על זה אני אומרת:

"אספר לך סיפור. פעם היה איש שקראו לו

“הבעל שם־טוב”, כי היה יהודי חסיד וצדיק. פעם טייל עם

נכדו. הנכד שאל את סבא שלו:

– סבא, מה זה אלוהים? איך עשה את כל העולם?

אמר לו הסבא: – אני לא יודע…

הנכד שאל עוד פעם: – סבא, מה זה אלוהים?!

אמר לו הסבא: – אני לא יודע, נכדי!

הנכד התרגז וצעק: – סבא, מה זה אלוהים?!

סבא ענה לו:

– זה שאתה שואל, מה זה ומי זה ומה עשה אלוהים,

הוא אלוהים…



המלצות קוראים
תגיות