רקע
תקוה שריג
מי לא מכיר את האיש שיצא מן הקיר?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית-השיטה: [חמו"ל]; 1990

איתן הוא רן, וסיפר לי את הסיפור לראשונה בשנות החמישים.


כשישב איתן, בן החמש מגן ב', על ארון־הנעליים הנמוך שבמקלחת,

נעל את נעליו ונלחם בשרוכיו, הרגיש פתאום שהארון מתחתיו מזדעזע,

ודלת הארון נגררת לאט לאט ונפתחת, ומישהו מתחיל לזחול מתוכו החוצה…

קצהו של ראש גדול, בהיר ומתולתל…

איתן השמיע צריחה חדה, קפץ וברח מחדר־האמבטיה,

כשכל עצמותיו, וגם שיניו, משקשקות, נעול נעל אחת ששרוך נגרר מאחוריה,

ורק תחתוניו לגופו.

הוא פרץ לחדר־המשחקים, בו חשב למצוא את עדה הגננת.

לא! עדה לא הייתה שם… לחזור לפרוזדור – פחד;

בשביל להיכנס לחדר־השינה, בו ישנו הילדים, חבריו הקטנים, את שנת הצהריים,

היה צריך לצאת תחילה לאותו פרוזדור. מה עשה?

נדחק לפינה שבין הארון והקיר, שם עמד בוכה בשקט ורועד באימה.

פתאום שמע צעדים מתקרבים, הדלת נפתחת, ומבעד לסדק את מי הוא רואה?

את עזריליק החשמלאי, עזריליק בעל הראש המתולתל הבהיר, בעל העיניים הצוחקות תמיד,

עזריליק, החבר הכי טוב של הילדים!

איתן בלם את בכיו, כשיבבות עוד פורצות מגרונו מדי פעם.

– נבהלת ממני, אִתִי? אל תבכה! מייד אסביר לך הכול,

ותראה, שאין כלל וכלל מה לפחד, טוב?

רוצה לשמוע? כן, אתי?

איתן לא דיבר. עוד היה כל גופו מקפץ מהבכי שבכה,

אבל עיניו אמרו לו, לעזריליק: – כן, ני’רוצה.

– אספר לך, איתן, משהו שאסור לך לספר אותו לאף אחד, זהו סוד…

אמר עזריליק, מושך את הילד ברכות מן הפינה, מושיב אותו על כיסא אחד,

יושב על־ידו, על כיסא שני, ומלטף את ראשו.

– סוד כזה – המשיך דבריו – שאפילו רוב החברים,

וגם אבא ואמא שלך אינם יודעים אותו, אבל – – –

איתן, שבלע את דבריו של עזריליק יחד עם הדמעות האחרונות,

הרים כנגדו עיניים גדולות, עיניים שואלות, סקרניות.

– אבל – חזר עזריליק פעם שנייה – אתה צריך להבטיח לי,

שלא תספר אף מלה אחת ממה שקרה היום וממה שאספר לך עוד מעט,

לאף לא אחד, ממש לאף לא אחד… לא להורים ולא לילדים.

אתה חושב, אתי, שאתה יכול לשמור סוד כזה בתוך הלב, עמוק עמוק, ולשתוק?

קולו של עזריליק היה נמוך, רך ולוחש, כמעט ולא נשמע בבית השקט,

הישן לו במנוחה את שנת הצהריים.

– כן – לחש גם איתן – כן, אני יכול. אני רוצה…

– אם כך – קרב עזריליק את פיו אל אוזנו של איתן,

– דע לך, שבמקלחת הגן שלך, אתי, מתחת לארון הנעליים, יש קרש…

ואם מרימים את הקרש…

ועזריליק החזיק בסנטרו של איתן וכיוון פיו אל עיניו של הילד,

כשקולו אינו נשמע ורק שפתיו נעות:

– מתחת לקרש יש פתח, ודרך הפתח הזה זוחלים ונכנסים לחדר קטנצ’יק

הנמצא בין המקלחת לבין חדר־השינה, ובחדר הזה, יש לנו המון רובים וכדורים…

ואם פעם יבואו ערבים לא־טובים וירצו להתנפל עלינו, או לגנוב את הצאן שלנו,

או את הפרות, או את הסוסים – החברים יירו ברובים האלה ויגרשו אותם…

ואני – אמר עזריליק לאיתן, – שומר על הרובים שיהיו תמיד מוכנים:

משומנים, מצוחצחים, ואני עושה זאת בלילה, או בצהריים, כשאתם הילדים, ישנים…

גם היום נכנסתי בשקט בשקט מתחת לארון הנעליים ואף אחד לא ראה אותי,

והינה כשיצאתי, ישבת לך אתה על הארון ונעלת נעליך,

כנראה לא רצית יותר לישון, מה, אתי? – והוסיף:

– מוכרחים לשמור על המשק, על החברים, על הילדים, ועל בעלי־החיים! נכון, אתי?

– נכון – לחש איתן בשפתיו בלא קול, עיניו מבריקות

ופניו צוחקות בגאווה ובשמחה.

– זהו, ילד, ידעתי שתבין – אמר עזריליק – ועכשיו נראה – הוסיף עזריליק ואמר –

אם תהיה נבון ותשמור היטב על הסוד, איתן – וטפח לו על כתפו כמו חבר לחברו.

– עכשיו, בוא נשוב למקלחת אנעיל לך את נעליך,

ואשרוך ואקשור לך את שרוכיך, נלחץ יפה ידיים כמו שני חברים טובים שיש להם סוד כמוס.

– בסדר – אמר איתן – קם מכסאו זקף קומתו,

הרים וסידר יפה את תחתוניו, שם את ידו הקטנה בתוך ידו הטובה והרחבה של עזריליק,

ופסע לצידו למקלחת.

נס שכל הילדים עדיין ישנו, לא ראו, לא שמעו ואפילו

לא חלמו על כל מה שקרה אצלם בבית, מעבר לקיר, לחברם איתן…

– עוד דבר עליך להבטיח לי, אתי – אמר

עזריליק, כשהוא מניף את איתן ומושיב אותו על ארון הנעליים –

אף פעם, אבל ממש אף פעם, אל תחטט, אל תפשפש, ואפילו אל תביט,

לתוך ארון הנעליים הזה… פשוט שכח את כל מה שקרה לנו היום,

כאילו היה זה חלום!

1972



המלצות קוראים
תגיות