1900—1973

מותה של אשתו האהובה מירה, ב־1970, היה תחילת הסוף. אברהם שלונסקי חי עוד שלוש שנים אחריה, אבל מאז הערב שבו הלכה לישון ולא קמה, שקע. רצה להיכנס למיטה, להינעל בין כותלי הבית. בתו רותי היתה אז שבועות ספורים אחרי לידת אורן, צעיר ילדיה. היא לקחה את התינוק, עזבה מיד את קיבוץ שער הגולן, שבו היא מתגוררת עד היום, ומיהרה לבית ילדותה, ברחוב גורדון 50 בתל אביב. חודשים אחדים שהתה שם עם אביה. “ערב אחד, זו היתה שעת בין־ערביים וישבנו בחדר האפלולי ולא הדלקנו את האור ודיברנו בינינו”, היא מתרפקת על שעה רחוקה של קרבה. “ואז אבא אמר לי, ‘תראי, רותי, זה לא יכול להימשך כך. לך יש בקיבוץ בעל ובית, את צריכה לנהל את חייך, ואני צריך ללמוד להתיידד עם הבדידות’. המשפט הזה, כנראה, נחרט בו, כי זמן קצר אחר־כך כתב שיר על המעמד ההוא”.

רותי שבה לקיבוץ עם בנה התינוק אל בעלה ואל ילדיה, סיגל ודגן. “אבא ניסה בכוח לצאת מבדידותו. כל השנים עבד כעורך ב’ספריית פועלים'. כאשר אמא היתה בחיים, השתדל לעשות את עבודות העריכה והתרגום בבית, בחדר העבודה שלו. עכשיו אמר לי, ‘אני מכריח את עצמי ללכת למשרד בכל בוקר. מה שהייתי רוצה, זה בעצם, להסתגר מהעולם ולברוח מהחיים’. אז גם התקרב מאוד אל המשורר אברהם חלפי. היו משוחחים ערבים שלמים. אני לא זוכרת מי משניהם, אבא או חלפי, סיפר לי, שהיו יושבים יחד, והבדידות היתה חובקת כמו אדרת ומקרבת אותם זה לזה”.

רותי אשל־שלונסקי, בתו היחידה של המשורר, מתהלכת עטופה בשמותיו: שלונסקי, וגם אשל, ראשי תיבות שמו, הכינוי שבו חתם לעתים על יצירותיו. זמן רב היתה קיבוצניקית מן השורה ונמנעה מכל עיסוק בספרות. הכביד עליה הנטל של להיות ‘בתו של’.

“הרתיעה הזאת התחילה אצלי מוקדם מאוד”, היא אומרת, "הייתי בכיתה ג' או ד'. כתבתי בבית חיבור. המורה ביקשה, שאקרא אותו באוזני כל הכיתה, והרעיפה עליו שבחים. הילדים שמעו וגיחכו: נו, בטח שזה חיבור טוב, אבא שלה כתב לה אותו. התגובה הצוננת הזאת ריפתה את ידי. רדף אותי העניין הזה, שלא מעריכים אותך או פוסלים אותך בגלל מה שאתה, אלא בגלל אבא שלך. לכן ניתקתי כל מגע עם הספרות.

“בבית המשכתי לקרוא, אבל כלפי חוץ השתדלתי לא להפגין כל התעניינות בנושא. ב’תיכון חדש', שבו למדתי, פשוט לא נכנסתי לשיעורי ספרות. כאשר נשמע צלצול להיכנס לכיתה, נשארתי בחוץ. המורים, כנראה, הבינו אותי. לא הטרידו אותי יותר מדי”. אבל הזרעים, שנזרעו בה בבית, נבטו. “כאשר בגרתי ויכולתי להשתחרר מהתסביכים ומההפרעות, הרשיתי לעצמי להתחבר אל הדברים שבאמת מעניינים אותי”.

היום, רותי אשל היא מרצה לספרות בסמינר הקיבוצים. עבודת המוסמך שלה עוסקת בשירתו של שלונסקי. השנים שחלפו והאפשרות להביט באביה בעיניים מפוכחות של חוקרת, קירבו אותה אליו. אולי משום כך הסכימה לראשונה לדבר על בית הוריה.

* * *

אברהם שלונסקי נולד באוקראינה ב־1900. שנת לידתו, חש, פתחה את “המאה הנפלאה והארורה הזאת”, כפי שהגדיר את המאה ה־20. בעיניו היתה זו אחת ההוכחות לכך, שמוטל עליו להיות יוצר מהפכני ומרדן.

נראה לו סמלי, שנולד בין שני עולמות מנוגדים: אביו, טוביה שלונסקי, היה בורגני, דתי, חסיד חב"ד ומקורב לרבי מלובאביץ'. שלונסקי־האב היה מוסיקלי מאוד, והלחין את “שחקי שחקי” של שאול טשרניחובסקי. האם ציפורה היתה מהפכנית רוסייה, והשתתפה בפעולות מרי. בצל קורת ביתה מצאו מסתור נרדפי משטרת הצאר.

ארבע בנות, שני בנים. לימים, הקימה כל המשפחה את ביתה בארץ ישראל. “אני זוכרת, ששאלתי את סבתא ציפורה”, נזכרת רותי, "איך כאם לשישה ילדים הצליחה להתפנות ללכת להפגנות, לחלק כרוזים ולהסתיר נשק. והיא השיבה, ‘מה הבעיה? המבשלת בישלה, העוזרת ניקתה את הבית, הגנן דאג לכל השאר, וכך יכולתי להתמסר לפוליטיקה’ ".

המעורבות הפוליטית היתה גם נחלתו של הבן אברהם. כאשר בגר, השתייך המשורר למחנה השמאל בארץ־ישראל, השתתף בכינוסים ובקונגרסים וביקר בבריה“מ. שמו קישט את המקום ה־120 ברשימת מפ”ם לכנסת.

במחזור השירים “ויהי” תיאר שלונסקי את בית הוריו, חידד והדגיש את עולמותיהם המנוגדים של אביו ושל אמו:

שלונסקי תיאר את סבו מצד אימו כשיכור, מנודה ונרדף, שנקבר מאחורי הגדר. “לא מצאתי שום עדות חיצונית לדמות הזאת של הסב”, אומרת ד"ר חגית הלפרין, המופקדת על ארכיונו של שלונסקי באוניברסיטת תל־אביב. “העובדה, ששינה פרטים בביוגרפיה שלו, מוכיחה, ששאף ליצור מיתוס מחייו, כמו שעשו משוררים נוספים. הוא רצה להיות סמל למשורר המודרני: בעל דמות היגון, הנושא על מצחו את אות קין. אדם שנעזב על־ידי אלוהיו, אך שואף לאלוהות”.

רותי אשל: “בארון הספרים של אבא היו ספרי קודש, והוא גילה בהם בקיאות רבה, אבל הבית היה חילוני במופגן. אף פעם לא לקחו אותי לבית־כנסת, וכאשר ביום הכיפורים רציתי לשמוע תפילת ‘כל נדרי’, הלכתי עם הורים של חברה שלי. כאשר בגרתי, התלוננתי בפני אבא, שהוא גרם לי עוול בעניין הזה. הבית היה ליבראלי עד זוועה, ואבא לא חשב, שצריך לכוון אותי. כאשר הודעתי בגיל תיכון, שאני הולכת לקיבוץ, וקיבוצניקית לא צריכה לעשות תעודת בגרות, ההורים לא התרגשו ולא הכריחו אותי ללמוד”.

אחָיו של שלונסקי בורכו כולם בכישרונות מוסיקליים. אחותו ורדינה היתה למלחינה מחוננת וחיברה לחנים לאחדים משיריו. אחות אחרת, אידה, הפכה לזמרת אופרה מפורסמת, ישבה בפאריז ונודעה בשם הבמה שלה — נינה ואלרי. האח דב היה מתימטיקאי וכנר.

“אבא דווקא היה הבן הפחות מוצלח. לא היה לו כישרון למוסיקה, הוא לא ניגן, היה שובב גדול, והתמחותו העיקרית היתה בכדורגל”, מספרת רותי. “לכן, כאשר מלאו לו 13, שלחו אותו הוריו לארץ ישראל, ללמוד בגימנסיה הרצליה, בתקווה שכך יהפוך לאדם מיושב בדעתו”.

התעודה השמורה בארכיון הגימנסיה מעידה, ששלונסקי היה תלמיד חלש עד בינוני. אנשים שהכירו אותו סיפרו, שאצבעותיו היו מוכתמות בדיו מכתיבת שירים. כאשר פרצה מלחמת־העולם חזר לרוסיה, אבל בינתיים הצליח לקלוט את השפה העברית בהברה הספרדית, המודרנית. כך כתב גם את שיריו. שלונסקי הוא המשורר הראשון, שהעביר את השירה העברית מההברה האשכנזית, המלעילית, שבה כתב ביאליק, להברה הספרדית, המלרעית.

כאשר שב לארץ ישראל ב־1921, כבר היה נשוי לאשתו לוסיה. כמעט שנתיים עבד בגדוד העבודה כסולל בכביש עפולה־נצרת, וחי בעין־חרוד. “פייטן־סולל בישראל”, קרא לעצמו שלונסקי, איש העלייה השלישית, וכתב שירים בסתר. ב־1922 התפרסם שירו הראשון. מאז 1925, ובמשך רוב חייו, עבד לפרנסתו כעורך ספרותי, כמשכתב וכמתרגם בעיתונים “דבר”, “הארץ” ו“על המשמר”.

לאברהם וללוסיה שלונסקי לא היו ילדים. “לוסיה היתה אשה יפה מאוד, כפי שמעידות התמונות שראיתי בבית”, אומרת רותי אשל. “היא שיחקה ב’אוהל', אבל נשארה זרה לחלוטין להוויה הארצישראלית. היתה אשת התרבות הרוסית ולא הצליחה להתחבר לרעיון הציוני, לחלוציות, לשליחות, שאבא לקח על עצמו בתחום הלשון, הספרות והתרבות העברית. לוסיה שלונסקי היתה מנוכרת לכל הדברים האלה”.

שלונסקי היה תמיד משורר מרדן, עירוני, מודרני, תיאר את מצבו של האדם בן־זמננו. בכל זרם ספרותי שהשתייך אליו היה החדשן, הבועט. הבלורית הסבוכה שלו והכובע המשונה, רחב השוליים והקרוע מלמעלה, היו סמלו המסחרי.

ב־1926 הצטרף לכתב־העת הספרותי “כתובים”, ועם דור הצעירים נאבק בסמכותו הספרותית של ביאליק. הוא שאף לבטא את רוח ארץ ישראל הנבנית. יחד איתו היו אליעזר שטיינמן, ישראל זמורה ויעקב הורוביץ.

ב־1932 התפרקה החבורה. שלונסקי, הורוביץ ואחרים יסדו את חבורת “יחדיו”, אליה הצטרפו נתן אלתרמן, רפאל אליעז, לאה גולדברג ואלכסנדר פן. כולם עבדו לפרנסתם בעיתונות או בהוראה, היו נפגשים בערב, בתום יום העבודה, בבתי־קפה, ופרסמו את יצירותיהם בכתב־העת החדש שהקימו, “טורים”. כדי לממן את הוצאות ההדפסה, היו מחברים פרסומות לחברות מסחריות. הקופירייטר שלונסקי הוא האחראי לסיסמאות כמו “אפשר לרמות את בני־האדם, אך לא את בני המעיים”, “אל תפתח פה לסרטן”, ו“אותה הגברת באדרת אחרת”.

היו שקראו לו ‘לשונסקי’. ובאמת, הלשון היתה המרכיב העיקרי של שירתו. רותי זוכרת את אביה יושב בחדר העבודה שלו המוקף ספרים משלושת עבריו, ערימות עצומות של ניירות על השולחן, והוא מחפש מלים. "בעזרת הידיים היה מנסה לברוא את המילה המדויקת, שהיה זקוק לה. למשל, היה צריך להביע מלה, שתבטא תנועה גלית מסוימת. אפשר היה לראות אותו מנופף בידיו, חוזר על התנועה הגלית שוב ושוב, עד שהתנועה היתה מדליקה במאגרי המלים שבמוחו את המלה הנכונה.

"הוא הרכיב משקפיים, והמציא להם שם חדש, ‘משכחיים’, כי תמיד היה שוכח איפה הניח אותם. אני זוכרת, איך היה שוכב על בטנו ומתענג על מילונים. הוא קרא מילונים, כמו שאנשים אחרים קראו רומנים, והיה מתגלגל מצחוק, כאשר נתקל במלה משונה. אין מילון או לקסיקון בשפה העברית, שלא נמצא בביתנו. ליד שולחן האוכל היינו מדברים על מלים. וכאשר היה פקפוק, אם צריך לומר כך או אחרת, אם יש או אין מלה כזאת, היה מכריז, ‘רגע! אין מה להתווכח, יש מילון!’. והיה ניגש לחדר העבודה שלו ובודק. תמיד היו ארבעה־חמישה ספרים פתוחים בחדרו, והוא נהג לקרוא בהם לחלופין: עשר דקות בספר אחד, חמש דקות בספר אחר, רבע שעה בספר שלישי.

“הוא לא היה אבא רגיל. מעולם לא הלך איתי לים או לגן־החיות או למגרש המשחקים לשחק בכדור. השפה היתה מגרש המשחקים שלו, והוא אהב לשחק איתי במגרש שלו. למשל, היה אומר לי מלה — ואני הגשתי לו חרוז, או מלה נרדפת. לפעמים היה מדקלם לי שורה, ואני הייתי צריכה לחרוז אותה. או שהיינו רושמים מלה ארוכה וממציאים ממנה מלים רבות ככל האפשר. את האהבה ללשון העברתי לילדים שלי”.

* * *

מאז ומעולם הִרבה שלונסקי לתרגם. הוא שלט ברוסית, בגרמנית, בצרפתית וביידיש, ותרגם להפליא את פושקין, טולסטוי, גוגול, צ’כוב ואחרים. אף שלא היה מסוגל לנהל אפילו שיחת חולין באנגלית, תרגם כמה מחזות של שקספיר, כולל “המלך ליר”, כאשר הוא נעזר בתרגום מילולי ובהשוואה של התרגומים הקיימים בשפות שבהן שלט. כל תרגומיו, אגב, נחשבים למעולים עד היום, אם כי יש שקובלים, על שהם כתובים ‘שלונסקאית’.

“אבא, וגם לאה גולדברג, רפאל אליעז והאחרים, ראו בתרגום שליחות. הם חשו מחויבות להעביר לתרבות העברית המתחדשת את פאר הספרות והשירה הקלאסית. היתה להם אמביציה להוכיח למפקפקים כי גם בעברית אפשר, וכי זו לשון חיה ועשירה ככל לשון אחרת”, אומרת בתו.

שלונסקי היה פרפקציוניסט. את ספריו שלו היה משכתב שוב ושוב, גם כאשר נדפסו במהדורה הרביעית והחמישית. “אמרו עליו”, נזכרת בתו רותי, “שאין דבר, ששלונסקי עובר עליו בלי לתקן אותו, חוץ מהכביש. אפילו כשהיה קורא יצירות מופת של סופרים אחרים, היה שוכב עם עיפרון ביד, ועורך את העמודים המודפסים”.

בתי־הקפה של תל־אביב הישנה היו אז זירה להרבה מאבקים ספרותיים, שנלווה אליהם רעש וקצף. ידידו, יעקב הורוביץ, סופר, מבקר ועיתונאי, השתתף לצדו בכל הפולמוסים. רק טבעי היה ששלונסקי יתוודע אל מירה, שחקנית ב“מטאטא” ובלהקת “כל הרוחות”, רעייתו של הורוביץ ואם בתו, דנה.

הרומן התחולל מעל ראשי בני־הזוג החוקיים. “נכון, זו היתה אהבה גדולה מאוד, אבל אין מה להרחיב עליה את הדיבור”, מסמיקה הבת, "מאז כבר צצו שערוריות אחרות, שסיפקו לרכילאים שמחה להתעסק בה. בסופו של דבר, נפרדה מירה מיעקב הורוביץ, ושלונסקי נפרד מלוסיה, ושניהם, יחד עם דנה, הפכו למשפחה.

“אני נולדתי כמה שנים אחר־כך, כאשר זו כבר היתה עובדה ישנה, שלא הסעירה איש. אני זוכרת את יעקב הורוביץ, אביה של דנה. באירועים משפחתיים, אבא והורוביץ היו נפגשים, והיחסים ביניהם היו קורקטיים לחלוטין. מה יעקב הורוביץ הרגיש בתוך תוכו, הרי אינני יכולה לדעת”.

יעקב הורוביץ, ד“ר לפילוסופיה מאוניברסיטת וינה, נישא בשנית. כלפי חוץ שיקם את חייו. במשך 22 שנים היה העורך הספרותי של “הארץ”, ורבים שיחרו לפתחו. מעולם לא גילה איבה לשלונסקי ולא הביע בפומבי את כאב האשה הנגזלת, את צער הבת שאיננה חיה איתו. “חג לספרות העברית”, כתב הורוביץ ב־1959 בביקורת מתמוגגת לתרגומו של שלונסקי ל”הדון השקט" של שולוחוב. “זוהי לשון פרוזה עברית, שטובה ממנה אין להעלות על הדעת”.

רותי אשל: “אנחנו היינו בית, שיש בו שתי ילדות. לא הרגשתי אף פעם, שיש משהו מיוחד בעניין הזה. אני קראתי לאבא ‘אבא’, ודנה קראה לו ‘אברהם’, אבל זו היתה המשפחה וזהו, גם אם לאחותי דנה היה אבא אחר. אף־על־פי שלא היה ספק בעיניו שהבת זו אני, דנה גרה בבית, והוא הכיר אותה מקודם ואהב אותה מאוד”.

דנה נישאה לשחקן נתן כוגן, היתה מראשוני הטלוויזיה הישראלית, מפיקה בכירה ומנהלת מחלקת הדרמה. בתה טלי היא נושא ספר הילדים “אני וטלי בארץ הלמה”, שכתב לה “סבא אברם”, הוא אברהם שלונסקי. את המחזמר “עוץ לי גוץ לי” הקדיש שלונסקי לנכדתו הבכורה סיגל, בתה של רותי. שיריה של סיגל אשל, סטודנטית בתל־אביב, כבר התפרסמו באחד המוספים הספרותיים.

לוסיה שלונסקי נשארה לבדה. אחר־כך חיה עם שחקן מ“האוהל”. “סופה היה מר”, אומרת רותי אשל, “היא היתה אלכוהוליסטית עוד מהבית, ומצבה הלך והידרדר. משך שנים היתה מאושפזת בכל מיני מוסדות ובתי־מרפא. זמן רב אחרי שהיא ואבא נפרדו, שלחה יד בנפשה”.

נישואיהם של מירה ואברהם שלונסקי היו חמים ומלאי שמחה וסיפוק, ושלונסקי חש, שסוף־סוף מצא את תיקונו. “בניגוד ללוסיה, אמא היתה מעורה היטב בעולם הספרותי, שהיה כל־כך חשוב לאבא, והבינה את המשימות החברתיות והתרבותיות שהוא לקח על עצמו”, מתארת בתם. “היא היתה קוראת ספרים כפייתית וידעה היטב שפות רבות. היתה מביאה לו ספרים ואומרת: ‘תשמע, זה ספר חשוב, אתה מוכרח לתרגם אותו’. השותפות העיקרית שלהם היתה בעבודת התרגום. הוא לא היה נותן תרגום לדפוס, בלי שהיה בודק אותו עם אמא. היא היתה יושבת מולו ומחזיקה את המקור, אבא היה קורא לה שורה־שורה של התרגום שלו. כך היו יושבים שעות, והיא היתה מעירה, אם הגיע לדרגת הדיוק הרצויה. היתה אחווה מאוד גדולה ביניהם, הם חילקו אותו עולם”.

מירה שלונסקי, צעירה מבעלה בשבע שנים, עבדה בתחילה כשחקנית, ורותי זוכרת את עצמה נגררת לחזרות אחרי אמה, משתעממת ומפריעה. “אבל לחם מזה לא היה, ולכן אמא למדה להיות אחות ועבדה במרפאת השיניים של בתי־הספר בתל־אביב, עד שיצאה לפנסיה”.

אברהם שלונסקי לא העלה מעולם על הכתב את הסערות הרגשיות שהתחוללו בחייו. “איזה אסון, איזו קללה היא לי, שאיני מסוגל לדבר על הכמוס עמי, על הפרטי, עם שום אדם, יהיה אשר יהיה”, רשם ביומנו, “והרי מרגיש אני, כי הנני זקוק לפתחון־פה, להתפרקות. איני יכול, איני יכול עוד לצבור הכול בתחתיות האני הפרטי שלי, בסוד, בסוד כמוס עמי… סוד, שאינו בא לידי גילוי, הוא משקע מסוכן לנפש, הוא סתימת הצינורות. האם לא זה שורש השתיקה שלי בזמן האחרון, שתיקת השיר שלי?”

רותי אשל: “אצל אבא זו היתה גם נטייה שבקו אופי, וגם השפעה פואטית. הוא האמין, ששירה אסור שתהיה תיעוד של אירועים ביוגרפיים. אמרו עליו, שלא כתב שירי אהבה. הוא אמר, ‘אינני רוצה, שכאשר אני כותב שיר, ישאלו אותי מה שמה של הבחורה, והיכן היא גרה’. הוא האמין, שכמו שהדבורים מייצרות דבש לא מפרח אחד, אלא מצוף שנאסף ממאה פרחים, כן המשורר מלקט חוויות, ורק אחרי עיבוד והתכה, מגבש את החוויה לשירה, הנושאת את ניחוחו הרחוק של האירוע”.

התקופה הסוערת ההיא לא השאירה איפוא סימנים גלויים בשירתו של שלונסקי. המחפש בשיריו מאותם זמנים, שבהם אירעו הדברים, לא ימצא לא את לוסיה, ולא את מירה, לא אהבה, לא כאב ולא בגידה. רק בשנותיו האחרונות, כאשר מירה האהובה עליו כבר לא היתה עוד בבית ברחוב גורדון 50, חיבר אברהם שלונסקי, מתוך געגועיו, מחזור נפלא של שירי אהבה לאשתו המתה. הוא לא קרא לה “מירה”, ולעצמו לא קרא “אברהם”, אלא “חו־א־לו” ו“אברי”. אבל הוא לא התאפק, ורשם, “חו־א־לו של גורדון 50”.

והוא קורא לה בגעגועיו כי עזים:

רותי אשל: “ביום שבו ירדו השירים האלה לדפוס, עוד טלפן אבא להוצאת ספריית פועלים וביקש להוסיף שתי שורות לשירו האחרון: ‘עצום עפעפי ערב,/ עצום עפעפיי’. בערב יצא לבלות עם ידידים, אחר־כך ליוו אותו הביתה, נכנסו ושתו איתו כוס תה. ואז הידידים עזבו אותו, ואבא הלך לישון, ונרדם לעולמים”.

ימים ספורים אחרי מותו, כתב יעקב הורוביץ, הבעל הנגזל, רשימה ב“הארץ” לזכרו של שלונסקי. “מי שהכירו, מי שראהו בסדנתו, מי שארח עמו לשולחן אחד — נתברר לו במוקדם או במאוחר, כי לעולם ובלי שינוי כמעט, בוקע מפיו קול המהפכה… אכן, נסיך שירתנו החדשה היה, ולוחם נלהב למען ערכיה, וכבד האבל בהסתלקותו”.